מצוות יישוב א"י דוחה פיקוח נפש?

אני שמעתי פעם מאחד מחשובי רבני 'מרכז' טענה ששיטתם מסתמכת גם על הגדרת מלחמת מצוה של הרמב"ם, דכיוון שההתנחלויות הן ישוב יהודים הרי ממילא כל נסיון גויים לערער על קיומן הוא 'נכרים שצרו עליהן להחריבן', ובמלחמת מצוה יש גם קרבנות וכו'.

בכל מקרה, קשה לי לייחס לר"א שפירא כוונות לא ענייניות בפסק ההלכה שלו, מלבד היותו משוכנע שכך הוא הדין להלכה (בניגוד אולי לאחרים במחנה שהם בשר מבשרה האידאולוגי מלכתחילה).

מייציץ,


אני מרגיש שדוקא אתה מתעלם שמה שאני כתבתי, אז כנראה שיש איזו בעיה של תקשורת לקויה ביננו. הרבה מהדברים שאכתוב כאן, כבר כתבתי אותם לעיל, ואני מרגיש שהדיון מעגלי, אז אני מקוה שהפעם נבין זה את זה. אם לא, יכול להיות שכדאי לוותר על (חלק מ)הדיון.


1) אינני חושב שמוכח מהרמב"ם מה דעתו במצוות מלחמת כיבוש הארץ. מה שהשמיט את זה איננו ראיה שלא סובר כך, אלא לכל היותר זו ראיה שהוא הבין שהגמרא לא עסקה במלחמה הזאת. הרי אין דרך הרמב"ם להביא דברים שלא מפורשים בש"ס. אינני יודע למי אתה מתכוון כשאתה כותב ש"מוסכם לדברי הכל" שאין זה כך. אינני יודע לאיזה רש"י על הש"ס אתה מתכוון שכותב כשיטתך, ואשמח אם תבהיר זאת. אינני מבין כלל מדוע קל וחומר מכך שאין מצוות דירת ארץ ישראל לכך שאין מצוות כיבוש. (אגב, אינני יודע מי הוא זה ש"ברור" שסובר שאין מצוות דירת ארץ ישראל בזה"ז. בכל מקרה, אני חושב שדי מוסכם שלא לפסוק כך.)

2) לא התייחסתי כלל לשאלה האם יש מצווה על כל אחד ואחד או מצווה על הכלל (זה נחשב למחלוקת הרב שפירא-הרב אבינר, כשהרב שפירא סובר שזה חיוב על כל אחד ואחד). רק אמרתי שברור ברמב"ן שיש מצוה לשלוט בארץ. כך מפורש בדבריו "ולא לעוזבה ביד זולתנו מן האומות". גם אחר כך הוא מדבר במפורש על "כיבוש". בודאי שאין הכוונה שלא יגורו כאן גויים, שהרי כותב במפורש שמותר שיגורו גויים בתנאים מסויימים, ושעדיין יש מצווה לכבוש את הארץ מידם. אלא הכוונה מפורשת לשלטון וריבונות.


3) לא הבנתי כלל איפה אתה רואה ש"הרמב"ן, כאשר הוא מנסה לבאר מה כלול במצוות יישוב הארץ טורח למצוא רק אופנים שבהם אין זה כרוך במלחמה". כל טענתך בסעיף זה איננה מובנת לי לחלוטין. אשמח אם תבהיר את העניין.


4) בודאי שיש מצוה להקריב קרבנות בימינו. הרי הרמב"ם עצמו פוסק שמקריבים אף על פי שאין בית. אנחנו אנוסים בימינו בעיקר מסיבות פוליטיות. (יש עוד דיונים לגבי חוסר ידיעת מקום המזבח, והתכלת לבגדי הכהונה, וכו'.)

