האם יש איסור הלכתי לצפות בסרט

ממללא,

דבריו של הרב אריאל עוררו בי אי נחת מסויימת (למרות שאני דוקא מכבדת את כוונתו) - האם תפקידן של נשים הוא לחנך את הגברים שאיתן? זו אמנם נקודה שולית לאשכול הזה, אבל היא מציקה לי מעט.

כפי שהערתי לעיל, אני מסכימה עם גישתך, באופן כללי (למרות שההכרות שלי עם העולם החרדי והדת"לי קטנה בהרבה משלך), אבל לגבי הסיפא שלך - כבר למדתי, שכמעט ואין דבר כזה "אין מוצא הלכתי", וברוב המוחלט של המקרים מדובר בעיקר במוטיבציה קיימת או נעלמת למצוא אותו.

אמשלום

את תוהה באם ההמנעות מראיית סרטים ו/או מקריאת ספרות יפה היא הלכתית "גרידא" או שיש בה פשוט בריחה מן העוה"ז.

ההמנעות מראיית סרטים ו/או מקריאת ספרות יפה אינה הלכתית "גרידא" או בריחה מן העוה"ז, אלא פחד מרדיפה אחרי תרבות זרה, שהרי הקולנוע אינו רק בילוי, אלא הוא גם תרבות מתחרה לתרבות היהודית החרדית.


לפנייך ממה שהיה כתוב לפני בענין התנגדות חז"ל להליכה לתיאטראות.

המלחמה בישיבה בתיאטראות.

ההתנגדויות לתיאטראות והישיבה בהם, החלו עוד מאז בנייתם של התיאטראות הראשונים בארץ ישראל ע"י הורדוס, בירושלים, (קדמוניות היהודים טו. על תיאטרון זה ראו במקורות המצויינים אצל ארתור סג"ל בספרו "התיאטרון בא"י בתקופה העתיקה", בהערות לעמוד 19, ובמאמרו של יוסף פטריך" :התיאטרון של הורדוס בירושלים, הצעה חדשה", קתדרא 110 (תשס"ד(, עמודים 19-20, תיאטרון זה עדיין לא אותר),. יריחו (קדמוניות י"ז 161), וקיסריה, (מלחמות א' 415).

בניית התיאטרות המפוארים בירושלים, ("תחילה התקין לכבוד הקיסר תחרות התגוששות אחת לחמש שנים, ובנה תיאטרון בירושלים, ואח"כ בנה על אדמת מישור אמפיתאטרון גדול ביותר, שניהם מפורסמים ביופיים...", (קדמוניות טו 268), עוררה מורת רוח רבה בקרב היהודים, "מאחר והורדוס פרץ את גדר חוק האבות, והתחיל לפרע במנהגים נכרים, ולערוך בתיאטראות אלו, התגוששויות, קרבות בין חיות טרף, וקרבות בין חיות ובני אדם שנידונו למיתה, משחקים שהיו להשתוממותם ולעונג נפשם של הנוכרים, אך לבני הארץ, הם היו הפרה גלויה של החוקים הנערצים עליהם, שכן כחטא נראה להם הדבר, להשליך בני אדם לחיות, לשם הנאתם של בני אדם אחרים, ממראה עיניהם, וכן נראה להם כחטא להמיר את חוקיהם במנהגי נוכרים". (קדמוניות טו 277).

ההתמרמרות הגיעה לשיאה, כאשר נפוצו שמועות, שהורדוס הכניס "צלמים" לתוך האמפיתיאטרון, וכפי שהיה הדבר בתיאטראות הרומיים, ואף שרוחם של רוב התושבים "נרגעה", לאחר שהורדוס הראה להם את הקירות החשופים של התיאטרון, עדיין לא נרגעה רוחו של ציבור "קנאי" קטן, שלא השלים עם עצם הקמת התיאטרון בירושלים, מהיות התיאטרון ומשחקיו, "מנהגים זרים ליהדות", וקשר קשר לרצוח אותו, אם כי ייתכן ההציבור לא "השלים" עם התנהגותו של הורודוס, שהרי כאשר רצחו את המלשין שגילה להורדוס, שקשרו קשר לרצוח אותו על שהקים את התיאטרון, היו עידי ראיה רבים שסירבו לשתף פעולה עם השלטונות.


