"סוף הנפילה" - לזכרה של דליה רביקוביץ'

"היא היתה אמנית הכאב" / יוסי שריד

כאשר פירסמה דליה רביקוביץ את ספרה הראשון – "אהבת תפוח הזהב" – קראתי אותו בהשתאות ורציתי להיות דליה רביקוביץ. שירתה היתה לפלא בעיני. זה היה לפני ארבעים וחמש שנה כמעט, בראשית שנות השישים. היתה לפלא ועודנה.

דליה היא המשוררת הישראלית הכי חשובה של דור היוצרים האחרון, ולא הייתי רוצה שדברים אלה ייחשבו למצוות מספידים מלומדה. דליה לא תתגלה לנו פתאום במלוא שיעור קומתה עם מותה. גם בחייה ידענו היטב להעריך מי המשוררת הזאת שמתהלכת בינינו ומשפיעה עלינו מרוחה.

חייה כאילו היו תמיד בצל המוות. הכוח ליצור רק הוא הוציא אותה מעת-לעת אל החלקים המוארים של הקיום; תקוותה היתה יותר לשיר הבא מאשר ליום הבא, והשיר הוא החיים עצמם ולא רק טעמם. דליה רביקוביץ באמת ייצגה באישיותה את דמותו של המשורר הנוגה, המסוגף, שבדרך כלל מוצאים אותה רק בספרים. היא היתה דמות מהספרים. עצב-התמיד שלה לא היה בגדר פואטיקה.

מה שכתבה הוא מה שחייתה, ואת אשר חיתה – כתבה. אמנם את שירה "גאווה (אפילו סלעים נשברים)" היא מסיימת במלים – "אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה, ומה גם אנשים" – אבל השבר שלה מעולם לא הפתיע, היא כל הזמן עמלה כמו הבובה הממוכנת על איחויו, ולכן השיר הזה הוא כנראה לא עליה; הוא על מישהו אחר.

שיר אחר שלה, "כמו רחל", הוא על עצמה, בוודאות. הוא נפתח בשורות – "למות כמו רחל/ כשהנפש רועדת כציפור/ רוצה להימלט". והוא מסתיים בשורות – "מנוחה גדולה ירדה עליה./ נשמת אפה שוב לא תרעיד נוצה./ הניחו אותה בין אבני הרים/ ולא הספידוה./ למות כמו רחל/ אני רוצה". בשיר הקודם "סלעים נשברים" ובשיר הזה "בין אבני הרים", דליה חיפשה בלי הרף את החזק והקשוח כדי שהחלש והרך יוכלו להישען, להיתמך, ולא תמיד נמצאה לה המשענת.

אישה כה מופנמת, שלכאורה רק על עצמה ידעה לספר, נפתחה יותר מאחרים לענותו של הזולת ולסבלו. לא "הפוליטיקה"
הכתיבה לה את שירי התוגה והזעם שלה על קורבנות השווא במלחמות האיוולת ובעיקר על מות ילדים, אלא ההבנה האישית העמוקה שלה בתורת-הסבל, כאילו אמרה, כמו סילביה פלאת, שלכאוב זאת אמנות. דליה רביקוביץ היתה האמנית של הכאב. גם את רגעי האושר המזדמנים שלה היא רדתה מתוכו.

דליה רביקוביץ היתה אישה משוררת: מעולם לא הכרתי כמוה – חיבור מלא ומוחלט בין אישה למשוררת, כל הזמן אשה, כל הזמן משוררת, ואת הדבקות אי-אפשר להפריד, והחוויה האנושית משותפת לשתיהן בדיוק כמו ההווייה. היא היתה אישה ומשוררת מיוסרת: ייסוריה העלו את שירתה אל הכוכבים, ועכשיו הורידו את חייה לאפר. גם הכוכבים והאפר מתחברים אצלה ואין מפריד.

דליה רביקוביץ היתה נסיכה יפה ומחוננת שכתבה פעם על "הנסיכה": "ואיש אינו מכיר את עומק בדידותה/ ברוח השואגת, ברוח השקטה/ בדשא הרחב, בשמש הזהב/ תמיד היא מחפשת את מותה". עכשיו היא מצאה.