לי פשוט שלא הייתה כוונת הרמב"ם שאין מצוות מלחמת בימינו - האם אין מצווה להלחם ולהגן על ישראל מיד צר? האם אין מצווה להלחם ולמחות את עמלק? (בעניין עמלק באמת ייתכן שיש צורך במלך שנאמר "כי יד על כס י-ה", ואולי בדוחק יש לומר שלזה הייתה כוונת הרמב"ם.). לא אחזור פה שוב על שאר טענותי דלעיל. בפשטות כוונת הרמב"ם היא רק שמלחמת מצווה איננה מצויה בימינו (=ימיו), ולכן כל המצוות הקשורות בה לא רלוונטיות בזה"ז (=זמנו שלו).

אני התייחסתי לקטע בו הרמב"ן בא להשוות בין חובת הדירה וחובת הכיבוש, והרמב"ן מוכיח מזה על זה, שכשם שזה נוהג בכל הדורות כך זה נוהג בכל הדורות. לא הבנתי מה החלקתי, ומה הקשר לחובות יחיד וכלל ומסירות נפש וכו'.

- דו"ד

פרעתוני,

אינני זוכר כרגע להביא לך מקורות שהשתמשו בכלל "הלכתא כבתראי" במחלוקת רמב"ם רמב"ן בדיוק. אך למה לא להשתמש בו, הרי זה כלל מקובל בפסיקה, וכמעט אין מי שחולק עליו. ידוע לי על מהר"י ברונא שחולק על הכלל, אך מלבד זאת אינני מכיר מי שחולק. אשמח אם תאיר עיני בעניין זה. אינני יודע מנין שהרמב"ם "ודאי חולק על הכלל".

בדעת הרמב"ם, הרי כבר ראשונים (נדמה לי שהריב"ש ועוד)תרצו שלא מנה את המצוה מחמת שלושת השבועות (שלכאורה בטלו היום). גם התירוץ של מצוה כללית נאמר על ידי רבים וטובים. ככל הידוע לי ישנם תירוצים נוספים בעניין. כשלעצמי, גם דעתי איננה נוחה לחלוטין בתירוצים הללו, אלא שלדעתי - ככלל - אין להוכיח מהשמטות שאינו סובר אותם, ש"לא ראינו אינה ראיה", ואפשר שיש לו טעם שהשמיט שלא חשבנו עליו, ועוד אפשר מאוד שפשוט שכח, ולא שבכוונה השמיט. עיין עוד בספר "מצוות ישיבת ארץ ישראל" לרב בלומברג, שהאריך להוכיח שלא יתכן שהרמב"ם באמת סבר שאין זו מצוה.

לגבי הבנתך האישית שלא כרמב"ן (האם אתה מתכוון שכיון שכך נראה לך, יש לפסוק שלא כרמב"ן? לכאורה זו אחריות גדולה...), האם ראית את הראיות שהרמב"ן מביא מחז"ל לכך שהמצווה היא לדורות? האם אין אתה רואה טעם בדבריו?

(אגב, עד כמה שאני זוכר, דוקא יש הרבה מצוות שבפשטם הם רק לדור המדבר, אך חז"ל למדום לדורות. דווקא במצווה הזאת לי היה נראה בפשט לומר שאין סיבה שהיא תנהג רק לדור אחד. האם אתה תטען שגם מצוות מחיית ז' עממין איננה לדורות? הרי אלו אותם פסוקים.)

לגבי ריבונות, ראה מה שכתבתי למייציץ.

(ראייתך מכך שסיכנו את נפשם לכאורה איננה ראיה, שהרי כך זה גם במלחמת רשות.)

- דו"ד

במטותא מן ההרים הגבוהים,
אולי יש להבדיל בין הרמה התאולוגית שיש בה כדי לרומם להאדיר את המשמעות והתוקף של יישוב ארץ ישראל (כמו הביטוי החסידי ש"צריך למסור את הנפש על מנהג בישראל" וכיו"ב, שאפילו החולקים על מיימוני בביקורת המנהג יודו לו שהמתכוון ברצינות לענין הזה אינו אלא שוטה), בעוד שלמעשה נפסק ש"וחי בהם" ולא שימות בהם, בכל מקרה.
ועוד, המושכל הראשון שבא לידי ביטוי בניסוח השאלה אם "מצוות יישוב א"י דוחה פיקוח נפש?" מלמד על ההנחה המוקדמת של השואל, הסבור כי במקרים מסויימים מצוות יישוב א"י (כמו ההחזקה בחבל עזה) אינו עולה בכפיפה אחת עם הציווי על שמירת הנפש, ואין בשאלה אלא לברר מה יידחה מפני מה.
ואא"כ, הרי כשם שאמרה תורה "חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה" אמור "פנה עליו יישוב אחד כדי שיבנה יישובים הרבה".