במקום אחר, (קדמוניות יט 332), מספר יוזפוס על אסיפת עם נגד אגריפס, שאורגנה ע"י שמעון ("שהיה מוחזק בקי בחוקים"), בעת בואו של אגריפס לביקור בקיסריה, בו הוא דרש שלא ירשו את כניסתו של אגריפס לבית המקדש, מפני ש"אינו חסיד" בגלל ישיבתו בתיאטרון.

מדוע יהיה אסור להיכנס למקדש ממי ש"אינו חסיד"?

יש המציינים לתרגום אונקלוס, (שמואל ב, ה, ח), המתרגם את הפסוק: ...''ויאמר דוד ביום ההוא ... על כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית" -על כן יאמרון חטאיא וחיביא לא יעלון לביתא".

ישנם הטוענים, שלדברי שמעון היתה ישיבתו של אגריפס בתיאטרון שהוא מקום עבודה זרה, הוכחה שהוא אינו גר אמת, אלא גר שחזר לסורו, המבטל את גיורו, וא"כ הוא כגוי שאסור לו להכנס למקדש, ייתכן שמראשית בית שני, אסרו על גויים להכנס למקדש.

משה שובה במאמרו "על הכתובות היווניות של ירושלים", בספר ירושלים (מוסד ביאליק תשט"ז, עמודים 358-368 , טוען, שהאיסור היה מימי אנטיוכוס הגדול (187-222), אך כנראה שהאיסור היה מוקדם לו, יוזפוס (קדמוניות, יא, ז, א), מספר על שני אחים שהתחרו ביניהם על כהונת הכהן הגדול, והאחד רצח את אחיו בתוך בית המקדש, וכשנודע הדבר למושל הפרסי, הוא גמר בדעתו להכנס למקדש, "אסרו עליו היהודים את הכניסה, אבל הוא אמר להם, "האם אני לא יותר טהור מאשר הנרצח הנמצא בבית המקדש''?

בתיאור בית המקדש שבנה הורדוס מסופר בקדמוניות (טו, יא ה), על גדר אבנים שעצר בעד איש ממוצא זר להכנס למקדש באיום של עונש מוות, לפני כמאה שנה נמצאה ע"י הארכיאולוג הצרפתי קלירמן גאנו כתובת ביוונית "איש נכרי לא יכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המוקפת ומי שיתפס יתחייב בנפשו".

ראו:

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/mikdash/rabinovi.htm

לדברי אלון, (מחקרים א, עמודים 116- 117), רצה שמעון למנוע את כניסת אגריפס למקדש, מהיותו "מנודה", בגלל ישיבתו בתיאטרון, וראייתו לאיסור כניסת המנודה למקדש, היא משאלת הגמרא, (מועד קטן דף טו עמוד ב): "מנודה מהו שישלח קרבנותיו?" לדבריו, שאלת הגמרא היא, האם מי שאינו יכול להכנס למקדש, יכול לשלוח אותם בידי אחר.

לדברי יוזפוס, כשנודע לאגריפס על אסיפת העם נגדו, הוא הזמין את שמעון לשבת לידו בתיאטרון, ושאל אותו: "מה מהדברים הנעשים כאן הם נגד החוק (ההלכה)", ולאחר ששמעון לא היה יכול למצוא בתיאטרון, דבר שהוא "נגד החוק", נתפייסו שניהם.

