מה אנו יודעים על היסטוריה- מי אמר שזה נכון? וההווה גלוי?

בס"ד

נולדנו לעולם. מינקות אנו לומדים, ולומדים, שומעים, רואים, קוראים...

מהן העובדות הבונות את סיפור חיינו?

גם אם מחפשי אמת אנחנו, ואמונים על חקירה ודרישה, האם העובדות להן נחשפנו בחיינו, הן סיפור האמת?

או שיכתובים של מעצבי דעת קהל?

באשכול זה אביא מידי פעם עידכונים של עובדות שבד"כ אינן נגישות לקהל הרחב, ואם אכן יש אפשרות להגיע אליהן,
אזי המנגנון המופקד על דעת הקהל דאג כבר לכך שדברים אלו יצטיירו כ"דיברי תמהונים" חסרי פשר.

החומר מוגש למחשבה, ואשמח אם יתפתח דיון. איני נוקט עמדה בעצם הבאת החומר,
 אעשה זאת כתגובה שתבוא מכל אחד\ת מכם. אני רוצה להתחיל במאמר שמאפשר לקורא אותו,
לגעת בתקופה שמבחינה היסטורית עובדתית רחוקה מספיק, שלא נדע מכלי ראשון,
וקרובה מספיק כדי להבין עד כמה אנו לא יודעים....

בני השטן מגרמניה מאת: ברי חמיש תרגם מאנגלית: יהודה צורף


הרב מרוין אנטלמן (Marvin Antelman) צדק לכל אורך הדרך. כבר בשנת 1974 הוא זיהה את מקור הרוע נגד היהודים והאנושות, אך המסר של הרב אנטלמן וכן סגנונו לא היו נהירים דים לציבור הרחב אלא אך ורק לסטודנטים המתקדמים ביותר בתחום האנטישמיות.

יותר מכל חסרה הפשטות בעבודתו של אנטלמן - נקודת תורפה שכיחה למדי בין הוגי-דעות המקדימים את זמנם עשרות שנים. מה שנדרש היה הסבר פשוט שיבהיר את התזה של אנטלמן בסגנון שווה לכל נפש, דוגמת מדריך העזר האמריקאי Cliff's Notes המכיל הערות הבהרה לספרים... ומישהו אכן עשה זאת, אם כי מבלי שהתכוון לכך.

הספר הוא "חמישים משיחים יהודיים" מאת ג'רי ראבוו(Jerry Rabow) שיצא לאור בהוצאת גפן, ירושלים.
זאת היא סקירה אינפורמטיבית אך שטחית של האמור בכותרת הספר, אם כי בשטחיותו של הספר גלומה עמקות כבדת משמעות. נתחיל בפרק 17 הדן בסוגיית

"המשיח שהסב את הנזק הגדול ביותר ליהודים", שבתאי צבי. נצטט תחילה את ראבוו,
ולאחר מכן נוסיף פרשנות שתפתח את עבודתו של הרב אנטלמן לעולם הרחב.

עמוד 91 - שבתאי צבי נולד בסמירנה, תורכיה, בתאריך ט' באב 1626. היום התשיעי בחודש אב מציין טרגדיה משולשת לעם היהודי.על פי המסורת, בית המקדש הראשון, בית המקדש השני וכן מבצרו של בר כוכבא, ביתר,נחרבו בתשעה באב. עמוד 93 - שבתאי צבי שינה את החגים והמועדים והפר את איסורי הכשרות.

כל זאת נבע מהצהרתו שהכללים המקובלים אינם ישימים לימות המשיח.
עמוד 95 - שבתאי צבי הצהיר שכתוצאה מביאתו של עידן המשיח, המצוות המקראיות שוב אינן מחייבות.
כמו כן הכריז שכעת התיר הקב"ה כל דבר.
** זאת היא טענתו המרכזית של הרב אנטלמן; היינו, שתנועת השבתאות הייתה הניגוד הקוטבי ליהדות;
שתוכניתו של שבתאי צבי חתרה למגר את כל חוקי התורה ולהחליפם בכל המנוגד להם.
למרבה הפלא, יותר ממחצית היהודים בעולם בעת ההיא האמינו בהתגלותו של שבתאי צבי כמשיח המובטח לעם היהודי.

** עמוד 101 - ואומנם, שבתאי צבי אכן מימש את ההכרזה, אשר לה ציפו היהודים במשך 1600 שנה - דהיינו,
הוא יתחיל את הגאולה בתאריך ט"ו בסיון, 18 יוני 1666.
** רבים יזהו את משמעות התאריך. יוני הוא החודש השישי, כמו"כ 18 בחלוקה לשלוש הוא 6+6+6
ואילו המספר 1666 הוא ברור דיו. ייתכן שידע מה הוא עושה או שמא הנבואות
אשר חזו את הופעתו של משיח כוזב ומרושע או אנטי-משיח היו נכונות ואכן התממשו בדמותו של שבתאי צבי.

** עמוד 110 - במשך כל אותה עת המשיך שבתאי צבי לשאת הכרזות על תיקוני הדת המתחייבים
מתוך בואם של ימות המשיח. תפילתו החדשה של שבתאי צבי הייתה:
"שבחו את זה אשר מתיר את האסור."
מאחר שהכל אמור להיות מותר בעידן המשיח, הצהיר שבתאי צבי שרבים מאיסורי התורה הישנים
שוב אינם רלוונטיים. הוא ביטל את החוקים הנוגעים ליחסי מין.
הוא הרחיק לכת עד כדי התרתם המוצהרת של שלושים ושישה החטאים העיקריים המוגדרים במקרא,
וכן הורה לכמה מחסידיו על חובתם לבצע חטאים כאלה על מנת לזרז את הגאולה.

** אובדן יוקרתו של שבתאי צבי בקרב המוני העם היהודי התרחש בספטמבר 1666,
כאשר השולטן התורכי איים עליו בעינויים אם לא ימיר את דתו לאיסלם. שבתאי צבי נכנע,
 ורוב יהודי העולם נטשו אותו. אבל לא כולם.
הגרעין הקשה של חסידיו שימרו את משיחם חי ובועט במרץ.

** עמוד 112 - על מנת לקדם את הרפורמציה, צלל שבתאי צבי לתוך חשכת העולם המוסלמי
כדי לאסוף את רסיסיו הפזורים של אור הבריאה החבויים שם.
הייתה שם המציאות החיצונית והמציאות הפנימית. נתן המיר את השבתאות לתיאולוגיה של פרדוקס.
אם רק יקבלו המאמינים את עקרון הפרדוקס, הם יוכלו להמשיך להאמין בשבתאי צבי...
המעגל הפנימי של חסידיו קיבלו את הסבריו של נתן והמשיכו להאמין בשבתאי צבי כמשיח.

** מאמיניו של שבתאי צבי המשיכו לנהל את חייהם בהיחבא במסגרת הכת התורכית של הדומנה,
שפעילויותיה נמשכות עד היום, כפי שדווח בהרחבה השנה, אפילו על ידי העיתון הרציני והשקול ג'רוסלם פוסט.

** עמוד 121 - הדומנה הפכה את חג פורים השבתאי לאורגיה שנתית,
שבה החליפו חבריה את בנות זוגם בטקס שכונה: "כיבוי האורות". הדומנה הצדיקה את אורגיות הפורים שלה,
וכמו כן גם את הנוהג של חבריה לחלוק את נשותיהם עם שאר החברים וכן מעורבותם בפעילויות מיניות נוספות,
בכך שציטטו תקדימים מקראיים.

עמוד 123 - למרות שיעקב פרנק (1726 - 1791) נולד חמישים שנה לאחר מותו של שבתאי צבי,
הוא ראוי להיחשב כיורשו האמיתי.
עמוד 125 - חסידי פרנק ביקשו את הגנתו של המימסד הכנסייתי על סמך הטענה שאמונתם
אינה יהודית אלא אנטי- תלמודית... הבישוף הצהיר ש"האנטי-תלמודיים",
חסידיו של פרנק, זכאים לנהוג על פי דתם, וציווה על תפיסתם ושריפתם של העתקי התלמוד שנמצאו במחוזו. כעת, תחת הגנתו של המימסד המלכותי, העניקו תומכים מלאי-הערצה תרומות נדיבות לפרנק עבור תנועתו.

עמוד 127 - הוא הרחיב את משנתו הפרדוקסלית של שבתאי צבי, שעל פיה ביאת המשיח הפכה את
איסורי המקרא על הפקרות מינית להיתרים ואפילו לחובה. על פי פרנק,
העיסוק באורגיות פריצות הפך כעת להיות אמצעי לטיהור הנשמה מחטאיה.
ההוללות הפכה להיות תרפיה...
פרנק שכנע את חסידיו שהדרך היחידה להישרדותו של צביון יהדותם המיוחד היא על ידי התנצרותם כלפי חוץ,
כשם שהדומנה שקעה לתוך עולמו של האיסלם ... בפברואר 1759 אמרו הפרנקיסטים לכנסייה שהם מוכנים להטבלה... הפרנקיסטים הבטיחו לספק עוד 5000 נוצרים חדשים מפולין, מורביה, הונגריה ותורכיה.

עמוד 130 - הפרנקיסטים הפכו להיות מעורבים גם בתככי הפוליטיקה הבינלאומית, ושלחו שליחים חשאיים לממשלה הרוסית ולכנסייה האורתודוכסית המזרחית עם הצעה לסייע בהפלתה של פולין והכנסייה הקתולית...
בשנת 1786 סבל פרנק מבעיות כספיות זמניות, והעביר את מטהו לאופנבאך שליד פרנקפורט.
שם נפתרו בעיותיו הכספיות של פרנק בדרך כלשהי. המקור לעושרו הרב של פרנק אינו ברור.
ייתכן שניצל את המבנה הארגוני של תנועתו, שפעלה באמצעות שליחים סודיים ותאים חשאיים,
לצורך מעורבות בתסיסה הפוליטית הבלתי- פוסקת שרחשה באוסטרו-הונגריה, תורכיה והבלקנים.

 ** כעת, משהגענו לעומק הרב ביותר של ראבוו, נניח לרב אנטלמן לתפוש את הפיקוד

** באותה תקופה הייתה פרנקפורט זירת הפעולה המרכזית של היישועי, אדם ווייסהאופט (Adam Weishaupt), מייסד האילומנטי (Illuminatti) וכן של האימפריה הפיננסית של האחים רוטשילד.
כדאי לחזור על כך: פרנקפורט הייתה מקום הולדתם של האילומינטי וכן של אימפריית רוטשילד.
כאשר נכנס יעקב פרנק לעיר, הברית בין השניים כבר הייתה בעיצומה.
וויסהאופט סיפק את המשאבים המזימתיים של מסדר הישועים, ואילו הרוטשילדים תרמו את הכסף.
חסרו כעת האמצעים להפצתו של סדר היום האילומינטי, ואת זאת השלימו הפרנקיסטים
באמצעות רשת סוכניהם שפעלו ברחבי העולם הנוצרי והמוסלמי.

יעקב פרנק הפך בבת אחד לאדם עשיר משום שזכה למענק נדיב מהרוטשילדים של פרנקפורט. אין לכך הסבר אחר.

מנקודת מוצא זאת, מתאר הרב אנטלמן את התוכנית למלחמה נגד היהדות וכל הטוב שבה, ובעצם,
נגד האנושות וכל נכסיה המוסריים. מאותו רגע ואילך, תנועה של רוע מוחלט קנתה לה אחיזה בעולם. מטרתם של הישועים הייתה להרוס את הרפורמציה הפרוטסטנטית, כך שיתאפשר שובו של אפיפיור אחד ויחיד השופט את כל בני האדם. הרוטשילדים שאפו לשלוט על כל העושר המצוי בכדור הארץ. ואילו חזונם של הפרנקיסטים היה למחות את המוסר היהודי מן העולם ולהחליפו בדת המבוססת על ההפך הגמור מכוונותיו של האל. מרגע שהתמזגו שלושת הגופים האלה, פרצה מלחמת דמים נגד האנושות, כאשר היהודים ניצבים על קו החזית, ובזמנים אלה ממש היא נוסקת לשיאה.

 הרב אנטלמן עוקב אחר האמצעים המנוצלים לצורך הגשמתו הכלל- עולמית של הכיעור הזה. במהלך שנות השבעים של המאה השמונה עשרה נחשף האילומינטי ונאסר בגרמניה ולאחר מכן ברחבי אירופה. ווייסהאופט נקט שינוי אסטרטגי, שעשה פלאים לקידום הבינלאומי של יעדיו. הוא החדיר סוכנים ללשכות "הבונים החופשיים" באנגליה ובסקוטלנד, וכך שינה את ערכיהם הנעלים ביותר לערכים שלו עצמו, עד אשר התקבלו על ידי כל לשכה בכל מדינה.
כך שהאילומינטים התרחבו כעת לשני מרכזי פעולה, גרמניה ואנגליה. מגרמניה ללונדון נשלחו היהודים המומרים קרל מרקס ופרידריך אנגלס על מנת לרקוח את הבלי הקומוניזם.
זמן קצר לאחר השלמת המשימה, שלחו הרוטשילדים את סוכניהם, ג'ון ג'ייקוב אסטור וג'ייקוב שיף, מגרמניה לאמריקה. הם מימנו אילי הון חמסנים, דוגמת רוקפלר ומורגן,
שבשנת 1922 יסדו את המועצה לקשרי חוץ CFR (Council On Foreign Relations),
על מנת לבטל את החוקה האמריקאית ולהמיר את הדיפלומטיה הלאומית לאילומינטיזם.
המלחמה האמיתית נגד היהודים והאנושות כמה ארגונים ייצגו את יהדות גרמניה בשנת 1932 ? מעל 250.
ובשנת 1933, כמה ? אחד ויחיד: תנועת העבודה הציונית.
נחזור עוד מעט למשמעות העניין. קודם כל, נמשיך בהסברו של הרב אנטלמן. על מנת לשחד את היהודים, אימצו הפרנקיסטים בתחילה מדיניות הומנית ירודה. בעזרת הכסף הרוטשילדי והעוצמה הישועית, יזם היהודי המומר, משה מנדלסון, את מה שמכונה תנועת ההשכלה.
נפוליון מומן כדי שישחרר את היהודים בכל מקום שנכבש על ידו, ובגרמניה מומנו הרפורמים והקונסרבטיבים על מנת שיחלישו עוד יותר את האמונה היהודית ויטמיעו רעיונות זרים לחלוטין בקרב קהילותיהם.

