פסוקים שנוספו בתורה אחרי מות משה

ידועה דעת הראב"ע שמסביר בפסוקים מסויימים בתורה שאפשר שהם הוספות מאוחרות לאחר מות משה.

הסבר לעניין ניתן בספר "צפנת פענח" (פירוש לפירושו של אבן עזרא, חובר על ידי רבי יוסף טוב עלם, ספרד מאה י"ד, מובא על ידי נחמה ליבוביץ, לימוד פרשני התורה ודרכים להוראתם לספר בראשית, עמודים 222-221.)):

"'והכנעני אז בארץ' - יתכן שארץ כנען תפשה כנען מיד אחר.
פירוש: ידוע כי מלת 'אז' היא רמז על זמן ידוע לעתיד או לשעבר, והנה פירושה כמו 'בעת ההיא', ועל כן הוצרך לפרש שמָלך הכנעני בעת ההיא, כי אז לקחה מיד אחר.
ואם איננו כן יש לו סוד והמשכיל ידום.
פירוש: אם לא באה מלת 'אז' להודיע שאז תפשה מיד אחר, יהיה הפירוש קשה וסתום וראוי להעלימו. והוא רמז סודו בהתחלת פרשת אלה הדברים. ופירושו הוא כי איך אמר בכאן מלת 'אז' שמשמעה אז היה בה אבל עתה אינו בה, הלא משה כתב את התורה ובימיו היתה הארץ ביד הכנעני. ולא יתכן שיאמר משה 'אז', כי הדעת נותן שנכתבה מלת 'אז' בזמן שלא היה הכנעני בארץ, ואנחנו ידענו כי לא סר הכנעני משם כי אם אחרי מות משה כשכבשה יהושע.
ולפי זה נראה שלא כתב משה זאת המלה בכאן, רק יהושע או אחד משאר הנביאים כתבוה כאשר מצאנו בספר משלי 'גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה', כי אחר ששלמה חיבר הספר למה נזכר שם חזקיה שנולד אחר כמה דורות? רק היה זה קבלה בידם איש מפי איש מפי שלמה, ועל כן כתבוהו ונחשב כאילו שלמה כתבו. וככה בכאן היה קבלה בידי ישראל שבימי אברהם היה הכנעני בארץ וכתב אותו אחד מן הנביאים בכאן, ואחר שיש לנו להאמין בדברי קבלה ובדברי נבואה מה לי שכתבו משה או שכתבו נביא אחר הואיל ודברי כולם אמת והם בנבואה...
זה הסוד אין ראוי להודיעו לבני אדם בעבור שלא יזלזו בתורה, כי מי שאיננו משכיל לא ידע להפריש בין הפסוקים שנכתבו בהם מצוות ובין הפסוקים שנכתב בהם סיפור דברים; גם בעבור האומות שאומרים לנו תורתכם היתה אמת רק החלפתם אותה ושיניתם בה, על כן אמר 'והמשכיל ידום', כי המשכיל יודע כי זה לא יזיק, רק הפתאים יאשימו על ככה. "

הרב כשר (תורה שלמה מילואים בסוף כרך יט) מביא ראשון נוסף שפירש כך את דברי הראב"ע ולא מעיר עליו - הר"מ אלמושנינו.





הבנה זאת איננה בלעדית לראב"ע ולפרשניו. נראה שגם הרמב"ן סובר כך בנוגע לפסוק בבמדבר כא: "וישמע ה' לקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהן ואת עריהם ויקרא שם המקום ההוא חרמה". כך מסכם האברבנאל:

"והראב"ע כתב שהפסוק הזה כתבו יהושע בתורה... ולכן כתב הרמב"ן במקום הזה וז"ל: אבל הזכיר הכתוב להזכיר כאן העניין והוא כעניין הפרשה שנאמרה ברדת המן ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען והוא לאחר מיתתו של משה ממחרת הפסח וכו'. כי הרב כסתה כלימה פניו לכתוב שיהושע כתב זה, והניח הדבר בסתם שהכתוב השלימו אבל לא זכר מי היה הכותב כיון שלא היה משה עליו השלום.