מסיפורו של יוזפוס ניתן להבין, שלאחר שהתברר לשמעון, שאין בתיאטרון שבקיסריה, דבר שהוא נגד הדת, (צלמים), הוא (שמעון) לא המשיך להתנגד לישיבת אגריפת בתיאטרון, וכן שלפני ששמעון ארגן את ההפגנה, אולי אף לא היתה כל התנגדות עקרונית מהציבור, לישיבתו בתיאטרון, ואולי אף לא התנגדות כללית לישיבה בתיאטרון, שלא היו בו צלמים, אף שתרבות הישיבה בתאטרון היא תרבות "זרה" ליהדות.


יחסם השונה של החכמים (והציבור), לישיבתם בתיאטרון של אגריפס והורדוס, מעורר את השאלה, מהי הסיבה לשינוי?

האם ההתנגדות להורדוס היתה,מפני שתיאטרונו היה התיאטרון הראשון בארץ?

האם מפני שתיאטרונו של הורדוס היה בירושלים-עיר המקדש, בעוד ש"תיאטרונו" של אגריפס היה בקיסריה?

האם מפני שבתיאטרונו של הבורדוס היו משחקי דמים, משא"כ בתיאטרונו של אגריפס?

האם בגלל יחסם השונה של הציבור (והחכמים) להורדוס ולאגריפס.

ג. אלון טוען, ( מחקרים א, עמוד 120), שהדבר היה בגלל הגישות השונות שהיו בטעם איסור הישיבה בתיאטרון שאין בו צלמים, היחס השונה להליכה לתיאטרון, שהיה בין ימי הורדוס, וימי אגריפס, ביחס השונה להליכה לתיאטרון ועם איסור הישיבה בתיאטרון שאין בו צלמים, שבזמן הורדוס היתה הדעה שהוא מהיותו "חוקות העכו"ם", ולכן ניתן ל"הקל" ולהתיר את הישיבה בו, בתנאים מסויימים. אם כי לא ברור מה היו התנאים המקילים אצל אגריפס, ואילו דעת שמעון היתה כדעת ה"סוברים", שאיסור הישיבה בתיאטרון שאין בו צלמים או שפיכות דמים, הוא מהיותו מושב לצים וזה אסור לכל.

ואילו לדעת ישראל בן שלום, ("בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי", יד יצחק בן צבי, תשס"ד, עמוד 312), היה זה בגלל היחס השונה שהיה לחכמים כלפי שניהם, והיחס החיובי שבו התיחסו החכמים לאגריפס, והוא כותב: "בימי אגריפס היו חכמים, שהיו מוכנים לעבור בשתיקה על מעשים מסויימים של המלך, בגלל זכויותיו הגדולות, השתדלותו למען העם היהודי... ". (ראו משנה סוטה פרק ז משנה ח, ((דף מא עמוד א): "אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד, ושבחוהו חכמים, וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי, זלגו עיניו דמעות, אמרו לו: אל תתירא, אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה", בספרי דברים פיסקא קנז: "והיו כל ישראל אומרים לו אל תירא אגריפס, אחינו אתה אחינו אתה", אם כי לא ברור אם אגריפס זה, הוא אגריפס הראשון או אגריפס השני).

ואף שהמחלוקת בטעם איסור ההליכה לתיאטרון שאין בו צלמים, היא במחלוקת תנאים, (מימי אושא: "תנו רבנן: אין הולכין לטרטיאות ולקרקסיאות, מפני שמזבלין שם זיבול לעבודת כוכבים, דברי ר' מאיר; וחכמים אומרים: מקום שמזבלין אסור - מפני חשד עבודת כוכבים, ומקום שאין מזבלין שם אסור - מפני מושב לצים. (עבודה זרה דף יח עמוד ב), שהיו שנים רבות אחרי הורדוס ואגריפס, הרי ייתכן, שמחלוקתם אינה חדשה, אלא הם חלוקים במחלוקת קדומה.


