שאלות שרק "גדולים" יכולים להביע דעה בהן?

בסוף השבוע התפרסם פסק הלכה של ת"ח גדול, בענין הקשור לתכנית ההתנתקות. אין עניני כאן לעסוק בפסק כולו, אלא רק בסעיפיו האחרונים:

ז. רק גדולי תלמידי החכמים שבדור כוחם לפסוק בשאלות חמורות בכל חלקי התורה, ופסקיהם מקובלים בישראל, ראויים לפסוק בשאלות אלה הנוגעים לכלל ישראל. כל מי שלא הגיע למדרגה זו עליו להמנע מלפסוק בענינים אלו, ואם בכל זאת מורה הלכה כבר קרא עליו הרמב"ם (פ"ה מת"ת ה"ד) - "שוטה רשע וגס רוח; ועליו נאמר "כי רבים חללים, הפילה" (משלי ז,כו) וכו' ועליו נאמר "ועצומים, כל הרוגיה" (שם) אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי, והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם, וקופצים ויושבים בראש לדון ולהורות בישראל--הם המרבים את המחלקות, והם המחריבים את העולם, והמכבים נרה של תורה, והמחבלים כרם ה' צבאות. ועליהם אמר שלמה בחכמתו, "אחזו לנו, שועלים--שועלים קטנים, מחבלים כרמים" (שיר השירים ב,טו).

ח. הנוקטים למעשה כפי מה שפסקו להם רבנים שלא הגיעו לדרגת הוראה בנושאים אלה (כמבואר בסעיף לעיל), אינם בגדר שוגגים ועתידים גם הם ליתן את הדין (עיי' פתחי תשובה אהע"ז י"ז ס"ק ק"מ ופת"ש יו"ד סי' צ"ט סק"ה בשם צמח צדק הקדמון.

אם כן, אותו ת"ח מציב שלושה תנאים מקדימים לעיסוק בשאלות מסוימות: היות העוסק מגדולי הת"ח שבדור, בעל כוח לפסוק בשאלות חמורות בכל חלקי התורה, ופסקיו מקובלים בישראל, ואני שואל: האמנם?

בהערה אדגיש כי נושא הפסק עצמו אינו עומד כאן לדיון מחשש פוליטיקע ר"ל, וזהותם של מחבר הפסק ושל הרבנים אליהם הוא רומז אינה רלבנטית.

אם כן, התבוננתי באחד המקורות שהוא מביא בסעיף השני (לסעיף הראשון לא הובאו מקורות), הפתחי תשובה על יו"ד צ"ט (משום מה, אין בתקליטור שלי פת"ש על אהע"ז):

בשבילו - עבה"ט בשם ט"ז דאומר מותר שוגג הוא ועיין בתשובת צמח צדק סי' מ"ם שכתב דאם הוא מסופק בהוראה ושאל ללומדים ולא שאל לבעלי הוראה המפורסמים לא מקרי שוגג ע"ש ובזה נדחה דברי תשובת בית יעקב סי' פ"ה שרצה לדמות אם עשתה ע"פ דבורה של אשה אחרת לעשתה עפ"י חכם דמאי שנא ע"ש ועיין עוד בבי"ע שם שחולק על הט"ז בזה. [ועיין מג"א סי' שי"ח סק"ג ועיין בתשובת ח"ס סי' פ"ח מ"ש בזה ומשמעות דבריו שמסכים עם הט"ז בזה ע"ש]:

אם כן, כאן מדובר בתלמידים לעומת פוסקים ולא בפוסקים קטנים לעומת גדולי דור. גם אין כאן כל הבחנה בין שאלות הנוגעות לכלל לשאלות פרטיות - להפך, דומה שהעיסוק כאן הוא דוקא בשאלה פרטית, ולפי הגיונו של הפסק שהבאתי יוצא שבכל שאלה שאדם שואל סתם רב ולא את גדול הדור הריהו מכניס עצמו לחשש שיחשב כמזיד אם עושה ע"פ הוראתו.

