חוקרים מבר-אילן זיהו בוודאות את דג השיבוטה הכשר. הדג חי במימי הנהרות פרת וחידקל ובנהר כהרון שבאיראן, משם הובא בדרך חשאית. במקורות חז"ל מצויין כי טעמו של הדג כטעם בשר החזיר.
NRG מעריב 18/8/2005
האם יוכלו בקרוב גם המקפידים על כשרות לחוש את טעמו של בשר החזיר? חוקרים מאוניברסיטת בר אילן הצליחו לזהות בוודאות את דג השיבוטה האגדי, המופיע בכתבי התלמוד העתיקים, ולפיהם חלק מאיברי הדג זהים בטעמם לבשר החזיר.
השיבוטה הינו דג כשר עפ"י ההלכה, אשר חי במימי הנהרות פרת וחידקל ובנהר כהרון שבאיראן, משם הובא בדרך חשאית. את המחקר הצליחו לערוך ד"ר זהר עמר וד"ר ארי זיבוטופסקי מאוניברסיטת בר-אילן, לאחר שהצליחו להביאו בחשאי מאיראן למעבדות האוניברסיטה, הודות לתיווך וסיוע של אזרח איראני שביקש לשמור על אנונימיות.
מגדלי דגים בעמק בית שאן כבר מגלים התעניינות לגבי האפשרות לגדל את השיבוטה בישראל ובאלה הימים נערכת על כך בדיקה מקצועית בשיתוף מומחי משרד החקלאות. עתה בוחנים החוקרים, יחד עם מומחי משרד החקלאות, את האפשרות לגדל את השיבוטה בישראל.
דג השיבוטה נזכר רבות בתלמוד הבבלי. הוא זוהה לאחרונה כדג "ברבוס גריבוס" (barbus grybus), החי בנהרות הפרת והחידקל, הזורמים בעיראק, באירן ובסוריה. זהו דג כשר ומשובח, בעל טעם מיוחד והמסורת התלמודית אף מציינת, שחלק מאיברי הדג זהים בטעמם לבשר החזיר.
במסכת חולין (דף קט,עמ' ב) נאמר ש 'חזיר מוחא דשבוטא' ולפי הבנת רש"י דווקא מוחו של דג זה כטעם החזיר והוא שימש חלופה כשרה לאדם שהתאווה לאכול בשר טמא.
לפי הבנת רש"י "מוחא" הוא דווקא מוח, אך לפי הבנת העיתונאי המשכיל, ואולי גם להבנתם של חוקרי בר אילן הוא "חלק מאיברי הדג".
למה?
כי כדי להפוך את גידול הדג לריווחי מבחינה כלכלית, לא די שרק למוחו יהיה טעם חזיר, צריך הרבה יותר.
הנראה לכם שדתי הרוצה לטעום טעם חזיר, יקנה דג שלם, רק כדי ללקק את מוחו.
הרבה יותר כדאי לקנות צנצנות,שעליהן המדבקה: גפילטע פיש בטעם חזיר, כשר בהשגחת הבד"ץ.
שאלה:
האם חוקרי בר אילן, הם שהשוו בין טעם מוחו של הדג לטעם החזיר, או שנעזרו ב"קפילא ארמאה"?
***
מלמד לאדם כתב:
עפ"י הלכה מותר טעימה בלבד, בלי בליעה.
נישטאיך האם זה נכון?
עיין פרי מגדים יורה דעה ריש סימן צ"ח, שמביא ראיה מזה שטועמין את המרה לבדוק אם היא טרפה או לא.
***
ירמיהו כתב:
ב"ה.
נישטאיך, תודה על הבשורה!
אם זכרוני אינו מטעני, חלוקות הגישות לאכילת בשר החזיר:
מחד, ישנה הגישה של "אפשי ואפשי ומה אעשה ..". מאידך ישנה גישה של "אי אפשי".
יש להניח, כי בעלי הגישה השני'ה לא ירוצו לחנויות הדגים, לפחות לא בשביל המוח.
נשלח ב-19/8/2005 11:27
ירמי?!
אם הדג כשר והוא רק תחליף לטעם החזיר מה רע בו?
