התאבדות ( דיון מוסרי הלכתי)

<"אין כאן עניין של "מותר"... ייתכן שיש כאן איזה 'אונס רחמנא פטריה'. או משהו מעין זה">

צדקת, אין כאן ענין של "מותר", אלא אם

דתיים מתאבדים, לא מפני שמותר להם הלכתית להתאבד, כופרים נמנעים מלעשות כן, לא מפני שההלכה אוסרת לעשות כן, אדם רוצה לחיות מפני שזה טבעו של כל חי, אדם או בהמה, ואילו אדם מתאבד, מפני שהוא שרוי במצב נפשי "קשה", והוא מרגיש שההתאבדות היא הפתרון היחידי לבעיותיו.

האם מותר להתאבד למי שהוא בדכאון?

התשובה היא: לא! וכפי שענה מיימוני.

אך השאלה היא: כיצד יש להתייחס לאדם שהתאבד לאחר שהיה שרוי בדכאו?

האם יש לנקוט נגדו בכל הסנקציות, שעליהן מורה ההלכה: ההלכתיות המתייחסות למאבד עצמו לדעת,:

"המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים". (רמב"ם הלכות אבל פרק א הלכה יא, שולחן ערוך יורה דעה סימן שמה סעיף א, מקור:אבל רבתי פרק ג הלכה ה).

או שייתכן לומר, שהלכות המתאבד אינו מתייחסות אחא למאבד עצמו לדעת, ואילו מי שהתאבד לאחר שהיה בדכאון אינו בהגדרת "מדעת, ואף אם המעשה שנעשה על ידו –היה מעשה "אסור", אין להענישו על מעשהו, מפני שהוא נעשה תחת לחץ.

ואכן, שאלה דומה הובאה בשו"ת בשמים ראש סי' שמה:

נושא השאלה:

"אדם אחד חסר לחם וחשוף שת, שאמר בפני שנים שמאס בחייו ואיבד עצמו לדעת, אם רשאים קרוביו להתאבל עליו. והשיב, שחלילה לדון את האיש הזה לרעה... לא כי אלא כל שעשה מריבוי צרותיו דאגות ויסורין או עוני גמור, אין כאן מיחוש. ... וענין המאבד עצמו לדעת הוא שבועט בטובה ושונא את העולם כמקצת פילוסופים שעושים כן להמרות פני עליון וכו'. אבל בצרת נפשו כי לא יוכל שאת, ואף כי זה שעשה לשמור עצמו מן החטא, שכל הצרות והעוני מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו, אין בזה שום איסור".

הרב חיים פלאג'י (שו"ת חיים ביד סי' קי), הסתמך על דברי הבשמים ראש, כשענה על שאלה באדם אחד שהפסיד כסף רב והיה ב"דכאון", ומרוב יגונו שתה רעל ונסתכן, ותיכף התודה ונתחרט על מעשהו. וכתב בתשובתו: שכל ש"התאבד" מחמת יגונו, אינו נקרא מאע"ל, וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשו"ת בשמים ראש (סי' שמה) וכו' [והוא העתיק שם את כל התשובה].

בשו"ת מהרש"ם חלק ו (סי' מט), נשאל אודות אנשים רמי מעלה, שאיבדו א"ע לדעת בכדי להפטר מצער ויסורין עוני ובזיון. וגם הוא השיב, שכל שעושה כן מחמת יסורין אינו בכלל מאע"ל. והביא את הבשמים ראש לראיה.

תשובת הבשמים ראש כמקור הלכתי הובאה במקורות רבים אחרים, על מקורות נוספים שהסתכו על דברי הבשמים ראש, ראו ב"אנציקלופדיה הלכתית רפואית" (שטיינברג), ערך "אבוד עצמו לדעת", (חלק א, עמודה 15 הערה 106.


אולם רבים הם החולקים על "הצדקת התאבדות" במקרה של לחץ, (ראו "אנציקלופדיה הלכתית רפואית" שם), ובפרט כשייתכן שהספר המיוחס בשמים ראש, המיוחס להרא"ש, אינו ממנו, אלא הוא זיוף.

בעבר היה כאן אשכול שדן בספר זה:

על החיבור "בשמים ראש" (ווטו על פי שחרית)
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=833070
ניסיון לעמוד על זיהוי מחבר הספר וכוונותיו

וראו בתשובתו הארוכה של הרב עובדיה יוסף, בשו"ת יביע אומר חלק ב - יו"ד סימן כד, הדנה בשאלה: "אודות אדם אחד שירד מנכסיו, ושרא דעניותא רדיף אבתריה ורמו ביה טפלי, עד שקץ בחייו ואיבד עצמו לדעת בהשליכו את עצמו מגג ביתו, ומת מיד. אם מתאבלים עליו".

__________

הערה לדברי ה"בשמים ראש":

בהסברו מדוע לדעתו יש ל"התיר" התאבדות "מריבוי צרותיו דאגות ויסורין או עוני גמור", הוא טען שההתאבדות האסורה היא רק התאבדות הדומה להתאבדות של "מקצת פילוסופים שעושים כן להמרות פני עליון וכו'".

מי הם "מקצת פילוסופים" אלו?