הדעה, שאיסור הישיבה בתיאטראות ללא צלמים וללא שפיכות דמים, הוא רק מפני שהוא ישיבה במושב לצים, נתקבלה כדעת הרוב, ואילו את הטעם לאיסור הישיבה בתיאטרון, מהיותו "מנהג נוכרים", שהיה טעם ההתנגדות העיקרי בימי הורודוס, מצאנו רק במקור (קדום) יחידי, (ספרא אחרי מות פרשה ט ד"ה פרק יג, מובא גם ברש"י ויקרא פרק יח פסוק ג:

"ובחקותיהם לא תלכו, וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו, והלא כבר נאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגומר וחובר חבר וגו' ומה תלמוד לומר ובחוקותיהם לא תלכו שלא תלכו בנימוסות שלהן בדברים החקוקין להם כגון תיטריות וקרקסאות והאסטריות".


הליכה לתיאטראות "נקיים".

לעיל הובאו דברי החכמים, האוסרים את ההליכה לתאטרון שאין בו עבודה זרה, מפני שהוא מושב לצים: "וחכמים אומרים: בשעה שהן מזבנין, (מזבלין), אסור משום עבודה זרה, ואם לאו, אסור משום ומושב לצים *בלבד*".

איסור ההליכה לתיאטראות נקיים מעבודה זרה ושםפיכות דמים, מטעם ישיבה ב"מושב לצים", מופיע גם בברייתא המובאת במספר מקורות (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) . פרק ב הלכה ו. ירושלמי עבודה זרה פרק א ה"ז, בבלי עבודה זרה דף יח עמוד ב): "תנו רבנן: ההולך לאיצטדינין ולכרקום, וראה שם את הנחשים ואת החברין, בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון, בלורין סלגורין - הרי זה מושב לצים, ועליהם הכתוב אומר: אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו, הא למדת, שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה".

לדברי ברייתא זו, איסור ה"ישיבה" במושב לצים, אינו איסור עצמי, אלא שאיסורו הוא בגלל תוצאת הישיבה - ביטול מתלמוד תורה.

איסור ההליכה לתיאטרון בספרות האגדה.

מלבד המאמרים ה"הלכתיים", האוסרים "במפורש" את ההליכה לתאטראות, (מטעמים שונים), מופיע איסור ההליכה אל התיאטראות, במאמרים שונים שבספרות האגדה, המרמזים שמקומות אלו הם מקומת שאינם "מתאימים" ליהודים, וכן בסיפורים ומשלים, המספרים על מעשים "בלתי מתאימים" ליהודים, הנעשים במקומות משחק אלו, כמו למשל, ה"רמז" על השכרות שהיתה בהם: "ישיחו בי יושבי שער, אלו אומות העולם, שהן יושבין בבתי תרטיאות ובבתי קרקסיאות, ונגינות שותי שכר, מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין, הן יושבין ומשיחין בי ומלעיגים בי". (איכה רבה (וילנא) פתיחתות ד"ה יז, איכה רבה (וילנא) פרשה ג ד"ה ה).

במאמרים רבים מופיעה ההליכה לתיאטראות וקרקסאות, גם כ"לעומת זה שלילי", להליכה החיובית לבתי הכנסיות ובתי המדרשות:

"אומות העולם אם את מרבה להם ימים טובים, הן אוכלים ושותים ופוחזים, ונכנסים לבתי תייאטרייאות ולבתי קרקסאות, ומכעיסין אותך בדבריהם ובמעשיהם, אבל ישראל, את נותן להם ימים טובים, והן אוכלים ושותים ושמחין, ונכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ומרבין בתפילות ומרבין במוספין ומרבין בקרבנות". (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים), פרשה כח (א), ילקוט שמעוני, תזריע רמז תקמז, פינחס רמז תשפב, ישעיהו רמז תל).

"הפה היד והרגל ברשותו, אין בעי לעי באוריתא, אין בעי אמר לישן ביש, אין בעי מחרף ומגדף, היד: אין בעי מפלג מצוון, אין בעי גנב וקטיל, הרגל: אין בעי אזיל לבתי כניסיות ולבתי מדרשות, אם לאו הולך לבתי תיאטריות ולבתי קרקסיות. (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה סז).