גישת אלה המחזיקים כביכול ב'אי אפשי' (יש דבר כזה בכלל?) הם אלה המבינים שכל איסורי המאכלות (= הכשרות)לא באו אלא כדי להגביל ולרסן את יצר הזלילה, ולצמצם באכילה, ולכן הם לא ירוצו וכו'
נשלח ב-19/8/2005 13:17
לקראת ראש השנה-
האם באמת כדי "שנהיה לראש ולא לזנב"
תוקן על ידי - איכה - 19/08/2005 13:16:46
נשלח ב-19/8/2005 15:38
ריב, אם תקנות הכשרות נועדו להגביל את יצר הזלילה, הרי שמי שתיקן אותן הוא בור מוחלט בטבע האדם. האם ידוע על איזשהו דור, מאז מתן תורה, שבו היהודים היו מפורסמים בתאוות אכילה פחותה משל הגויים? אינני יודע אם זו דעתך או שהזכרת אסכולה פרשנית מסויימת, אבל בכל מקרה הטענה הזו, כפי שניסחת אותה כאן, אינה עומדת בשום מבחן מציאותי.
אשר לדג בטעם חזיר, ברור שאין כאן יותר מאשר תעלול שווקי, אבל זו הזדמנות לשאול שוב שאלה שהעסיקה אותי פעם: ברמה התת-תאית, אי אפשר להבדיל בין חומרים שונים המופקים מהחזיר לבין אותם חומרים שמופקים מחיה כשרה. האם יש איזושהי דרגת הפרדה של החומר, אשר ממנה ומטה אין זה משנה מה מקור החומר? בקצה הסקאלה, האם חמצן שמופק מרקמת חזיר הוא גם טמא/טרף/פסול או איך שלא אוסרים אותו?
ומה לגבי הכוון ההפוך? אם ייצרו במעבדה DNA שזהה לחלוטין לזה של חזיר, האם הוא, או הרקמה שתשובט ממנו, טרפים?
נשלח ב-20/8/2005 21:04
בס"ד
אם איני טועה, יש על זה מאמר של הרב דוד סלומון (בספר 'בעין יהודית')
הוא כותב שם, שכל ההנאות שקיימות (חוץ מ-'מים גנובים ימתקו'), אפשר להנות מהן בהיתר, ואם מישהו מעדיף דווקא באיסור, שיפנה לפסיכולוג.
נשלח ב-20/8/2005 21:06
איזה חלקים מצאו במחקר שדומים בטעמם לחזיר והאם זה שונא ממה שרשום במקורות ?
נשלח ב-20/8/2005 21:21
יבוסי,
אתה כנראה מבולבל מאוד מאסכולת התיאולוגיה שלא מדעת וההגיון הבריא והפשוט שלה, עד שאתה גם כן התחלת מסיק מהתוצאה על הסיבה...
הרציונל המסתתר מאחורי המצוות היא להביא את האדם לאיזון מידותיו, להביאו לתכלית השלמות שיגיע להכרת ה' –.זוהי מטרת התורה בשורה התחתונה – ' חבילת האיסורים ' מאכלות, עריות, וכו', עליהם אמרו אפשי ואפשי אך מה אעשה והשם גזר עלי.. הם כל אותם מצוות אשר לכשעצמן אין בהם כל רע , ובעגה התורנית נקראות: 'שמעיות' אלה נתונות לחסדי התגברותו של האינדיוידואל בינו לבין עצמו – בינו לבין אלוהיו – בגלל ידיעתו הרבה של הקב"ה על טבע בני האדם, הוא נתן להם תורה שמותאמת לטבע האדם להפליא - על חטאים אלה, של איסורי מאכלות הקב"ה סולח צ'יק צ'ק "ביום הכיפורים" אם אתה 'פוגע' (זולל) בעצמך- רק אתה תשלם על זה את המחיר (השומן יהרוג אותך) "מידה כנגד מידה" -
זה שרב בני אדם אינם מצליחים להתגבר על תאוותיהם במיוחד לא על אלה הנמצאים בקבוצת המצוות של 'החלק הזן' כמו האכילה והמשגל וכו' שהאדם קרוב אצל עצמו ונדרשת מידה רבה של רצון להתגבר רק מתבקש שרב בני האדם יכשלו בהם ובתוכם עם התורה - חוסר הצלחת בני האדם לא הופך את ה' לבור, ואינו מוריד ואינו מעלה מערך אמיתתם ואמינותם של תורתו.