אך ההתקדמות לא הייתה מהירה דיה. היהודים העיקשים לא שיתפו פעולה עם הרוע,
כך שאת אותם יהודים שנותרו נאמנים למוסר המקראי היה צורך להרחיק לתמיד, בעוד שאלה אשר דבקו בשבתאות היו רשאים לשרוד. אכן, במשך 2000 שנות היסטוריה יהודית באירופה היו פוגרומים, מסעי צלב ואינקוויזיציות אשר הסתייעו על ידי הישועים. אך בהשוואה למה שהתרחש החל משנות השמונים של המאה התשע עשרה ואילך, היו חיי היהודים בחזקת פיקניק.

נקודת המפנה במלחמת ההכרעה נגד היהודים הייתה ייסוד הציונות על ידי השבתאים. היעד הנכסף של התנועה היה כינון מדינה שבתאית במולדתם ההיסטורית של היהודים, וכך להביס את היהדות אחת ולתמיד. על מנת לקדם את מימוש הרעיון, היה צורך להפוך את חייהם של יהודי אירופה לבלתי-נסבלים עד כדי כך שהבריחה לפלשתינה תיראה כאופציה הטובה ביותר. הפוגרומים שבוצעו על ידי הקוזקים היו ירית הפתיחה במערכה הזאת,
ולשם כך פנו הפרנקיסטים לישועים ולהשפעתם על הכנסייה הקתולית. הישועים תרמו את חלקם להפצת הקומוניזם, תחילה בקומונות הפיאודליות שהקימו בדרום אמריקה, וכעת חתרו להעניש את מתנגדי הקתוליות באירופה על ידי כליאתם מאחורי סורגי הקומוניזם. העיסקה הייתה פשוטה: הישועים סיפקו את הפוגרומים,
הפרנקיסטים את הקומוניסטים, וכמובן, הרוטשילדים יספקו את הכסף.

מרגע שהמצב החל להיראות מבשר רעות, נטלו את ההנהגה האינטלקטואלים הגרמנים המושכים בעט. בוינה בשנת 1885 שיגר העיתונאי נתן בירנבאום את מטח הפתיחה, שבהצלחה טמן בקרקע הלאומית את זרעיה המשגשגים של הציונות. מחבר נוסף מוינה, פרץ סמולנסקין, הלך בעקבותיו וסיפק הצדקה אינטלקטואלית נוספת לשובם של היהודים אל ביתם הלאומי הבטוח בישראל. על כל פנים, איש מהם לא ניחן בכריזמה של מחבר וינאי נוסף, תיאודור הרצל.

הייתה לו היכולת ללכד את המוני העם, סגולה שלא הייתה מצויה אצל איש מהם, והוא נבחר להיות הדובר והסמל של התנועה. גם הביוגרפיות המהימנות ביותר על הרצל אינן פותרות את התהייה המתעוררת ביחס לספרו. הרצל טוען שכתב את מדינת היהודים באחת הקיצים בפריז. אך הרצל לא היה בפריז בזמן שבו, לטענתו, כתב את הספר המשפיע ביותר של התנועה הציונות.
המסקנה המתחייבת היא שהספר נכתב עבורו. כל מי שקורא את מחזותיו הגרועים של הרצל,
חייב להטיל ספק בהתעלותו הפתאומית מבינוניותו הספרותית. בשנת 1901 הופיע הרצל בבריטניה,
ולא נתקבל שם בסבר פנים יפות. על פי המקורות ההיסטוריים תמך הרצל באופציה נוספת, היינו הקמתו של מקום מבטחים לעם היהודי במזרח אפריקה שנשלטה על ידי בריטניה. אילו היה הרעיון קורם עור וגידים,
הייתה מנוטרלת תוכנית הפעולה של השבתאים. זמן לא רב אחר כך נפטר הרצל, ושום ביוגרפיה שלו
אינה מבהירה כיצד. הוא התאשפז בבית החלמה פריזאי בשל בעיה בריאותית בלתי ידועה, ושוב לא יצא משם. היה זה אירוע מוצלח ביותר מבחינתם של הבונים החופשיים הבריטים שהיו אמונים על ביצוע הצו השבתאי, שכן עתה החליפו את הרצל באישיות משלהם, יהודי שקיבל חינוך גרמני, חיים וייצמן.

במשך הזמן נוצר מיתוס מופרך, שלפיו הצהרת בלפור על הקמתו של בית יהודי לאומי בפלשתינה הייתה גמול על תרומתו המדעית של וייצמן שפיתח שיטה לייצור אצטון עבור חומרי נפץ מצבע מיובש. אף לא פיצוץ אחד במהלך מלחמת העולם הראשונה נבע מאותו תהליך מופלא.
אך הבריטים עשו מאמץ כביר לחטוף את פלשתינה מידי התורכים ולמנות את מנהיגי המדינה השבתאית שבדרך. בפגישה שנערכה בלונדון במהלך המלחמה, דנו וייצמן ובלפור בבעיית התושבים שכבר התגוררו בפלשתינה, ואשר רובם היו יהודים דתיים שהיוו רוב במרכזי אוכלוסייה דוגמת ירושלים, צפת וטבריה. המיתוס של אוכלוסייה מקומית עתיקה ממוצא ערבי-פלשתיני הופרך על ידי תיאוריהם המתועדים של מספר מבקרים מוכשרים דוגמת מרק טוויין ובלזק, שתיעדו במדויק את דלילות האוכלוסייה הערבית בארץ במשך המאה התשע עשרה. השגשוג הכלכלי, שהגיע מאוחר יותר עקב המפעל הציוני, משך אל הארץ מאות אלפי ערבים ממקומות מרוחקים כעיראק.

יש להניח שהאילומינטים היו מודעים להשלכותיה של הגירה ערבית זאת. על מנת לנטרל את היהודים הדתיים, שרבים מהם חיו בארץ עוד מימי קדם, גייסו בלפור ווייצמן את הרב אברהם קוק, ולאחר המלחמה הוא מונה לרב הראשי של המפעל הציוני, בעוד שווייצמן קיבל את תפקיד היושב-ראש הראשון של הסוכנות היהודית. קוק המשיך לנשל את היהודים האורתודוכסים בעלי האדמות מנכסי הנדל"ן שלהם, ובו בזמן קידם רעיון חדש ביהדות: טוהר גאולת הארץ.

 משנתו הייתה מבוססת על אמת היסטורית עמוקה, ואף על פי כן, הוא ותלמידיו אינם מבינים כיצד הם מממשים את הסיוט השבתאי. השלב הראשון הושלם. כעת, הואץ המהלך האמיתי שכבר היה הולך ומתממש. הרב אנטלמן מוכיח שהנשיא האמריקאי וודרו וילסון, הושחת לחלוטין על ידי הפרנקיסטים באמצעות סוכנם קולונל האוז.

היה זה וילסון ששם קץ למדיניות ההגירה הפתוחה של ארה"ב. עד אז, ולמרות ייאושם הרב, רוב יהודי מזרח אירופה דחו את פלשתינה כמקום מקלטם, ורובם בחרו את אמריקה כיעד הגירתם. מכאן ואילך, רק מעטים זכו ליהנות מאפשרות זאת. האפשרות שנותרה הייתה בין פלשתינה לשום מקום. אנחנו מדלגים כעת לשנת 1933. פחות מאחוז אחד של יהודי גרמניה תומכים בציונות. רבים מנסים להימלט מהנאציזם על ספינה ששטה לנמלי אמריקה הלטינית והצפונית,אך הסדר הדיפלומטי הבינלאומי הכתיב את הפנייתם חזרה אל המקום שממנו באו.

כל יהודי גרמני אשר דחה את פלשתינה כמקום מקלטו נשלח אל מותו. עד שנת 1934, רוב יהודי גרמניה קלטו את המסר ופנו אל הארגון היהודי היחידי שהותר על ידי הנאצים, תנועת העבודה הציונית. על מנת לוודא את עניין הקונספירציה בינה לבין בריוניו של היטלר, מומלץ לקרוא הספרים הבאים: "הסכם הטרנספר" מאת אדווין בלק (The Transfer Agreement by Edwin Black), "בגידה" מאת בן הכט (Perfidy by Ben Hecht)או "הנפחדים והנואשים" מאת ג'ייקוב נויברגר (The Scared and The Doomed by Jacob Neuberger).

העיסקה פעלה כדלהלן. יהודי גרמניה ייחשפו קודם כל לאינדוקטרינציה בולשביקית במסגרת מחנות ההכשרה של ציונות העבודה, ואחר כך יישלחו לפלשתינה באישורם של הבריטים. רובם כבר היו שם עד אשר פרסמו הבריטים את הספר הלבן שאסר הגירה יהודית נוספת. כך קיבלו אנשי תנועת העבודה את היהודים שבהם חפצו, ובו בזמן נטשו את מיליוני היהודים הדתיים וכן את אלה שלא נמנו עם הפרנקיסטים, והניחו להם להישמד באירופה ללא שום מאבק למען הצלתם. אך לא כל היהודים נפלו בשבי התוכנית.

התעוררה אלטרנטיבה ציונית אצילה שהונהגה על ידי זאב ז'בוטינסקי. הוא הנהיג את היהודים בדרשו מעבר חופשי לפלשתינה וחרם כלכלי עולמי נגד המשטר הנאצי. אנשי תנועת העבודה עשו כל מאמץ אפשרי על מנת לחבל באופוזיציה שהתגבשה נגדם. ראשית, הם אילצו את כל יוצאי גרמניה בפלשתינה לנצל את נכסיהם כדי לרכוש סחורות מתוצרת גרמניה הנאצית. מהלך זה סייע להמשך הישרדותו של המשטר.

כמו כן הפעילו חיים ווייצמן והסוכנות היהודית, שבראשה עמד, את סוכניהם בארה"ב על מנת לנטרל את ז'בוטינסקי וחסידיו, תוך ניצול כל אמצעי שעמד לרשותם. זה הגיע לשיאו עם מותו מעורר החשד של ז'בוטינסקי בניו יורק בשנת 1941. תומכו המשכיל ביותר של ז'בוטינסקי, בן הכט, נדרס לאחר מכן על ידי משאית במדרכה במנהטן.

כל חטאו היה בחשיפתה הפומבית של הקנוניה בין הסוכנות היהודית והנאצים. בתוך קנוניה זאת נגד היהודים יש לקחת בחשבון גם את הישועים, ששאפו בכל ליבם להחריב את הארץ שיצרה את לותר, אך תפקידו של הותיקן בשואה אינו נכלל במסגרת סקירה זאת. נחזור כעת לאמריקה, שם ניצלה המנהיגות היהודית את כל קשריה ומשאביה על מנת לוודא שכל היהודים הבלתי רצויים של אירופה, היינו אלה שלא נמנו עם השבתאים, לא יזכו יותר לראות את אור היום. נחזור כעת לג'רי ראבוו: עמוד 132 - משפחות פרנקיסטיות,
הן אלה שחיו כנוצריות והן אלה שחי כיהודיות, ניסו למסד קשרי נישואין רק בינן לבין עצמן. בעתות הקיץ, ערכו הקבוצות הגרמניות באופן סדיר פגישות חשאיות בעיירת הקיט קרלסבד... על פי הערכה, עד לאמצע המאה התשע עשרה השתייכו רוב עורכי הדין בפראג ובוורשה למשפחות פרנקיסטיות. דווח ששופט בית המשפט העליון של ארה"ב, פליקס פרנקפורטר, קיבל עותק של דיוקן אוה פרנק מאימו,שהייתה בת למשפחה פרנקיסטית מפראג. להלן ציטוט מפי פרנקפורטר: "שליטיה האמיתיים של וושינגטון הם בלתי נראים ומפעילים את כוחם מאחורי הקלעים". --- השופט פליקס פרנקפורטר, בית המשפט העליון של ארה"ב.

ההבדל בין ראבוו והרב אנטלמן הוא בכך שאנטלמן מוכיח פשוטו כמשמעו כי כל היהודים בפמלייתו של הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט היו שבתאים ממוצא גרמני, שגמרו אומר לטהר את העולם היהודי מחבורות אירופיות מיותרות של נאמני המוסר היהודי שאינם נמנים על השבתאים. להלן רשימה קצרה של מנהיגי קהילה אלה: פליקס ברנדיס - קיבל חינוך תיכוני בגרמניה, שם התוודע לציונות על ידי האנגלי ג'ייקוב דה האס. הנרי מורגנטאו ג'וניור, סטפן ווייס, יהודה מגנס, פליקס ורבורג - כולם צאצאי יהודי גרמניה. להלן ציטוט מרשים מבן משפחתו הפרנקיסטית של ורבורג:
 "תהיה לנו ממשלה כלל-עולמית, בין אם נרצה בכך או לא. השאלה היחידה היא האם אותה ממשלה גלובלית תושג על ידי כיבוש או הסכמה."
--- גילוי הדעת נאמר בפני הסנט האמריקאי ב- 7 פברואר, 1950 על ידי ג'יימס פול ורבורג
(תומך נלהב ופעיל למען פדרציה עולמית מאוחדת), בנו של פול מוריץ ורבורג,
אחיינם של פליקס ורבורג ושל ג'ייקוב שיף המזוהים עם חברת Kuhn, Leob & Co.
שהזרימה מיליוני דולרים לטובת המהפכה הרוסית באמצעות אחיו של ג'יימס, מקס, בנקאי בממשלה הגרמנית.