כזה הוא גם המאמר (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה סז), המספר על דברי נעמי לרות, כאשר ''הכינה" אותה לגיור: "אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקסיאות שלהם".

נשות ישראל אינן הולכות לא לתיאטרון, ולא לשום מקום.

אך בנוסח אחר של המאמר, (רות רבה (וילנא) פרשה ב ד"ה כב [טז]), הוחלפו הנשים ב"ישראל" (אנשים), ואף שהם לא הולכים לתאטרון, הם הולכים לבתי הכנסת ובתי המדרש:

"אמרה לה, בתי אין דרכן *של ישראל* לילך, לא לבתי טרטייאות ולא לבתי קרקסייאות, אלא לבתי כנסיות ולבתי מדרשות".


ברבים ממאמרי חז"ל אלו, מןפיע דמותו של יושב התאטראות, כדמותו של אדם המבלה את זמנו בדברי הבל, בעוד יושב בית המדרש, מבלה את זמנו בדברי תורה, וכפי שהוא מפורש בברייתא:

"תנו רבנן: ההולך לאיצטדינין ולכרקום, וראה שם את הנחשים ואת החברין, בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון, בלורין סלגורין - הרי זה מושב לצים, ועליהם הכתוב אומר: (תהלים א) אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו, הא למדת, שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה".

ולכן היה מתפלל יושב בית המדרש (לפי נוסח התלמוד הירושלמי). (ברכות פרק ד הלכה ב):

"וביציאתו מהו אומר? מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי, שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כניסיות, ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות...".

קצת ארוך, אבל את הרי בחופש.

נישט,

תודה רבה! מרתק.

[אבל מה זה האאוטינג הזה?! ]

אי זה זה?

מעניין מאוד.

אגב, גם לגבי גרסת הבבלי 'ולא שמת חלקי מיושבי קרנות', ידועה הגהתו של הרב קוק (שאינו מבין מה רע בלהיות יושב קרנות, היינו בעל חנות) - יושבי קרו"ת = קרקסאות ותיאטראות; ויש להגהה זו סמך בסידור עתיק כלשהו (שאינני זוכר מהו).
וכמובן, סמך בהקבלה לירושלמי.

הפרעתוני.

תודה.

פגעת בול.

הודעתי האחרונה היתה מתוך מאמר שכתבתי על הגהתו של הרב, ("גנזי קדם", ח"א, (תרצ"ב), עמוד ק"ח, הועתק בהסכמות הראיה, (ירושלים חשמ"ח), עמודים 91-94), שבו הוא טוען שיש לשנות בתפילת בית המדרש, מיושבי קרנות ליושבי קרקסאות:

"הדבר תמוה מאוד, שלא מצינו עוד שיתיחסו ליושבי קרנות /שלדברי רש"י, הם סוחרים וחנוונים/, במידה של איבה כ"כ גדולה, עד כדי כך לקללם", /והרי/ "הרבה מהם אנשים תמימים וישרים, ואין מקום לקרותם בשם אנשי דמים ומרמה, ואדרבא, אנו חייבים להתפלל בעדם ולברכם, וק"ו שחלילה לנו לקללם, "הלא כל דרכם /של החכמים/ בקודש, הוא ההיפך מזה, ומרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה, אני בריה וחברי בריה, /ובפרש"י שם: "אני - העוסק בתורה, בריה אני, וכן חברי - עם הארץ, בריה הוא"/. אני מלאכתי בעיר, והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט - שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים".

