שמואל הנביא ושאול

לצורך העניין נביא את המעשה תחילה:

שמואל א פרק טו

1. הפקודה:

א וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֶל-שָׁאוּל, אֹתִי שָׁלַח יְהוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ, עַל-עַמּוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה שְׁמַע, לְקוֹל דִּבְרֵי יְהוָה. {ס}

ב כֹּה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל--אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ, בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. ג עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר. {ס}


2. הביצוע:

ד וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל, אֶת-הָעָם, וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים, מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, אֶת-אִישׁ יְהוּדָה. ה וַיָּבֹא שָׁאוּל, עַד-עִיר עֲמָלֵק; וַיָּרֶב, בַּנָּחַל. ו וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי, פֶּן-אֹסִפְךָ עִמּוֹ, וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם; וַיָּסַר קֵינִי, מִתּוֹךְ עֲמָלֵק. ז וַיַּךְ שָׁאוּל, אֶת-עֲמָלֵק, מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרָיִם. ח וַיִּתְפֹּשׂ אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ-עֲמָלֵק, חָי; וְאֶת-כָּל-הָעָם, הֶחֱרִים לְפִי-חָרֶב.

3. אי-הציות לפקודה:

ט וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל-אֲגָג, וְעַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל-הַכָּרִים וְעַל-כָּל-הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ, הַחֲרִימָם; וְכָל-הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס, אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ. {פ}


4. החקירה:

י וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-שְׁמוּאֵל, לֵאמֹר. יא נִחַמְתִּי, כִּי-הִמְלַכְתִּי אֶת-שָׁאוּל לְמֶלֶךְ--כִּי-שָׁב מֵאַחֲרַי, וְאֶת-דְּבָרַי לֹא הֵקִים; וַיִּחַר, לִשְׁמוּאֵל, וַיִּזְעַק אֶל-יְהוָה, כָּל-הַלָּיְלָה. יב וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל, בַּבֹּקֶר; וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר, בָּא-שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד, וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר, וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל. יג וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל, אֶל-שָׁאוּל; וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל, בָּרוּךְ אַתָּה לַיהוָה--הֲקִימֹתִי, אֶת-דְּבַר יְהוָה. יד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, וּמֶה קוֹל-הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי, וְקוֹל הַבָּקָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. טו וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם, אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר, לְמַעַן זְבֹחַ, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְאֶת-הַיּוֹתֵר, הֶחֱרַמְנוּ. {פ}

טז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֶל-שָׁאוּל, הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ, אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֵלַי הַלָּיְלָה; ויאמרו (וַיֹּאמֶר) לוֹ, דַּבֵּר. {ס}

5. התוכחה ופסק הדין:

יז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל--הֲלוֹא אִם-קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה; וַיִּמְשָׁחֲךָ יְהוָה לְמֶלֶךְ, עַל-יִשְׂרָאֵל. יח וַיִּשְׁלָחֲךָ יְהוָה, בְּדָרֶךְ; וַיֹּאמֶר, לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת-הַחַטָּאִים אֶת-עֲמָלֵק, וְנִלְחַמְתָּ בוֹ, עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם. יט וְלָמָּה לֹא-שָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל יְהוָה; וַתַּעַט, אֶל-הַשָּׁלָל, וַתַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה. {ס}

כ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-שְׁמוּאֵל, אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה, וָאֵלֵךְ, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-שְׁלָחַנִי יְהוָה; וָאָבִיא, אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, וְאֶת-עֲמָלֵק, הֶחֱרַמְתִּי. כא וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר, רֵאשִׁית הַחֵרֶם, לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּגִּלְגָּל. {ס}

כב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּשְׁמֹעַ, בְּקוֹל יְהוָה: הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. כג כִּי חַטַּאת-קֶסֶם מֶרִי, וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר: יַעַן, מָאַסְתָּ אֶת-דְּבַר יְהוָה, וַיִּמְאָסְךָ, מִמֶּלֶךְ. {ס}

כד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-שְׁמוּאֵל חָטָאתִי, כִּי-עָבַרְתִּי אֶת-פִּי-יְהוָה וְאֶת-דְּבָרֶיךָ: כִּי יָרֵאתִי אֶת-הָעָם, וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. כה וְעַתָּה, שָׂא נָא אֶת-חַטָּאתִי; וְשׁוּב עִמִּי, וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה. כו וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל, לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ: כִּי מָאַסְתָּה, אֶת-דְּבַר יְהוָה, וַיִּמְאָסְךָ יְהוָה, מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל. {ס}

כז וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל, לָלֶכֶת; וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף-מְעִילוֹ, וַיִּקָּרַע. {ס}

כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, שְׁמוּאֵל, קָרַע יְהוָה אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ, הַיּוֹם; וּנְתָנָהּ, לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ. {ס}