עוד יש לציין להערת מימוני בדבר האיום שבסוף הפסק ("עתידים ליתן את הדין") שהפסק כולו מלא באיומים מסוג זה, ואולי איומים כאלה הם נושא לאשכול נוסף.

ישרן,

נראה שדבריך אלה נגעת בלב העניין:

לכאורה הרמבם לא מדבר על החלטות של כלל ישראל בדוקא אלא לכל החלטות שנוגעות לציבור ולא ליחיד.
מסברא יתכן שההבנה היא שלהחלטות של כלל ישראל צריך יותר מומחיות כי אלו החלטות יותר הרות גורל.

ועל זה נאמר ב'אבות': ש"שגגת תלמודם - עולה להם זדון"

אמנם גם_וגם הדגיש שאין ברצונו לדבר לגופם של רבנים, ואף אני לא אזכירם בשמותם (לשם כך קיים בח"ח, ואשכולותיו ה"אישיים" הרבים, בין היתר אודות דמויות אלו...). אבל אין ספק, שללא האישים הספציפיים, לא היו נכתבים הדברים, ומכאן שאי אפשר לנתק ממש את הדברים מהאישים הללו.





(מחקתי את החתימה...)

מיימוני

אני לא בטוח שכוונתך הייתה למה שמשתמע מדבריך, אך ייתכן שיש צורך שתזהר יותר בלשונך.

ראשית, כתבת "פסק" במרכאות - כאילו אתה מלגלג עליו.

אחר כך מצאת לנכון לומר ש"יש לכותב על מי לסמוך", ומשמע שאין כוחו של הכותב חזק מספיק לסמוך על דעתו שלו ומקורותיו שהוא הביא. עד כמה שידוע לי - הכותב, והציבור ההולך אחריו, מחזיק את עצמו כנמצא באותו סדר גודל של החזון איש, ואין הוא צריך להסתמך עליו. מי שהוא מהציבור ההולך אחרי הכותב, עלול להפגע ממה שכתבת.

בהמשך, נראה לכאורה מדבריך שאינך מבין שכוונת הכותב הייתה שהרב ה"גדול" הוא הכותב עצמו. לאור זאת לא נראה לי שנכון להבין שהכותב התייחס למקרה שאדם "לא המתין לשמוע את דעת הרב הגדול", אלא למקרה שדעתו של הרב הגדול ידועה, אך האדם הלך בכל זאת אחרי דעת הרב ה"קטן".

עד כמה שידוע לי, מהיכרות קרובה יחסית אל הכותב, האמירה העקרונית הזו שבשאלות כלליות אסור ללכת אחרי דעת רבנים קטנים כנגד דעת גדולי הדור, היא דעתו של הכותב מאז ומעולם, והוא מתכוון אליה ברצינות. כך גם נראה מכך שהוא מביא מקורות לדבריו.

ככל הידוע לי, דבריו מכוונים בדיוק כלפי התפיסה הרווחת (גם, ואולי בעיקר, בציבור הלא חרדי) ש"כל אחד צריך לשמוע בקול רבותיו". דעת הכותב היא שבשאלות כלליות, אסור לאדם לסמוך על רבותיו כשדבריהם נוגדים את דעת גדולי הדור. דעת הכותב היא שלעניין השאלות הללו אין הם נחשבים ל"רבנים", כיון שאין בכוחם להכריע בשאלות שכאלה.

לסיום נראה לי לומר, שככל הידוע לי הכותב איננו רואה את הנושא הזה כנושא פוליטי. ישנם המשתמשים בפסקיו של הכותב לצרכיהם הפוליטיים, כיון שהם מקווים (או קיוו) שהפסק הזה יעזור להם לנצח. אך עד כמה שאני הבנתי, הכותב רואה את הפסק שלו בעיקר כמכוון אל מי שמעוניין לשמוע את דעת התורה בעניין ולא לעבור על איסורי תורה באופן פרטי. הכותב רואה את הרבנים ה"קטנים" שמפרסמים פסקים הפוכים כ"מחטיאים את הרבים". לדעתי, מה שהוא נאלץ להשתמש בביטויים חריפים הוא רק מכיון שהוא חושש מהשפעתן של אותם תפיסות ש"כל אחד הולך אחרי הרב שלו", שמקהות את החשש מפני הפסק שלו.