 משהסתיימה מלחמת העולם השנייה, שרדו באירופה בקושי 100,000 יהודים, שבהגיעם לפלשתינה נאלצו לציית לגזרות הבולשביזם או לגווע ברעב. על כל פנים, הם היו מעטים מדי ולא יכלו להוות משקל נגד לאיום מספר אחד
על המדינה הפרנקיסטית, הערבים. זעם השבטים הפראיים איים על המפעל כולו, ורק צירופם של המוני חיילים היה יכול למנוע את פלישתם. לצורך מטרה זאת, שוכנעו העריצים הערבים, שהיו נתונים לשליטה אירופית,

לפעול כנגד האינטרסים הלאומיים של עצמם, להתסיס אנטישמיות עקובה מדם ולגרום להגירתם של יהודי המזרח לישראל. כגמול ראשון, זכו לעושר שהושג מתוך השתלטותם על נכסי היהודים. בטרם החדירו זאת השבתאים לתודעה הלאומית, כלל לא הייתה תופעה כזאת של שנאה יהודית עצמית. לפני כן, היו דתם ומורשתם של היהודים ספוגות בטבעיות בהווייתם כפעולת הנשימה. זה היה מצבם של יהודי המזרח בעת שליחתם לישראל.
בישראל יישמו הפרנקיסטים את כל הלקחים שהפיקו, כאשר עיצבו את יהודי גרמניה בצלמם ובדמותם, על מנת לשנות גם את העולים החדשים. נעשו כל המאמצים על מנת לשלול מיהודי המזרח את אמונתם, והתוצאות היו לעתים קרובות מהממות. זאת היא אחת הסיבות, למשל, מדוע אותם יהודי מרוקו שברחו לצרפת נמצאים במצב הרבה יותר טוב מאשר משפחותיהם בישראל. בתחילה תמכו הפרנקיסטים האמריקאיים באומה החדשה בהאמינם שהיא תפיץ במהרה את החשיכה בקרב העמים.

אך היהודים לא שיתפו פעולה ודבקו במוסריותם. בשלב זה שוב שיסתה המועצה לקשרי חוץ (Council on Foreign Relations) את הפרנקיסטים המרושעים ביותר שלה נגד היהודים. הבולט ביותר בחבורה זאת הוא היהודי יליד גרמניה הנרי קיסינג'ר, אך הרשימה היא ארוכה וכוללת את מדליין אולברייט שחונכה באוסטריה, וצאצאי משפחות גרמניות דוגמת ג'ו ליברמן וסנדי ברגר.


מה אתם אומרים?

תוקן על ידי mordechay1 ב- 06/12/2006 19:09:22

מרדכי היקר, תודה בעובדות:
חילונים תכננו את הקמת המדינה
חילונים פדו קרקעות,ייבשו את הביצות ונהרגו במלריה
חילונים הכריזו על הקמת המדינה והקימו את צה"ל

אז אני מבין שיש קנאה מצד חוגים מסוימים שמנסים לנכס לעצמם את הזכויות על המדינה ולשכתב את ההיסטוריה ולשטוף מוח של אנשים, אבל את העובדות אי אפשר לשנות!
גם הרב מרדכי אלון בעצמו הצר על כך שבמקום שהדתיים שמדברים גבוהה גבוהה על הקמת המדינה בגולה יעשו משהו בקשר לזה, נכנסו לואקום הזה החילונים. מה אפשר לעשות עם המדינה הזו זה כבר נושא לדיון אחר לגמרי, ואיש אינו מכחיש את תרומתם האדירה של הדתיים למדינה, אבל אין אפשרות לשכתב את ההיסטוריה ע"י כל מיני מטיפים ושוטפי מח, אלא אם כן מישהו מוכן לקנות את הסחורה שלהם וליפול למלכודת שלהם.

לר' מרדכי ל"חובב חידות" "למייחל" ולשאר חברי הפורום
שבוע טוב!

ברצוני להביע את דעתי על כמה דברים שנאמרו בפורום.
ראשית לפעמים מאד קשה לעקוב אחרי דבריכם .ולרדת לסוף דעתכם משום שאתם סותמים את דבריכם. מבחינתי זאת בעי-ה מכיוון שאם אנו מדברים על חכמי ישראל י-היו אשר יהיו
צריכים אנו לזכור תמיד ש"ברית כרותה ללשון" יש עוד אנשים שצופים באמרי השפר של כולנו פה ולפעמים נדמה כי אפשר להבין מתוך דברינו כי אנו הישרים החכמים הנבונים וכל השאר "פסולת הדעת".אין בדברי אלא במידה ויש שמץ של פגיעה בתלמידי חכמים מחאה .וזו זכותי כשם שמישהו מפורום שאני מעריך אותו אמר "ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח" חברה!!!! קבלו את דבריי בין אם הם מוצאים חן או לא
גם הכבוד ההדדי צריך להישמר ולו משום "מראית עין [ראו דברי לעיל אחינו בוחנים אותנו]

בברכת גאולה שלימה הצב"י

labrak

נתון מדהים מספרו של בריאן ריג "החילים היהודים של היטלר" על מידת ההתבוללות של יהודי גרמניה ואוסטריה הונגריה- "חוקר הדמוגרפיה פליקס טילהאבר חזה בשנת 1911 כי בעקבות התנצרות נשואי תערובת והתנכרות לדת לא יהיו כלל יהודים בגרמניה בשנת 2000 " אולי זו תשובה אם כי קשה מנשוא לשאלה מדוע היתה שואה, שהרי כך שרדנו וקיבלנו מדינה ובלי שואה היה העם היהודי נעלם חלילה בהתאבדות עצמית.





(חשבתי כי מן הראוי לשפוך עוד טיפה מידע בנושא . מרדכי)

מעמדי כחייל הוא פרדוקס של ממש, ואין לו שום הסבר הגיוני

מאת רות אלמוג

הסיפור של ריג על החיילים היהודים למחצה בוורמאכט מעניין ומטורף, אך אין בו כדי לשפוך אור על ההיסטוריה של הרייך השלישי

ורנר גולדברג, חייל "יהודי למחצה" החיילים היהודים של היטלר, מאת בריאן מארק ריג, תירגם מאנגלית עמית יריב, הוצאת מטר, 2005, 455 עמודים ייאמר מיד: כותרת הספר מטעה. אין מדובר בספר ביהודים אלא בבני תערובת, או כפי שהוגדרו על ידי הנאצים וחוקי נירנברג "מישלינג", כלומר: יהודים למחצה, יהודים לרביע ולשמינית וכיוצא בזה. רוב החיילים ממוצא יהודי בדרגה כלשהי ששירתו בוורמאכט לא היו שייכים לקהילה היהודית, לא ראו עצמם יהודים, על פי רוב לא היו יהודים מצד ההלכה היהודית ואפילו היו חברי מפלגה ואנטישמים. אלא שזרם בעורקיהם, במידה רבה יותר או פחות, דם יהודי. זאת ועוד, מדובר בספר הזה בהיסטוריה המתבססת בעיקר על ראיונות. המחבר, בריאן מארק ריג, שגילה כי אחת מסבותיו היתה יהודייה ובעקבות הגילוי בא ללמוד בישיבת "אור שמח", ריאיין כ-400 איש לצורך כתיבת ספרו. הספר היה במקורו עבודת דוקטור, אבל לדעת חוקרים, המספרים שהוא מביא מפוקפקים. ריג טוען כי בוורמאכט שירתו כ-150 אלף חיילים שבעורקיהם זרם דם יהודי. אכן, מדהים להיווכח כי פלדמרשל בחיל האוויר, ארהרד מילך, היה יהודי למחצה, כמו גם הלמוט וילברג, אבי שיטת ה"בליץ קריג". אבל רוב בני התערובת, וביניהם רבים שקיבלו מן הפיהרר תעודות על היותם "ארים", שוחררו מן הצבא למגינת לבם בשלב זה או אחר של המלחמה. כזה הוא המקרה המעניין של הקולונל עטור אותות ההצטיינות, ארנסט בלוך, יהודי-למחצה, שבפקודתו ובשירותו של האדמירל קנריס, קצין המודיעין הראשי (ריג כתב על הפרשה המוזרה הזאת את ספרו החדש, שעדיין לא תורגם לעברית), מילט את הרבי מלובביץ', הרב יוסף שניאורסון, מוורשה הכבושה, הביאו ללטוויה, ושם העלה אותו על ספינה לשטוקהולם, שממנה הפליג לאמריקה. לטענת ריג נעשה הדבר באמצעות לחץ אמריקאי על קנריס, שהיה פטריוט גדול, אבל את היטלר לא חיבב. ובכן, ארנסט בלוך זה שוחרר מן הצבא ב-27 באוקטובר 1944, אף שתואר כ"נציונל סוציאליסט חיובי". "בלוך היה המום, משום שידע כי היטלר עצמו הכריז עליו בעל דם גרמני" (עמ' 263). החיילים בעלי דם יהודי שגורשו מן הצבא ראו בכך עלבון והשפלה. במקרים מסוימים בכו מפקדיהם בלכתם, מספר ריג. אבל גם אלה שלא גורשו היו די מבולבלים. על כך כתב לווטנט אייק שווייצר, יהודי למחצה שקיבל את הפטור מחוקי הגזע בינואר 1942, לדודתו: "אני רואה שהוניתי את עצמי. במקום להבהיר את הדברים, להפוך אותם פשוטים יותר, חוויותי רק מסבכות את המצב... מצבי בלתי אפשרי כל כך ותלוי כל הזמן באוויר, עד שתיאוריו יישמעו הזויים. מעמדי כחייל הוא פרדוקס של ממש, ואינו מאפשר שום הסבר הגיוני... זה מצב נורא... איני חושש מן האמת, אבל ברגע שאתחיל, איאלץ לספר הכל. הפכתי אדם בודד. רבים מחברי הטובים מתו. הלוואי שהכל ייגמר בקרוב". משפחתו של שווייצר נרדפה ואביו כבר היגר לארצות הברית. הוא עצמו נהרג בקרב ב-1945. מכתבו של שווייצר נותן ביטוי מסוים למה שחשתי בקריאת ספרו של ריג. קראתי אותו כמו שקוראים ספר מתח ולא מחקר היסטורי, ותוך כדי הקריאה חשתי כמו בבית משוגעים. התחושה היתה שאין היגיון בדבר: היטלר נותן פטור לזה ולאחר לא, ולא מובן מדוע הוא חותם על תעודה הבאה להעיד על דם ארי, ובסופו של דבר היא אינה מספקת. הסיפור שריג מספר הוא סיפור מעניין ומטורף, אך אין בו כדי לשפוך אור על ההיסטוריה של הרייך השלישי. אם הכל כה מטורף, הרי זה פוטר את האנשים מלשאת באחריות, ועל כן הספר מעורר זעם. שאלתי את עצמי מדוע נכתב. מה כל כך משך את ריג לעשות את המחקר שעשה ומה תורם המחקר הזה ולמי. אם אפשר ללמוד משהו מהספר, הרי זה שרוב בני האדם הם מוגי לב, ושיצר החיים רב עוצמה מכל יצר אחר ומכריע כל דילמה מוסרית, אפילו כשמביאים בחשבון שחלק מן החיילים שמדובר בהם חשבו שיוכלו להציל את משפחותיהם אם ישרתו את המדינה. אבל גם כאן לא היתה שום חוקיות. היו שהצליחו בכך ואחרים נכשלו לרוב. מה שמעורר את הרושם של הטירוף הוא תיאור ההתעסקות האינסופית של היטלר בבעיית המישלינג. כל שאלה בדבר כשרותו של חייל היתה צריכה להיות מוכרעת על ידיו. הוא דרש לעיין באופן אישי בכל מקרה כזה ולתת את ההוראה בדבר תעודת הכשרות ולחתום עליה. התיאור של ריג מעלה כמובן שאלות שונות. אחת מהן היא השאלה אם תיאור זה מהימן. "עיסוקו של היטלר בגזע... נגע לא רק ל'מישלינג', אלא גם למי שהיו נשואים ל'מישלינג'" (עמ' 190). כמו, למשל, במקרה של גנרל גוטהרד היינריצי, שאשתו היתה יהודייה למחצה ולפיכך נזקקו ילדיו לתעודות על דם גרמני. "שלושתם (האשה ושני הילדים) צולמו מכל זווית אפשרית כדי להוכיח שהם לא נראים יהודים". היינריצי היה חריג למדי, כי סיים את המלחמה בדרגת מפקד צבא היבשה וניהל את הקרב האחרון על האודר ואת הגנת ברלין. רק בינואר 1945 פירסם הוורמאכט פקודה שיש להימנע מהעסקת קצינים "מישלינג יהודים", גם כאלה שקיבלו אישורים מיוחדים, בתפקידי מפתח ומקידומם לדרגת קולונל. מתברר ששחרורם מן הצבא של חיילים בעמדות מפתח כמו גנרלים, למשל, השפיע לרעה על המוראל, ועל כן יצאה הפקודה הנ"ל כה מאוחר. השאלה המעניינת היא, אם חצאי יהודים או יהודים לרביע לקחו חלק בהשמדת היהודים, או האם ידעו על מעשי הזוועה ועל מחנות ההשמדה. לטענת ריג הם ידעו על הרדיפות, כמובן, אך לא ידעו על ההשמדה ההמונית. הטענה הזאת אינה משכנעת באמת. עוד פגם בולט בספר הוא הניסיון לטפול את העסקתם (הזמנית) של מישלינג בוורמאכט ואת התעסקותו האינסופית של היטלר בענייניהם, על מוצאו היהודי כביכול של היטלר, במקום לשקול שמא נעשה הדבר כדי למנוע אי-נחת ואי-שקט בשורות הצבא, כפי שמוכיח מקרה הנשים הגרמניות מברלין, שיצאו להפגנה מדי יום ביומו מול בית הסוהר שאליו נלקחו בעליהן היהודים והצליחו בסופו של דבר להביא לשחרורם, מכיוון שהשלטונות חששו ממרי אזרחי. הסיפור על מוצאו היהודי של היטלר הוא פיקנטי, ומעלה על הדעת את הסיפור על מקור האנטישמיות של היטלר במפגשו עם ויטגנשטיין, הנער בן העשירים והמצליח, בבית הספר. אבל ריג מאמין בסיפור הזה כמעט ללא שום ספקות, ומביא עדויות על כך מכמה כיוונים. עם זה, אי אפשר להתעלם מן העניין שיש בסיפורים הפרטיים של האנשים עצמם. ככל סיפור אנושי וככל סיפור על חיים במצבי גבול, יש עניין רב בדרמה האישית של הסתרה, בושה וניסיונות אינסופיים לקבל תעודת הכשר.