אולי ניסוחו של הרמב"ם ישכנע אותך יותר:
"וזאת התורה השלמה המשלמת אותנו, כמו שהעיד עליה יודעה:
לא ציוותה דבר מעין זה. ואין כונתה אלא שיהיה האדם טבעי, הולך בדרך האמצעי:
יאכל מה שיש לו לאכול בשווי,
וישתה מה שיש לו לשתות בשווי.
ויישב המדינות ביושר ובאמונה[......
]וזה, שהתורה לא אסרה מה שאסרה, ולא צוותה מה שצוותה, אלא מפני הסיבה הזאת. רצוני לומר: כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר על דרך ההרגל. שכן איסור "המאכלות האסורים" כולם, ואיסור הביאות האסורות, והאזהרה מן הקדשה, וחיוב כתובה וקידושין, ועם כל זה לא תהיה מותרת תמיד, אלא תיאסר בעתות הנידה והלידה, ועם זה סייגו חכמינו למעט התשמיש, והזהירו מזה ביום, כמו שבארנו בסנהדרין - הנה לא צווה אלוהים אלא כדי שנתרחק מקצה "רוב התאווה" ריחוק רב, ונצא מעט מן המיצוע אל צד "העדר הרגשת ההנאה", עד שתתיישב בנפשותינו תכונת הזהירות..."
הקדמה למסכת אבות פ"ד רמב"ם
נשלח ב-20/8/2005 21:34
מה בעניין טעם הדג ? האם המחקר קיבל תוצאות שונות מהמקורות ?
נשלח ב-20/8/2005 22:02
ככל הידוע לי החוקר זהר עמר עסוק כבר שנים בפעילות לשימור מסורות קהילות בישראל בנוגע זיהוי מאכלות כשרות, ואף הוציא ספרים בנידון דוגמת הספר מסורת העוף שעוסק בין השאר בזיהוי העופות המוזכרות בתורה וברשימה של עופות שונות שהיו נאכלים בקהילות ישראל, ספר שוה מאד לדעתי. וככל הנראה עוסק הוא בזה לשם שמים. כן עסק הרבה בזיהוי סממני הקטורת, ולשמו גם נזקפת גילוי צבע הארגמן שגילו לא לפני זמן רב.
נשלח ב-23/8/2005 05:29
אם מטרת האיסורים היא חינוכו של האדם לריסון, האם אין גם להנזר מצריכת דברי מותרות, כמו הדג בטעם החזיר?
אף אם הפרסום אינו אלא תעלול פרסומת, וכפי שכבר כתב אחד הכותבים כאן, הרי מעצם ההודעה שמגדלי הדגים בעמק בית שאן גילו ענין מסחרי, ולא רק שהגיבו: "תשלחו לנו פרטים", אני יכול להבין, שהפרסומאי מוסר הידיעה חשב, שבציבור הישראלי או הדתי, יש מספיק אנשים שרוצים לטעום טעם חזיר.
לא שאני מייחס חשיבות ראשונה במעלה לדברי פרסומאי או עתון, אבל בכ"ז יש בהם משהו.
היש הבדל בין טעם חזיר כשר לאוכל סיני כשר?
הב מנשה קליין כותב בשו"ת משנה הלכות (חלק יג סימן קכז ד"ה וכבר כתבתי):
"וכבר כתבתי בכעין זה אותן שקוראין שם מסעדה שלהם בשם של גוים והמאכלים בשמות של מאכלי גוים טשייניז קוק (מטבח סיני) בלע"ז, וגם כשאוכלים אוכלים עם מזלגות וסכינים וכיוצא בו שלהם או זשאפאניז סאסידש (והוא בכלל כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו לאכול כמו שהם אוכלים וחושבים שזה ענין שחוק וצחוק ועבירה גוררת עבירה עד שח"ו נמשכים אחרי מעשיהם ודרכיהם ר"ל. ובפרט על חתונות שרוצים להמשיך קדושה לכל ימי חייהם הרי את מקודשת לי ועושין שלחנות הנקרא שמארגעסבארד בכל מיני מאכלים בהכשרים אבל של מאכלי עכו"ם ר"ל ול"ע שממשיכים בזה ח"ו דברים של קליפה מסיטרא דמסואבא ח"ו".
