תכלית התורה

כדי להבין דבר, צריך להכיר את תכליתו. משפט זה, שמקורו כמדומה לי אצל אריסטו, הפך לכלל יסוד אצל הראשונים והאחרונים (ראה למשל: הרמח"ל במקומות רבים). האם יש תכלית לתורה? מהי? המתעניין צודק. זו שאלת יסוד שטעונה בדיקה.

בתוך עולם המחשבה היהודי, הוצגו כמה וכמה תשובות לשאלה חשובה זו. אנסה למנות את המרכזיות שבהן.

1. אין תכלית לתורה. לטענה זו שותפים כמה הוגי דעות ופוסקים, כל אחד מטעמו שלו.

א. החפץ חיים. תכלית התורה היא ציות לדבר ה', וכפי שהחייל אינו אמור להבין את סיבותיו של המצביא, כך היהודי אינו אמור לנסות להבין את מטרת המצוות. משל מפורסם של החפץ חיים מספר על המצביא שיצא כשגריר לחצר מלך אחר, ושם הוצעה לו התערבות. אם יוכיח שאין לו גיבנת, ירוויח מיליון זהובים לאוצר מלכו. אמנם, היה עליו להוריד את חולצתו ולהתבזות, אך מה לא עושים למען המלך? רק כשחזר, מאושר, עם הכסף שהרוויח, נודע לו שקודם לכן המלך שלו התערב עם המלך השני על כך שהמלך השני יצליח לשכנע את השגריר להוריד את חולצתו לעיני כל...
דוק: ממשל זה עולה כי האדם אינו מסוגל להבין את טעמי המצוות, אך יש להן טעם. אילו היינו מסוגלים לרדת לעומקו, כפי שהשגריר היה יודע מה אורב לו, יתכן שהיינו יכולים לשנות ולהחליט בכוחות עצמנו. אך הידיעה והתכלית נעלמות מאיתנו.

ב. ישעיהו לייבוביץ. שיטתו מפורסמת: כל ערך אנושי, כיון שהוא אנושי, אינו ענין שבדת. לכן, התכלית היחידה שתיתכן לעשיית מצוות היא: לשם ה'. כל ניסיון לפרש הוא למעשה כפיפת ההלכה למטרות אנושיות.

2. שלמות האדם. גישה זו באה לידי ביטוי במיוחד בכתבי הרמב"ם. התורה נועדה לחנך את האדם, ולקדם אותו אל שלמותו. יש שלימות חברתית, ויש שלמות אישית. השלמות האישית באה לידי ביטוי בבריאות הגוף והנפש, אך במיוחד ביחס אל הקב"ה. ככל שהאדם מתעלה בחכמתו ובמידותיו, כך הוא מתקרב אל ה', וזוכה להכרות נעלות. מהי התכלית שלאחר מכן? רק מי שנמצא שם יודע זאת. ובכל זאת? אחד הפירושים ברמב"ם (שחביב עלי): האדם לומד את דרכי ה' כדי לפעול בדומה לו בבריאה. מה הוא רחום הווה אתה רחום, וכל כיו"ב.

3. התכלית המטפיזית. המצוות נועדו לאדם, אך הן גם ממלאות צורך גבוה. לשיטה זו יש יסוד במדרש המובא בגמרא. הקב"ה ביקש ממשה רבינו שיברך אותו, למרות שמשה התפלא: וכי יש רב שצריך לעבדו? מכאן צמחה שיטת המחשבה, שאופיינית לתופעה ההיסטורית של הקבלה לדורותיה, כי "המצוות צורך גבוה". הדיון בטיבו של צורך גבוה זה הוא קשה ומוקשה, מפני שהוא נעשה בדרך משל בלבד. לפי אחת השיטות המרכזיות, האדם היהודי הוא שותף במאבק איתנים בין טוב לרע, ומטרתו לתקן את החסרונות שחלו במעשה הבריאה הראשוני – תפקיד שהוכן למעשה עבור האדם, אלא שרק עם ישראל הוכשרו לעשותו.

סקירה זו היא כללית ופשטנית, וניתן בוודאי להוסיף עליה. יבואו אחרים וישלימו את חלקם.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

שלום עליך, מתענין,
ירבו כמוך בישראל, המתעניינים בתכלית תורתם!