פרופ' שטיינברג כותב (שם עמוד 16) בפרק העוסק באתיקה הכללית והמשפטית של ההתאבדות, שבין הרומאים והיונים הקדמונים, היו חילוקי דעות בדבר היחס המוסרי להתאבדות:

סוקרטוס, אפלטון ואריסטו התנגדו לכך, בהיותו מעשה הרס עצמי, מעשה פחדני וגניבת החי מן האלילים, לעומתם, אפיקורוס הסטואיקנים וסנקה תמכו במעשי ההתאבדות, וראוהו כבטוי לחירות האדם, וכמי ששולט בגורלו שלו.

האם כוונת הבשמים ראש היתה לפילוסופים אלה?

האם פילוסופים אלה, הם גם הסיבה ה"אמיתית" לגישה השלילית ויוצאת הדופן למתאבד, שהוא יחס גרוע מזה שמתייחסים לרוצח אחרים, עד שמקובל לומר: "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא", (רבו המחפשים את המקור שאינו, ראו שו"ת תשובה מאהבה סי' שמ"ה, שו"ת מהרש"ם חלק ו סימן קכג שו"ת רב פעלים חלק ג - יו"ד סימן ל, וראו במקורות המצוינים בשו"ת יביע אומר חלק ו - יו"ד סימן לו סוף סעיף א), האם ייתכן שהוא מפני שההתאבדות היתה צורת ביטוי לכפירה בבורא עולם, ולא רק בריחה מהחיים ונטילת נשמה?

האם הסיבה ה"אמיתית" שמגדירים "היום" את כל המתאבדים, כמתאבדים שלא ל"דעת", אינה מפני שכל מתאבד מוגדר הלכתית כ"חולה נפש", אלא מפני שהיום ההתאבדות אינה מסמלת "כפירה"?

.


כפי שמרן הסופר הרוסקי כתב לנא כי כל המשפחות האומללות, אומללות כל אחת בדרכה שלה (א. קארנינה שם), כך אין לכרוך את כל המתאבדים בכריכה אחת, כל אחד וסיבותיו או בעיותיו שלו.

קשה גם לומר שכל מי שהתאבד לא הזיק לאף אחד, יש לא מעט התאבדויות שהן בגדר של "מעשה נקמה" בסביבה, ותופעה זו מתוארת היטב במאמרים מהמערב השבע אודות התאבדויות של בני נוער בגיל ההתבגרות (מסוג "כעת הם יראו כמה אני חסר להם).

כמובן, אין לשפוט לא לפני, ובודאי שלא אחרי, ואין טעם "להתנקם" במי שאבד עצמו לדעת.


לעניות דעתי, איסור ההתאבדות נובע מהתפיסה היהודית כי החיים הם פקדון, והם אינם רכושו של הפרט. עם מדובר בפקדון שהפקיד הקב"ה בידי האדם, אל לו לאדם לזלזל בפקדון זה, לא לשרוט בו שרטת, ובודאי שלא לאבדם לגמרי.
וזוהי, קדושת החים.

תפיסה זו עומדת בניגוד מוחלט לתפיסה הרומית, שהוזכרה כאן למעלה. אצל הרומאים, יתרונו היחיד של האדם, בן התמותה, על האלים, היה יכולתו לקבוע את מועד מותו. לכן, ההתאבדות היתה, פעמים רבות, מוצא של כבוד. מצביא מנוצח שהיווה סיכון פוליטי, קיבל - פעמים רבות - את ההזדמנות להסתגר בחדרו עם חרב, כדי לבצע את האקט המכובד. תפיסה זו המשיכה בתרבות המערב למרות שהנצרות התנגדה לה, ומתחתית החבית החלודה של זכרוני אני מגרד את ההתייחסות בפולין לאציל שירד מנכסיו ומתאבד בשל חובות הימורים (הידועים בכיוניים - חובות של כבוד).

וכמובן, אין צורך להזכיר את התפיסה היפנית, ואת מעמדו של הספוקו (חרקירי) בתרבות הואסאלית היפנית.



ולמי שקשה לו להבין עד כמה הדכאון יכול להיות מחלה קלינית, "חשכה נראית" של סטיירון.

גם אחרי עידן האצילים הפולנים המשיכה להתקיים תפישת ה-"מוצא של כבוד". כך, למשל, העלה היטלר את הגנרל פאולוס, מפקד הארמיה הששית הנצורה בסטלינגרד, לדרגת פילדמרשל ימים ספורים לפני סיום המערכה; הסיבה לכך היתה שמעולם, קודם לכן, לא נכנע פילדמרשל גרמני - והיטלר ציפה שפאולוס וקציניו יבחרו בהתאבדות, כשם שעשה הוא עצמו לימים. בודדים מהם עשו זאת. שר החימוש הנאצי, אלברט שפאר, מספר בזיכרונותיו כי לאחר שהכוחות האמריקאים לכדו אותו, השאיר "במקרה" בחדרו רב-סמל אמריקאי את חגורתו ועליה האקדח. התאבדות זכורה נוספת היא של גרינג, בזמן ההמתנה למשפטו בנירנברג. ולהבדיל אלף אלפי אלפי הבדלות - התאבדותו של אורי אילן בשבי הסורי זיכתה אותו כאן למעמד של גיבור, ואילו חבריו שלא התאבדו קיבלו יחס של מצורעים. וכפי שהזכיר אידך גיסא באשכול אחר, בחלקים מהחברה שלנו היום נהוג לראות בהתאבדות של קשישים או חולים סופניים מעשה מכובד.