"סוף הנפילה" - לזכרה של דליה רביקוביץ'

שיר של הסברים

יש אנשים שיודעים לאהוב
ויש אנשים שזה לא מתאים להם.
יש אנשים מתנשקים ברחוב
ויש אחרים שזה לא נעים להם
ולא רק ברחוב.

אני חושבת שזה כשרון כמו כל הכשרונות
אולי זה יתרון.
כמו חבצלת השרון
שיודעת לפרוח,
כמו שושנה בעמקים
שבוחרת לעצמה את צבעיה.
אתה יודע
שושן וחבצלת כשהם פורחים
מכים אותך בסנוורים.
אינני אומרת זאת כדי לבייש,
ידוע לי שיש גם אחרים.
יונקי הדבש הן היפות בציפורים
לטעמי,
אך מי שנוח לו ילך אצל הזרזיר.
עם זאת אני חוזרת ומספרת לעצמי,
זרזיר מתניים,
איל משולש,
תפוח שאיננו מאדים,
זה לא אני.

אמא מתהלכת


אמא מתהלכת עם ילד מת בבטן
הילד הזה לא נולד עדיין.
בבוא יומו יוולד הילד המת
ראשו תחילה, גו ועכוז
והוא בידיו לא ינופף
והוא לא יצרח צריחה ראשונה
ולא יטפחו לו על אחוריו
ולא יזלפו טיפות לעינייו
ולא יחתלו אותו
לאחר רחיצת הגוף.
הוא לא יהיה כמו ילד חי.
ואמא שלו לא תהיה רגועה וגאה אחרי הלידה.
וגם לא תהיה דאוגה לגבי עתידו,
ולא תשאל את עצמה במה תפרנס אותו
ואם יש לה די חלב
ואם יש לה די בגדים
ואם יש בחדר מקום לעוד עריסה.
הילד הזה צדיק גמור,
לא נברא בטרם נברא.
ויהיה לו קבר קטן בפאת בית הקברות
ויום זכרון קטן
ומזכרת לא גדולה.
ואלה תולדות הילד
שהרגו אותו בבטן אמו
בחודש ינואר 1988
בנסיבות פוליטיות בטחוניות.

כמו רחל

למות כמו רחל
כשהנפש רועדת כצפור
רוצה להמלט.
מעבר לאהל עמדו נבהלים יעקב ויוסף,
דברו בה רתת.
כל ימי חייה מתהפכים בה.
כתינוק הרוצה להולד.

כמה קשה.
אהבת יעקב אכלה בה
בכל פה
עכשו כשהנפש יוצאת
אין לה חפץ בכל זה.

לפתע צוח התינוק
ובא יעקב אל האהל
אך רחל אינה מרגישה
עדנה שוטפת את פניה
וראשה.

מנוחה גדולה ירדה עליה.
נשמת אפה שוב לא תרעיד נוצה.
הניחו אותה בין אבני הרים
ולא הספידוה.
למות כמו רחל
אני רוצה.

"תזכור שהבטחת לבוא אלי בחג" / יצחק לאור

"אהבת תפוח הזהב" היה ספרה הראשון של דליה רביקוביץ. לפעמים הזכיר שירה שכבר איננה, לא רק של משוררים חשובים כשלונסקי, אשר אין קוראים בהם כבר בתוך המדבר המתפשט, אלא אף של משוררים פחות חשובים, בני דור שקדם לה, כמו ט. כרמי. היא כתבה: "יש רכבת שסובבת ונוסעת / סביב לירושלים / בלילות". ובהמשך היא כתבה: "עופות חגים ממעל לה, / טופחים כנף בהמולה, / ומשירים באפלה, / נוצה על גורן היבוסי". העוצמה המטונימית, מעין וריאציה של סיוט על דוד פוגל, תיאור העופות מעל לרכבת, עד לנוצה האחת הנושרת מעל לאתר מיתולוגי, לא קיים, או קיים רק באגדות, פתחה את הדרך לדיבור הבהיר של רביקוביץ, הדיבור הצלול, המכריח את הקורא להאזין לקול הנבנה באמצעות משפטים ברורים, קול המחפש חרוזים רק לפעמים, הממעט במטאפורות, המרבה לצייר מעין אגדות, כלומר לצבוע את העולם בצבעי אגדה. מתחת למלים רחש תמיד המאיים. אף מלה לא הושקעה בניסיון להקסים. "ואחר כך הלכתי לרקוד בנשף המחולות / אך הניחו אותי בחברת חתולים וכלבים / ואילו כל צעדי היו מדודים וקצובים".