מיימוני,

סלח לי אם אקצר, כי אם אאריך איני יודע עד כמה ואולי עם הקיצור אועיל יותר לרכז את הקורא!

בעצם 1,2,3 הכל אחד.

לו היה השם כביכול יחידה נפרדת עליונה, גבוהה וכל התוארים המטאפיזיים הדמיוניים, אז השאלה היתה מה כוונת היחידה הזאת [השם] בתורתה, לטובת מי וכו'.

אך מאחר ושם השם הוא הווה [בתוספת י' מרכזת] והקריאה בשמו אינה אלא אמצעי לקרוא אותנו להתאמה להווה, נמצא כי ציווי הווה [1] הוא למען עשות צדקה ומשפט [התאמה ושמירתה] [2] ואין סתירה בין צורך האדם וצורך "גבוה" שהוא ביטוי המפקיע אנוכיות [3].

וטו,

אתה כותב לשיטתך, אבל תמהני איך תוכל לזווג לפונדק אחד את צורך גבוה של הקבלה עם עשיית המצוות לשמן בלבד של ישעיה לייבוביץ, שראה במקובלים עובדי עבודה זרה, כפי שאמר בלשונו...

אתה מבצע ניתוח מושגי של מושג האלקים, מוציא ממנו את ההוכחה האונטולוגית, וגוזר ממנו תורת מוסר. אחר כך תרצה לטעון שזה מה שסוברים כולם, כי הם משתמשים בשפה האנושית. ובכן, אולי כולנו משתמשים בשפה בלי להבין את עומקיה משמעותה, ולכן לא כולנו מבינים או מאמינים להוכחה האונטולוגית, אבל קשה לי להאמין שלייבוביץ והמקובלים היו מוכנים להסכים שהם מתכוונים לדבר אחד, ועוד להסבר שלך...


מתעניין

מה בין יראת שמים ליושר אינטלקטואלי? כאן אני נוטה להסכים עם וטו. יראת שמים היא לעשות את הטוב והישר בעיני השם, מפני מוראו. יושר אינטלקטואלי הוא להגות ולברר את האמת, ולא להתכחש לה. שניהם מביאים לאותה תוצאה, למרות שבני אדם מגיעים לתכליות הנעלות האלו, בדרך כלל, מהקשרים שונים, מרקע שונה ומביוגרפיות שונות.
בפורום הזה נקבצו כאלו שטעמו מעץ הדעת המערבי ומחכמה יוונית (כרקחות וטבחות כמובן) נוסף לבקיאותם ומסירותם לתורה, ולכן הם, כלומר אנו, משתמשים בשני המונחים ביחד.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

הרי לא מזמן היה לנו דיון על מושג "אלו ואלו", שפירושו שהחולקים כביכול, דברו על אותם עקרונות, אך מנקודות מבט שונות. נקודות מבט שונות הנלקחות קצת מעבר לדיוקן, מתנגשות כמחלוקת, אף שלמבין, פירושו הוא דלא פליגי אלא מר כמבטו פלוס ומר כמבטו פלוס, שהפלוסים של שניהם לוחמים על אותו שטח.
ניקח את שהצגת כמחלוקת בין המקובלים וישעיהו לייבוביץ בנוגע לתכלית התורה. שניהם ציירו את האלוקים כמשהו מסתורי מסתתר, אלא שללייבוביץ הספיקה ההמצאה המיסטית של האלוקים לבדה ולזה הוסיף את התורה כרצון האלוקים והמקובלים הוסיפו בהמצאה, עולמות תיאוסופיים דמיוניים. הצד השוה שבהם, הקושי בתפיסת הווה פשוט שאין מלבדו, הגורם להמצאות מיסטיות המסייעות לאחיזת הרעיון. הצד השונה שבהם, מימדי ההמצאות לאחיזת הרעיון. ודו"ק כי פשוט.

[השתמשותך בכינוי "הוכחה אונטולוגית" מסווג את המוכח למתבונן, בתוך רשימה שערכו האקדמים מבלי להבחין בין ערך הוכחה מוכחת להוכחות מן המותן. לכן יש להתרחק מכינויים מסווגים כזיהויים ראשונים לטיעונים, המעניקים לטיעונים ערך מעוות.]

