בס"ד
עם ישראל רצוץ עד צוואר, ונתקיים בו מקרא שכתוב: "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה" – (כנסת ישראל נמשלה ליונה, מנוח לכף רגלה – זו הגלות). מיום שחרב בית המקדש, אמרו חז"ל, אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו. אם מייסדי המדינה ביקשו לעצור את התהליך, לא עלה הדבר בידם: העם היושב בציון נתון בסכנה קיומית, מבית ומחוץ, ה' ירחם, ואין לנו אלא לשאת עין לשמיים, ולייחל לגאולה השלימה.
אבל זאת יש לשאול: הרי עם ישראל, באמת ובתמים, הוא קדוש וטהור. מי כעמך ישראל: הרוסים? האמריקאים? היפנים?! מי לומד תורה, מי מקיים מצוות? מדוע מתרגשות עלינו, דווקא עלינו, כל הצרות?
והתשובה כתובה בדברי הנביא: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את עוונותיכם" (עמוס ג', ב'). ידעתי – פירושו: אהבתי. אהבתי רק אתכם מכל העמים, לכן אני מעניש רק אתכם... והגמרא תמהה ושואלת: האם כך מבטאים אהבה, בהענשה? – רבינו ה"בן איש חי" זצ"ל ענה על כך במשל;
מעשה בשני חולים, ששכבו במיטות סמוכות בבית החולים. בדק הרופא את החולה הראשון, והורה להזריק לו זריקות ולתת לו תרופות, ואף ציווהו לשמור דיאטה חריפה: אוכל דל מלח, דל חלבונים, דל שומנים, דל כולסטרול...
משם פנה הרופא לחולה השני, ובדק אף אותו בדיקה יסודית. החולה ששמע מה שנאמר לחברו, שאל בחשש: "דוקטור, האם גם אני אקבל אינפוזיה"?
ענה הרופא: "לא, אל דאגה"!
"וזריקות"? – רעד קולו.
הרגיע הרופא: "לא, אל נא תחשוש"!
"ואוכל, דוקטור – האם גם אני אקבל אוכל נורא כזה. בלי מלח ושומנים, תפל וחסר טעם"?
שוב הפיג הרופא את חששו: "לא, מותר לך לאכול הכל"!
אורו פניו של החולה, והרופא פנה לצאת מן החדר בלוויית המתמחים המלווים אותו בביקורו.
שאל אחד המתמחים: "דוקטור, הלוא מצבו של החולה השני גרוע לאין ערוך מזה של הראשון! הלב, הכליות, הריאות, לחץ הדם – כולם פגועים! מדוע לא הורית לתת לו שום תרופה"?
ענה הרופא: היא הנותנת! מצבו של הראשון קשה, אבל יש תקווה שהזריקות והאינפוזיה, התרופות והדיאטה, ישיבו אותו לאיתנו. אבל השני הוא חולה אנוש כל כך, ששום תרופה לא תעזור לו עוד. אם כן, מדוע לאמללו בימיו האחרונים"?!...
אף כאן, "כל הגויים כסוחים", אמר הכתוב. הקוץ "פורח" לתקופה קצרה, וקמל. אין להם עתיד, יהיה להם לפחות הווה. אבל עם ישראל, דווקא משום שהוא כה טוב, טהור, נשגב, מזככים אותו על ידי הייסורים כדי להיטיבו באחריתו!
ודווקא משום שהגאולה עומדת אחר כתלינו, מוכפלות הצרות כדי להביאנו לתפילה מעומק לב. כשם ששיעבוד מצרים הוכבד ממש ערב הגאולה. לפיכך – אמר רבינו עובדיה ספורנו זצ"ל – לא נהגה צרעת בגדים ובתים אלא בבני ישראל, ובזמן בית המקדש. שכן עם ישראל עמד אז בדרגה גבוהה כזו, שייסורים אלו היו משפיעים עליהם ומסבים את תשומת ליבם לתשובה.
ואם הקב"ה מאותת לנו – אות היא כי הוא מצפה מאיתנו לתגובה, מביע בנו אמון. שנשים-לב, שנתאותת. ואומר לנו: "שובו אלי – ואשובה אליכם".
(מתוך "מעיין השבוע").
_________________
אין יום שאין בו טוב