בס"ד

מקורותיה של הציונות החילונית ודרכה
אליעזר בן שלמה


המאמר ארוך מאד, אפשר לקרוא בהמשכים....


תוכן המאמר:
מבוא
הומניזם ורפורמאציה
ההשכלה
הנאציונליזם
הסוציאליזם
האנטישמיות המודרנית
הציונות החילונית
ההסתדרות הציונית בהנהגת תנועת העבודה
הכנענים
סיכום
ביבליוגרפיה

מילות מפתח: רפורמה, השכלה, נציונאליזם סוציאליזם, הומניזם ורפורמציה, האנטישמיות המודרנית, הציונות החילונית והכנעניות.

תקציר: התנועות, הזרמים והמגמות שהיו באירופה בעת החדשה השפעתן על יחסי יהודים והחברה הכללת והשפעתה על החברה היהודית בפרט.


מבוא
הנושא שלפנינו הוא בעל חשיבות מרובה להבנת היחסים בין חלקי הציבור היהודי. לשם בירורו עלינו לעקוב אחר המגמות העיקריות בעת החדשה: הומניזם ורפורמציה, השכלה, סוציאליזם והתעוררות לאומית.

בתור הנחה מוקדמת עלינו לשלול דעה מקובלת בציבור הרחב "שהימים הראשונים היו טובים מאלה"; כלומר, שבתקופות קודמות היה הכל שפיר בחיי עם ישראל והתופעה של דורנו, שרוב העם התרחק מתורה ומצוות - היא יחידה במינה. תפיסה זו עלולה להביאנו לייאוש, כי לפיה אין לנו מקורות שבאמצעותם נוכל ללמוד על דרכי ההתמודדות עם הבעיות של דורנו.

עיון קל בהיסטוריה יוכיח שעמנו סבל כבר פעמים רבות מזעזועים קשים ויכול להן: יציאת מצרים הקיפה רק חמישית מבני ישראל (היתר מתו בימי האפלה כי לא רצו לצאת - רש"י בעקבות חז"ל), ע"ז בבית ראשון, צדוקים, איסיים-נוצרים, קראים, שבתאים, פראנקיסטים ועוד.

ודאי שאין להסתפק בקביעת העובדה שכל התנועות האלה לא בטלו את ייחודו של עם ישראל "וכל כלי יוצר עליך לא יצלח", באשר לכל תנועה חדשנית נדמה שהיא תצליח יותר מקודמותיה ולכל אחת אופי שונה שיש להכירו ולהבינו. לרוב התנועות שנמנו לעיל היו כוונות טובות וראו עצמן כבונות את בית ישראל ואף האשימו את הציבור המסורתי השמרני בעיכוב ההתפתחות הפיזית או הרוחנית של העם. כן אסור להתעלם מהעובדה שתנועות אלה תרמו להתקדמותו ולהתפתחותו של עם ישראל - אם בדרך החיוב ואם בדרך השלילה. נוכל למצוא את תרומתן ע"י הכרת המציאות ההיסטורית בה קמו ופעלו.


הומניזם ורפורמאציה
השפעתה של התרבות הקלאסית וכן דרכי התפתחותה החברתית והמדינית של איטליה במאה הט"ו - שינו את תפיסת החיים של חוגים מסוימים. האדם גילה את עצמו ואת העולם הזה. מעתה לא עמדו עוד במרכז התעניינותו הכנסייה וציוויה. פחתה דאגתו לחיים בעולם הבא וגברו השאיפות למצוא סיפוק, גופני ורוחני, בחיי העולם הזה - סיפוק ושמחה של חדוות היצירה.

ההומניסטים הגרמניים לגלגו על סכלותם, בורותם וטפילותם של אנשי הכנסייה , לחמו באומץ רוח במשפטים קדומים, והוקיעו את חוסר המשמעות של הוויכוחים הסכולסטיים. כן התעוררה ביקורת חריפה על הכנסייה מבחינה כלכלית וחברתית: עושרה הרב, התקיפות בה גבתה את המסים, החמדנות בה צברה את הונה, חיי המותרות של האפיפיורים ואנשי חצרו.

הפרוטסט (= מחאה) נגד הכנסייה בא לידי ביטוי עיקרי בעקרונותיו של מרטין לותר. הוא חלק על סמכותו של האפיפיור להכריע בענייני האמונה הדתית, הדגיש את חשיבותה של האמונה בלב והעלה על נס את חשיבותם של כתבי הקדש שכל נוצרי מאמין צריך לקראם ולהבינם, כפי יכולתו, בלא להיזקק לפירושיה הרשמיים של הכנסייה .

התגברות ההשפעה החילונית בחיי עמי אירופה הטביעה את חותמה על היחסים בין יהודים ללא יהודים, הונחו יסודות לשיתוף פעולה ביניהם בכמה תחומים. הראשונים שהלכו בדרך זו היו בני הקהילות הספרדיות באמסטרדם, לונדון והמבורג, שמקצתם היו רגילים בנימוסי נכרים מימי היותם אנוסים. דוגמאות בולטות הם אוריאל דא-קוסטא - האנוס שנמלט מן הנצרות ולא מצא לו בית בקהילה היהודית וברוך שפינוזה שגדל באמסטרדם ופרק עול.

ההתקרבות החברתית אל הגויים באה לידי ביטוי, בשלב ראשון, בהשתתפות בחתונות של נוצרים ולעתים נדירות יותר גם בילוי בצוותא במשחקי קלפים ושתית שכר, לימוד לשונות זרות ועוד.

מעשי ההתקרבות בטאו תמורה יסודית ביחסו של היהודי אל הגוי:
בימי הביניים נראה הגוי בעיני היהודי כנחות, כי היה חסר השכלה ונבער מדעת - בעוד שהיהודי ידע קרוא וכתוב ואף יותר מזה.
הגוי היה מלוכלך, כי לפי אמונתם אסור היה להתרחץ במים - ואילו היהודי נטל ידיו לפני האוכל וטבל במקווה לכבוד שבת ויו"ט.
הגויים היו עריצים, גם ביחסים בינם לבין עצמם - ואילו היהודים קיימו יחסי חברה תקינים.

באה העת החדשה - והגוי רכש השכלה, הוא השתחרר מדעות קדומות והיה מוכן להתייחס לזולת בסובלנות ואף להעניק לו שוויון זכויות. מתוך גישה רציונלית נראה לרבים שיש ערכים יפים אצל הגויים, שכדאי ללמדם.

הגויים ההומאניים - מעניקי הזכויות - באו מצידם בדרישה לתמורה מהציבור היהודי - וויתור על לאומיותם והפיכתם לכנסייה של "בני דת משה". מתוך כך דרשו לבטל את המצוות המדגישות את לאומיותו של עם ישראל. (דוגמא: ה"סנהדרין" של נפוליאון) .

התורות האוניברסאליסטיות על שוויון המין האנושי גרמו לכך, שרוב המשכילים היהודיים לא ראה עוד טעם להמשיך לקיים את מצוות התורה, כי הן מפריעות ליהודים להתערב בעמים ובתרבותם. ביטוי קיצוני ביותר לכך - פנייתו של דוד פרידלנדר, מתלמידיו הבולטים של מנדלסון, במכתב גלוי (בעילום שם) בשם קבוצת יהודים, לאחד מראשי הכמורה הלותרנית בברלין, שבו הודיע על נכונותם להצטרף לכנסייה השלטת, בתנאי שלא יהיו חייבים להודות בדוגמות העיקריות של הנצרות.

יושם לב שתנועת הרפורמאציה בנצרות - יסודותיה עוד במאה הי"ד, עם ראשית הביקורת הגלויה על הכנסייה ומוסדותיה והגיעה לשיאה במאה הט"ז עם מפעלם של לותר וקאלוין. אולם בעם ישראל החלה הרפורמה מתוך המגע עם העולם הנכרי והפכה לתנועה רק במאה הי"ח בהתבסס על ההשכלה.

מעתה מתבררים ההבדלים בין תנועת הרפורמאציה בעולם הנוצרי ובין הרפורמה בישראל:

הרפורמאציה טענה שהיא החזירה את הצורה המקורית של הנצרות ליושנה האבנגלי, כלומר הנוצרי. הלותרני והקאלויניסט, טוען שהוא נוצרי טוב יותר מחברו הקאתולי. לעומתו היהודי הרפורמי יודע ומודה שהוא יהודי נאמן פחות מחברו האדוק.

הדת הנוצרית בנויה על מערכת של אמונות ודעות (דוגמטיקה). אולם ליהדות אין תיאולוגיה - היא מערכת מצוות, שאפשר להסבירה בצורה פילוסופית, אך ההשקפות נובעות מהמצוות ולא להפך, לפיכך יכול הרמב"ם למנות י"ג עיקרים ור"י אלבו - ג' עיקרים והגר"א - תרי"ג עיקרים. בשעה שהרפורמים וויתרו על מערכת המצוות היומיומיות וניסו ליצור יהדות של השקפות - הם נאלצו לקחת את העקרונות ואת קני המידה מהגויים.

הדת בעלת המבנה הפרוטסטנטי מדגישה את תחום האדם הפרטי על זיקתו הישירה אל האל וגאולת נפשו בכוח האמונה, שהיא בראש ובראשונה פעולה אינדיווידואלית. בנקודה זו עמד למכשול לרפורמים היהודים אופיה הלאומי של דת ישראל.

מסיבות אלה לא הצליחה הרפורמה ליצור דת יהודית חדשה, "יהדות פרוטסטאנטית". היא קיבלה את הרפורמאציה הנוצרית וניסתה להעבירה ליהדות. מאז משמשת הרפורמה תחנת מעבר להתבוללות ולטמיעה.

כיון שהרפורמה לא הציגה ערכים יהודיים עצמיים וכיון ששללה את הלאומיות הישראלית - לא יכלה להוות כח-משיכה לתנועות יהודיות אידיאליסטיות ודרכן של הרפורמה, מחד, והציונות החילונית, מאידך, היו נפרדות זו מזו.

הקמת מדינת ישראל היוותה סתירה אידיאולוגית חמורה לתפיסה הרפורמית ויצרה עבורה בעיות קשות, כגון הנאמנות הכפולה. הבעיה הלכה והחמירה עם מלחמת ששת-ימים. אולם הסתירה האידיאולוגית פתחה בפני הרפורמה אפשרות של הידברות עם הציונות החילונית (שאף היא נחלשה מבחינה רעיונית). בארה"ב קיימת הידברות זו מזמן ותוצאתה - זיקה לאומית מסוימת של הרפורמים, ואי-עליה של הציונים. הרפורמים עלולים לחדור לארץ, כאשר זרמים מסוימים יראו בה אמצעי נוח לפרוק שארית עולה של ההלכה.


ההשכלה
התגליות המדעיות הרבות במאות הי"ז והי"ח הראו שהבנת התהליכים של הטבע בימי הביניים לא הייתה נכונה. וכיון שהכנסייה קידשה הסברים אלה וקבעה אותם כעקרונות דתיים - נמצא שהמידע סתר אותם והודיה שערכים מקודשים ע"י הכנסייה הקאתולית - אינם נכונים.

הצלחתם של מדעי הטבע הפכה את ההשכלה לתנועה רוחנית, שהקו האופייני שלה הוא האמונה החזקה בכושרו של שכל האדם להכיר את המציאות ובזכותו הבלעדית לקבוע את האמיתי ואת הרצוי. ההשכלה הציגה את התביעה לאוטונומיה של רוח האדם במקום האמונה בבני-סמך: עקרונות האמונה הדתית וכל מסורת, ולו גם המקודשת ביותר, טעונים ביסוס ע"י השכל או ע"י הניסיון.

דברי ההשכלה היו משוכנעים, שכשם שגילו את חוקי הטבע הנצחיים, כך יצליחו לגלות את חוקי החברה האנושית ואת דרכי חיי המוסר שלה. כושר ההתקדמות של האדם והשפעתה החיובית של התרבות על רמת חייו היו בעיניהם בגדר מושכלות ראשונים.

המשכילים חתרו במרץ ובעקביות לצמצום השפעתה וסמכותה של הכנסייה ונציגיה על הנעשה במדינה ולביטול ציוותה של המדינה לתביעותיהם. מכאן גם התעמולה הנמרצת לסובלנות דתית. המשכילים טענו, שהדת היא בבחינת רשות-היחיד של האדם וכי אין הכנסייה או הממשלה רשאיות לכפות עליו אמונה דתית מסוימת, או לפגוע לרעה בזכויותיו האזרחיות בשל אמונתו או סירובו לקבל את מרותה של הכנסייה .