כט וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם: כִּי לֹא אָדָם הוּא, לְהִנָּחֵם. ל וַיֹּאמֶר חָטָאתִי--עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי-עַמִּי, וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל; וְשׁוּב עִמִּי, וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. לא וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל, אַחֲרֵי שָׁאוּל; וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל, לַיהוָה. {ס}


6. סיום:

לב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, וַיֵּלֶךְ אֵלָיו, אֲגַג מַעֲדַנֹּת; וַיֹּאמֶר אֲגָג, אָכֵן סָר מַר-הַמָּוֶת. {ס}

לג וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל--כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ, כֵּן-תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ; וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת-אֲגָג לִפְנֵי יְהוָה, בַּגִּלְגָּל. {ס}

לד וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל, הָרָמָתָה; וְשָׁאוּל עָלָה אֶל-בֵּיתוֹ, גִּבְעַת שָׁאוּל. לה וְלֹא-יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת-שָׁאוּל, עַד-יוֹם מוֹתוֹ, כִּי-הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל, אֶל-שָׁאוּל; וַיהוָה נִחָם, כִּי-הִמְלִיךְ אֶת-שָׁאוּל עַל-יִשְׂרָאֵל. {פ}

__________________

הפקודה היתה ברורה: עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר.
שאול והעם החליטו: בואו נקריב את הבקר והצאן לה'.
שמואל מוכיח: הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּשְׁמֹעַ, בְּקוֹל יְהוָה: הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. כִּי חַטַּאת-קֶסֶם מֶרִי, וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר: יַעַן, מָאַסְתָּ אֶת-דְּבַר יְהוָה, וַיִּמְאָסְךָ, מִמֶּלֶךְ.

שוב:
הִנֵּה שְׁמֹעַ - מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב - מֵחֵלֶב אֵילִים.
המלך שאינו מבין את זה - אינו יכול לכהן בתפקידו.
_______________
אצל דוד, שחטאו לכאורה יותר חמור - אין את הבעיה הזו.
הוא לא טוען כשאול: אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה, וָאֵלֵךְ, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-שְׁלָחַנִי יְהוָה.
חס ושלום. הוא מכיר בחטאו ואינו מצדיק את מעשהו. הוא יכול לשוב בתשובה ותשובתו תקובל.
אצל שאול, פגום החלק הבסיסי יותר של הציות העיוור.


__________________

ואם שגיתי - עמי תלין משוגתי

ויש לי שאלות נוספות. למה כעס אלוהים על חוה ואדם\קין\נמרוד\משה\דוד\ועוד?.
למה הביא אלוהים מבול לעולם,בלה שפת האנושות?
למה נשתעבדו ב"י במצרים? למה לא נכנסו לישראל מיד?
להמשיך?



של מי האדמה, האויר והים?
של מי העולם?
של מי הזהב והיהלומים?
למה התן מיילל בכרמים?
איך האביב יודע שהגיע הזמן?
ולאן האניות מפליגות? לאן?

מי אוהב אותך יותר ממני?
מי מצחיק אותך כשאת עצובה?
עד מתי תהיי שלי?
ולמה את שותקת?

למה יש מלחמות וכאב?
למה אלוהים לא מתערב?
למה כשאת כאן זה עושה לי טוב?
למה יש אנשים שחיים ברחוב?
איך האביב יודע שהגיע הזמן?
ולאן האניות מפליגות? לאן?

מי אוהב אותך יותר ממני?
מי מצחיק אותך כשאת עצובה?
עד מתי תהיי שלי?
ולמה את שותקת?

של מי האדמה?
של מי הזהב והיהלומים?
איך האביב יודע?

מי אוהב אותך יותר ממני?
מי מצחיק אותך כשאת עצובה?
עד מתי תהיי שלי?
ולמה את שותקת?



(מילים מיכה שטרית. לחן מרטיט ארקדי דוכין הגדול מכולם.)

אילו היה שאול חומל רק על הבקר והצאן היה ניתן, אולי, לקבל את טענתו שהוא טעה בתום לב (אם כי גם אז היה מדובר בעבירה על צו ה'). אולם, שאול חמל גם על אגג, והביא אותו עימו; בכך הראה כי כוונתו היתה לתהילת עצמו. השפלת מלכי אויב שנלכדו היתה צעד נפוץ באותם ימים; המלכים המנצחים סברו שקרנם תעלה אם, נניח, יקצצו את בהונות ידיהם ורגליהם של הלכודים ויתנו להם ללקט שאריות תחת שולחנם, או אם יעוורו את עיניהם וכיו"ב.

נאך,
אנא ממך, אם אין לך מה להוסיף לדיון, אל תפריע. בהערת אגב - אני חלוק איתך מכל וכל לגבי הערכת ארקדי דוכין (הידוע גם כ-"הבכיין") בכלל והשיר הזה בפרט.

גם_וגם:
הבעיה אינה שנאךאמאלנישט מפריע לדיון אלא שסמוך_ורואה עושה זאת...