|
|
| נשלח ב-25/7/2007 21:07 |
 |
| |
הסיבה לחומרה היתרה באבילות על מתאבד אינה שחטאו חמור משפיכות דמים או גילוי עריות -שמתאבלים אם אינם הרוגי בי"ד, אלא שכל חוטא יש במיתתו צד כפרה, אך המתאבד מיתתו היא היא חטאו. (ראיתי זאת איפשהו, ואודה למקור).
חוץ מזה יש בכך הרתעה כלפי מתאבדים פוטנציאלים, כי להרבה אכפת מה יחשבו עליהם וכמה יהיו חסרים אחרי מותם.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/10/2007 16:04 |
|
| |
לגופו של דיון נשאלת השאלה, למה לא תחשב התאבדות כרצח לכל דבר? כמובן שלא ניתן להעניש את האדם על נטילת חייו אבל נוכל לדון האם ניסיון ליטול את חייו ייחשב לניסיון לרצח.
ובעצם לפני זה צריך לשאול, מהו רצח (במובן השלילי) כדי להשוות התאבדות אליו? ישנן שתי אפשרויות להסביר את הבעיה המוסרית של הרצח; או שאנו כבני אדם איננו רשאים לקחת ולהרוס יצירה אלוהית בלעדית שיש בה נתינת חיים. או שזהו סידור פקרטי בין בני האדם, דהיינו מוסר תועלתני שבו אנו בעצם מגינים על עצמנו. ההבדל הוא ברור. ממילא שבאשר לשאלה הראשונה למה אין התאבדות כרצח, ניתן לחלק ולומר שאם הרצח הוא רק מוסר תועלתני הרי שהוא אינו קיים ביחס לאדם עצמו שהרי כל עיקרו של האיסור תלוי ברצון של האדם להגן על חייו ובמקרה התאבדות הרי את חייו שלו הוא לוקח. אבל אם יש משהו מטפיזי באיסור הרציחה והעקרון המוסרי תלוי בהבנה או בתחושה שאין לו לאדם ליטול ולהרוס את יצירת האל או הטבע, הרי שגם את חייו שלו יהיה אסור לו לקחת.
מהו היחס התורני? שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם. לכאורה לפי זה גם ההורג עצמו נכלל בזה שגם הוא נברא בצלם אלהים.
והנה הרמב"ן בפירושו לאיסור "לא תרצח" בפרשת יתרו (כ' י"ג) מפרש וז"ל:
אמר, הנה צויתיך להודות שאני בורא את הכל בלב ובמעשה, ולכבד האבות בעבור שהם משתתפים ביצירה, אם כן השמר פן תחבל מעשה ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלה.
לכאורה, לרמב"ן שווה המתאבד לרוצח. אבל א"כ מדוע מתעלם המקרא מאיסור זה ואינו מזכיר אותו? אין לומר שזה בגלל שלא ניתן להעניש על כך, כי המקרא אוסר הרבה דברים שעונשם אינו בידי אדם. אולי י"ל שהמקרא "לשיטתו" ללא התפיסה של חיים לאחר המות וממילא כל הענישה גם זו שבידי האלוהים היא בחיים ולכן אין טעם לאסור את ההתאבדות. אבל אני נבוך בזה, האם אכן בתורה אין חיים שלאחר המות?
ואילו הרמב"ם לכאורה מוציא את המתאבד מכלל איסור רציחה וז"ל (בפ"ב מהלכות רוצח ושמירת הנפש) כל ההורג חברו וכו' הואיל והרגו מכל מקום הוא בעצמו הרי זה נהרג בבית דין, אבל השוכר הורג להרוג את חברו או ששלח עבדיו והרגוהו או שכפתו והניחו לפני הארי וכו' וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועוון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים, ואין בהם מיתת בית דין. ומנין שכן הוא הדין, שנאמר "שופך דם האדם באדם דמו ישפך".