והדעת הזה בכללו לקחהו הראב"ע מדברי הקראים שבפירושי התורה אשר להם נמנו וגמרו שלא כתב זה משה, והרמב"ן נטה אחרי הראב"ע. והתימה משלימות תורתו וקדושתו שיצא מפיו שיש בתורה דבר שלא כתב משה, והם אם כן בכלל כי דבר ה' בזה."



דעה זאת לא הייתה ייחודית דוקא לחכמי ספרד, ואפשר למוצאה גם אצל הראשונים האשכנזים. ה'תוספות הדר זקנים' בבמדבר לב יא מניח בפשטות שכיבושי יאיר בן מנשה המוזכרים בתורה נעשו בתקופת יהושע. כנראה שזה נאמר על סמך מה שכתוב בסוף פרשת מטות "ויקרא אתהן חוות יאיר עד היום הזה" – ואם לא שזה נכתב בתקופה מאוחרת יותר לא היה שייך לכתוב 'עד היום הזה'.



י"מ תא שמע בספרו על ההגות היהודית בימי הביניים מביא שבספר פירושי התורה לרבי יהודה החסיד כתוב, שהשירה בבמדבר כא ז הוסרה מן החומש בידי דוד המלך שקבעה בתהילים קלו (הלל הגדול), וכן עשה דוד לשאר המזמורים של משה שבחומש. בנוסף, תא שמע כותב שמוזכר שלוש פעמים בספר פירושי התורה הנ"ל, שנמצאים בתורה פסוקים שאינם מפי משה או שאינם מזמנו. כך היה עד שהדברים צונזרו במדורות החדשות בידי הרבנים, עיין אגרות משה יו"ד ח"ג קיד, קטו, שמפרט אלו דברים היו כתובים בשם ר"י החסיד:


"מה שכתוב לפ"מ שפי' אביו דוישם את אפרים לפני מנשה הוא על משה שאפרים היה בראש דגל שא"כ הוקשה לו דהיה לו לומר ואני שמתי את אפרים לפני מנשה שלכן מסיק דיהושע כתבו או אנשי כנה"ג כתבו...

וכן מש"כ דשירת ישראל על הבאר היה לא עלי באר שנכתב בתורה אלא הלל הגדול וזה היה כתוב בחומש אלא שדוד המלך הסיר שירה זו מן התורה וחיברו בתהלים...

וכן מש"כ בדבר עציון גבר דשל אדום היה לא מצד שהיה מארץ אדום אלא שהיה זה של מהיטבאל בת מטרד שהיה עיר שמביאין שם הזהב והיה זה קודם שמלך שאול ולכן כתבו בימי כנסת הגדולה בחומש שלא תתמה איך בא עציון גבר לאדום..."


דברי רבי יהודה החסיד בעניין שירת הבאר מובאים גם על ידי ראשון נוסף. רבי מנחם ציוני בפירושו על התורה, בפסוק של שירת הבאר, מביא בסתם את דברי רבי יהודה החסיד בשמו, ואינו מעיר עליו דבר.


תא שמע מביא גם קטע מדברי רבי שלמה ב"ר שמואל הצרפתי, מתלמידי רבי שמואל החסיד ורבי יהודה בנו (כ"י פריס 353):

"פירוש שמו של עזאזל שהוא כמו מדבר... שכן בלשון ארמי קורים למדבר עזאזל... ואל תתמה על מה שכתוב בתורה לשון ארמי, מפני שלא כתב הוא זה הפסוק. וזה הוא הסוד שאנו אומרים שלא אמר משה זה הפסוק אלא אחר כתבו. ואל תתמה על מה שאני אומר אחר כתבו, כי יש לו חברים במקרא, כלומר הרבה יש שלא אמר משה רבינו כמו "ויעל משה" עד "לעיני כל ישראל", וכמו "הלא הוא ברבת בני עמון", שזה ודאי לא כתבו משה, מפני שבשעה שאמר משה זה הפסוק עדיין לא היה ברבת בני עמון, ומהיכן היה יודע משה, אלא ודאי אחר כתבו... (הוא מסביר שזה ודאי לא נאמר ברוה"ק כיון שלא היה בכך צורך)... וכן, "הכנעני אז בארץ" שאמר הגאון בפרשת לך לך "...יש לו סוד והמשכיל יבין וידום" פירוש אם שכנענן לא תפשו מיד אחר, אם כן אחר כתבו."