אולי יוכלו מיימוני וווטו להסביר לי היכן דברי נפש החיים בשער ד' לענין מטרת התורה?

וזה מה שכתב התרגום על שיר השירים פרק א' פסוק ב'(ישקני מנשיקות פיהו): "אמר שלמה הנביא, ברוך ה' שנתם לנו תורה על ידי משה הסופר הגדול שכתב על שני לוחות אבנים וששה סדרי משנה ותלמוד בגירסתו. והיה מדבר הקב"ה עימנו פנים מול פנים כגבר הנושק לחבירו מהחיבה היתירא שחיבב אותנו יותר משבעים אומות."
ובפירוש רש"י כתב יותר "אך אני מתאוה ושוקקת להיותו נוהג עמי כמנהג הראשון כחתן אל כלה פה אל פה."
ואת הדרגה הזו שכתב התרגום ופרש"י אפשר להשיג רק על ידי לימוד תורה בעמל. וזו תכליתה של תורה להדבק לבורא העולם.
ואלו דברי הרמב"ן שם: "להדבק לאור באור העליון אשר אין לו דמיון ועולה במחשבה ורעיון ...והנשקיה משל לתענוג דביקות הנשמה במקור החיים ותוספת רוח הקודש."




תוקן על ידי - ערך - 7/26/2002 4:41:40 AM

ערך

לא לחינם כתבתי שיבואו אחרים וישלימו.

הנה הצעת השלמה, על פי דבריך.

4. זה שייך בעצם לשלמות האדם, אבל בגלל סידור הדברים נקבע לו מספר נפרד - דבקות בה'.
דבקות זו מתפרשת במספר דרכים.
א. שיטת נפש החיים, שהדבקות מושגת על ידי עמל התורה, בהתאם לשיטתו להעלות את התורה ולימודה לדרגה גבוהה מכל המצוות, ולהעניק לתורה מעמד מיוחד מבחינה אונטולוגית.
ב. שיטות חסידיות, לפיהן ההתקרבות עיקר, ויש דרכים רבות להשיג זאת.

במסגרת זו ניתן להוסיף חלוקות משנה נוספות ורבות, וקיצרתי כי איני זוכר כרגע את כל השיטות, וכתבתי רק כתוספת לדבריך, ערך.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני

1
א' בתפיסה שייחסת לחפץ חיים, ישנה הנחה הנוגדת את התפיסה היהודית של "שכר מצווה מצווה" וגם נוגדת את דברי כל הראשונים, רמב"ם במורה הנבוכים וראה רמב"ן (שהפנו אליו באשכול סמוך) בשם כל הראשונים, שכתב בפרשת כי תצא שתועלת המצוות לעשות את האדם, אדם ישר במעשה ובמחשבה וכמאמר המדרש לא ניתנה תורה אלא לצרף את הבריות.
התפיסה הזו –בשם הח"ח- מתייחסת לתורה כמשהוא מיסטי שהתועלת שלה להשיג רווחים בעולם הבא או משהוא כזה. התפיסה הזו גם מניחה שהמצוות מביאות רווח למפקד ולא לחייל עצמו. גם זה נוגד הרוח הנ"ל, וראה רמב"ן על הכתוב "לטוב לך" - "לך ולא לו".
עוד, לפי תפיסה זו עדיין לא מובהר מה התכלית בציות לדבר ד' [אם לא רווח לא ידוע].
תפיסה זו נראית כנוגדת את רוח התורה.

ב' דברי ישעי' ליבוביץ, הם הנחה שהניתוח שולל אותה. כפי שהתבאר באשכול דת ותורה משמעות המילה דת היא הצמדות לדפוס התנהגות קבועה כמערכת ממוסדת. אין כל סתירה בכך שהדת תהווה מסגרת שתכליתה המוסר האנושי. אדרבא אינני מכיר דת שאינה טוענת גם לחינוך אנושי ומוסרי.

2 השלמות המוסרית, היא עשיית הדבר הנכון בכל תחום מתחומי החיים. חילוק השלמויות לשלמות גוף נפש וכו' אינם אלא סיווג בתוך אותה התכלית שהיא אחת.