ולכן הוא כותב:

"הנוסחא האמיתית היתה כתובה בספרים בר"ת, "מיושבי קרו"ת" ועל גבי הר"ת היה קו מעוקם קצת, לסימן שהוא ר"ת, וטעה הסופר הקדמון, ולא הבין מהו קרו"ת, וחשב שהקו העקום שעל המלה קרו"ת, הוא "נון" תלויה, והכניס אותה בתוך השורה, ויצאה לו "קרנות", שהיתה ידועה להמעתיק ממקומות אחרים בנגוד לת"ח, אבל באמת ... יושבי הקרקסאות והתיאטראות נקראים אנשי דמים ומרמה", /כי/ "רואים שתיאטראות וקרקסאות, בכלל מושבי לצים הללו, שהיו בהם ענינים של שפיכת דמים, ע"י האיצטדינין, וענינים של מדיניות ופוליטיקה של רומי, שהיתה טבועה בשקר ומרמה... ועליהם נאמר באמת, והם יורדים לבאר שחת, שטופים בשפיכות דמים, במלחמת השחוק שלהם". "ומצוה לתקן".

תיקון המופיע בהערה שבסידור "עולת ראיה".

כהוכחה שלפנינו טעות סופר, הוא מציין, שבנוסח סידורים ישנים, מחזור בני רומא וסדור רומניא, מופיעים בתפילה "יושבי הקרסאות והתיאטראות", כפי שהוא בנוסח הירושלמי.

במאמרי ציינתי לתגובות הרבנים מנחם כשר, וראובן מרגליות, והאדמו"ר מליובאוויטש, שנשאלו או העירו על תיקונו של הרב, וכולם התנגדו לתיקון, וכל אחד מהם, הסביר את חטאי "יושבי הקרנות" בדרכו שלו.

ואני הקטן טענתי, שהכנסת "יושבי התיאטראות" לנוסח תפילת בית המדרש בירושלמי, היתה דרכם של חכמי ארץ ישראל, להעמיד את יושבי התיאטראות והקרקסאות מול יושבי בית המדרש, כדי להאדיר את לומדי התורה ולהשפיל את יושבי התיאטראות, ולכן, בבבל שהישיבה בתיאטראות לא היוותה בעיה, שונו ה"בטלנים" ליושבי קרנות.

ויש לי להוסיף, שדברי הרב ב"גנזי קדם", הם שינוי ממה שהוא כתב בספרו "עין איה" על אגדות חז"ל, (ירושלים תשנ"ה, עמ' 117).שהיה מוכן להדפסה בשנת תרס"ב, (ראה הקדמה שם עמוד ד), 30 שנה לפני שכתב את מכתבו שנדפס ב"גנזי קדם", בספר זה, הוא מסביר את תפילת בית המדרש, שנוסחה שם היא כפי שהיא בבבלי שלפננו, עם "יושבי קרנות", (ללא הפסוק המסיים את התפילה, המופיעה בהדרנים, שהביאו לשאלתו ולדבריו, שיש לשנות את הגירסא), והסברו ב"עין איה" ל"יושבי הקרנות": "יושבי קרנות העוסקים בישובו של עולם, המוצאים לפניהם מכשולות רבים, וענינים מטעים, המשגים אותם מנתיב הישר, אם לא יפנו להנצל, בהדבקם בתורה לפי כוחם".

לא אאריך יותר, מפני שזה יסיט את האשכול מנושאו.





תוקן על ידי - נישטאיך - 25/08/2005 13:43:11

חזק וברוך.

ב'נשמה של שבת' (קובץ לזכרו של הרב רענן) יש ביקורת (של הרב יואל קטן, כמדומני) על הכנסת ההגהה הזו בטקסט המופיע בתחילת הגמרות של 'הלכה ברורה', וכן תשובה של ר' אריה שטרן המגנה על ההגהה.

.

אייקון ירקרק לנישטאיך על הסיכום.


(מואדיב מתבונן ימינה ושמאלה ומוודא שאינו יושב בפינה)

נישטאיך,

ישר כוח. דא עקא, ככל שמדובר בצפיה בסצינות לא צנועות - הבעיה ההלכתית בעינה עומדת.