(הערה קטנה, ברור שהתוספת "ואין בהם מיתת בית דין" לא נאמרה גם על ההורג את עצמו.)
האם ניתן לומר שיש כאן מחלוקת בין השנים?
_________________
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/10/2007 16:17 |
|
| |
האיסור של לא תרצח אינו איסור אבסולוטי, בקריאת התורה יש כעין הפסק בין הלא ו תרצח.
יש מקרים, שכן חייבים לרצוח, למשל בית דין, ולכן לא שייך להשוות מתאבד ללא תרצח.
הדין שיש לאדם כלפי זולתו- אינו חל תמיד-על עצמו. למשל יש איסור חמור על אכילת דם.
אבל אדם שיש לו דימום בחניכיים שותה את הדם, ואינו עובר על האיסור.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-23/10/2007 17:05 |
|
| |
אולי אני לא יודע עברית- אבל נדמה לי כי אי אפשר להגיד על התאבדות או ו רצח- השחתה- השחתת חיים.??
השחתה בא במקום שנשאר משהו ממה שהשחיתו אותו, היה שלם עכשיו הוא רק רבע. היה אדם ישר עכשיו הוא מושחת , הוא הושחת -הוא ישנו. הוא קיים, מה שאין כן במוות. הוא לא קיים.
במקרה של התאבדות אפשר אולי להגיד הכחדת הפסקה- אבל לדעתי לא השחתה
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2007 10:56 |
|
| |
ווטו
אני מוכרח להתיחס לעברית מכיון שהוא מהותי לעניננו, אי אפשר לבנות בנין בלי יסודות.
בענין סדום ה' הפך את סדום , כשמשחיתים עץ מאכל העץ ממשיך להיות, כקרש או כסא.
גזל= כשאדם לוקח משהו מזולתו לעצמו, מה שאין כן ברוצח
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2007 14:21 |
|
| |
ירוח"ש,
איני רואה איך הדיון על פירוש המלה משתקף בנושא רצח/התאבדות כי גם אם טעיתי בדיוק ההגדרה מובן החילוק ובפרט שגם אני שיניתי את הנוסחה לנראה לי מדויק יותר. ע"כ אעביר את השיח על המלה לאשכול מילון וכאשר יזדמן לברר ממקורות הביטוי במקרא נחכים [אפילו במלבים על ריב ומריבה לא יצא לי עוד לראות ואיך נריב בינתיים?].
לגבי גזל, המכוון לפגיעת הרוצח בבעלות האדם על חייו הנתונים למרות דעתו כמו בכל זכות בעלות ואדרבה אם תמצא מלה בלתי שאולה שמתאימה ו"תפורה" לנטילת חיים, אודך ואשמח.
תוקן על ידי עצכח ב- 25/10/2007 16:41:20
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/10/2007 03:09 |
|
| |
אני יודע שזה לא קשור במישרין למהלך הדיון, אבל אני לא יכול שלא לספר את המעשה הבא (אמיתי לחלוטין):
למד איתי בישיבה בחור כישרוני להפליא. מידי פעם הגיע לישיבה אחיו (שלמד בישיבה אחרת) על מנת ללמוד איתו בחברותא. באחת הפעמים הגיע הדיון לויכוח בשאלה האם יש איסור להתאבד באמצעות "גרמא". חברי טען שאסור ואילו אחיו סבר שהדבר מותר. לאחר זמן לא רב התאבד האח באמצעות גרמא! (באותו זמן הוא היה חייל בשרות פעיל. הוא קשר גומיה לרובה והפעיל מנגנון שהסתיים ביריה שהובילה למותו). הוא השאיר אחריו מכתב מפורט בו הוא מסביר שלא היה לו רע בחיים, אבל הוא גם לא מצא בהם טעם רב ולכן החליט לסיימם. המכתב כלל דיון בסוגיית מחלוקת ב"ה וב"ש האם טוב לו לאדם שנברא וכו'.