- דו"ד

.


טוב, נו, הנה המכתב שהופץ למנויים באינטרנט:



ב"ה, י"א מנחם-אב תשס"ה


מכתב שאלה לגר"א שפירא שליט"א


לכבוד
ראש ישיבת מרכז הרב
הג' ר' אברהם שפירא שליט"א, שוכטו"ס

הופנתה תשומת לבי לפסק הלכה שפירסם כת"ר לפני כמה ימים; וברשות כת"ר, הנני בזה להעלות כמה שאלות הבהרה, כדי להבין את הדברים על בוריין. פתח דבר, אקבע כי אינני בא בזה, חלילה, כדי לקנטר ואף לא על תקן נפגע או נעלב. סהדי במרומים, כי אילולא חשיבות ודחיפות הנושא – רבים רואים אותו כגובל בכבוד שם שמים ובדיני נפשות כאחת – החרשתי, ואין מגמתי אלא ללבן עמדות ולקרב לבבות.
בפי כמה שאלות אודות מספר קביעות נקודתיות; ואני מקווה, לקראת סיום דברי, להתייחס לכמה דוגמאות. ברם, עיקר תהייתי נוגעת לקו הכללי העובר כחוט השני דרך הפסק הנ"ל. חלק גדול מקביעות המסמרים שבפסק פשוטים וברורים בעיני כל בר בי רב – שאסור לגזול, לנתוץ בתי כנסת, לסייע לדבר עבירה וכו' – והם גם מקובלים על ידי בני אוריין המתנגדים לסרבנות. אולם אשר לזיקת הוראות אלו למקרה דנן עולים שני טיעונים, אשר להם, במידה מסוימת, מכנה משותף:
א) ביחס לנושאים ערכיים ועקרוניים החוצים את החברה הישראלית, לגביהם אין הסכמה המגדירה יוזמה פלונית או אלמונית כבלתי-חוקית ובלתי מוסרית בעליל, אין אפשרות לנהוג בסרבנות סלקטיבית. סרבנות מימין מזמינה סרבנות משמאל, ולהיפך. התוצאה הינה צבא מפוצל ומפולג, אשר חלק ממנו מסתייג ומינזר מיוזמה לכיוון אחד ומשנהו מיוזמה לכיוון הפוך. הפגיעה באחדות ולכידות הצבא, ובנכונות להתמסרות ומסירות נפש הדדית, ברורה. ובעטייה, כושר הביצוע ועוצמת ההרתעה של צ.ה.ל. מתכרסמים; ולא צריך להיות מצביא או מדינאי גדול כדי להבין משמעות ההשלכות האפשריות. בקיצור, הם טוענים, בראייה בהיקף, לעומק, ולטווח ארוך – ואל נשכח, הם מתריעים, כי ר' חיים התיר עשיית מלאכות דאורייתא כדי להציל אדם מכלא אשר בגינו הוא עלול למות בעוד עשרים שנה – מדובר בחשש לאבדן חיי אדם והחלשת איתנות המדינה וצבאה.
ב) במקביל, הם טוענים, ישנם בעלי מקצוע, צבאיים ומדיניים, הגורסים כי יש סיכוי סביר שתכנית הממשלה הנוכחית תציל – שוב, בראייה לטווח ארוך – חיי אדם, ו/או, תשמור על אופייה היהודי הדמוגרפי של המדינה, אין ודאות בכך, אך לדעת רבים וטובים, אף אין ודאות הפוכה. קשה לצפות, והרי לפני ימים ספורים קראנו על נביאים שחזו "שוא ותפל", ובניגוד לירמיהו, הלעיטו את הציבור, שצמא לדבריהם, "משאות שוא ומדוחים". בכל מקרה, לטענתם, יש להגדיר את ההכרעה הנוכחית בספק פיקוח נפש (הם מודים, כמובן, שאף קיימת סכנת פיקוח נפש הפוכה, שדווקא ההינתקות היא שבטווח הקצר תסכן, אך, לדבריהם, מידי ספק לא יצאנו) ולבחון כל פסק בנידון בהתאם.