הבדידות שלה היתה שלה, בלתי תלויה ובלתי מותנית באחרים, שלא בידם היה להפיגה. זאת היתה מעין בדידות-תורשתית, שבמותה, בלעדיה, אותה היא מורישה לנו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3131175,00.html

חמדה / דליה רביקוביץ'

שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה,
והזמן ההוא היה יום השביעי בשבת
וכל בדי אילנות היו מתעצמים לגבוה.
והאור הלך מסביב שוטף כנהר לנבוע
וגלגל העין את גלגל החמה חמד.
אז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה.
הזהירו ראשי השיחים והאור לא ידע שובע,
ניתך בגלי הנהר ובכל אורותיו ניצת,
אף ראשי היה בעיניו כתפוח זהב לבלוע.
שושני נהר צהובות פערו את פיהן לבלוע
את אדוות הנהר בחופזן וגיבעול השט,
אז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה.
ואותו היום היה יום השביעי בשבת
וכל בדי אילנות מתעצמים בתשוקה לגבוה
ואז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה.

האהבה האמתית אינה כפי שהיא נראת \דליה רביקוביץ'

כל האנשים אהבו את יונה, (וולך)
האנשים בחדר אהבו את יונה,
ועם שהשיחה נסבה על ספרות,
אמרו, זאת יונה זכרונה לברכה,
וזכרונה של יונה הלך והתמעט
כי אולי לא אהבנו אותה באמת,
גם טבעי הדבר שיתכרסם הזכרון
כמו שהעפר מכרסם בגוויה.

האם אנחנו אוהבים את חברינו?
אנחנו לא ממש אוהבים את חברינו.
והאם אנחנו אוהבים את ילדינו?
לפעמים אנחנו אוהבים את ילדינו,
ולרב גם זה במידה מצומצמת
כמו שעץ הדר אוהב את התפוז,
ומעבר לזה שורת אי הבנות
האוכלת בכל פה באהבה האמתית.

האם אנחנו אוהבים את עצמינו,
ממש כאהבת יהונתן את דוד?
מוטב שנאמר דיבור של אמת
לא כפי שקונן דוד ע יהונתן.
את עצמינו אנחנו אוהבים במסירות
קשובים לעצמנו קשב מוחלט
ואף זאת בבחינת שיפור ממשי
שאך לפני חודשים מעטים
נתקף גופנו כמיהה חזקה
להשליך את עצמו בדחיפות מן הגג.

תקופות השנה / דליה רביקוביץ'

הרוח נושבת בחריגים
ריחות בשמים נפוגים
וחולפים מועדים וחגים, מועדים וחגים.

עובד האילן בקרה את עליו
וענן מצמח שערו ותלתליו
והזוהר שהוצק בו נחבא בשוליו
זוחלים ועולים מן הארץ מחשכים
והופכים הנהרות עזים ועמוקים
ושמונת הנרות במנורה נדלקים

והאור לא נמצא אלא טיפה מזהירה
ואין חום עוד בארץ זולתי בבערה
ואין זוהר מתאבך זולת במנורה

והתכלת השקטה זכה מחלב
והאור מתענג על מעלליו
והכסף הקר נהפך לזהב
ואדמת הגבעה כנחושת אדומה
וענפי האילן אדומים בחמה
וברוב תאווה שואפים את חומה

וקני סוף ברוח נעים ושורקים
ועלי העצים עגולים וירוקים
ומי נהרות מרעידים ומפכים

קיץ חורף אביב וסתיו
מי נהרות והים הרחב
והרים ויערות ושיחים ופרחים
וגופי עשבים ירוקים ולחים
והאור הנודד כנסיך מאוהב
וצינת הכסף וחום הזהב
סובבים והולכים בגלגל השנה
שטים ועוברים בתקופות השנה
ואתה עמהם בתקופת השנה.

והרוח נושבת בחריגים
ריחות בשמים נפוגים
וחולפים מועדים וחגים, מועדים וחגים.

אגב, יש למישהו המונולוג המופלא של המחבל המתאבד?

מה הקשר בין המחבל המתאבד לאשכול לזכרה של דליה רביקוביץ'?!

כולם מסיקים מהתוצאות על הסיבות?

לא הבנתי את המשפט האחרון.

הקשר הוא ברור: אם מביאים כאן מיצירותיה, הרי לא ייתכן להביא רק את אלה, הממ... איך אומרים... שאינן שנויות במחלוקת.

"המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר רבי ישמעאל אומר קורין עליו הוי נטלה הוי נטלה אמר לו רבי עקיבא הנח לו בסתמו אל תכבדהו ואל תקללהו. אין קורעין עליו ואין חולצין עליו ולא מספידין עליו...."

פרעתוני, תקרא רמב"ם בהקדמה למסכת אבות בסוף פ"א ותבין את "המשפט האחרון"

מפיסטו,
אוי אבוי! איך לא ידענו מה אומרת ההלכה
יאללה מנהלים להוריד את האשכול!

מפיסטו

אם אחד מבני משפחתך הקרובים יעשה ח"ו צעד נורא כזה, נראה כיצד תגיב לחכם שיתעקש לצטט את ההלכה הזאת בבית האבלים.

אחרי התוספתא נכתבו עוד כמה ספרי הלכה בישראל.

גאוה

אפילו סלעים נשברים אני אומרת לך
ולא מחמת זקנה.
שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום בקור,
שנים כה רבות,
כמעט נוצר רושם של שלווה.
אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים.
מעין גאווה.
שנים רבות עוברות עליהם בציפייה.
מי שעתיד לשבח אותם עדיין לא בא.
ואז האזוב משגשג, האצות נרגשות, והים מגיח וחוזר,
ודומה הם ללא תנועה.
עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים
יבוא וילך.
ופתאום האבן פצועה.
אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.
ומה גם אנשים.

כישופים

הַיּוֹם אֲנִי גִבְעָה,
מָחָר אֲנִי יָם.
כָּל יוֹם אֲנִי תּוֹעָה
כִּבְאֵר שֶׁל מִרְיָם,
כָּל יוֹם אֲנִי בּוּעָה
אוֹבֶדֶת בַּנְּקִיקִים.

בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי
סוּסִים אֲדֻמִּים
סְגֻלִּים וְירֻקִּים,

לַבֹּקֶר הִקְשַׁבְתִּי
פִּכְפּוּךְ עַד אֵין קֵץ,
קִשְׁקוּשׁ שֶׁל תֻּכִּים,

הַיּוֹם אֲנִי שַׁבְּלוּל
מָחָר אֲנִי עֵץ
רָם כַּתָּמָר.

אֶתְמוֹל הָיִיתי כּוּךְ
הַיּוֹם אֲנִי צְדָפִית.
מָחָר אֲנִי מָחָר.

פרנסה

לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש
וזאת בעקבות מה ששמעתי ממך
ושמעתי אותך
ושמעתי אותך ואותך ואותך.
לשם מליצה
אומרים על הים שאיננו נח
אני אל הים לא מגיעה
אני משתרכת על מדרכה
ולך אין מנוחה ולי אין רווחה
והמרצפות מעוקמות
וזה רק המעט שיש לי לומר,
ובעצם אני שותקת שנים
ואינני אומרת דבר,
ועל כל התפארת ורקוע האור אני מוותרת בקלות
כמעט שאינני זוכרת,
וזאת באמת בעיה מציקה
מבחינה מעשית ומבחינה אחרת.
וכל מה שאמרתי אינו יותר
מגניחה חטופה וכחכוח גרון
כי לעזאזל השיר וכל אשר בו
אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש
בחשבון אחרון.

בסיירת שקד,
מדליקים בלילות מנורה חזקה בחדר המפקד
וכל עין באור מבריקה
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו עד אחרי חצות

בגזרה הצפונית בסיירת שקד
פני נער צעיר וזה המפקד

בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון
עם אור שקט בכתום וירוק ואדום
ומי שאין לו בלילה מה לעשות
דופק מסמרים ומדביק תמונות

בגזרה הצפונית בסיירת שקד
פני נער צעיר וזה המפקד

בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים אל צירי המוקד
ובערב רואים אותם חוזרים
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש
באחד הימים בדרכי האש

בגזרה הצפונית בסיירת שקד
פני נער צעיר וזה המפקד

בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה כשהחול מרטט
וחוזרים רק אחרי חשכה
ואת הרעים שאיבדו בדרכי העפר
שומרים בלבם מכל משמר

בגזרה הצפונית בסיירת שקד
פני נער צעיר וזה המפקד

בגזרה הצפונית בסיירת שקד
פני נער צעיר וזה המפקד.