את "אהבת תפוח הזהב" חתמו השורות הללו: "בירח תמוז העץ מייבב / והרוח מלקה בשבטים ארוכים / וירח ניסן חמק כגנב, / וירח כסלו כמוץ העובר, / והרוח שואג כיורה רותחת / ומעבר לגשם יש אל מסתתר". מבלי לפגוע באף פזמונאי, נסו להשוות את הבית הזה לשיר על עונות השנה, שיר המונה את החודשים, ומטפל בצלילי המלים, או בחריזה, או בשמות החודשים, במין חיפזון של מעבר על פני השנה. כל זה קיים כאן, כמובן. אבל מעשה השיר מתחיל מהמקום שבו כל הפעלולים נושרים ונשאר מה שמצטבר משורה לשורה, יבבת העץ, מכות הרוח, עד הגשם ומעבר לגשם מה שאי אפשר לדעתו, והמשוררת יודעת, היא מציינת בלשון חדה: מעבר לגשם יש אלוהים. רביקוביץ היא משוררת של עובדות, של קביעות, וכל כמה שהדבר הזה נשמע מוזר על רקע הדימוי המיוסר, הכאוב, או בעצם על רקע האמת של ייסוריה, הנה השיר שלה הוא תמיד גם דיווח על עובדות, בין שמדובר בנוצה נושרת מעל לרכבת, ובין שיש אלוהים מעבר לגשם. כל שורה בבית הזה כוללת הימנעות מודעת מן הקסם של המלה.

גם בספר הבא, "חורף קשה", יש אותה בהירות אגדתית: "הלילה חזרתי בסירת מפרשים / מאיי השמש ושיחי האלמוגים". או הסיום של השיר הבא: "וחיינו היו כחסיל בגבול השמש והצל / אך כשעברה הנערה הטבועה את כל חדרי הים, / ידענו שהים הוא המוליד את הנחלים". שימו לב לנחרצות: "ידענו שהים הוא המוליד את הנחלים". רביקוביץ נחרצת, עושה נפלאות בתערובת הזאת של קול מספרת וציורים צבעוניים. מעין הארה של החשיכה יש בדימויים הללו, פיתוי להביט בציור היפה. מתחת לצורה ה"פזמונאית", מתחת לחרוזים, או למוסיקה המתפוררת, מסתתר הנחש, על יופיו והזוועה הגלומה בו. "מהו הדבר המופלא הזה? / אם יאחז בי המופלא הזה / כשפיפון על בצעי המים השחורים, / יחשך יומי ואני אובד". נכון, יש עירוב לשוני בין לשון מקרא ללשון חכמים ולעברית ימיה, כל זה כבר נאמר, אבל מתוך הדבר הזה צומח הקול, קול הנחש, והזחילה, וצבעיו וההכשה של המלים הנבחרות. המלים הנבחרות, החדות, השקולות הן הבונות את הציור של רביקוביץ.

אבל הנה ב"חורף קשה" מופיע השיר המדגים טוב מכל שיר אחר את העירוב המוזר בין אסרטיוויות, או הלשון העובדתית שהזכרתי, הבאה מגרונה של מספרת בטוחה, לא משתעשעת, הנה, מתוך הקול הזה בא השיר המניח מאחור את האגדות. כך מתחיל השיר "השתדלות": "תזכור שהבטחת לבוא אלי בחג / שעה אחרי שיחשיך". שום דבר אינו מסתורי עוד. יש בקשה, כעובדה, כתזכורת, והבטחה שלה: "אני מצדי לא אקפיד על עוולות / או רוגזות עד שתבוא. / אל תאמין אף לדברי / כשהם נלוזים או מופלאים, // אני ישנה ככל האדם / ואינני עוסקת בכישוף. / אני מוותרת מראש על כיבודים / ואינני דומה לבנות האלים. תזכור מתי והיכן". גם השיר הזה, כולל סופו המרעיד, הוא שיר תכליתי, ומטרתו לגבות חוב שהנמען חייב לרביקוביץ. החוב הזה הלך ועיצב אותה כמשוררת ש"קל מדי" לאהוב. כאן מגיע לבשלותו מה שמשך שנים זכה להערצה, לאהבה, לחמלה, הקול של דליה רביקוביץ.

הקול הזה נוצר בעזרת דו משמעות מרכזית בין אסרטיוויות מציירת, קובעת, פוצעת, שורטת, לבין בדידות, פחד גדול, שבירות, מצור בתוך חשיכה, דו משמעות המלווה מכאן ואילך את שירתה של רביקוביץ. מהבחינה הזאת, המעבר של רביקוביץ מספר לספר צריך תיאור של מחקר שירה עברית, אשר אינו קיים. אין מחקר של שירה עברית, של חומרי הלשון והמבנים שלה המייצרים קול כזה או קול אחר. מכאן צריך להתחיל לדבר על שבירותה של הדוברת, על הבובה הממוכנת שלה, ועל שירי מלחמת לבנון (ובעיקר על השיר "רחיפה", שיותר מדי חוקרים נפלו בפח וכתבו עליו כעל שיר שנכתב במלחמת לבנון והוא נכתב בכלל הרבה-הרבה לפני המלחמה).

למה חשוב כל כך לאתר את האסרטיוויות השבירה של רביקוביץ? משום שקל מדי ליפול קורבן לקריאה נמהרת של כאב, כל כאב. כל הכאבים דומים, כנראה. הרופא שואל: כואב? והפציינט משיב: כן. והרופא רוצה לדעת כמה כואב וכמה, והכי טוב זה להכניס לו אגרוף, כדי שיבין כמה כואב, אבל אסור, כמובן. המלים של השיר בונות כאב מסוג מסוים. אצל רביקוביץ הוא היה עשוי מניסוח של בדידות, של התרסה, של בחירה חדה של מלים, צבעים.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=617124&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

אני בניגוד (כנראה) לרוב מבקרי השירה בארץ (וממילא גם בפורום) לא מוצא את שירתה של רביקוביץ' טובה כ"כ.
ביחוד בגלל שהיא מייצגת מצב נפשי, שלדעתי מראה על לקות נפשית, אדם שבא מעמדה מתוסבכת חלשה וכמעט בכיינית על קשיי החיים, לא יכול/ה (לדעתי) ליצור שירה (או כל יצירה אחרת) ברמה גבוהה, הוא/היא בהחלט יכול ליצור עמדה של הזדהות אצל הקורא, אבל בשביל זה לא צריך להיות יוצר/ת ,
מספיק ליצור בבואה של הקיים. (ואת זה היא ידעה לעשות לא רע)
לא אומר שאין נקודות מעניינות בשירתה של המנוחה, אבל איני סבור שאפשר לראות בהם יצירה, לפחות לא במובן ה"גבוה" של המילה הזו, בשביל יצירה צריך ליצור, ואת זה היא עפ"י רוב לא עשתה.
מה שעצוב (ומאוד לא מפליא) הוא ש"ביצת" ה"אמנים" בארץ נושאת את ראשה לסוג כזה של יצירה, מה ששוב מורה על הדקדנט האומנותי בישראל, שעדין מסרב לעשות חשבון נפש עם עצמו...
ולואי ויסוריה של זו יביאו לחשבון נפש, שיוביל
לכיוון בריא חי ויוצר יותר לתרבות הישראלית...

הנה השיר שהיא העדיפה לשכוח. היא הלכה לעולמה ביום שבו פונה הישוב היהודי מעמק דותן (שא נור)...

עמק דותן

שם מכרו האחים את יוסף לעבדות
שם עלו במישור תמרות אש ועשן
ובתוך הקמה, התפרש לו הגדוד
בעמק דותן

עמק תבואות וכרם זיתים
עמק חיטה לבנה כפשתן
וגדי וצבי בהדר גבורתם
הלא שוב ניפגש, בלי קרב ובלי אש
עוד נשובה אל עמק דותן

וכל פרח שדה, אז היה מלבלב
שם חלפו העבים הצחורות לאיטן
ובכרם ממול התחפר האויב
בעמק דותן

עמק תבואות וכרם זיתים....

אז נפגע המשוריין ותאחז בו האש
ותשעת הפצועים נלכדו בביתן
שם נפלו גיבורים משריון וחרמש
בעמק דותן

עמק תבואות וכרם זיתים...

והדרך עולה שוב להר הברכה
ואדום הוא הפרי המבשיל בבוסתן
מה שלוות הדרכים, מה יפה המנוחה
לעמק דותן

עמק תבואות וכרם זיתים...

.

שא נור הוא לא בעמק דותן, הוא מעל בקעת סנור.

אישציפ,

איני רואה טעם לדיון בטעמך בשירה - זכותך המלאה לאהוב משורר/ת או לא - אבל לנקודה אחת בדבריך אני מבקשת להגיב:
יצירת שירה שמעוררת הזדהות, אינה משימה פשוטה כלל ועיקר, ויעידו על כך מיליוני השירים שמחברים אנשים מגיל 15 ואילך, ואינם ראויים למבט מעין אחרת זולת עינם שלהם. לטעמי האישי, יצירת הזדהות אינה יכולה להיעשות מתוך בכיינות גרידא. משורר/ת טוב/ה מסוגל/ת להביט בחייה/ו מבעד למשקפיים רחבות יותר מאלה המונחות על עיניה/ו הדומעות (מעצב או משמחה)- המשקפיים של שפת התרבות הסובבת אותה/ו, המשקפיים של עולם העומק האנושי בכללותו וכו'. שיר טוב (לענ"ד) הוא כזה המרעיד משהו בלב ומצליח לגעת במקומות שונים בגוף ובנשמה בו-זמנית: בזכרון הקולקטיבי, בשפה הדתית, בחוויה האישית, ועוד ועוד. שיר טוב הוא כזה, שאפשר לקרוא אותו שוב ושוב ובכל פעם לחוות משהו חדש.
בעיני, רבים משיריה של רביקוביץ' הם כאלה. אתה, כמובן, לא חייב להסכים.




תוקן על ידי - אמשלום - 27/08/2005 22:12:12

לא חולק על זה שהיא ידעה ליצור הזדהות. (ובהקשר הזה אני דוקא מוצא את כוחה)
אלא שאני לא חושב שזה מה שיוצר אמנות טובה.

יש כאן אומנות בינונית, (וגם זה לא מעט ביחס לביצה הישראלית) שלפעמים אני יכול למצוא בה טעם ו/או ענין, ושלפעמים מצליחה אפילו להתרומם קצת מעל עצמה, קצת.

ניכר שבעיניה שלה החיים שלה סימנו פיספוס אחד גדול (היא אמרה זאת לא אחת) דבר שאני חושב שנכון מאוד (וגם ניכר מאוד ביצירה שלה), ועל כך אני מיצר מאוד. (גם בגלל האשה עצמה, וגם בגלל שהיא מייצגת ברמה כזו או אחרת פלח אוכלוסיה מסוים) זה שהיא הכירה בכך מורה על גדולה מסוימת בעיני, זה שהיא לא הצליחה לשנות כלום מורה על חולשה, שמסמנת (בעיני) גם את היצירה שלה כבינונית.
החיים הם אלו ש(אמורים) "להוליד" יצירה,
לכן כשהחיים לא משהו, גם היצירה לא משהו. (עולה לי בראש מן דימוי מושגי על "כל היוצא מן הטמא טמא" אני מקוה שהוא לא יובן כגינוי אישי של האשה ודרכה, אלא כתיאור ממחיש של מה שכתבתי לפני כן.)

זה שהנביאים לא הצליחו לשנות כלום גם מורה על חולשה, שמסמנת (בעיניך) גם את יצירתם כבינונית?