המשכילים היהודים קיבלו כבסיס את הנורמה של העולם הגויי ואת כיווני מחשבתו. הם נתפסו לבעיות שהוצגו לפניהם: כיצד יכול יהודי להוסיף ולהתקיים כיהודי בחברה

המיוסדת על זכויות וחובות אוניברסליות, כיצד תוכל הקהילה היהודית להתקיים בחברה שאינה מחולקת לשכבות ומעמדות שלכל אחד מהם דין ונוהג משלו, כיצד יקיים היהודי חובות אזרחיות מסוימות, כגון השרות בצבא, בעוד שדיני שבת ומאכלות אסורים שימשו מעצור בפני מגע אישי וחברתי הדוק עם בני הסביבה הזרה; שפה ותרבות מיוחדת הפרידו בין היהודי לבין בני העם שבתוכו ישב. מוסדות החינוך היהודיים חינכו לאידיאלים מנוגדים לאלה שהחברה הסובבת התחילה דוגלת בהם בהשפעת ההשכלה.

פתרונם של המשכילים היה - התפרקות החברה היהודית. הם פתחו בביקורת עצם יסודותיה של המסורת, ערערו על סמכותה של ההנהגה הקיימת לקבוע את ענייני כלל ישראל והציעו תכניות לחידוש פניה של היהדות. תכליתם העיקרית הייתה להמיר את האידיאלים התורניים באחרים, שמקורם במחשבה הרציונליסטית של המשכילים האירופאיים.

ראשי ההנהגה היהודית יצאו .למאבק נגד המשכילים. אולם לנתקפים עמדה עזרתו של השלטון, שראה בהם בעלי ברית נאמנים בחתירתו לצמצם סמכויותיה של האוטונומיה של היהודים ולשילובם בחיי המדינה.

בעזרת השלטון הגויי השתלטו המשכילים בכוח הזרוע על הקהילות היהודיות בהולנד, בגרמניה, בצרפת ובקיסרות האוסטרית.

נציין דוגמא אחת לדרך פעולתם של המשכילים:

הרץ הומברג נתמנה בשנת תקמ"ז (ואש) ע"י ממשלת אוסטריה כמפקח ראשי על בתיה"ס היהודיים. את כניסתו לתפקיד התנה בקבלת שני חוקים ע"י הממשלה האוסטרית:

א. נאסר לקבל ילד ל"חדר" בלי תעודה שגמר בי"ס גרמני.
ב. נאסר לצעירים לשאת נשים בלי תעודה של השכלה גרמנית.

בגלל הצלחת המשכילים לקבל גיבוי ממשלתי לפעולותיהם, עלה בידיהם לעקור את הנוער מיהדותו תוך דור אחד. החרדים לדבר ה' במערב אירופה נאלצו לפרוש מהקהילה היהודית, להקים קהילות נפרדות ולהיאבק עם השלטונות שיכירו בקהילתם ויתירו להם לחיות כיהודים.

בשנת תקצ"ו (1836) הקימו משכילי אשכנז גוף מיוחד למען החדרת רעיונותיהם למזרח אירופה. הם הצליחו להשפיע על צעירי המשכילים ברוסיה - א. מאפו, מ. א. גינצבורג וי. ב. לוינזון - להגיש לניקולאי - בעל גזרת החטופים - בקשה לכפיית ההשכלה על היהודים. בכתב פנייתם טענו שמצוות התורה חסרות הגיון, חוכמה וטוהר, לגלגו על דברי חז"ל ומנהגי ישראל בנישואין, בלבוש וכדומה, והציעו להטיל עונשים כבדים על הרבנים ובעיקר על הרביים של כיתות החסידים "שלא יבהילו את היהודים באמונות טפלות".

אולם במזרח אירופה הצליחו באותה שעה גדולי ישראל - ר' יצחק מוולוזין וה"צמח צדק" מלובביץ - בהופעתם המרשימה בפני שרי הממשלה (הועידה בפטרבורג תר"ג - 1848) למנוע את היווצרות הברית בין המשכילים ובין השלטון הצארי - הצורר ברוסיה.

מעתה מתברר מדוע היה צורך בהקמת הקהילות הנפרדות במערב ולא היה בהן צורך במזרח.

עם ראשית התנועה הלאומית במאה הי"ט עבר גל של רומאנטיקה לאומית את המשכילים. מלחמתה של ההשכלה ביהדות העממית הישנה נראתה לרבים כמלחמת-הרס הרת אסון. רבים התחילו מתרפקים באהבה רומנטית על יהדות הגטו. היא לא נראתה עוד כיצירת ה"חושך", אלא כיצירה עממית, שהמשכילים מאסו בה, מפני שנשתעבדו לתרבות הנכר. את "דרך התשובה" הראה לילינבלום בכתביו המאוחרים בהם טען שהיהדות והתרבות האירופית - הן שתי רשויות. היהדות היא יצירה שמית, התרבות האירופית - היא ארית-יוונית. בין שתי אלה אין לפשר. היהודי צריך לחיות ברוח תורת היהדות ולאור המאור שבה. מן היסוד הארי-יווני שבתרבות אירופה הוא חייב לפרוש.

אולם בסוף המאה שעברה נתחדשה המלחמה ביהדות בכל עוז. י. ל. גורדון הכריז שהמלחמה ביהדות לא עבר זמנה, ולא עוד, אלא שהיא צורך התנועה הלאומית. לדעתו לא תשיג התנועה הלאומית את מטרתה אם העם לא ישתחרר ממנהיגיו הרוחניים הישנים - רק דור חדש, נאור, אירופי, יובל להגשים את הגאולה.

מ. י. ברדיצ'בסקי הרחיק לכת עוד יותר. לדעתו ה"פדות" מן היהדות הישנה וערכיה אינה עוד תנאי מוקדם ל"גאולה", אלא היא גופה של הגאולה. שלילת היהדות אצלו היא שלילת הגלות. לדעתו, היהדות היא סיבת הגלות. לא "מפני חטאינו" גלינו מארצנו וגם לא מפני שקמו עלינו אויבים חזקים ממנו - אלא על חטא שחטאנו ביהדות וברוחניות יתירה - ולכן הוא תובע שינוי-ערכים.

הנוער הישראלי עד היום נוטה לקבל את משפטו של ברדיצ'בסקי על היהדות ההיסטורית, באשר הוא כרוך ב"שלילת גלות" קיצונית ביותר - אולם עם זה הגיע בגלל תפיסת ברדיצ'בסקי לדלדול ערכים חמור: "מוסר העבדים" אינו מיוחד לישראל, ביסודו הוא מקובל על כל העמים. ומוסר זה לא גרם גלות לשום אומה ולשון. היש טעם כלשהו בטענה שדווקא גורלו של העם היהודי תלוי בקבלת תורה מוסרית חדשה? ומה יעשה אם גם הגויים ישנו את הערכים? הנה הגרמנים שינו באמת את הערכים וקבלו את "מוסר האדונים" של ניטשה, שהנאציזם מושרש בו - ושינוי ערכים זה הביא עלינו חורבן מחריד...

גישתם של אנשי ההשכלה הושפעה גם מהלכי רוח אנטישמיים. כן היא נבעה מאי-הבנתה של ההיסטוריה:

ימי הביניים נחשבים בתולדות עמי אירופה כ"תקופה חשוכה", כיון שכנסייה כפתה את עקרונותיה על אנשי המדע ובכך עכבה את ההתפתחות במשך מאות בשנים. ביהדות היו ימי הביניים תקופת פריחה ושגשוג: הראשונים, המקובלים, שירה ופילוסופיה. ביהדות לא יכלה להיווצר הסתירה "דת ומדע", כיון שהיא ראתה בהם תמיד דברים נפרדים - קודש וחול - הנמצאים על שני משורים שהסתירה ביניהם מוגבלת בהכרח.

גדולי ישראל לא שללו התעניינות בטבע ורכישת ידיעות מדעיות. אולם לא יכלו למצוא בסיס משותף עם אנשים שמטרתם המוצהרת הייתה מאבק נגד האמונה וקיום המצוות.

ניסיונות מסוימים בדורות הקודמים במזרח-אירופה למזג תורה עם דרך-ארץ לא עלו יפה, כי בניסיונם הופנו פני בן-הישיבה, השקוע בעולמה של תורה, אל העולם החיצוני הנוצץ, המבטיח לשנות פני תבל באידיאלים שלו. כאשר הציגו בפניו את החיוב שברעיונות האוניברסליים, קסם לו לפעול יחד עם כל משכילי העולם, או יחד עם כל עמלי העולם, או יחד עם כל הסובלים בעולם - להביא גאולה לאנושות כולה. בתנאים אלה לא מצא משיכה מספקת בבית-מדרשו הישן.

בדורנו השתנה המצב - ההשכלה אינה עוד רעיון או אידיאל, כי אם צורך ענייני ומעשי. המדע אינו נושא להערצה, כי אם מכשיר חשוב לייעל ולהקל על האדם בחייו. כיום, רכישת השכלה - תיכונית או אקדמאית - מקבילה לרכישת מקצוע לשם פרנסה בדורות הקודמים, ולכך - לא צריכה להיות התנגדות.

בדור הקודם הופנה בן-תורה אל לימודי החול לשם השלמת השכלתו. היום מפנים בוגר בי"ס ממ"ד או אף בי"ס ממלכתי, שהוא שקוע כולו בעולם החולין, אל הישיבה התיכונית לשם השלמת השכלתו ומשם פונה חלק אל הישיבה הגבוהה לשם העמקת יהדותו. מכאן העובדה ה"מפתיעה" שמספר בחורי הישיבה גדול היום, במספרים מוחלטים, מאשר בדורות הקודמים.

נציונליזם, סוציאליזם והאנטישמיות החדשה

לשם הבנת המניעים להחרפת מאבקם של המשכילים בסוף המאה הי"ט, עלינו להכיר את שתי התנועות העיקריות שקמו באירופה במאה זו. לשתיהן הייתה השפעה חזקה על עתידו של עמנו - והן עוררו מחדש את שנאת-ישראל ובעצמה שלא הייתה דוגמתה.


הנאציונליזם
כתגובה לרעיונות ההשכלה והמהפכה הצרפתית - התעוררה תנועת הרומנטיקה שעיקריה: פניה לערכים האירציונליים והאמוציונליים שבחיי האדם, בניגוד להערכת הפרט כיצור שכלי ע"י ההשכלה שהייתה אינדיבידואליסטית קיצונית, שכן אעפ"י שגם האמוציות הן קניינו של האינדיוידום, והרומנטיקה רחוקה משלילת ערכו של הפרט, אין האמוציות נולדות אלא מתוך זיקתו של האדם אל עולם החוץ - הטבע והחברה - והשניות שבין חיי האינדיוידום ובין חיי החברה היא אחד הניגודים הקובעים את חיי האדם.

גם הדם, תורשת האבות, קובע ככה אירציונלי את עולמו של הפרט ומקשר אותו אל החברה, ולא רק אל חברת בני דורו, כי אם גם אל הדורות ויעברו ושעתידים לבא. בזה ניתנו חיי הפרט בתוך מערכת התפתחות אורגנית ולא נעקרו מסביבתם כדרך שעשה הרציונליזם של הההשכלה.

בעיני אנשי הרומנטיקה לא הייתה המדינה יציר תועלתי וקונסטרוקציה שכלתנית, כפי שהייתה בתורת האמנה החברתית. המדינה הרומנטית היא אורגניזם חי ונצחי, כהתגלמות שושלת הדורות, אשר בלעדיה לא ייתכנו חיי האדם.

רעיונות אלה התגבשו במשך הזמן לתנועות נאציונליסטיות מוגדרות ואשר להתפתחותן היו השלכות ביחס המדינה אל "זרים". הן גם נתנו דחיפה להתעוררות לאומית אצל מעוטים או עמים כבושים.


הסוציאליזם
המהפכה התעשייתית בראשית המאה הי"ט יצרה את מעמד הפרולטריון: לפנים היו לבעל המלאכה כלי מלאכתו אתו, כעת עברו אמצעי הייצור - המכונה ובית החרושת - לבעלי הרכוש והפועל נשאר בידים ריקות. תפקיד הפועל הצטמצם בשירות המכונה ובהשגחה עליה. לא הייתה דרושה לו עוד הכנה קודמת, כי את התנועות המבניות המעטות הדרושות לשימוש המכונה סיגל לו כל אחד על נקלה. בעל הרכוש לא היה זקוק עוד לפועלים מומחים והתחיל משתמש גם בעבודת נשים וילדים. עבודת הילדים ושכרם הזעום הנמיכו מאד את משכורת הפועלים, הדבר הגיע לידי כך שהפועל עם אשתו וילדיו לא השתכרו יותר - ולפעמים אף פחות - מאשר הוא לבדו לפנים. מצב כלכלי ירוד, יום עבודה מוארך ועבודת לילה רופפו את בריאותו של הפועל.

רפיון תיקון החברה החל להטריד רבים, במיוחד יש לציין את שארל פורייה - איש ההגות הצרפתי ואת רוברט אוון - א"צ המעשה האנגלי. אוון, נהיה אחד מאדירי תעשיית האריג בבריטניה, השתמש בכל רכושו לשם הטבת מצב העובדים ולשם הקמת חברה חדשה. אמנם בניסיונותיו לרכך את חומרת המשטר התעשייתי בדרך של מתן חוקים - לא הצליח, אף שדרישותיו היו מתונות מאוד: צמצום יום עבודה לשתים עשרה שעות ואיסור עבודת ילדים עד גיל עשר. אולם הוא לא התייאש. השאלה הסוציאלית הייתה בעיניו קודם כל שאלה מוסרית: בלי חינוך יסודי, בלי מהפכה מוסרית, אי אפשר לחולל את המהפכה הסוציאלית. אוון יסד את גן-הילדים הראשון ודאג לחינוכם הגופני של הפעוטות ע"י התעמלות וזימרה, מוסיקה וריקודים. מפעלו הגדול של אוון היה סדור עדות שתופיות בארה"ב ובבריטניה. הניסיונות לא הצליחו כי חברי העדות לא היו מתאימים. לזכותו הקיימת של אוון - יסוד חברות הספקה שיתופיות - בנקים של פועלים ואגודים מקצועיים.