מציץ והפרעתוני

<"את טענתך כלפי, כיצד אפשר לצאת למלחמת הרשות על פי סנהדרין, פשוט לא זכיתי להבין. הלא ברור שגם במקום שאין מצווה שאינה נדחית בפני פיקוח נפש רשאי המלך, בעצת הסנהדרין, להחליט על יציאה למלחמה . כלומר, למרות שאין חובה להלחם, רשות ביד המלך להחליט על כך והחלטתו מפקיעה עניין פיקוח נפש">


הצתה מאוחרת.

משו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן נז

"...דיש לומר דבמלחמה שאני, וכשם שהותרה עצם המלחמה למסיבותיה ולמשימותיה ולהכניס בסכנה עם רב, כך אחת מהלכותיה היא שכל או"א מאנשי הקרב מחויב למסור את נפשו להציל את משנהו מסכנה שנקלע בה מגרמת המלחמה. יעוין בשבועות ד' ל"ה ע"ב דאיתא: מלכותא דקטלא חד משיחא /משיתא/ בעלמא לא מיענשא. ובתוס' שם ד"ה דקטלא שמבארים דבהוצאת למלחמת הרשות קאמר ע"ש. וכמו"כ יעוין בספר שו"ת אמרי אש חיו"ד סי' נ"ב שנשאל אם מותר למצוא גבר אשר בעד רצי כסף יחפוץ ללכת אל הצבא וכו' ובדברי תשובתו מבאר דהיוצא למלחמה מדעת עצמו אין דינו כמאבד עצמו לדעת ח"ו דא"כ הי' מלחמת רשות כמוסר עצמו לסכנה ועובר על ונשמרתם, ולא הי' אדונינו דוד המע"ה מרבה במלחמת הרשות וכו' הרי דמותר ללחום מלחמת הרשות ומשמע מן הסתם אע"פ שאין אורים ותומים כמו בבית שני שחסרו או"ת, ואף גם בזמן שהי' או"ת לא יצאו מספק סכנה דהרי כל היוצא למלחמת וכו' וכן בזמן בית שני נראה דלא נמנעו מלכי בית חשמונאי הכשרים לצאת למלחמה לרוחה וכו' עיי"ש.

והנצי"ב ז"ל בפירושו עה"ת (בבראשית ט' - ה') מסביר ענין זה בפי' הכתוב מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם וז"ל: פירש הקב"ה אימתי האדם נענש בשעה שראוי לנהוג באחוה, משא"כ בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג ואין עונש כלל כי כך נוסד העולם וכדאיתא בשבועות מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענש, ואפי' מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אע"ג שכמה מישראל יהרגו עי"ז עכ"ל ויעו"ש גם בהרחב דבר.

ועוד יעוין בשו"ת משפט כהן סי' קמ"ג (בסוף הסי') שמגדיר בדומה לזה, והוא, שעניני הכלל דמלחמות יוצאים הם מהכלל דוחי בהם, שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרוחה, אלא דמלחמה והלכות צבור שאני וכו' ואי אפשר ללמוד מזה למקום אחר עיי"ש

למדנו מזה ב' הגדרות הא דמלחמה שאני, הא', מפני שכך נוסד העולם, והב' מפני דהלכות צבור והנהגת המדינה שאני, ובאמת מצינו שעוד ב' גאונים כבר כתבו להגדיר בכזאת, בשו"ת חתם סופר חחו"מ סי' מ"ד מסביר דברי הגמ' בשבועות הנ"ל מפני שיש בזה משום תיקון המדינה וצורך הנהגתה ע"ש, ובשו"ת שם אריה חיו"ד סי' כ"ז מסביר זאת מפני שהוא מנהגו של דבר וכותב בתוך דבריו בלשון וכן בכל דבר שהוא צורך העולם כמו לרדת במלחמה דהוי ודאי סכנה שרי ואף במלחמת הרשות עיי"ש