נראה שאת הלגיטימציה לפרש כך, לקחו הראשונים מהמחלוקת בבבא בתרא טו. :

"תניא: וימת שם משה עבד ה' - אפשר משה חי וכתב וימת שם משה? אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע דברי ר"י ואמרי לה ר' נחמיה. אמר לו ר"ש אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב (דברים לא) לקוח את ספר התורה הזה?"



האברבנאל שהובא לעיל מתנגד לפירוש כזה, ונראה שהאברבנאל בזה לשיטתו, שהוא מכריע בסוף ספר דברים כדעת רבי שמעון, שמשה רבינו הוא שכתב את שמונת הפסוקים האחרונים בתורה.

האברבנאל שהובא לעיל כותב שדברי הרמב"ן הם בגדר "כי דבר ה' בזה". נראה שטענה זו מבוססת על הגמרא סנהדרין צט. :

"תניא אידך כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו זהו כי דבר ה' בזה."

שאר הראשונים ודאי יבינו שאין כוונת הברייתא למי שאומר שיש פסוק שמשה לא כתב, אלא למי שטוען שמשה שיקר וכתב פסוקים בשם ה' שה' לא אמר לו לכתוב.


התנגדות נחרצת עוד יותר לפירושים כאלה, ניתן למצוא במגן אבות לרשב"ץ (ח"ב פ"ב עמ' כט) :

"ודע, כי בכלל האמונה בתורה מן השמים הוא להאמין כי התורה כולה מבראשית עד לעיני כל ישראל, הכל היא מן השמים, וכל האומר יש פסוקים נוספים בתורה כמו וירדוף עד דן, והדומים לו, כופר באמונה. ואפילו בשמונה פסוקים שבסוף התורה, אף על פי שיש מי שאומר בתלמוד שיהושע כתבן, חלקו עליו ואמרו שה' היה אומר ומשה כותב בדמע, וזה הדעת נכון. וכן האומר בקצת פסוקים שהם דברי משה, הוא כופר בזה, כי משה כתב התורה כמעתיק ספר חדש מספר קדמון."

לכאורה דברי הרשב"ץ תמוהים, שיוצא מדבריו שהתנא הסובר ששמונה פסוקים אחרונים משה כתבן, הוא אפיקורס!

עוד צריך לעיין מה המשמעות של טענת רבי שמעון בגמרא: "אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב (דברים לא) לקוח את ספר התורה הזה?". מה הקושי של רבי שמעון?

- דו"ד

פרעתוני,

טענתך היא בדיוק הדעה שממנה באתי להוציא. לדעתי, המציאות היא הפוכה בדיוק. הדעה המקובלת ברשונים היא שייתכנו פסוקים שלא משה כתבן, ולכל הפחות אין זו אפיקורסות. כפרפרזה על דבריך הייתי אומר שרק מעט מזעיר של ראשונים כתבו שזו אפיקורסות, וקובעי הדעות בימינו מחפשים אותם בנרות (מסיבה ברורה).

זה מה שבאתי להראות במקבץ הראשונים הזה.

(דעת הרמב"ן די ברורה, שאם הוא כותב שכיבוש חרמה אירע בימי יהושע, אז לא מסתבר להבין שמשה כבר כתבו בתורה. לגבי הראב"ע לא ידוע לי על דרך הגיונית אחרת לפרש את דבריו, ובנוסף הבאתי שני ראשונים שפירשו את דבריו כהבנה הפשוטה.)