אף שאין ספק שהרב קלין הגזים ב"האשמותיו"לגבי מאכלי עמים אחרים, שהרי גם הגולאש שהתקדש אצל יושבי הונגריה, הוא מאכל שמקורו בעם ההונגרי הגויי, ייתכן שהדבר שונה באכילת דג מסוים רק מפני שטעמו הוא כטעם החזיר, שהפך בעיני היהודים לסמל השיקוץ והמיאוס.
________
ואם במותרות אני עוסק.
בטח שמעתם על תקנותיו של אחד מאדמו"רי גור זצ"ל, נגד מה שהוא חשב ל"מותרות" בקרב חסידיו, שגרמו לקשיים כלכליים, וביניהן היו תקנות שהגבילו את מספר המוזמנים לסעודות, (איני זוכר אם היתה הגבלה על סוג התפריט, או את מקום המגורים הראשון של בני זוג לאחר נישואיהם.
כשתקנותיו נודעו בקרב הציבור החרדי אמרו כולם: "הנה קם מישהו ועושהו משהו נגד הבזבוז, בעוד מנהיגים חרדים אחרים אפילו לא מנסים להתמודד עם אותן הבעיות שהביאוהו לתקן את תקנותיו".
גם המנהיגים החרדים האחרים דואגים לציבור: הם מודאגים שבני הישיבות משתמשים בפלאפון, הנשים לובשות פיאות מהודו, וכולם אוכלים מבשר שור הזבו מדרום אמריקה.
הרעיון של תקנות הקהל נגד "מותרות" אינו חדש, עוד מימי בעלי התוספות היו תקנות בכל המדינות ובכל הזמנים, נגד "מותרות", המיוחד בתקנות האדמו"ר הוא שבעוד שהתקנות האחרות היו תקנות קהל, הרי תקנות האדמו"ר אף שסמכותם היא מוסרית בלבד, ייתכן שהשפעתן גדולה מתקנות הקהילות.
גם הרב י. שציפאנסקי ההקדיש פרק בספרו "התקנות בישראל", (ח"ד, עמודים תעח-תפה), לתקנות הקהילות נגד המותרות.
רובן של התקנות היו הגבלות על בזבוזי ממון על סעודות ולבוש,
שציפאנסקי מביא כרוז אשר פורסם ע"י רבנים בקהילת פיעטרקוב בשנת 1866 שבו נאמר:
"אנחנו הח"מ בהתאספנו יחד לשום עין על מצב בני עירנו ... כי שוט שוטף עובר, הוא המקור האכזב הלוקסוס והמאדע /האופנה/ אשר מצאו להם מסילות בלבות בני עירנו ביתר שאת ויתר עוז ועליהם יקדישו הונם ואונם, רוחם ונפשם, ואת עמלם בזיעת אפים יפזרו במלוא חפנים, למלאות חוקת המאדע לכל פרטיה, והלוקסוס עם דקדוקיו, אף כי בביתם אין לחם ושמלה, אשר גם זאת הית בעורכינו למשוך עלינו קנאת עם ועם אשר יביטו עלינו בשאט, על אשר נתחרה להדמות אליהם, ברוח העת ועוד נוספות, לזאת הסכמנו לעשות תקנות וכו'
אחים יקרים! נשימה נא עין על תהלוכות בני עמנו... על מצב אחינו בעירנו, ומאוד יכאב לב כל אוהב ישראל, בראותו את השערוריות והתהפוכות השוררת בקרבנו .... וברקב בעצמינו הלוקסוס והמאדע אשר מנפש ועד בשר יכלו .... אשר מצאו קן בלבות בני עמנו במדה מרובה ונפרזה ... הן הנה היו לבני ישראל לפוקה ולמכשול עוון ... את אלה הביאו עד ככר לחם,,, ולילך לעולמם בלא עתם. הן הנה הסיבה לרבים מבני עמנו לעקש אורחותם במרמות ותוך עלילות נתעבות ... מי יתננו כירחי קדם עת הופיע עלינו רוח טהרה ... עת פרח גפן בישראל ... ויעש פרי קודש הילולים לתורה ולתעודה , וזמורת זר ונצר נתעב הלוקסוס והמאדע לא נראה בכרם ישראל".
"והנה נגיע לבעיה של הלוקסוס (מותרות), בעיה המחמירה מיום לי שממדיה מגיעים עד לידי פיקוח נפש, פשיטות רגל, התקפות לב, פגיעה בעצב גירושים... אחת ולתמיד, חייבים לפתוח הפצע המוגלתי, את הבלון הצבע המנופח, הזורע חורבן והרס בתורה, בקדושה, בטהרה, במידות ובמוסר…" מטיף אלחנן הערצמן מעל אותה במה.