באותה עת אני הזדעזעתי מאוד מכך. לא הבנתי כיצד יכול אדם לאבד את אחד הערכים האנושיים הבסיסיים ביותר אך עדיין לשמור על ערכיו ההלכתיים בלי לראות בכך סתירה. לאחר זמן למדתי שיש אסכולות רוחניות שאכן מנסות לבנות את כל ערכיהן על עולם ההלכה ותו לא. אלה התוצאות של אימוץ עקבי של השיטה. עדיין אני מזועזע, ואשמח לשמוע תובנות של חברי הפורום על הנושא.
(כאמור, אף שקשה להאמין זהו מעשה שהיה. אני השתתפתי בהלוויה ובעת ניחום אבלים חילקו ההורים עותקים של המכתב...)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/10/2007 09:14 |
|
| |
אכן, סיפור חזק. הוא קשור ל(ואף תומך ב)מה שהביאו למעלה בשם יעקב רופא, שטוען כי התאבדות היא החלטה רציונלית. אמנם לעצם טענתו של רופא יש לדון טובא, שכן בכל נסיבות שהן אפשר להציג את ההחלטה של אדם כהחלטה רציונלית. אם אדם רוצה להיפטר מקשיים הוא מחליט להתאבד. זוהי כמעט טאוטולוגיה.
ההבדל בין התאבדות לבין כניסה לדיכאון הוא שכניסה לדיכאון היא מצב נפשי והתאבדות היאע החלטה מעשית. נשמע סביר לטעון שבאופן פורמלי כל החלטה מעשית היא תוצר של שיקולים, מופרעים ככל שיהיו. הכניסה לדיכאון היא מצב שאולי כלל אינו תוצאה של החלטה, ולכן אפשר להתייחס אליו כ'לא רציונלי'.
כלומר יש כאן בעיקר טענה מושגית, ופחות טענה קלינית.
אמנם אם מבינים שהמתאבד כלל אינו מקבל החלטה אלא רק נכנס למצב שבו ידיו נוטלות רובה ויורות בעצמו באופן דטרמיניסטי, אזי ניתן לדמות זאת לכניסה לדיכאון. דומני שבד"כ לא זה המצב, אבל איני מכיר מספיק את המצב בשטח (הדוגמא שהובאה כאן למעלה היא כמובן חריגה מאד, וקשה ללמוד ממנה. אבל השארת מכתבי פרידה למיניהם, גם היא מצביעה על מעורבות של שיקול דעת ברמה כלשהי).
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2010 20:21 |
|
| |
אלכסנדר גרינברג, שניסה לשים קץ לחייו יחד עם אשתו, הורשע הבוקר (ג'), על-פי הודאתו, בעבירה של סיוע להתאבדות. בהסדר הטיעון שהוצג הבוקר בבית משפט המחוזי בבאר-שבע, הסכימו הפרקליטות והנאשם לעתור במשותף כי יוטל עליו עונש של שנתיים מאסר בפועל בגין הרשעתו. כתב האישום שהוגש כנגד גרינברג בנובמבר 2009 היה תקדימי ועורר הדים רבים, לא רק עקב הסיפור האנושי הקשה, אלא משום שהיה הראשון שהוגש בגין עבירת הסיוע להתאבדות נגד אחד מבני-הזוג ששרד את ניסיון ההתאבדות. זוהי הרשעה שנייה בסך-הכול בעבירת הסיוע להתאבדות בישראל. ההרשעה הראשונה בעבירה זו ניתנה בראשית שנות ה-90 ועסקה בפרשה שעיקרה המתת חסד של אישה את בעלה (ע"פ 6568/93 קרוגולץ נ' מ"י). בפרשת קרוגולוץ דובר באישה שהעבירה לבעלה החולה כוס עם רעל על-פי בקשתו, על מנת להפסיק את סבלו. בית המשפט המחוזי בירושלים גזר על האישה 3 שנות מאסר בפועל, אך בערעור לעליון הופחת עונשה ל-18 חודשי מאסר.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2010 23:17 |
|
| |
יש גיחוך בהענשות הללו, אם סיוע להמתת חסד (וגם התאבדות היא בעצם המתת חסד) הוא סיוע לרצח, שיוחמר עונשם כרוצחים. ואם לאו מהו העונש המוזר הזה.