מן הטיעונים האלה הפסק שפורסם מתעלם כליל. ובכך, כאן, שאלתי הראשונה – האם כת"ר פשוט כופר, החלטית, באפשרות התרחישים האלה, בהיותו משוכנע, מעבר לכל צל של ספק, שהצדק וההגיון אך ורק עם אנשי המקצוע המייעצים לו. ואם כך, כאן הבן שואל, מה יסוד הודאות המוחלטת הזאת – הערכה מציאותית, אמונה ובטחון, או סוד ה' ליראיו? או, האם, לחילופין, כת"ר מסכים שהסיכונים שרירים וקיימים אלא שאין בכך כדי להכריע את הכף להלכה, אם מפני חומר האיסורים, שאינם נדחים מפני ספק פיקוח נפש, ואם מפני חשיבות השמירה על שלימות ארץ ישראל, אשר משקלה עולה על של נפשות.
בהקשר דומה, מתעוררת שאלה מקבילה. כת"ר קובע כי כל מי שלא יציית לפסקו "לא ינקה". ביטוי זה חריף למדי, והוא שהניע את חז"ל לכלול איסור שבועת שקר, מפאת אזהרת לא תשא, בין החמורות, אף שאין בו אלא לא תעשה גרידא. מה היסודות והמקורות, על פיהם אף נכלל פינוי ישוב בארץ ישראל בין החמורות, כאשר חז"ל והרמב"ם בפירוש רק ציינו את לא תשא כחריג בהקשר זה? ומעניין לעניין באותו עניין, אני משער כי פסק כת"ר נמסר לשואל שנמנה על עדת הכפופים למרותו. האם, לדעתו, הפסק תקף, ובאותה רמה של חריפות, לגבי בני עדות אחרות, אשר מנהיגיהן לא התבטאו ברוח כת"ר ואולי אף פסקו להיפך? למשל, מה ימליץ כת"ר לאחד מתלמידי מו"ר הגרי"ד סולוביציק זצ"ל, אשר קבע נמרצות ונחרצות, שאין איסור במסירת חבלי ארץ ישראל לאומות העולם במקום שיקולי פיקוח נפש, ואף קבע שבהגדרת אותם שיקולים יש להתחשב בדעות אנשי צבא ומדינה? ולמי שחושב שמבחינה מדינית צרופה, סיכויי הפינוי עולים על סיכוניו, ושצפוי שיתרום להצלת חיים, ומבקש להשתתף בו בהסתמכו על דברי תשובת הרשב"א (א:תיג), "ואפילו החסיד שבחסידים אין להם רשות לעשות במלאכתן דרך הבטחון רק כדרכו של עולם", האם סבור כת"ר שניתן להתיר לו?
אני מודע לכך כי כת"ר מן הסתם שולל הערכה זאת, וגם אני אינני משוכנע בצדקתה. אך האם פשוט לקבוע כי המאמץ אותה ופועל לאורה, "לא ינקה"? האם אין כאן מקום לנקותו, גם על פי הנחות פסק כת"ר, לדעת הרמב"ם (שבת, ב:טז), " שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד פטור מכלום" – דהיינו, שבמקרים של מניעי פקוח נפש, ניתן לפטור מצד בתר מחשבתו אזלינן? או שמא ניתן לחלק בין כשל בביצוע לבין טעות בשמועה והערכתה?