בסוף הבאת דברי הרמב"ם כתבת "כך הוא מתקרב אל ד' וזוכה להכרות נעלות" אני חושב שהתפיסה של הרמב"ם אינה זוקקת את התוספת הזו של זכיית הכרות נעלות, ייתכן אומנם שחלק מתיקון האדם במעשה ובמחשבה כולל תיקוני מחשבה של הכרות נעלות, אך התכלית היא אחת: להיות אדם שלם, שמתנהג וחושב כראוי.

התוספת שכתבת בסוף שיטת הרמב"ם "מהי התכלית שלאחר מכן? רק מי שנמצא שם יודע זאת", נראית מנוגדת לתפיסת הרמב"ם שהיא "שכר מצוה מצוה" ו"עשיית האמת מפני שהיא אמת", אין צורך לתכלית מעבר שלימות האדם, שהיא תכלית מספקת - חיי האדם עם בריאת אלוקיו כראוי לו. [בדבריך אתה מניח תכלית נוספת לתכלית?!]

3 לגבי התפיסה של תכלית המצוות כצורך גבוה, ראה מה שכתבתי לגבי התפיסה הראשונה. [אני מניח שצורך גבוה הכוונה למען דברים שאין לנו תפיסה בהם. אם הכוונה לדביקות בד' ע' לקמן 4]

4 אם אני מבין נכון דביקות בד' היא אהבת ד'. לדעת רמב"ם [ראיתי באשכולות אחרים] היא עשיית האמת מפני שהיא אמת. ההתנהגות הנכונה עם הבריאה, מדביקה את האדם עם הנהגת ד' בבריאתו [מה הוא חנון (בבריאתו) וכו'].
לפי ההברה הפשוטה של המושג "דביקות בד'" עדיין איני מבין את תכליתה של דביקות זו. כך גם בהקשר לתפיסות החסידיות. אם דביקות בד' פירושה התנתקות מרמה מוסרית פשוטה ומגושמת, לחיים ברמה גבוהה, או כפי שזה מכונה "רוחניות", אוכל להבין את תכלית דביקות בד', אך במובן הפשוט של הדברים איני רואה במושג משהוא מעבר לתחושה עמומה של "גבהות" הנתמכת בשפע של דמיון.

נמצא כי המאומת עד כה כדברים נכוחים, הם דברי הראשונים שתכלית התורה לעשותנו "בני אדם" שחלק מזה זה להתחשב ב"צורך גבוה" דהיינו דברים הנוגעים לכלל בריאת ד' מעבר לצרכינו הפרטיים. נכון גם שבתורה יש חינוך למוסר דק שלא נתפס במוסר האנושי הפשוט, כי אם לא כן לא היה צורך בדת [אולי לזה כיון ליבוביץ]. נכון גם שהדביקות ברצון ד' ובדבריו מחזק את הנאמנות לתכלית נותן התורה להיות "בן אדם" ברמה גבוה המתחשב אף בצרכי גבוה. [נכון שלא תמיד אנו מבינים אך זה תמיד מועיל ויקר לעשות – אולי החפץ חיים]. אם הבנתי נכון לזה כיון ווטו.

ווטו
אם הבנתי נכון שילוב השיטות לאחד, נובע מתוך ההנחה שאי אפשר לחלק את התכלית בצורה כזו כמו שמחלק אותה מימוני.
אם כן אולי נשלב כך: תכלית התורה לעשותנו "בני אדם" שחלק מזה זה להתחשב ב"צורך גבוה" דהיינו דברים הנוגעים לכלל בריאת ד' מעבר לצרכינו הפרטיים. בתורה יש חינוך למוסר דק שלא נתפס במוסר האנושי הפשוט, [ליבוביץ]. נכון גם שהדביקות ברצון ד' ובדבריו מחזק את הנאמנות לתכלית נותן התורה [דביקות בד'] להיות "בן אדם" ברמה גבוהה – "רוחנית" [חסידות ונפש החיים]. [נכון שלא תמיד אנו מבינים אך זה תמיד מועיל ויקר לעשות – החפץ חיים]

אני מאמין שהם עצמם כן חשבו באופן מפוצל, אבל אנחנו צריכים ללמוד ואולי אף ללמד (שקרים קדושים), את דבריהם באופן כזה.
הלזאת כוונתך?