קארל מארכס ראה אנשים אלה - שהאמינו באפשרות של שנוי יסודות החברה ע"י טיפוח רצון טוב אצל המעבידים וקבלת החלטות רצויות בבתי מחוקקים - כרודפי אוטופיות, באשר הם רואים את השינויים הסוציאליים כתוצאה של רוח הצדק שבלב בני אדם, במקום לראותם כתוצאה של ניגודים סוציאליים, המולידים את המאבקים הסוציאליים. לעומת זה, אם נראה את הסוציאליזם כצורת חברה, מוגדרת מבחינה היסטורית, הרי צורה זו תיהפך לדבר שבהכרה בשעה שכוחות הייצור יגיעו לדרגת התפתחות מסוימת. בדרך זו מופיעה הדוקטרינה הסוציאליסטית בחינת מדע. זהו ה"סוציאליזם המדעי" שמתפקידו לעקוב אחרי העובדות, לגלות את החוקים הקובעים את העובדות, לנצל את הניגודים השולטים בחברה הקיימת ולהחדיר לתוך המעמד המדוכא והנאנק את הכרת שליחותו ההיסטורית.


האנטישמיות המודרנית
הקאפיטליזציה המהירה של ארצות אירופה גרמה לזרימת המוני עם, בני כפרים ועיירות, אל הערים, מרכזי התעשייה והמסחר.

בשנות השבעים הסתיימה באירופה התקופה הליברלית במסחר. כמה מדינות הטילו מכסי מגן על סחורות חוץ והשתדלו לדחוק את המוצרים הזרים משוקיהן. בתקופה זו התבלט גם הרצון לדחוק את רגלי הזרים שבתוך המדינה עצמה ולנשלם ממעמדם.

כיון שעם הקפיטליזם נוצרו בעיות כלכליות וחברתיות רבות, השנאה לאויב משותף הוא הדבק הפשוט והזול ביותר של המוני העם. בספרו "מלחמתי" כתב היטלר ימ"ש שמן הראוי שלא להעמיד את ההמונים בפני מתנגדים מרובים מדי, שמא יבואו במבוכה, צריך שהמתנגד יהיה אחד ועליו חייבים לספר את כל השקרים האוויליים ביותר והגסים ביותר. והיהודי הוא המתנגד-הנכרי היסוד-הזר במדינה הנוח ביותר לפגיעה וכנגדו אפשר לרכז בנקל את זעם ההמונים: לפיכך הוא הקומוניסט והוא הקפיטליסט וכל העוונות תלויים בו.

גם חוגי הכמורה הקאתולית והפרוטסטנטית, שהשפעתם הלכה והתמעטה, מצאו ביהודים - רוצחי האל - מטרה נוחה לתלות בה את הסיבה לירידת הנצרות ובזה עוררו רגשות ודעות קדומות אנטי-יהודיים שהאמנציפציה ניסתה לבטלם.

למעשה אין צורך לחפש סיבות לאנטישמיות. כבר קבעו חכמים: "הלכה - שונא עשו ליעקב" ובעקבות תקופה קצרה של רגיעה התפרצה השנאה ביתר שאת. אלא שעתה נושאי השנאה הם נציגי ה"קידמה" וה"מדע", עי"כ הושפעו יהודים רבים, נתקפו בשנאה עצמית עד כדי ביטויי רצון ל"שינוי ערכים" וליצירת "יהודי חדש" שימצא חן בעיני הגוי. לפיכך נזכיר כמה משונאי ישראל הבולטים שהשפעתם הייתה גדולה על אחים תועים:

שארל פורייה (1837-1772) מראשוני המדברים על הצורך בתיקונים סוציאליים זיהה את היהודים עם סוחרים-רמאים וראה בהם סכנה למין האנושי. אולם הוא עצמו ראה עניין ביישוב היהודים בא"י, בעיקר משום שבדרך זו רצה להשפיע על בית רוטשילד להגשים את תכניתו להקמת חברה ניסיונית שותפית.

פייר לירו (1791-1811) הפילוסוף והפובליציסטן הצרפתי שהעריך מאד את התרבות
השמית בכלל ואת התרבות היהודית בפרט (הוא היה הבר-פלוגתא של רינאן שטען לנחיתות הגזע השמי לעומת הגזע ההודו-אירופאי) ואשר היה בין ההוגים הרציניים של המשנה הסוציאליסטית - הנה הוא מדגיר את המונח "יהודי": כשאנו מדברים על יהודים, מתכוונים אנו לרוח היהודי, רוח הרדיפה אחר הריווח, אחר הבצע ואחר טובת ההנאה, רוח המסחר, רוח הספרות, בדיבור אחד - לרוח הבנקאי. ודאות היא שבהכרח תהא קיימת חוליה מקשרת בין הבנק לבין העם שהמציאו, שהשתמש בו ושכללו שכלול מלא.

ביטוי קיצוני ביותר של שנאת ישראל אנו מוצאים אצל היהודי המומר - קארל מארכס. הוא שולל גם את החילוניים והמתבוללים:
מה הם היסודות החילוניים של היהדות? - צרכים מעשיים, אגואיזם.
מהו הפולחן החילוני היהודי? - רוכלות.
מהו אלוהיו החילוני של היהודי? - ממון.
ומה היו במהותם יסודי הדת היהודית? - צרכים מעשיים, אגואיזם,
אלוהי הצרכים המעשיים והאגואיזם הוא הממון. ממון הוא אלוהיהם הקנאי של ישראל ולא היו להם אלוהים אחרים על פניו...
היהדות רוחשת בוז לטבע, לאומנות, להיסטוריה ולאדם בתורת תכלית בפני עצמה, הכל מוחזק לה נושא למסחר. לא יכלה היהדות להוסיף ולהתפתח בתורת דת, כיון שהפילוסופיה של האגואיזם מצומצמת היא מעקרה ומרוקנת מכל תכן כבר בראשית צעדיה (לשאלת היהודים עמ' 601).
מארכס נתפס גם להשמצות אנטישמיות זולות כגון זו דלקמן, ממכתבו אל אנגלס בקשר לפרדינאנד לאסאל: ...ואגב, בדומה לשאר בני עמו, אף הוא מיוצאי ירך הטמאים. ריצ'רד לפסיוס הוכיח בספרו המצוין על מצרים, שיציאת מצרים אינה אלא הספור שספר מאניתון על גרוש "עם המצורעים" ממצרים ובראשם כהן מצרי ומשה שמו. לאזארוס המצורע הוא לפיכך אב-הטיפוס, שהוליד את היהודי ואת לאזארוס לאסאל.

שנאת ישראל תהומית זו של ראשי הסוציאליסטים ערבבה את נפשם של המשכילים ושל החוגים היהודיים שנטו אחר הסוציאליזם, עד כדי חיפוש דרכים ל"מרוק העוון של הפרזיטיות היהודית". אולם חמורה ממנה הייתה האנטישמיות ה"מדעית" שפותחה ע"י הגרמנים:

בשנת 1874 פרסם אוגוסט רוהלינג - עורך עתון קתולי, פרופסור לתיאולוגיה במינסטר ואח"כ פרופסור ל"קדמוניות היהודים" באוניברסיטה הגרמנית של פראג - את הספר "יהודי התלמוד" שכולו מעשה פלסתר, קטעים מזויפים ותוספת דברי בלע. אעפ"י שהיה בור בענייני דת-ישראל ולא ידע אפילו לקרא עברית כהלכה, נחשב רוהלינג למומחה ל"יהדות". מלומד זה נקרא להעיד בשלשה משפטים של עלילות דם ובכולם העיד בשבועה כי השימוש בדם נוצרי הוא מצווה מן התלמוד.

ספרו הפיץ איבה בקרב הנוצרים ומבוכה בקרב היהודים, בעיקר בתחומי הקיסרות האוסטרית-הונגרית. יהודים שהתרחקו מן התורה והמסורת התחילו מתביישים בדת אבותיהם, לפי שלא יכלו להאמין כי הפרופסור הממונה מטעם המלכות, יהא בודה מלבו את הדברים כולם ונשבע לשקר.

בשנת 1881 פרסם אויגן דיהרינג - מורה לפילוסופיה באוניברסיטת ברלין ואבי התורה הגזענית-המדעית בגרמניה, את ספרו "שאלת היהודים כשאלת הגזע המוסר והתרבות". לדעתו היהודים עוקרים ומסרסים את היצרים הדתיים העמוקים של העם הגרמני שנכרו במיתולוגיה הגרמנית העתיקה, יצירת הנשמה הגזעית של הגרמנים התנ"ך הוא ספר זר לרוח הגרמנית ואם הגרמנים רוצים לשמור על סגולות רוחם, מן הראוי שירחיקו אותו מגבולם.

שאלת היהודים לא הייתה פוסקת אף אם היו כולם מתנצרים, אדרבא, ע"י הטבילה הם נכנסים אל חיי ההבעה, הפוליטיקה והתרבות של העם התושב ומרבים פורענות. לדעתו, היהודים היו הראשונים, שהתחילו מורים הכרה מעמדית ושנאת מעמדות זה לזה. מתוך שנאה עיוורת למין האנושי כולו הם רוצים שהפועלים והבורגנים ילחמו אלה באלה, כלומר, שוב הם מאוחדים כדי לפלג את הנוצרים.

לאנטישמיות הגזענית הייתה השפעה גדולה על החוגים האקדמאיים ומתוך כך קיבלה משקל רציני בעיני ההמון. יהודים שהעריצו את אנשי המדע בהכרח קיבלו גם הם את דבריהם. מסיבה זו התפתח מאד המקצוע "ביקורת המקרא" וגם חלושי הדעת בין היהודים נתפסו לה.

מעניינת הערתו של הרצל ביומנו: "מאימתי התחלתי מתעניין בשאלת היהודים - בודאי מזמן שקראתי את ספרו של דיהרינג".


הציונות החילונית
תמורה יסודית באה במצבם של היהודים בתקופת האמנציפציה. בבחינה מסוימת הייתה זו תמורה לטובה, אבל במעמקיה גנוזה הייתה גם רעה רבה,

הבסיס האידיאולוגי של המלחמה ביהודים בימי קדם ובימי הביניים היה בעיקר דתי. בסיס זה של רדיפת היהודים ניטל בתקופת ההשכלה והמהפכה הדמוקרטית. אולם האמנציפציה של היהודים נתלתה בימי המהפכה הצרפתית ובמשך כל המאה הי"ט בתנאי מיוחד במינו - בתנאי טמיעתם לאומית; היהודים ראויים לשוויון זכויות בתור אזרחים, אבל בתנאי, שיחדלו מהיות "אומה" ויהיו רק אזרחים "בני דת משה", שאין להם לאומיות אלא זו של עם הארץ. דרישת הטמיעה הלאומית בתור תנאי לשוויון זכויות הופנתה רק ליהודים, ולא לשום מיעוט לאומי אחר.

גדולי ישראל חזו מראש את ההתפתחות הצפויה ולכן לא נלהבו כלל לקבלת הזכויות. אולם המשכילים לא הבינו את משמעותה של "הטמיעה הלאומית". ברבות הימים הוברר, שאין זו אלא תורה מופשטת שאין בכוחה לעקור הרגשות הטבועות בנפש. העמים הוסיפו לראות את היהודים כחטיבה לאומית גזעית מיוחדת, למרות כל התבוללותם התרבותית והמדינית.

הטמיעה הלאומית "הצליחה" מבחינה תרבותית - היא הכתה מכה רבה את בית ישראל, ובמערב החריבה אותו כמעט חורבן גמור. אבל את מטרתה הסוציאלית לא השיגה, היהודים נשארו עם גלותי גם אחרי האמנציפציה.

בשנות השמונים של המאה שעברה, עם ניצניה של תנועת האנטישמיות החדשה במערב אירופה ועם התחלתה של תקופת הפרעות החדשה במזרח אירופה, התברר, שהיהודים אינם יכולים להתקיים בגולה כעם "גטואי" נטול זכות למולדת טבעית. לא נשארה, איפוא, ליהודים דרך אחרת אלא לרכוש להם ארץ לאומית.

הסבירו ובשרו את התנועה הלאומית פינסקר והרצל. שניהם סיכמו את ניסיונה של היהדות המתבוללת, תקוותה וכישלונה. שניהם צפו בהתחדשות המלחמה הגלותית הישנה, אם כי לא שערו עוד את מוראותיה בתקופה זו.

בהיותה אנטיתזה לטמיעה - התנועה הציונית היא "תנועת תשובה" - שיבה חיובית אל הלאומיות היהודית. אולם המוטיבאציה שלה - אינה יהודית מקורית, כי אם ההתעוררות הלאומית שהקיפה את כל אירופה בשלהי המאה הי"ט.

במשך עשרים וחמש שנה, מראשית תנועת חיבת-ציון עד מות הרצל, עמד לפני התנועה חזון אחד - חזון הגאולה מן הגלות. אולם במעמקי התנועה הלאומית נתרקמה כאילו מתוך תנועה ,ודיאלקטית" שלילת חזונה: אם תורת אחד-העם שקבעה לתנועה הציונית תכלית חדשה - מרכז רוחני-תחיית היהדות. אם תורת ברדיצ'בסקי - שתלתה את התחיה הלאומית ב"שינוי ערכים", בהשתחררות מן העבר, בהינתקות מהיהדות. בשתי התורות הללו, הסותרות זו את זו, התגלמה ההתנכרות לחזון היסודי - לחזון הגאולה, הגאולה מ"צרת היהודים".

אחרי הסערות והזוועות של שנות המהפכה הרוסית הראשונה בא גל של ייאוש ודיכאון, המהפכה עצמה סחפה בזרמה את הנוער היהודי ועוררה בהמונים את התקוות שרוסיה תהיה עוד מעט לארץ מולדת לאזרחיה היהודים. הציונות נדחקה לקרן זווית. היו אז ציונים שקיוו שרדיפות הדמים תעוררנה עליית המונים לארץ ישראל - אבל ההמונים לא קמו. צעירי היהודים שעלו לא"י, קצתם שבו אח"כ וקצתם נשארו בארץ בייאוש ובשיממון ("הם הביאו אתם גם את גלותם" קובל ברנר).