לסיום, ברשות כת"ר, ברצוני להשיג הבהרה ביחס, לדוגמא, לשתי נקודות ספציפיות:
א) כת"ר פותח בקביעה כי הפינוי אסור מדין תורה מפאת "לא תחנם". ברם, מקובל בציבור כי כת"ר מתיר למכור קרקעות בארץ ישראל כדי להתמודד עם בעיות השמיטה, ואף מעודד לסמוך על היתר מכירה. גם לגבי מכירה זו מתעוררת בעיית לא תחנם, וכידוע, דנו בה גדולי הפוסקים מימות הרב קוק זצ"ל ואילך. בין הטיעונים שהוצעו להיתירא, הועלו הצעות כי אין האיסור חל אלא לגבי ז' עממין או, לפחות, שהוא מוגבל לעובדי עבודה זרה, שאין המוסלמים כלולים בהם. ודומני שישנם הסבורים, לגבי חנייה בקרקע כלשיטת הרמב"ן ודעמיה לגבי מתנת חנם, שאין איסור כשהמוסר מונע על ידי טובתו וצרכיו לעומת צרכי המקבל. האם כת"ר שולל סברות אלו מכל וכל, ומתיר מכירה לשמיטה משיקולים אחרים, או האם הינו סומך אף על דעות אלו רק בשעת הדחק – ולו היה סבור שקיים צורך בטחוני, היה אף הוא סומך על הדעות הנ"ל כדי לפתור בעיית "לא תחנם"?
ב) כת"ר קובע כדבר פשוט כי הנותץ חלק מבנין בית כנסת או מאביזריו עובר איסור דאורייתא. זו כנראה דעת הרמב"ם, כמצויין במניין המצות (אם כי נקודה זו הושמטה ב"ספר המצות" וב"משנה תורה" גם יחד, וכבר רבו דיוני האחרונים בכך.) ברם, הרבה אחרונים שיערו כי לפי כמה ראשונים אין כאן אלא איסור דרבנן – במיוחד, לדעת הסוברים כי כל קדושת בית הכנסת אינה אלא מדרבנן, אך אולי גם לדעת הקובעים כי הינה מדאורייתא, שכן בגמרא רק מוזכר נותץ אבני היכל או עזרה או שורף עצי הקדש, ולא נתרבו מקדשי מעט. האם כת"ר מתעלם מדעות אלו מפני שהוא מקבל כדבר פשוט את שיטת היראים שקדושת ביהכ"נ מן התורה; או שלדעתו אף אם קדושת החפצא אינה אלא מדרבנן יתכן איסור נתיצה מדאורייתא היות והוא מיועד, סוף סוף, לעבודת ה', ויש בנתיצתו, אם כך, פגיעה, כביכול, בקב"ה, וזה מה שנאסר על פי דיוק בלשון הפסוק, "לא תעשון כן לה' א' "?
עוד בענין זה, ברמב"ם הרי מבואר, הן לגבי סתירת אבן היכל או עזרה, והן לגבי שריפת עצי הקדש, שאין אדם לוקה – ומן הסתם, אף אינו עובר איסור דאורייתא – אלא אם כן פעל "דרך השחתה" (יסודי התורה, ו: ז). מונח זה מופיע בכמה תחומים בהלכה, והגדרתו קצת מעורפלת. האם, לדעת כת"ר, זה רק בא למעט סותר על מנת לבנות? או שמא, כל שאין כוונה זידונית לפגוע ולהזיק, לא מיקרי דרך השחתה? אם נאמץ את ההבנה השנייה, האם לא מתקבל על הדעת שחייל שהורס בית כנסת בחושבו, לתומו, שזה חלק ממבצע חיובי, אינו מוגדר כפועל דרך השחתה, אפילו אם, מבחינה אובייקטיבית הוא, לאמתו של דבר, שוגה, באופן שהקביעה ההלכתית בנקודה זו אף היא סובבת סחור סחור להערכת המציאות ואופייה?