ערך
בדברים הנ"ל יש התייחסות גם לדבריך, בהבאתך את דברי נפש החיים [באשכול זה, וגם על דבריך באשכול תורה ודת].

יהוסף

הצגת ביקורת חריפה על השיטות השונות. אולם עלי להבהיר שלא ביקשתי בעצמי לבקר אותן, אלא להציגן, כדברי השואל, ומשום שבלי להכיר אין מה לבקר.

תפיסת היהדות שהצגת היא אחת מני רבות בהיסטוריה של המחשבה היהודית. דעתי האישית קרובה לשלך (אם כי איני מניח מוניזם ערכי ומוסרי).

דברי החפץ חיים נאמרו, נראה לי, יותר מתוך הקשר פולמוסי נגד ההשכלה או שרידיה בדורו, מאשר מתוך כוונה להציג עמדה לגבי שאלות יסוד כשלנו על תכלית התורה. הוא רצה להבהיר שאין משנים את ההלכה כדי להרוויח רווחים צדדיים, וכדי שלא יתפתו לחשוב שהסברא מאפשרת להכריע בהלכה מה חשוב ממה, הציג את האדם עושה המצוות כך שאינו יודע מה באמת חשוב, כי למצוות יש הלכות רבות אחרות בעולמות עליונים. כאן ניצל הח"ח את דגם המחשבה המטפיזי כדי להשיג רווח חברתי-חינוכי, שמרני-הלכתי.

ראיתי את הראיות שהצגת נגד השיטות השונות. האם אתה מאמין שניתן לדחות שיטות בנות מאות שנים מכוח סברה או מדרש חז"ל כזה או אחר? לייבוביץ טען בשעתו כי ניתן להוכיח כל דבר מהגמרא, כי לכל דבר יש מקור כלשהו. אנו, אתה ואני ורבים ממשתתפי הפורום, סבורים שניתן להכריע על פי סברה מתקבלת על הדעת. אבל לא הכל מסכימים לגישה זו.

דברי הרמב"ם במו"נ סובלים כמה פירושים, והצגתי פירוש שאינו רחוק מן האמת בדבריו. יש לנו חיבה גדולה לרמב"ם, אבל אסור לנו לכפות את דעתנו עליו, כאילו הסכים לכל מה שאנו חושבים.
בלימוד הגמרא, רגילים לפרש מימרות מחדש לפי סברות שמשמשות כהנחת יסוד. שיטה זו, שכל כך יפה בלימוד התורה ופסיקת הלכה, עלולה להביא לעיוותים בהבנת מקורות רחוקים. איני בא לומר שנכשלת בה, אלא רק להתריע מפני פרשנות שהופכת את כוונת הכתוב, או מתעלמת ממה שנראה בלתי אפשרי על פי הנחות היסוד שלנו. הלא אנו מסכימים שדורות קודמים לא בהכרח ידעו כל מה שאנו יודעים (וגם הפוך), אז בהחלט ייתכן שגם היו להם ערכים שונים משלנו.

בסך הכל, דבריך הציגו גישה חמישית, גישה שהיא אולי אופיינית לפורום הזה. התורה כדגם חינוכי, ובזה דעתי כשלך.
הבוחר יבחר. רק שיתאמץ לחשוב, והיה זה שכרנו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

כל ציווי התורה ואזהרותיה הם בארבעה דברים:
בהשקפות, במעשים, במידות, ובדיבור.
כוונות התורה הם שתיים:
תיקון הנפש ותיקון הגוף
כל החוקים והמשפטים של התורה הן שכליים ואינם שרירותיים: תכליתם אחת- הבאת האדם לאיזון המתאים והנכון במעשיו והתנהגותו.
ושלא תהיה תכלית לימוד החכמה אלא לדעת אותה בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהיא אמת, והתורה אמת, ותכלית ידיעתה - לעשותה

כמו שאמרו: כל שחוכמתו מרובה ממעשיו חוכמתו אינה מתקיימת, וכל שמעשיו מרובים מחוכמתו, חוכמתו מתקיימת

איקה