- דו"ד

לגבי הרמב"ן - כותב רמב"ן (בתור אחד מהתירוצים), כך:
והשלים עוד בכאן לספר, כי החרימו ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען אחרי מות יהושע לקיים את נדרם אשר נדרו ויקראו שם הערים חרמה. והוא מה שנאמר בספר שופטים (א טז) ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד, ושם כתוב (פסוק יז) וילך יהודה את שמעון אחיו ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקרא את שם העיר חרמה, ושם נשלם הנדר הזה. אבל השלים הכתוב להזכיר הענין בכאן, וזה כענין הפרשה שאמרה ברדת המן (שמות טז לד לה) ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען, והוא לאחר מיתתו של משה עד ממחרת הפסח (יהושע ה יב). וכן אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגו' (להלן לד יז), נבואה שיהיו חיים וקיימים, כי לא יתכן שיהיה השם מיחד להם אנשים על הספק אבל היה ראוי שיצוה ליהושע בעת החלוקה:
http://www.tora.us.fm/mfrjim/rmbn/MefarsheyTanach004-21.htm

וממה שסיים 'וכן אלה שמות האנשים... נבואה שיהיו חיים וקיימים', נראה ברור שגם את התירוץ הזה הוא אומר שנכתב על שם העתיד בדרך נבואה, ולא לאחר מות משה.

וראוי להזכיר את דברי ראב"ע על מי שפירש את פרשת המלכים אשר מלכו באדום כמדברים לאחר התורה:
אלה המלכים. יש אומרים כי בדרך נבואה נכתבה זאת הפרשה. והיצחקי אמר בספרו, כי בימי יהושפט נכתבה זאת הפרשה, ופירש הדורות כרצונו. הכי קרא שמו יצחק, כל השומע יצחק לו, כי אמר כי הדד הוא הדד האדומי ואמר כי מהיטבאל אחות תחפנחס. וחלילה חלילה שהדבר כמו שדבר על ימי יהושפט, וספרו ראוי להשרף. [...] והאמת שפירוש לפני מלך מלך על משה מלך ישראל, וכן כתוב ויהי בישורון מלך.

לגבי שאלתך על ר"ש - דבריו ברורים. נאמר למשה 'לקוח את ספר התורה הזה', ואם הושלמה כתיבתו לאחר מות משה, אי אפשר לקרוא 'ספר תורה' לספר שחסרה בו אות אחת, לא כל שכן פסוקים שלמים.

סופו של דבר, נשארו לנו דברים סתומים של ראב"ע, מובאות אזוטריות (במחילה מכבוד תורתם) של ר"י החסיד ושל דעת זקנים, ותו לא מידי. מול אלה יש להביא את כל הפרשנים, ראשונים ואחרונים, שלא הסבירו ולא ביארו את 'סודו' של ראב"ע, ובכל הפסוקים הללו פירשו שנכתבו בזמן משה.

[אגב, ניתן להעלות לדיון את עניין 'תיקוני הסופרים', שרוב הפרשנים פירשו שאין זה תיקון סופרים ממש, אך מצינו כ"י של רש"י שמשמע מהם שאכן זהו תיקון סופרים ממש, וייתכן שהיו עוד שפירשו כך.]

ידוע לי שניתן להתווכח לגבי כוונת הרמב"ן, ושיש מהפרשנים המאוחרים שכך הסבירו, אך כתבתי מראש שנראה שכוונתו, כפי שגם הבין בו האברבנאל, שזו תוספת מאוחרת. לדעתי, המסביר באופן אחר מושפע מדעות קדומות, ולאו דוקא מחיפוש האמת.

(דוקא מכך שלגבי שמות הנשיאים כתב שזו נבואה, ולגבי חרמה לא כתב כן, נראה להוכיח להיפך, שהרי ברור שיש הבדל לגבי מידת הסבירות לומר שזו נבואה. אני מודה שיש עירפול ברמב"ן, אך אני חושב שדוקא הערפול הזה, שאיננו אופייני לרמב"ן, מוכיח את הבנת האברבנאל, שהיה פה מה להסתיר.

ראיה חזקה נוספת להבנת האברבנאל, היא מכך שהרמב"ן כאילו מתעלם מדברי הראב"ע במקום, ואיננו מתייחס לכך שהוא כבר פירש את הפסוק הזה, ואף הביא פירוש דומה לפירוש הרמב"ן - שזו תוספת מאוחרת - (וגם דחה אותו). זאת שלא כדרך הרמב"ן בכל מקום להתייחס לדברי הראב"ע, וכפי שהרמב"ן גם כותב בהקדמתו לפירושו. במיוחד במקרה זה שפירושו של הרמב"ן כל כך דומה לפירוש שהראב"ע דחה, ועוד שאפשר כל כך בקלות להבין שזהו אותו פירוש, נראה שהיה על הרמב"ן להדגיש מהי כוונתו. לכן נראה שבאמת, כפי שכותב האברבנאל, הרמב"ן סתם בכוונה.)


לגבי דברי הראב"ע על פירוש יצחקי, נראה מפורש שמה שהראב"ע מתנגד לדעת יצחקי זה במה שאמר "כי הדד הוא הדד האדומי ואמר כי מהיטבאל אחות תחפנחס". כלומר, יצחקי טען שמישהו שיקר והכניס בתורה רשימה מאוחרת של מלכים, ויצר את הרושם כאילו הם היו מוקדם יותר ("לפני מלוך מלך בבני ישראל"). כנגד זה יוצא הראב"ע ומתנגד לכך בתקיפות.



לא הבנתי את הסברך בשיטת ר"ש - מדוע אי אפשר לקרוא 'ספר תורה' למה שמשה כתב לפני שהוא מותו?


אינני חושב שניתן להוכיח משהו מ"כל הפרשנים ראשונים ואחרונים שבכל הפסוקים פירשו שנכתבו בזמן משה". ראשית, לא נראה לי שעברת על כל דבריהם ובדקת זאת. שנית, ייתכן שלא כתבו כן, כי חשבו שיש להסתיר זאת מההמון. שלישית, ייתכן שלא רצו להכנס לשאלה הזאת, שנתונה כבר במחלוקת תנאים. רביעית, ייתכן שבפרשנות לא היה נראה להם כך, אך לא ראו בכך באיה אמונית.

דעתי היא ש"לא ראינו אינה ראיה", וכדי להוכיח את דעתו של אדם, יש להביא דברים שהוא כתב, ולא דברים שהוא לא כתב.



סוף דבר, אני נשאר בדעתי, שידוע לי על שמונה ראשונים שהבינו שיש אפשרות שנוספו פסוקים מאוחרים (ראב"ע, ריט"ע, ר"מ אלמושנינו, רמב"ן, הדר זקנים, ר"י החסיד, ר"מ ציוני, ר' שלמה). זאת לעומת שני ראשונים בלבד שראו בעייתיות בכך (אברבנאל, רשב"ץ). לדעתי, דוקא השיטה האחרונה תמוהה מאוד בין מסברא, ובין מצד מחלוקת התנאים.








- דו"ד

נשוב אל רמב"ן: אינני מבין את דחיותיך. ברור שרמב"ן מביא את שמות האנשים אשר ינחלו את הארץ, בתור סיוע לדבריו. ודון מינה ואוקי באתרה. אם שם דרך נבואה, גם כאן. זהו אמנם תירוץ לא פשוט, אך לכל הדעות זהו תירוץ לא פשוט, ולכן רמב"ן הביא עוד תירוצים. גם לגבי הזכרת ראב"ע, פעמים רבות שרמב"ן לא הזכיר את ראב"ע בדבריו, ואין לדון מאי-הזכרתו; מה גם שראב"ע מביא פירוש 'רגיל' בדברי עצמו, שהם שני מקומות. ומדוע דווקא להתייחס אליו?
בכלל, אם כה פשוט לומר שנוספו פסוקים לאחר מתן תורה, מדוע נדחק ראב"ע כאן לומר שהם שני מקומות, ומדוע נדחק לומר בפרשת 'אלה המלכים' שמשה רבנו מלך היה? נראה שברור שלדעתו זהו דבר בעייתי, ולכן גם הסתיר בסודות את דבריו כשדן במקומות ה'בעייתיים' לפי דעתו. מה שברור, שגם לפי ראב"ע אין זה 'דבר פשוט'.
מחלוקת התנאים היא רק לגבי הפסוקים האחרונים של יהושע. אמנם ניתן להרחיב את דעת ר"י גם לפסוקים אחרים, אבל מצד שני אפשר לומר ש'אין לך בו אלא חידושו'. אגב, כידוע, פסק הרמב"ם כדעה שכל התורה נאמרה למשה, וזה מתאים לשיטתו על ייחודה של נבואת משה דווקא. ועוד יש לציין הבדל בין שמונת הפסוקים לשאר, שאת שמונת אלו יכול משה לכתוב/לומר בדרך נבואה ורק צריך שיהושע יכתוב טכנית את הדברים, כדי שלא יהיה שקר בספר תורה. אך זאת אין לומר על שאר המקומות. כלומר, גם לשיטת ר"י אין צורך לומר שיהושע (או נביא אחר) היה נביא בדרגתו של משה.