אלא שהגינוי למותרות אינו ערטילאי בלבד. במסגרת המאבק הכולל בשפע ובמותרות מתנסחות האשמות ספציפיות כלפי נשים. הקהילה החרדית רואה את עצמה כאוסף של פרטים השואפים לחיי צניעות והסתפקות במועט, אולם בו למימוש שאיפותיהם ניצב מכשול - חמדנותן של הנשים והבנות הצעירות. לכן עוברים המטיפים שצוטטו לעיל מהתראה כללית לניסוח המפנה אצבע מאשימה כלפי הנשים והנערות:
"אמא חייבת להרגיל את ילדיה כבר מקטנות ולומר: ילדים, מה שיש לכם זה מתוק מדבש... אל תקנאי, בתי, לא בחברה ולא בשכנה..." (פולק); ו"מציגים לעצמם אולטימטום, מה זאת אומרת שלכל הסובבים יש ולי לא יהיה. ומאולטימטום מגיעים לחיכוכים ולמלחמות בשלום בית, באופן שהילדות הגדלות באווירה כזו אף הן תצגנה אולטימטום לבעליהן, דוגמת אמותיהן, והבעלים שלא יוכלו או לא ירצו לעמוד בלחץ הדרישות עלולים לשלח את נשותיהם בחזרה לבית הוריהן ולעתים גם בצירוף הילדים".
1. What is the mokor for an - ee efshi approach? Don't Chazal say " Al yomar odom -ee efshi- vekhu'-
2.A dispute has taken place in the course of this eshkol concerning the question whether it is possible to view the inyon of issurei akhilah as providing a person with a necessary balance and discipline in life. Concerning this- Julian the Apostate in - his - Letter to a Galatian Priest- praised Jewish dietary restrictions and went so far as to wonder whether some of them did not, in fact, reflect ancient Hellenic tradititons that had been lost. Apparently, this Hellenistic gentile intellectual saw something refining, something conducive to spiritual growth in the kashrus laws..
נשלח ב-23/8/2005 07:43
Don't Chazal say - kol mah deossar lon rakhmono shoro lon dakvosey-? What is the mokor for an -ee efshi approach?-
נשלח ב-23/8/2005 09:41
המהר"ל, תפארת ישראל פרק ח
"ולפיכך כל מי שנותן במצוות טעם על פי הטבע, לומר כי לכך אסרה תורה חזיר מפני שהוא מוליד בגוף מזג רע, וכן הוא בודאי האמת, וכן נתנו טעם באיסור חֵלֶב שהוא מוליד מזג רע, וכן בדם, ומכל שכן בשקצים ובעופות הטמאות, בכולם נתנו טעם על פי הטבע, וכאלו הייתה התורה ספר מספרי הרפואות או ספר הטבע, חס ושלום לומר כך.
... ואף אמנם כי האמת הוא כי כל אלו יש בהם מזג רע ודבר זה ימשך בודאי במה שיש בהם שינוי רע גם כן, אבל אין זה עיקר טעם המצווה, רק שאינם ראויים אל האדם כפי הסדר אשר סידר השם יתברך. לכך הרחיקה אותם ולפעמים לא הרחיקתם התורה. וזה אשר הבטיח השם יתברך ואכלת את כל העמים, לא היה ראוי הרחקה, מצד שעתה ראוי שיהיה מקויים ובתים מלאים כל טוב. ולפיכך לא הרחיקה התורה דברים אלו. וכמו שהתורה אסרה כאשר היה ראוי לאסור לפי הסדר השכלי, כך התירה התורה אותו כאשר הוא להתיר. והכל לפי השכל אשר ראוי שיהיה בו הנהגת האדם.
וזה אמרם ז"ל:
לא יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אי אפשי בדבר פלוני, אלא אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי.
הורו בזה, שאין לומר כי התורה טבעית. שאם הייתה טבעית, לא היה בה קיבול שכר אלוהי על דבר שהוא טבעי.
ולכך יאמר אפשי מצד הטבע, רק השם יתברך גזר עלי בחכמתו מה שאין ראוי אל האדם ומיוחד בו נפשו.