אמנם, חרף קביעת חז"ל כי בשעת חורבן בית המקדש חסד גמל הקב"ה עם כנסת ישראל בכך ששפך זעמו על עצים ואבנים, וצמצם בפגיעה האנושית, אין ספק כי במקרה דנן שאלת גורל בתי הכנסת כאובה במיוחד – אם מפאת קדושת עצמם ואם בהיותם מסמלים המרקם החברתי והקהילתי שעלול ליהרס בגין הפינוי. הבעייתיות נובעת במיוחד מכך שלפום ריהטא, לכל הדעות – כולל הגורסות כי לטווח ארוך מעז יצא מתוק – ניתן להגיע להישגים שלהם הם מייחלים אף אם יישארו בתי הכנסת על כנם. ומכאן שמתעוררת, לכאורה, מבוכה הלכתית ורגשית לא פשוטה. אם תכנית הפינוי אמנם תתבצע – תרחיש שכת"ר כמובן מעדיף שלא להעלותה על הדעת – ואם נניח שאין לעתיד בתי הכנסת שבגוף קטיף שום נפקא מינה בטחונית או מדינית משמעותית, איזה דרך ישכן אור ואיזו משתי אופציות הקשות, כל אחת מהן, כראש ולענה, יש להעדיף? מבחינה הלכתית צרופה, אם לא תהיה ברירה שלישית (כגון התניה בהסכם לגבי יעוד בתי הכנסת אחרי שיעברו ידים, ומעין המבואר בסוגיה במגילה כז: לגבי מכירת בית כנסת), ואם קיים סיכון סביר שאם יעמדו על תלם ייהפכו למסגדים, בהם יישמעו דברי הסתה ונאצה על ה' ועל משיחו, האם עדיף להורסם – ובפרט שלא יגידו בגת ולא תעלזנה בנות הערלים? או שמא, מתוך חשש לאיסור הנתיצה שציין כת"ר, עדיף לנקוט בשיטת שב ואל תעשה עדיף, חרף הקושי הרגשי בראיית כניסת פריצים המחללת, הדוחפת, בתחום זה במיוחד, להותרת אדמה חרוכה? ומה המשקל שניתן לתת בנידון, לכאן או לכאן, לשיטת הרמב"ן שבית כנסת שאיננו אמור לשמש יותר לייעודו מאבד את קדושתו, ודינו כאתרוג לאחר חג הסוכות, כתשמישי מצווה שנזרקים לאחר זמנן? מפסק כת"ר לגבי איסור הנתיצה במקרה דנן אני מבין כי לא התחשב בה, אך לא ברור לי האם זה מפני שלדעתו היא לא התקבלה להלכה, או האם מפני שכת"ר סבור כי גם לפי הרמב"ן הדבר תלוי ברצון בני העיר ולא בתעתועי מציאות אכזרית? אינני יודע באיזו מידה הכרעה בנידון נתונה כיום ביד גדולי הפוסקים. אך אני רואה חשיבות, הלכתית והשקפתית כאחת, בשמיעת דעת תורה בסוגיה סבוכה וכאובה זו.
אני חותם כפי שפתחתי. לא באתי בזה, חלילה, לקנטר אלא ללבן ולחפש הבהרה. במידה וכת"ר יאות להתייחס לשאלותיי ויוכל להתפנות לענות עליהן, יתרום הדבר להבנת נושא סבוך אשר בדמנו ובנפשנו הוא. ומי יתן ויזכנו אדון כל לדון בסוגיות יותר מרנינות ומלבבות, מתוך שלוה ונחת, אישית וציבורית.