ומכיון שכן מסתבר לומר, דכשם שאי אפשר ללמוד מהמותר במלחמה למקום אחר, כך אי אפשר גם ללמוד מהאסור במקום אחר לגבי מלחמה, וכשם שהכלל של וחי בהם לא חל במלחמה, כך הכלל של חייך קודמים ג"כ לא חל במלחמה אלא כאיש אחד מחויבים למסור כאו"א את נפשו בעד הצלת חייו, ונכנס זה ג"כ בכללי הלכות ציבור והנהגת המדינה ותקנתה".

נישט,
רעיון מעניין, אך חידוש עצום.

מנהל משנה,
השאלה כאן היא השאלה העקרונית, ולא השאלה הפרקטית כיום. ידועה מחלוקת הרצי"ה והרב ישראלי על כך, כאשר הרב ישראלי אמר שאם נסיגה מחלק מארץ ישראל תביא לחיזוק שאר ארץ ישראל, ייתכן שיש מקום להתיר זאת, וכסברה שהזכרת.

דו"ד,
לשון הרמב"ם בהקדמתו:
"לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג במנהג מדינה אחרת, ואין אומרין לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו. וכן אם למד אחד מן הגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד--אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון, בין אחרון".

על כל פנים לא מצינו מי שמכריע במחלוקת רמב"ם רמב"ן ככלל של 'הלכה כבתראי'. זהו כלל שידוע יותר בין הפוסקים האשכנזים (אוהבים לומר אותו על המרדכי), אבל גם שם לא מצאנו שמשתמשים בו יותר מדי.

נגד התירוץ של מצוה כללית כבר כתבתי (הוא אינו עולה בקנה אחד עם הגדרת הרמב"ם את המצוה הכללית), וגם התירוץ בדבר שלוש השבועות לא ייתכן (מדוע הרמב"ם לא הזכיר את שלוש השבועות במשנה תורה? ברור שהוא לא סבר שזה להלכה). אין ספק שאם מכלל התרי"ג אין מצות יישוב הארץ, הרי שמה שהזכיר בהלכות מלכים על חיבת הארץ, זה מקסימום עניין מדרבנן ולא מצוה מדאורייתא.

אין דברי הרמב"ן לפניי (ואשמח אם יובאו כאן, אגב), אבל ממה שזכור לי, לא השתכנעתי מהראיות לגבי מצוה מדאורייתא, ודאי שלא לגבי מצוה מדאורייתא בכיבוש. שהרי לא מצינו את חז"ל במדרשי ההלכה אומרים זאת על הפסוקים המובאים ברמב"ן.

פרעתוני,

לא שמעתי על השיטה של הרב ישראלי שהבאת. האם יש לך מקור לעניין?

אין דעתי כדעתך כלל בעניין הלכתא כבתראי, ולהבנתי הרמב"ם שהבאת לא קשור בכלל לעניין. אך אין כאן מקומו, ואולי כדאי לפתוח אשכול בפני עצמו בנושא מתי אין אומרים הלכתא כבתראי. לי יש מקורות רבים בעניין.

אני מתאר לעצמי שלא יקשה עליך להשיג בעצמך את ספר המצוות לרמב"ם עם השגות הרמב"ן. דבריו ארוכים ומיגע להעתיקם.


- דו"ד

דו"ד, לגבי שיטת הרב ישראלי -
שמעתי זאת מפי הרב אליעזר מלמד שליט"א, שסיפר שתמיד התלבט בין השיטות.
אליבא דרצי"ה, מסירת שטחים בהקשר הנוכחי היא בגדר 'כפייה על דת', כיון שזו מלחמת דת ומטרתם של הערבים היא ממש נגד מצות יישוב הארץ באופן קונקרטי, ועל כן זהו דבר שיש למסור עליו את הנפש (אם כי, כפי שציין הרב מלמד, מדובר על מי שיכול למסור את הנפש וזה היה מועיל; כדוגמת מקבל החלטות שמאיימים עליו אישית או משהו בסגנון, כך שהאמירה היא יותר עקרונית ופחות מעשית).
הרב ישראלי, לעומת זאת, נטה יותר לומר שאין כאן כפייה על דת, וכפי שהבאתי את שיטתו לעיל.