אמשלום,

תיארתי לעצמי שדברי הרב אריאל (שאגב, נאמרו בקונטקסט הומוריסטי משהו) יעוררו אי נחת מסויימת אצל גורמים חתרניים בפורום.

נקודת המוצא שלו היא שגבר מחוייב ללמוד תורה כמה שיותר (ןבפרט שהדברים נאמרו בפני ציבור בני ישיבות ואברכים), אך הוא עדיין מוצא זמן שאינו מן היום ואינו מן הלילה - להתוודע לאומנות גבוהה. כיון שאליבא דהרב אריאל נשים אינן מחוייבות להקדיש כל רגע לת"ת, ניתן להסתייע בהן כמי שתחסוכנה מהגבר ביטול תורה ותנתבנה אותו הישר למה שראוי לקרוא.

לגבי הטיעון על המוצא ההלכתי, אני כמובן חלוק עליך. לא שמעתי מוצא הלכתי לחלקים נרחבים בהלכה כמו איסור אכילת חזיר, הבערת אש בשבת או לשון הרע. דומני שהטיעון שלך הוא, בלשונו של א' גולדמן המנוח, היגד דתי ולא היגד עובדתי. כלומר, היגד שמטרתו להעביר מסר מעשי (שום דבר בהלכה לא באמת מחייב אז אל לנו להתחייב) מאשר עובדתי .

ממללא,

ראשית, לכבוד הוא לי להתכנות "גורמים חתרניים". כל חיי שאפתי למעמד צנוע זה, ואין לי אלא להודות להורי שהביאוני עד הלום...

שנית, אני מבינה את הקונטקסט, וגם את הנחות היסוד של הדברים (הבנתי אותם גם מהודעתך הקודמת), ובכ"ז אני תוהה על הגדרת התפקידים החינוכית במשפחה. נותר לי לקוות כי הרב אריאל ביקש משומעיו לשלם עבור השיעורים הפרטיים (נניח, בשיטת החליפין: סיכום השיחה עם הרב אריאל, בתמורה להמלצה מוערת על סרטי אינגמר ברגמן).

שלישית, אל לך לערב שיטתי הפרטית ביחס להלכה עם דברי לעיל. מי שאינה רואה עצמה מחוייבת להלכה כמכלול, גם לא תחפש פתרונות הלכתיים, ודוק. אני בהחלט מאמינה, שכמעט לכל בעיה יש פתרון הלכתי, והדבר תלוי בעיקר במוטיבציה של הפוסקים. במקרה הנדון, יש מקום רב ליצירתיות הלכתית (אם מעוניינים בה), ואפשר להתחיל בדיון על גדרי הצניעות.




תוקן על ידי - אמשלום - 25/08/2005 20:37:07

אמשלום,

"יצירתיות הלכתית" אולי אינה עניין רפורמי, אך היא כן מזכירה את המחשבה הקונסרבטיבית (והאורתו-קונסרבטיבית).

השאלה היא מהי המטרה. האם ההלכה היא משהו ש"מפריע", וצריך לנסות "להסתדר" אתה ולמצוא פתרונות יצירתיים, או שמא ההלכה היא המתווה את הכיוון ומורה על הדרך, ואין שום רצון למצוא "פתרונות יצירתיים", כיון שקיום ההלכה היא היא מטרתי.

תוקן על ידי - הפרעתוני - 25/08/2005 20:40:01

הפרעתוני,

שאלה מצויינת. אולי תפתח עליה אשכול?

הפרעתוני

אני מצטרף להמלצה.

הייתי מציין בנוסף כי זו אולי פרדיגמה לשיטתו של מנדלסון, זה שלשמו נקשרת ראשית ההשכלה. שיטתו, כידוע, היתה שהמצות הן משהו לאומי פרטי של עם ישראל, כי השאר, האמת והמידות הטובות, הן נחלת העולם כולו - חשיבה אופיינית לתקופתו (זה לא אומר שהיא נכונה או לא).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו