חזרה בתשובה לעם. האם זה בכלל מעשי?

באחרונה חשבתי... איך מחזירים את עם ישראל לתורה ומצוות?
הבנתי כי עפ"י המקורות בתלמוד כאשר העם התרחק מהתורה הקב"ה מעמיד מלך רע עליהם על מנת שיחזרו בתשובה. אך האם זה באמת חייב להיות כך? האם הדרך שלנו חייבת להיות דרך ללא מוצא של איסורים צרות וקשיים?

בחסידות ישנו כלל הנקרא "הפרדה לצורך המתקה". כלל זה יכול להביא לתיקון לעם ולהחזירו בתשובה מתוך חסד ואהבה והתחשבות בזולת במקום הדרך הקשה של מלך או שלטון רע ודין קשה. והאמת, חזרה בתשובה מתוך אהבה הנה תופעה מיוחדת של יחידים. זה ההבדל בין אהבה רבה ובין אהבת עולם (ראה תניא) כי אהבת עולם הנה חזרה בתשובה מיידית ללא קשר לעולם הזה או ידע ביהדות או במצוות. זו חזרה בתשובה מתוך אהבה לקב"ה ודבקות בו כאילו בגילוי שכינה וללא צורך לעולם הזה.
לפעמים אדם רואה נוף יפה או בחורה יפה או חוכמה מושכת את סקרנותו והוא אומר "ברוך ה' אשר ברא ונתן לנו בריאה זו ליהנות בה". בכך הוא דבק בקב"ה מתוך הרצון להודות לה' על מתן היופי של העולם הזה. אהבה ודבקות זו נקראת אהבה רבה והיא תוצאה ישירה של קשר למצוות של העולם הזה.

אך חזרה בתשובה מתוך אהבת עולם הנה עמוקה יותר והיא אהבה ודבקות בשכינה ללא קשר לעולם הזה. דרך זו הנה דרך סגולה ליחידים בעם שבאופיים יכולים לוותר על משיכתם לפרטי העולם הזה ולהידבק בכלל ישראל ובשכינתה האבסטרקטית הנוצרת ע"י מעשיהם או נוכחותם של צדיקים.

אהבת עולם זו הדרך לחזרה בתשובה לעם ישראל היום. הסיבה לכך נובעת מעצם העובדה כי לעם אין שום הבנה בסיסית ביהדות ובמצוות ולכן להחזירו בתשובה ע"י מידת אהבה רבה או ע"י מלך רע הנו מבצע שכמעת בלתי אפשרי. בדרך של אהבה רבה, קודם כל העם יצטרך ללמוד שולחן ארוך ולשמור מצוות וכו' ורק אח"כ הוא יוכל לחשוב על מידת דבקות בקב"ה מתוך שמירת המצוות של העולם הזה. ברור לי שזה לא יכול לקרות בדורות שלנו. אנו מנותקים מדי מהמקורות לחשוב על אהבה רבה.

אז איך מזמינים את מידת אהבת עולם לעם ישראל?

להלן שיטה אחת אפשרית:

הפרדה בין המגזר שומר המצוות ובין המגזר החילוני. לאחר ההפרדה, יבוא שלב ההמתקה כאשר העולם החילוני יראה במו עיניו את במגזר שומר המצוות כגוף נפרד ממנו ויצטרף עליו באהבת עולם. ההמתקה תלויה בהחזרת מידת התפארת למגזר שומרי המצוות.

החזרת מידת התפארת למגזר שומר המצוות אינו עניין פשוט היות ובמצב של היום "העליונים למטה והתחתונים למעלה" כלומר, כפי שהשלטון החילוני מורשע כך גם ישנו עיוות ברבנות. צריך לבדוק טוב את מי אנו מונים כמנהיגי המגזר הדתי ולהתרכז על אנשי רוח תלמידי חכמים ולא על אנשי מעשה ולא בבא-בובות למיניהם וחלילה רודפי בצע או שם או פרסום. רק אנשים הנזהרים מאוד בדבריהם ומדברים אמת. מניסיוני ראיתי אנשים ראויים ודיינים בעלי תורה ותלמידי חכמים שיכולים למלא תפקיד זה. רק הם מאוד במיעוט ושקטים. אף אחד לא שומע על הצדיקים. רק הרשעים מצליחים והדבר נכון גם במגזר הדתי כפי שהוא במגזר החילוני.


אם כן אולי צריך להקים את מדינת יהודה כ-"מיני מדינה" עם מערכת משפט ומשטר של עצמה.

למדינת יהודה תהיה חוקה עפ"י ההלכה עם מערכת המשפט לפי דין תורה.

למדינת יהודה תהיה צבא של סרבני הימין שיגנו על המתיישבים בעזה וביהודה ושומרון וכו'.

בכך יעזבו את החילונים לנפשם. במילא הם אבודים וללא חזון.

הליך ההפרדה בין מגזר שומר המצוות ובין המגזר החילוני הנו צד חשוב לצורך איחוד עתידי של שני המגזרים מתוך ידיעת השוני וכיבוד הדדי. צעד חשוב זה נקרא "הפרדה לצורך המתקה".

ויקוים דברי הנביא והיו שני העצים... "לאחדים בידיך" ( יחזקאל לז'). יהודה וישראל ישבו ביחד מאוחדים כאחד אך עדיין מזוהים כנפרדים.

תאמין לי, שאני לא ביקשתי ייעוץ.

קיבוץ גלויות בעיצומה, יהודים חוזרים מבולבלים מהגלות הפיסי, ומתקשים להשתחרר מהגלות הרוחני.

והבילבול בכל מקום.

סלח לי שנכננסתי לאשכול. כנראה הגל הלא נכון. אני אחכה לאחר.

_________________

בס"ד

מציאה עקרב ומשיח מגיעים בהיסח הדעת שוקי...

כך גם עצה טובה...

חבל שאתה רוכב על גל קודם, ההוא כבר הגיע לחוף מבטחים.

בס"ד

 

עם ישראל רצוץ עד צוואר, ונתקיים בו מקרא שכתוב: "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה" – (כנסת ישראל נמשלה ליונה, מנוח לכף רגלה – זו הגלות). מיום שחרב בית המקדש, אמרו חז"ל, אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו. אם מייסדי המדינה ביקשו לעצור את התהליך, לא עלה הדבר בידם: העם היושב בציון נתון בסכנה קיומית, מבית ומחוץ, ה' ירחם, ואין לנו אלא לשאת עין לשמיים, ולייחל לגאולה השלימה.

אבל זאת יש לשאול: הרי עם ישראל, באמת ובתמים, הוא קדוש וטהור. מי כעמך ישראל: הרוסים? האמריקאים? היפנים?! מי לומד תורה, מי מקיים מצוות? מדוע מתרגשות עלינו, דווקא עלינו, כל הצרות?

והתשובה כתובה בדברי הנביא: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את עוונותיכם" (עמוס ג', ב'). ידעתי – פירושו: אהבתי. אהבתי רק אתכם מכל העמים, לכן אני מעניש רק אתכם... והגמרא תמהה ושואלת: האם כך מבטאים אהבה, בהענשה? – רבינו ה"בן איש חי" זצ"ל ענה על כך במשל;

מעשה בשני חולים, ששכבו במיטות סמוכות בבית החולים. בדק הרופא את החולה הראשון, והורה להזריק לו זריקות ולתת לו תרופות, ואף ציווהו לשמור דיאטה חריפה: אוכל דל מלח, דל חלבונים, דל שומנים, דל כולסטרול...

משם פנה הרופא לחולה השני, ובדק אף אותו בדיקה יסודית. החולה ששמע מה שנאמר לחברו, שאל בחשש: "דוקטור, האם גם אני אקבל אינפוזיה"?

ענה הרופא: "לא, אל דאגה"!

"וזריקות"? – רעד קולו.

הרגיע הרופא: "לא, אל נא תחשוש"!

"ואוכל, דוקטור – האם גם אני אקבל אוכל נורא כזה. בלי מלח ושומנים, תפל וחסר טעם"?

שוב הפיג הרופא את חששו: "לא, מותר לך לאכול הכל"!

אורו פניו של החולה, והרופא פנה לצאת מן החדר בלוויית המתמחים המלווים אותו בביקורו.

שאל אחד המתמחים: "דוקטור, הלוא מצבו של החולה השני גרוע לאין ערוך מזה של הראשון! הלב, הכליות, הריאות, לחץ הדם – כולם פגועים! מדוע לא הורית לתת לו שום תרופה"?

ענה הרופא: היא הנותנת! מצבו של הראשון קשה, אבל יש תקווה שהזריקות והאינפוזיה, התרופות והדיאטה, ישיבו אותו לאיתנו. אבל השני הוא חולה אנוש כל כך, ששום תרופה לא תעזור לו עוד. אם כן, מדוע לאמללו בימיו האחרונים"?!...

אף כאן, "כל הגויים כסוחים", אמר הכתוב. הקוץ "פורח" לתקופה קצרה, וקמל. אין להם עתיד, יהיה להם לפחות הווה. אבל עם ישראל, דווקא משום שהוא כה טוב, טהור, נשגב, מזככים אותו על ידי הייסורים כדי להיטיבו באחריתו!

ודווקא משום שהגאולה עומדת אחר כתלינו, מוכפלות הצרות כדי להביאנו לתפילה מעומק לב. כשם ששיעבוד מצרים הוכבד ממש ערב הגאולה. לפיכך – אמר רבינו עובדיה ספורנו זצ"ל – לא נהגה צרעת בגדים ובתים אלא בבני ישראל, ובזמן בית המקדש. שכן עם ישראל עמד אז בדרגה גבוהה כזו, שייסורים אלו היו משפיעים עליהם ומסבים את תשומת ליבם לתשובה.

ואם הקב"ה מאותת לנו – אות היא כי הוא מצפה מאיתנו לתגובה, מביע בנו אמון. שנשים-לב, שנתאותת. ואומר לנו: "שובו אלי – ואשובה אליכם".

(מתוך "מעיין השבוע").

_________________

    אין יום שאין בו טוב