פרעתוני,

את המחלוקת בעניין כפיה על דת הכרתי פחות או יותר, אך אינני מבין מה הקשר בין זה לשאלה של מסירת שטחים לצורך חיזוק שטחים אחרים.

אני מבין עכשיו שלא ברור לי לגמרי למה אתה מתכוון בביטוי: "חיזוק".

- דו"ד

דו"ד

1) הרמב"ם כותב "ואיזו היא מלחמת מצווה וכו'" ואינו מונה בתוך זה את מצוות כיבוש ארץ ישראל . בכגון דא אין לומר תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר. (ומק"ו שאין לומר כן לגבי השמטת מצוות יישוב א"י , שהרי אם זו מצוות עשה , פשו להו מצוות).

לגבי רש"י טעיתי כנראה.

כל עצמה של חובת מלחמה היא שיעור ההשתדלות שבו מחויבים כדי לקיים מ"ע של ישיבת הארץ וממילא מי שאינו סובר שיש מ"ע דאורייתא בעצם ישיבת הארץ פשוט שאין לדבריו חובה כזו . ראשונים ואחרונים דנו בגדר מצוות יישוב א"י וברור שיש דעות שלפיהם העניין ביישוב א"י אינו אלא כדי לקיים מצוות התלויות בארץ , או שאינו אלא מצווה מדרבנן . אין לי בזה הרגע מראי מקומות אבל הדבר ידוע לכל בר בי רב דחד יומא שעיין אי פעם בסוגיא זו. ומה שכתבת שאין שיטות אלו מקובלות לא ידעתי על סמך מה אתה קובע כן (ראה למשל בבאה"ט באהע"ז ע"ה , שמכיוון שמדובר בפלוגתא דרבוותא אין לכוף לעלות לארץ). ובכלל נראה לי שאתה מבלבל בין מה שמוסכם כמעט על הכל שיש עניין לגור בא"י , מחמת הטעמים האמורים (שמזה יכול להיות שנגזרים דינים כמו הכל מעלין והאיסור לצאת מא"י ועוד כהנה וכהנה) , לבין הדעה השנויה במחלוקת שזו מ"ע דאורייתא הנלמדת מהפסוק וירשתם וישבתם וממילא מחוייבים בזה אף במקום מלחמה.

2) אינני יודע מנין הוצאת שלהרמב"ן העניין הוא בשליטה וריבונות , אולי מדובר פשוט בהפרחת השממה וביישובים יהודיים?

3) אין לי אלא להפנות אותך לדברי הרמב"ן עצמו ולעיין היטב בדבריו, הוא מדבר על 3 ציורים שבהם יש מצווה בעצם הישיבה בארץ, שאינה כלולה בחובת המלחמה בז' עממים, הוא אינו נוקט את הציור המתבקש כאשר המלחמה איננה נגד ז' עממים.

4) באותו קטע ברמב"ם שהבאתי הוא כותב שגם קרבנות אינן נוהגות בזמה"ז, כך שאין אפשרות לטעון שמדובר באגב אורחא . למעשה מדובר בהרבה יותר מאשר קטע זה שהבאתי מהרמב"ם , אלא בכלל מושרש היטב על כך שהלכות אלו הם הלכתא למשיחא ולכן הושמטו גם על ידי הטור והשו"ע.

הפרעתוני

הדעה שמדובר בשעת השמד תמוהה מאד שהרי ברור שאין מתכוונים אלא להנאת עצמם . זה נראה כעוד ניסיון למצוא איזה איסור מתחת לשולחן.