בברכת התורה והמצווה,
ובידידות ובהערכה,

אהרן ליכטנשטיין

דין ודיין,
אין לי ספק שדעתו של הרב שפירא היתה מימים ימימה שבשאלות עקרוניות רק לת"ח גדולים יש רשות לפסוק, והוא לא גיבש אותה רק לנוכח המהלכים המדיניים. הענין הוא בכך שהוא קובע, למעשה, כי רק הוא והרב אליהו מוסמכים לפסוק (הקריטריונים שהוא קובע מוציאים, למעשה, את כל האחרים שהביעו דעה). גם טענתך כי הוא מביא מקורות לסמוך בהם את קביעתו אינה מבוססת; הוא אינו מביא שום מקור לטענה כי רק "גדולים" רשאים לפסוק. הוא מביא מקור רק לטענה כי אין לסמוך על רב "קטן" במקום שיש "גדול", אבל המקור הזה אינו אומר בדיוק את מה שהוא קובע.

לענין הפסק כמכשיר פוליטי, אעיר שתי הערות: ראשית, לשון האיומים החוזרת ונשנית בפסק ("כל שיעבור על איסור זה לא יינקה, לא בעוה"ז ולא בעוה"ב", "אוי לו ואוי לנפשו של... המשתתף בעוון זה", "עתידים גם הם ליתן את הדין") מעידה כי יש כאן יותר מהבעת דעה הלכתית גרידא; ושנית, ואולי חשוב יותר - ההנחיה הראשונית של הרב שפירא בדבר סירוב ניתנה כבר לפני חודשים רבים, בראשית תהליך אישור התכנית, במסגרת ראיון; אז קבע הרב שפירא כי אם יהיה פינוי חובה לסרב, והדגיש - צריך להודיע על כך מעכשיו. מה היתה מטרת "ההודעה מראש"? אין לי אלא להסיק שמטרתה היתה ליצור חשש מפני גל סרבנות שלא יאפשר את הפינוי, ומתוך כך - הימנעות מראש מאישורו. זהו שימוש בהלכה ככלי משחק במגרש הפוליטי.

מואדיב

ראשית, המכתב התפרסם גם ב-NRG.

שנית, מה הקשר שלו לדיון הנוכחי?

שלישית, האם אין זה בגדר פוליטיקה?


על כל פנים, אם כבר הובא המכתב אציג כמה תמיהות גדולות שעלו לי תוך כדי קריאתו:

א. תמוה ביותר הפירסום הציבורי של מכתב כזה, שהוא לכאורה אמור להיות מכתב אישי לצורך בירור הלכתי שלא מכוון לקנטר או לזלזל. זאת בפרט כשעדיין לא נתנה שהות לתגובה עליו.

ב. תמוה מאוד מה שהרב ליכטנשטיין עושה את עצמו כאילו אינו מודע לכך שהרב שפירא פסק מאז ומעולם שארץ ישראל דוחה פיקוח נפש. הדבר תמוה עוד יותר, כשפסק זה הוא ההבנה הפשוטה במצוות מלחמה, כפי שכבר כתב המנחת חינוך. בפשטות, הצד השני הסובר שפיקוח נפש דוחה ארץ ישראל - עליו להביא ראיה.

ג. תמוה מאוד מה שהרב ליכטנשטיין מעלה את החשש לפירוק הצבא כטענה כנגד סרבנות, בעוד שהוא עצמו כתב לא מזמן שאם באמת היה איסור הלכתי בהתנתקות היה חיוב לסרב פקודה. כך שמעתי בשם תלמידיו שאמרו כן בשמו, וכך גם פורסם באינטרנט שכך הוא כתב( http://www.nrg.co.il/online/11/ART/959/322.html ):

"ככל שפותחת ממשלה ביוזמה אשר, לפי אמות מידה הלכתיות, נטולת כל הצדקה וכרוכה בעבירה על איסורים, ברור שאדם המחוייב לעולה ולעולמה של הלכה, לא יטול בה חלק. אם מניעיה זרים לפרמטרים הלכתיים ואין בפוטנציאל הגלום בתוכה תוכן המצדיק, לפי כללי התורה והמצוה, סטיות מהמערכת השיגרתית, אין ליוזמה ולפקודות המתלוות אליה כל תוקף, ובמישור זה, הענייני והממוקד, שומר מצוה ירחק הימנו... הבחנה זו פשוטה וברורה, ואינני מעלה על דעתי שבעל הלכה רציני יחלוק עליה."



לאור כל זאת יש בי קצת פקפוק האם באמת המכתב הזה אותנטי.

- דו"ד

אין ספק שהמכתב הוא אותנטי.

גם אני רציתי להעלות תמיהה על כך שמכתב כזה פורסם בציבור, אבל אז הבנתי שזו פשוט דרך לפרסם 'פסק הלכה נגדי', או 'קונטרס תשובות'. כמו שר' אברום פרסם, כך הרא"ל פרסם. פשוט.

.

המכתב אותנטי. הוא הגיע בדוא"ל מהישיבה עצמה. לאחר יום, הגיע גם תרגומו לאנגלית.

תנוח דעתך, אותנטי לגמרי.

דו"ד

"הדבר תמוה עוד יותר, כשפסק זה הוא ההבנה הפשוטה במצוות מלחמה, כפי שכבר כתב המנחת חינוך. בפשטות, הצד השני הסובר שפיקוח נפש דוחה ארץ ישראל - עליו להביא ראיה.
"

????

מה שאין לו זכר לא בש"ס לא ברמב"ם לא בשו"ע ולא בעמודים הגדולים בהוראה שבהם ראוי להיתלות, הקבלה והמעשה של 2000 שנה , הוא "ההבנה הפשוטה", והצד השני צריך להביא ראיה?! איפה היו חכמי ישראל שבכל הדורות , שלא מסרו נפשם על כיבוש הארץ עד שבא הרצל?

גו"ג,

לא הבנתי מה הבעיה בזה שהוא חושב שרק רבנים מסויימים הם גדולי הדור ורק הם יכולים לפסוק בזה. אך זה לא נכון שהוא חושב שרק הוא והרב אליהו מוסמכים בעניין. קודם כל, יש גם את כל הגדולים החרדים (ופורסם הרי בשם הרב עובדיה שאין לסרב). בנוסף, ככל הידוע לי, הרב שפירא מחזיק גם מהרב ליכטנשטיין כבר הכי לחלוק עליו, ונראה לי שכן הוא גם לגבי הרב יעקב אריאל, הרב דב ליאור והרב נחום רבינוביץ'.

גם אני לא התכוונתי שהמקורות שמביא הרב שפירא אומרים בדיוק את מה שהוא אמר. אם כך היה הרי שהרב שפירא מיותר בדיון. אך נדמה לי שהרב שפירא הוא בר הכי לדמות מילתא למילתא.

אין לי כל כך עניין להתווכח בראיות פסיכולוגיות על כוונותיו הנסתרות של הרב שפירא בפסקיו. אני חושב שאני נמצא במקום שיכול לדעת בערך את האוירה העיקרית שהוא מנסה להשרות. נראה לי שלא קשה להסביר שגם כל הביטויים החריפים, וגם עניין האמירה מראש למפקד, גם הם בעיקר לצורך החייל הפרטי.



הפרעתוני,

תשובתך לא הניחה את דעתי.



מציץ,

אני חושש שמישהו פה יחליט שזה גולש לפסים פוליטיים מדי, אבל בינתיים אכתוב את אשר אני מבין.

אני מבין שטענתך היא אוילית מאוד, שהרי רבים מגדולי ישראל בכל הדורות מסרו את נפשם על העליה לארץ אפילו בלי אפשרות כיבושה. ר' זירא, ריה"ל, הרמב"ם, הרמב"ן, תלמיד הגר"א וכו' וכו'. בודאי שלאורך הדורות לא הייתה אפשרות ריאלית לשלוט בארץ שלטון מדיני. אף על פי כן הכוזרי מותח ביקורת קשה מאוד על כך שלא עלו יותר לארץ, אלא כל תפילתם "כצפצוף הזרזיר".

אך אינני מבין כלל באיזו צורה פשוטה אחרת אתה מבין את המצווה לכבוש את ארץ ישראל, אם לא תוך סיכון חיים?

- דו"ד

מציץ -
היו רבים שעלו לארץ לפני קום התנועה הציונית והם עלו תוך כדי חרוף נפש בסכנות רבות כידוע.אלו נשלחו בידי חכמי ישראל הנ"ל או שהיו הם עצמם חכמי ישראל.מלבד מה שגם אם לא היו כאלה שנקטו כך זו לא ראיה שזו לא ההבנה הפשוטה..
בענין ה'חינוך' הנ"ל - יתכן שהגדר הוא רק במלחמה שתסתים איך שהוא והסיכון הוא על מנת שינצחו בסוף ותגיע רגיעה אך במצב הנוכחי שהצבא לא עוצר את הטירור לגמרי אלא המתישבים נופלים כמו ברווזים במטווח לא ברור אם נאמר הדין הנ"ל כי אין מהלך שברור שתבוא רגיעה בסופו.