אם חברה לא יכולה להתמודד חוקתית ואתית עם מצבי מצוקה המביאות לנטילת חיים. מדוע הפרט צריך לשלם את המחיר?
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2010 23:56 |
|
| |
ראשית, תמהני שמאז ועד היום לא היה סיקור בפורום של "המאבד עצמו לדעת", של יחזקאל שרגא ליכטנשטיין "ספרית הלל בן חיים". אם אוכל, אסקר. אבל הנסיון העגום שלי מלמד שתוכניות לחוד ומחשבה מועלת (כנראה, סנהדרין כו ב ורש"י).
***
לסיפורו של עציוני
חס לי להיות כפרויד, אבל עדיין אני שואל את עצמי אם התיאור הרציונלי של ההתאבדות שתארת ממצה את כל הסיפור האמיתי. לפעמים גם האדם עצמו לא מודע לצרכיו ולמה שמעיק עליו. וכמובן, אין צורך לענות את המשפחה בהצגת שאלות ולא כל שכן בחשיפת פרטים.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2014 16:30 |
|
| |
1 העושה מלאכה בשבת ומתבצעת בפועל אחרי שבת פטור וכן (וקל וחומר) אם מתבצעת אחרי מותו -
המתאבד ביצוע המוות היה כשכבר לא היה חי ולכן לא יכול להיות שטם איסור דתי בנושא.
2 דרשת אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש היא כמובן אסמכתא.
בגמ' בבא קמא צ: דיון בנושא ולכאורה הוא מחלוקת תנאים שם (עיין שם) האם יש איסור להתאבד
יש עוד כמה חז"לים שנראה שאינם שוללים זאת כגון שאמרו על צדקיהו שהיה שוטה שלא הרג עצמו
וכן בכובס בסוף כתובות ועוד
מה ששאלו הארבע מאות ילדים שנשבו לקלון (משכב זכר בלע"ז) אם הם טובעים האם באים לעוה"ב אינו מפני שעוון ההתאבדות תמנע זאת מהם [כפי שהבינו אלו שראו כאן מקור שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא] אלא שאלו אם ראוי להם למות שמרצונם היו מעדיפים לחיות בצער הזה.
נ.ב. מה שאמרו יכול כשאול תלמוד לומר אך אין הכוונה מפני שיצערוהו או שבלאו הכי יהרגוהו אלא כנ"ל שהיה ירא פן יתעללו בו הערלים במשכב זכר.
3 מה שלא מתאבלים עלו וכו' אינו מפני רשעו אלא שהאבילות היא על אסון ודבר שאדם תיכנן לעצמו ברצונו החופשי אינו אסון.
4 כמובן רצח הוא רק בגוף חבירו כמו שגזל הוא רק בממון חבירו.
5 הדיון ההלכתי שנשאר הוא האם מותר לסייע ולהיות שליח של אדם להרוג אותו ברצונו.
6 מבחינה חוקתית איסור על התאבדות היא הניגוד המוחלט ביותר שיכול להיות לחופש האדם וחירותו. ולכן כמובן אינו חוקתי.
7 מבחינה ציבורית מה שלא מקובל בציבור נחשב כמחלה וכמו כן ניתן לשלול מאדם השונה מהרוב את זכותו להחליט בטענה שאינו כשיר לשפוט, עובדה שעושה אחרת מהרוב.
תוקן על ידי בערולאאדע ב- 19/10/2014 16:33:25
|
|
|
|
|
|