מורנו מנהל המשנה

פשוט שלכל הפחות תיאורטית יכול להיות מצב כזה שתהיה התנגשות בין שני הדברים.

עכ"פ , אף אני סובר שהצגת השאלה בצורה כזו של פיקו"נ מול החזקה בשטחי א"י , מטשטשת את מהותם האמיתית של הסוגיות העומדות על הפרק. מדינה אינה יכולה להתנהל באמצעות תחשיב מדוקדק של כמות חיי האדם שעולה כל מדיניות (ובכל מקרה, במציאות ימינו, לא נראה שיש אדם אחראי שיכול לומר שהוא יודע משהו בביטחון לגבי הדברים האלה). מדיניות צריכה להיקבע מתוך מכלול של שיקולים שלוקחים בחשבון את יחסי החוץ, את הכלכלה, את החוסן הפנימי וכו' . בדרך כלל אי אפשר לכמת את הדברים האלה במונחים של חיי אדם ובנוסף על כך, עם כל הקושי לומר את זה , אף אחד אינו באמת רוצה שזה יהיה הדבר היחיד שיעמוד נגד עיני קובעי המדיניות. אבל חוסר הגמישות וחוסר היכולת לבצע צעדים מתבקשים (במידה והם אכן מתבקשים) מתוך נקודת מבט רחבה יותר שכוללת את מכלול השיקולים הנ"ל יכולים בסופו של דבר לפגוע בסיכויי ההישרדות של המדינה, לטווח הארוך.

מציץ,

1) לא היה ידוע לי שברמב"ם צריך להיות "שייר דהאי שייר", אלא שהוא כתב במשנה תורה בדרך כלל רק מה שמפורש בש"ס. בעניין מה ששייר במנין המצות, כבר כתבתי דעתי באריכות לפרעתוני.

עדיין לא הבנתי מה הקשר הישיר בין מצוות דירה בארץ על כל אדם מישראל למצוות כיבושה על ידי העם. הרי הגיוני מאוד שהתורה תצווה שארץ ישראל חייבת להיות תחת שלטון יהודי, מבלי שתאסור על יהודי פרטי לגור בחוץ לארץ אם ירצה.

הבאה"ט שפוסק שאין כופין לעלות לארץ לא נעלם מעיני, ואני מתאר לעצמי שגם מעיניך לא נעלם הפתחי תשובה במקום שמאריך בראיות לסתור את דברי הבאה"ט. אך אולי גם אינך מודע למשנ"ב תקלא סעיף יד, שפוסק שאסור לצאת מהארץ לחוץ לארץ אלא לדבר מצווה.



2) אינני מבין איך אתה יכול להבין שכשהרמב"ן אומר שיש מצוה ב"כיבוש" הוא מתכוון ל"הפרחת השממה ויישובים יהודיים".

3) אני עדיין לא מבין בכלל מה אתה רוצה בנקודה זו. אתה שוב כותב שהרמב"ן "אינו נוקט את הציור המתבקש כאשר המלחמה איננה נגד ז' עממים", כשהרמב"ן כן נוקט את הציור הזה בדיוק. כבר ציטטתי דבריו לעיל, ואחזור ואצטט: "ולא ביד זולתם (של הז' אומות) מן האומות בדור מן הדורות".

4) לא הבנתי כלל טענתך הנוכחית בעניין מה שמצוות אלו אינן נוהגות בזמן הזה. פשוט שבכל הדורות היה מושרש שהן לא נהגו בימיו מחוסר יכולת, ולכן הם לא הופיעו בטור ובשולחן ערוך, מחמת חוסר הרלוונטיות. כך בדיוק הסברתי את דברי הרמב"ם שהוא איננו מתכוון לאמירה הלכתית אלא לאמירה מציאותית. אך פשוט הוא שמבחינה הלכתית הרבה מהמצוות שנחשבו "הלכתא למשיחא", הרי היום כבר בעצם הגיע ה"משיח" שלהם. הקרבת קרבנות היא דוגמא טובה מאוד לעניין, שלא נראה לי שיש חולק שמבחינה הלכתית מקריבין אף על פי שאין בית.



- דו"ד