גם בתוך התנועה הציונית בא מפנה, בעיקר אחרי מות הרצל. נאמני התנועה לא דברו עוד בשם גאולת האומה מן הגלות, האידיאל של הרצל נשתכח ונגנז - נצחה המגמה הרוחנית. ביצור "התשובה הלאומית" נתפס כעיקר תעודתה של התנועה. בתקופה זו זכתה התנועה להישגה המדיני הגדול ביותר - להצהרת בלפור ולמנדט. אבל בהישג זה היה גם פגם עצום: במנדט לא נפקדה "צרת היהודים". כשהתחילה התמוטטות היהדות המערבית נתברר מה גורלי היה המשגה הזה, המושרש בניצחון הזרם הרוחני.

הציונות הרוחנית - או "הציונות המעשית", להבדיל מ"הציונות המדינית" - יצאה מתוך הנחה שהיהדות היא פגומה וכי עליה לתקנה. את הרעיון שהגלות היא חטא, שנעשה רעיון רווח בשנות העשר למאה זו, הביעו בספרות העברית ברדיצ'בסקי ויעקב כהן. קיבל אותו אח"כ קלצ'קין, אבל במיוחד מטעים אותו ברנר. התנועה הציונית, ובעיקר תנועה העבודה, קיבלה מבחינה אידיאולוגית את הביקורת הקיצונית ביותר של המשכילים נגד היהדות והעם היהודי.

תוכחה זו בנויה על שקר אנטישמי, שבני הדור ההוא קיבלו והנחילו אותו לבאים אחריהם עד היום הזה, היינו: על הבדיה שהעם היהודי הוא "עם בלתי עובד", או בסגנון של נאצה: עם של "פרזיטים", "סרסורים".

והרי זה שקר אנטישמי: "אנטישמי" -כי הוא נועד ללעוג לעם ישראל. "שקר" - כי אינו תואם את המציאות. לדוגמא: לפי הספירה של הממשלה הרוסית משנת 1897 עסקו בתחום המושב ברוסיה מכל מאה יהודים: בחקלאות - 2.5, בתעשיה ומלאכה - 36.2, בשרות פרטי - 113, באומנויות חופשיות, בשרות ציבורי וממשלתי - 7.2, בתנועה ותובלה - 3.

הדעה שהיהודים היו בכל הדורות - וגם כיום - עם של "סרסורים", ,לנושכי נשך", אינה, אפוא, אלא בדותה אנטישמית. יצר ההתבטלות בפני הגוי שפעל במערב, הגיע גם למזרח, ולשם "חינוך ציוני" קיבלו את השקר האנטישמי: "ט"ז מיליונים סרסורים-פרזיטים היו שם ומפני זה שנאום הגויים - ובצדק! " כל תינוק של בית רבו בישראל יודע עתה מה היה טיבם של היהודים שם: אדוקים היו ופרזיטים!


ההסתדרות הציונית בהנהגת תנועת העבודה
ראשיתה של תנועת העבודה הישראלית עוד ברוסיה, עם יסוד מפלגת פועלי-ציון (קייב 1906). בר בורוכוב ראה בכלכלה את הסיבה הן להתבוללות והן לאנטישמיות:

ההתבוללות היא תוצאה של האפשרויות שניתנו ליהודים בארצות שהיו צריכות ליוזמתם המשקית. האנטישמיות היא תוצאה של התחרות הקשה בתקופה שבה נעשים היהודים מיותרים מבחינה כלכלית.

לדעתו של בורוכוב - המצוקה הכלכלית תדחוף את היהודים לעלות לא"י, בה תתפתח מלחמת מעמדות טבעית בין הפרולטריון והבורגנות, להגשמת הציונות בחברה נטולת מעמדות. קיבוצי היהודים אשר יישארו בגולה, והם רוב היהודים, יהפכו למיעוט לאומי ככל יתר המיעוטים של עמים כתיקונם.

בארץ התחלקו אנשי העליה השניה לשתי מפלגות: "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון". ,"פועל הצעיר" לא גרס את השקפת העולם והחברה המרקסיסטית ולא הלך אחרי תורת בורוכוב.

הרעיונות העיקריים שהיו מקובלים על שתי התנועות בוטאו ע"י י. ח. ברנר, וא. ד. גורדון

לדעתם, יש להתחיל בא"י בדרך-חיים חדשה בתכלית. העם העברי בגלות מתפרנס ממסחר וממלאכה ואין לו מגע ישיר למקורות המחיה. מן הראוי לשוב למקורות, לעבודה ראשונית (בעיקר חקלאות). גם את משטר החברה רצו לשנות מיסודו "במקום הסדרים הקיימים כיום בין היצרן והצרכן, הרווחים, הריבית, הטפילים למיניהם - חפצה הסוציאליות להחיות את הרוח, רוח העדה, רוח העזרה ההדדית". כתוצאה מהשקפה זו נוסדה הקבוצה.

הרצון המהפכני הועמק וצורף ברעיון העבודה - ובייחוד עבודת האדמה - שאינה רק תיקון מעוות כלכלי, כיון שבכוחה כובש האדם את עצמו ואת העולם. "אין גאולה באה לעולם, אין חידוש לחיים ואין תיקון לאדם אלא בהתחדשות האדם מתוך עצם העבודה לחידוש החיים".

את התפקיד הגדול של החייאת האומה והתחדשות האדם מישראל בעבודה יוצרת הטילו על הפרט; המהפכה מתחילה בבית, בקרבך, באורחות חייך. בהגשמה אישית בקשו להורות דרך לעם.

האידיאולוגיה של תנועת העבודה, כפי שפורטה לעיל, מבוססת על ההנחה שהמסחר הוא פעולה לא פרודוקטיבית, הנחה זו היא שריד מן התורה ה"פיזיוקרטית" שרווחה במאה הי"ח, לפיה רק המעמד החקלאי הוא מעמד יוצר, ואילו המעמד המסחרי והתעשייתי הם מעמדות "עקרים". מכאן גם נטייתם לזהות כלאחר-יד "עבודה" בכלל עם עבודה חקלאית. אבל באמת המסחר הוא פעולה כלכלית נחוצה ומועילה ואין משק מפותח אפשרי בלעדיו. הבורות השרישה את הנוהג לבטל את המסחר כ"סרסרות". לאמיתו של דבר המסחר הוא מרוץ הדם" של המשק, כח חייו וסוד פריחתו. רמת חייו של העובד תלויה בשיווק תוצרתו משיווק הוא תפקידו של המסחר. המסחר היהודי הביא ארצות רבות לפריחה כלכלית. אמנם "שכר הברכה" היה: רדיפות, גרושים, הרג - זוהי מארת הגלות.

את היהודים שנאו ורדפו לא מפני שתפקידם היה ניצול לא מוסרי. המסחר היהודי והעבודה היהודית הביאו עושר לארצות הגויים. ודאי, היהודים מלאו לפעמים גם תפקידים שליליים, אבל בזה לא נשתנו מבני מעמדם הגויים, כל שכן שלא השיגו את מעמד האצילים. כשאנו סוקרים את תולדות הגולה נוכל לומר: לא בעד "ניצול" - אלא בעד הטובה הברכה גמלו ליהודים ברדיפות ובמכות, וזה היה לא רק גמולו של המסחר היהודי, אלא גם גמולה של העבודה היהודית.

את מהות הגלות תופס א. ד. גורדון כפרזיטיות רוחנית וחומרית. הפרזיטיות הרוחנית נובעת לדעתו מעצם ריחוקנו מטבע ארצנו. ריחוק זה סתם את הצנורות ה"קוסמיים" של היצירה הישראלית.

הנחה זו אינה עומדת במבחן המציאות. באותם אלפיים שנה של "פרזיטיות רוחנית" שלנו, מה היה על העמים שישבו איש בארצו? - כל עמי התרבות קיבלו את הדת שנוצרה בישראל. העמים שישבו בדרום אירופה נטשו את לשונם ואת תרבותם, קיבלו את לשון רומא ואת תרבותה ונעשו רומניים. כל עמי אירופה נחלו את תרבות יון ורומא. את הכתב קיבלו מרומא, שירשה מיון, שאף היא קיבלה מכנען. ובשעה זו יצרו היהודים את התלמוד, תורת הסוד, הפילוסופיה היהודית ואת החסידות.

טענת ה"פרזיטיות החומרית", עד כמה שהיא כוללת את הטענה שהיהודים היו "רחוקים מן הטבע", טענה בטלה היא מצד עצמה, שהרי בריחוק מן הטבע שווים הם עם כל יושבי הערים על פני האדמה, ואין שום אדם מן היישוב חושב אותם, בשל כך לפרזיטים.

לפיכך אין הגאולה מתבצעת ע"י "היחיד" ה"בורא את עצמו" ע"י עבודה "בתוך הטבע". הגאולה יכולה להתבצע רק ע"י עם מתנחל, שבכוח התיישבותו לקבוע את אופייה האתני של הארץ. העם גואל את עצמו ע"י יישוב הארץ, והיחיד נגאל רק עד כמה שהוא מתנחל בתוך עמו. השאלות: חקלאות או תעשיה, כפר או עיר, עבודה עברית או עבודה לא-עברית, אינן שאלות "קוסמיות", מוסריות אנושיות-עולמיות. מכריע בהן רק דבר אחד: מה יכשיר אותנו לברוא ישוב יהודי רצוף, עם מתנחל ובונה ארצו הלאומית. ומפני שהגאולה היא צורך של עם, אין היא יכולה להתגשם אלא בתנאים מדיניים בין-לאומיים שיסייעו לה. זלזולו של גורדון והקרובים לו ברוח, בגורם המדיני, נובעת מהאופי האי-ריאלי של כל תפיסתו. גורדון אינו דן כלל בגאולה בתור פתרון למצוקת הגלות. זאת אומרת: כשם שלא עמד על טיבה של הגלות, כך לא עמד על שאלת היסוד של הגאולה. משנת גורדון היא הגניזה הגמורה של רעיון הגאולה במשמעותו ההיסטורית-הריאלית.

המסקנה מהאידיאולוגיה של תנועת העבודה היא, כי אם הגלות היא פרי "חטא שחטאנו באי עבודה", חוזרת לתוקפה דרישתה של תקופת ההשכלה לעבודה בארצות הגולה. אם הרע הגלותי אינו נובע מן המלחמה הכלכלית של הגויים ביהודים ומשאיפתם לנשלם מכל משלח יד, אלא מנטייתם של היהודים לאי-עבודה, הרי שאם ישתחררו היהודים מ"חטא" זה ואם ישתלבו בחיי עבודה בכל מקום שהם, מיד הם נגאלים מהפגם הגלותי. ממילא מתחייב מזה, שאותם החלקים מישראל שאינם בכלל "חטא" הבטלה בגולה (בעלי מלאכה ופועלים) - פטורים הם ממצוות הגאולה הלאומית. הגאולה היא, אפוא, עניינם של אותם "יחידים" מבין החנוונים ומלווי בריבית, המרגישים צורך בגאולה כפולה - מוסרית ולאומית עברית.

ואכן הצטרפו למפלגות הציוניות החילוניות במזרח אירופה בעיקר מבני המעמד הבורגני והזעיר-בורגני שמצאו בה תיקון לתסכולם המעמדי. ההסתדרות הציונית נותקה מהמוני הפועלים היהודים ומבעיותיהם. האידיאולוגיה של תנועת הפועלים הישראלית הקהתה את הערנות לסכנות שרחפו בשמי הגולה, וכשבאה השואה לא היו ראשי התנועה מסוגלים להתמודד עם הבעיה הנאצית.

ברם, רק להט ונכונות של "בעלי תשובה", שהיו מוכנים לוותר על תנאי חיים אלמנטריים ואף על החיים עצמם, יכלו להתמודד בהצלחה עם הבעיות הקשות שהיו כרוכות ביישוב הארץ: ייבוש ביצות, קדחת, רעב, כיבוש עבודה עברית, פרעות, העובדה האכזרית ש"אין א"י נקנית אלא בייסורים" הרתיעה את רוב הציבור היהודי, אשר ציפה לתיקוני העיוות הכלכלי והחברתי מצד הגויים.

הידיעות על הסבל של אנשי ה"קולוניות" מימי חיבת ציון, שהביא להתפוררות חלק מהן, ריפה את ידי העוסקים בתעמולה ציונית, וכיון שהציונות המדינית בהנהגתו של דוד וולפסון לא זכתה להישגים מעשיים - עברה ההנהגה לידי תנועת העבודה בקונגרס הציוני העשירי (בזל 1911), שבהחלטותיו הבליט את אופייה הרוחני-תרבותי החילוני של התנועה הציונית וקבל שורת החלטות על עבודת התרבות בעתיד, על אף ההתנגדות החריפה של "המזרחי" אשר ראה בהן התנקשות חמורה בתורה ואיים לפרוש מההסתדרות הציונית.

התארגנות ההסתדרות הציונית על בסיס רוחני-תרבותי חילוני, פגעה בשלומי-אמוני ישראל שהיו חלוקים בדעותיהם בגלל השוני בתנאים בארצות הגולה: בהונגריה שלטה האורתודוקסיה ברוב הקהילות, בגרמניה התארגנו הקהילות החרדיות על בסיס משנתו של הרב ש. ר. הירש, במזרח אירופה התרוצצו מגמות שונות בתוך הקהילות כאשר בסביבות חסידיות - שולט האופי החרדי, ואילו בליטא וברוסיה מהווה ה"בונד" נושא עיקרי למאבק.

בארץ-ישראל לחמה ההסתדרות הציונית לזכות לייצוג הבלעדי של המתיישבים בשני מישורים:

א) במישור המדיני - ההסתדרות הציונית פנתה בדרישה לועידת השלום, שהייתה צריכה למסור לבריטניה את המנדאט על א"י, "להכיר בהסתדרות הציונית כנציגת עם ישראל בענייני א"י. על נציגה של ההסתדרות הציונית להצטרף לממשלת המעצמה המנדטורית כסגן מזכיר המדינה התמידי לענייני א"י... תוקם חברת התיישבות יהודית לאומית... את החברה יש לארגן בצורה כזו שתבטיח לה תמיד הנהלה ציונית".

מגמת הדרישה הייתה ברורה: לחברת התיישבות זו תינתן הזכות לארגן את עליית היהודים מכל ארץ וארץ. לה בלבד יימסרו כל הזכויות הכלכליות בארץ.

תוכנית זו באה להפעיל לחץ על החוגים היהודיים המעוניינים בא"י, שיצטרפו להסתדרות הציונית. מתוך פיתוח התיאוריה שא"י שייכת להסתדרות הציונית, נוצר המשפט האבסורדי: "מדוע יושבים אנשי נטורי-קרתא כאן - שיסעו לויליאמסבורג".

קורבנותיה של מדיניות זו היו חוגים אזרחיים שלא השתייכו לתנועת העבודה השלטת, ובעיקר היהודים הדתיים. לחרדים לא הקציבו סרטיפיקטים ומחלוצי "המזרחי" מנעו במשך שנים רבות את אפשרות ההתיישבות והעלייה לקרקע.

ב) בתחום המעשי - לאור המבורר, תרומתה של הציונות, ובעיקר של תנועת העבודה, היא בעיקר בכיבוש השממה וכיבוש העבודה העברית. ברעיון של יישוב הארץ לא חידשו, כי אם המשיכו פעולותיהם של חובבי ציון ואנשי הישוב הישן אשר הקימו את השכונות החדשות בירושלים ואת הישובים הראשונים: פתח-תקווה, ראשון-לציון, ראש-פינה, זיכרון-יעקב, יסוד-המעלה, עקרון, גדרה, רחובות, חדרה, נס-ציונה, משמר הירדן ומטולה.

מבחינה אידיאולוגית לא יכלו אנשי העליות החלוציות לראות עצמם כממשיכי הדרך של שלומי-אמוני-ישראל, באשר עיקר רעיונותיהם היו מכוונים נגדם. לפיכך פתחו במערכת השמצה נגד היישוב הישן, ובעיקר נגד בני ירושלים, בכוונה למעט את חלקם ביישוב הארץ, תוך הצגתם כשונאי עבודה וכמונעים את בנין הארץ.

למרות שעם תחילת המנדט מהווים הציוניים מיעוט בין היהודים בא"י, הם פועלים להצרת צעדיהם של שומרי התורה:

בגיליון מס' 96 של "חדשות הארץ" (שמו של "הארץ" בימים ההם) מצהיר ז'בוטינסקי כי יש לאחוז באמצעים כדי לשלול מהיהדות החרדית הבלתי-פרודוקטיבית כל אפשרות להשתתף בבניין ארץ-ישראל! הוא, אף מתנגד לתת להם זכות בחירה ל"אספת הנבחרים" ונימוקו: "אפילו ברוסיה של טרוצקי (! ) אין זכות בחירה לילדים - לא מפני שאינם די טובים או די פקחים, כי אם מפני שחסר להם היסיון האזרחי - ואיזה ניסיון אזרחי או פוליטי, תרבותי או מסחרי, ישנו לילדים בעלי הזקן והפאות העומדים לפנינו! "

כן עשו מאמצים לנתק את הדור הצעיר ממסורת אבותיו, כדי להפכו ל"אדם חדש", וזאת בעזרת פקידי הבארון, אגרונומים משכילים-מתבוללים ממערב אירופה, שראו לעצמם כיעוד את "תיקון אופים של היהודים", ובעזרת "המורים המוסמכים" של הסמינריונים במזרח אירופה.


הכנענים
האידיאולוגיה של התנועה מנוסחת בצורה ברורה ב"משא הפתיחה" (45, 1944): איו עברי כי אם עברי, בן ארץ עבר, ארץ העברים - להוציא את כל זולתו. וכל שאיננו בן הארץ הזאת, ארץ העברים, איננו יכול להיות עברי, ואיננו עברי, ולא היה עברי מעודו. וכל הבא מן הפזורה היהודית... הוא יהודי ולא עברי, ואיננו יכול להיות כי אם יהודי בלבד - טוב או רע, גאה או שפל, אבל יהודי. והיהודי והעברי לא יוכלו להיות זהים עד עולם. מי שהוא עברי איננו יכול להיות יהודי, ומי שהוא יהודי אינו יכול להיות עברי...

מכאן התפתח הרעיון:
"בישראל מתחיל הדור החדש להינתק מעול היהדות המסורתית, ובמוקדם או במאוחר עתיד הוא לכונן צורה חדשה מודרנית של הוויה לאומית, שכוחה עמה להתרחב ולגדול. התנאים לתחייה עברית זו כוללים את גילויו של הלבנט כארץ אחת - את הגדרתה של ההוויה הלאומית העברית כחברה טריטוריאלית-תרבותית הפתוחה לכל אדם בלי הבדל גזע ואמונה" ("אלף" יוני 1951).
להבנת מקורותיה של התנועה יש להביא בחשבון גם את המעגל העולמי: תורת ניטשה, התעוררות המיתוס המציינת את דרך האדם המודרני, ירידת התרבות האירופית ועליית כוחות ניאו-ברבריים, וניצחון ההמוניות - כל אלה השפיעו גם על הנוער בארצנו.

אולם מקורה העיקרי של תנועה זו הוא במישרין בתנועת ההשכלה ובספרות העברית של הדור הקודם: יל"ג - הלוחם בתורת הנביאים, ברדיצ'בסקי - הדורש שינוי ערכים, ברנר - הרואה ביהודי אב-טפוס לפרזיט, מגמות שבסיפורי "במדבר" לפרישמן, הזז בסיפוריו (הדרשה, הגלגול, היושבת בגנים), שירי טשרניחובסקי הפרוגרמטיים, סיפורי מנדלי וסמולנסקין - כל אלה הינם המקור לשירי יונתן רטוש וא. אמיר.

הכנענים כתופעה ספרותית הינם המשך עקבי של הקו האנטי-ייעודי שבספרות העברית. זרם זה דגל, במבורר, ב"נורמאליזציה" של חיי עמנו, והנורמה נקבעת ע"י אופן החיים של כל עם אחר.

ברם סופרי ההשכלה חיו חיים יהודיים. את דעותיהם הנועזות העלו בתור אנטיתזה למציאות שהייתה קיימת בשבילם, למציאות שעליה התרפקו ואף שרו לה בשעת השתפכות שירי תהילה. בארץ הפכה אנטיתזה ין למציאות (ולא יצרה אנטיתזה ו). הצברים לא הכירו את חיי הגולה, כי אם את שלילתה בלבד. ההשכלה הצליחה כאן יותר מאשר קיוותה. לכן כל הקריאה לשיבה אל המקורות ולהקניית "תודעה יהודית" הינה חסרת משמעות עבור הנוער. לכן גם לא הייתה תגובה חווייתית לשואה.

עובדה זו צריכה לעורר את הדעת למחשבה על התפקיד ההרסני של ספרות ההשכלה ועל יחסנו אליה במסגרת תוכנית הלימודים בארץ.


סיכום
את הציונות החילונית מאפיינת תחושת המאבק נגד היהדות ונגד דמות האדם היהודי, כתוצאה מהינתקות מהעבר ומהמקורות ומתוך היתפסות לרעיונות נכר.

אי קיום מצוות הוא סימפטום או תוצאה ולא שורש הבעיה. אותו יש לחפש, כנראה, בחוסר הבנה בהגדרת אומה בכלל ועם ישראל בפרט.

יתכן שהמאבק על זהותה הלאומית נתקל בקשיים בתקופת של היווצרות גושים, חבר לאומים, חלומות על חברה על-לאומית הרמונית. אולם המציאות של השנים האחרונות - ירידת קרנו של האו"מ, הבקיעים בגושים, הקשיים בהגשמת רעיון איחוד_ אירופה - מקלים עלינו את הצגת התביעה לזהות לאומית עצמית, וכתוצאה מכך - לביקורת ולביעור אותם רעיונות שאינם אלא היסחפות בזרמים חולפים שבעולם הגויי.

רק התעוררות מחדש של ההזדהות הרעיונית עם העובדה ההיסטורית של "כל העולם כולו מעבר מזה ואברהם העברי מעבר מזה" - תביא את השיבה לקיום מצוות. והתעוררות זו היא צורך לאומי ומדיני ראשון במעלה לקיומו של עם ישראל היום.


ביבליוגרפיה
ספרי היסטוריה - צרקובר, זיו ושמואלי.
בין הנתיבות- יחזקאל קויפמן.
פרקים בתולדות הציונות ותנועת העבודה - מ. שמואלי.
המחשבה היהודית בעת החדשה - נתן רוטנשטריך.
שיבת ציון - ספר שנה לחקר הציונות תש"י האם עוד יהודים אנחנו - ע. א. סימון לוח הארץ תשי"ב.
מהותה ומקורותיה של תנועת ה"כנענים" - ב. קורצוייל לוח הארץ תשי"ג.
מוסד היסוד - תולדות הישוב הישן בא"י - אלעזר הורוביץ.
תולדות ה"צמח צדק" - ערוך ע"י הרב א. ח. גליצנשטין.
זיכרונות- יעקב רוזנהיים
על חומותיך ירושלים - הרב מ. בלוי.

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/niv/ben-shlomo-2.htm

תוקן על ידי - mordechay1 - 11/09/2005 16:12:22

לחובב חידות

חידת הציונות היא חידה מעניינת באמת.....

מה שאמנון יצחק מביא בהרצאות שלו (לא ששמעתי כמעט) חוץ מהרטוריקה - מבוסס על מה שבאופן אישי ידעתי עוד לפני שנהייתי דוס.

נסה להשיג ספר מעניין - "דת הציונות" של יואל אלחנן - חוץ מהגדרות קולעות לציונות - נותן גם את דעת גדולי התורה (האמיתיים - לא אלה שבפרסומות תפילין בית אל) על הציונות, ההשכלה וכו'.

בהצלחה בפתרון החידה (ובהתנתקות מדעות קדומות ושטיפת המוח של מערכת החינוך החילונית / דתית "לאומית" וכיו"ב

ד"ש לב.ג.

בס"ד


מתוך לשכת ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר..


"היהודים והבונים החופשיים הם ששולטים במלחמה בעיראק

הקבוצה האפלה הזאת השפיעה על טוני בלייר שהחליט כתוצאה מכך לצאת למלחמה

זאת התוכנית של הציונים,ללחוץ על אנשים ולהשפיע וזה קובע עובדות

מותם של 6 מיליון יהודים בשואה הינה שקר גדול

כשחברה יהודית נוטשת את אלוהים התוצאה היא קומוניזם או קפיטליזם.בראש מעיינה של חברה מנוהלת ע"י יהודים הכנה של חברה כלכלית.
זה מה שקרה בגרמניה וגרם לעליית היטלר לשלטון

ליהודים אין זכות לגור בארץ הקודש כי הם לא גזע טהור ואין הם בני ישראל המקוריים.

המלחמה נגד סאדם חוסיין היתה תירוץ להכניס אלפי יהודים לסעודיה.

את כל זה אומר עו"ד אחמד טומסון,מהארגון של עורכי הדין המוסלמים הבריטי, נוצרי שהתאסלם ומשמש כאחד היועצים של בלייר.


תגובת הממשלה הבריטית:ע"י שיחה עם הרבה אנשים אנו לומדים את דיעותיהם.אין זה אומר שאנו מסכימים עם מה שנאמר על ידם.


Jews and Freemasons controlled war on Iraq, says No 10 adviser
By Toby Helm
(Filed: 12/09/2005)

Tony Blair decided to wage war on Iraq after coming under the influence of a "sinister" group of Jews and Freemasons, a Muslim barrister who advises the Prime Minister has claimed.



Ahmad Thomson, from the Association of Muslim Lawyers, said Mr Blair was the latest in a long line of politicians to have been influenced by the group which saw the attack on Saddam Hussein as a way to control the Middle East.

A Government spokesman confirmed last night that ministers and officials consulted Mr Thomson on issues concerning Muslims but refused to be drawn on his views. "We talk to a lot of people, including many whose views we do not necessarily agree with," she said.

Mr Thomson said: "Pressure was put on Tony Blair before the invasion. The way it works is that pressure is put on people to arrive at certain decisions. It is part of the Zionist plan and it is shaping events."

Mr Thomson wrote a book in 1994 in which he said Freemasons and Jews controlled the governments of Europe and America and described the claim that six million Jews died in the Holocaust as a "big lie". In The Next World Order, Mr Thomson, a Muslim convert who was born Martin Thomson in Rhodesia, wrote: "When the majority of people in a predominantly Christian society cease to worship God, the result is fascism.

"When the people in a predominantly Jewish society cease to worship God, the result is either communism or capitalism. A predominantly Christian society is concerned primarily with establishing a political ideology, whilst a predominantly Jewish society is concerned primarily with establishing an economic system."

This, he suggested, led to the rise of Adolf Hitler. Mr Thomson, who was called to the bar in 1979, wrote: "The fascism of Hitler was the Christian element in the increasingly "Jewish" environment in which he and his followers found themselves."

He also wrote that the Jews have no right to live in "the Holy Land" because they are not a pure race and therefore not the true biblical Israelites and that Saddam was used as an excuse for US troops - "including thousands of Jews" - to occupy Saudi Arabia.

A Government source said: "It is by talking to people with varying views that we find out what the range of opinions is. It doesn't mean we agree with what they are saying."


תוקן על ידי - mordechay1 - 12/09/2005 11:18:45