בכלל, השיטה המדברת על הוספת פסוקים בתורה היא בעייתית מאוד בהקשר זה בדיוק. שכן לפי הרמב"ם ורבים מגדולי ישראל, נבואתו של משה רבנו היא אחד מעיקרי הדת, ואחד ההבדלים הבסיסיים בין התורה לשאר הנביאים והכתובים. ופרשה שלמה ייחד לכך הכתוב 'אם יהיה נביאכם... לא כן עבדי משה... פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות'. אמירה שנוספו פסוקים לאחר מות משה, מורידה חלק מפסוקי התורה מתחת לדרגת 'פה אל פה' מחד, או מעלה נביאים אחרים לדרגה זו, לכאורה בניגוד לדברי התורה עצמה, ושמה פתח מסוכן לאפשרות שיקום נביא או חולם חלום ויחליף את התורה.

אם כן, מכלל הרשימה שהבאת, אני רואה דברי ראב"ע סתומים, דברי ר"י החסיד, ועוד כמה ראשונים (במחכ"ת) שאינם מן השורה הראשונה.

אני חוזר על דבריי, שאילו המוצא של הוספת פסוקים לאחר התורה היה ברור ופשוט, היה ראב"ע משתמש בו במקומות לא מעטים, שהצבעת אליהם. ואילו לדעת ראשונים אחרים הוא היה אפשרי ולגיטימי, היו הם משתמשים בהם, לפחות פעם אחת.

כאמור, אל מול האמונה בישראל מקדמת דנא בנבואתו של משה, ואל מול ההבדל הברור שבין כתיבה 'טכנית' של פסוקים על ידי יהושע לבין הוספת פסוקים מאוחרת, יש לומר בבירור שהמוציא מחברו עליו הראיה.

הרמב"ם פוסק ששמונת הפסוקים האחרונים נכתבו ע"י משה , וכן פוסק הרמב"ם שס"ת שחסרה בו אות אחת פסול . וזוהי ההנמקה של ר"ש " יכול ס"ת חסר אות אחת וכו' " ומימילא סובר הרמב"ם ששום דבר בתורה לא הוסף אחרי משה.

קבלתי:

בפרושי הורה לר' יהודה החסיד, מהד' י"ש לנגה, תשל"ה, על דברים ב, ח [עמ' 198]:

"מאילת ומעציון גבר. וא"ת היאך באו לעציון גבר כמו שאומ' באלה מסעי ויסעו מעציון גבר, והלא של אדום היה כדאמ' בדברי הימים (ב, ח יז) ואז הלך שלמה לעציון גבר על שפת הים בארץ אדום. ואומר אבי שעציון גבר לא היה של אדום כ"א מלך אדום נשא מהטבאל בת מטרד (בר' לו, לט) והיא הכניסה לו את עציון גבר, שמתוכה היו מביאין הזהב מן מלכות (אופיר. דהי"ב ח, יח) שהוא נמצא כמו מרשיילא או פנדייא שעוברים דרך שם לעכבו, כך לא היו יכולין לילך אחר הזהב אם לא היו באין לעציון גבר מתחילה, זהו בת מי זהב שהכניסה לו עיר שממנה הולכין במים עד הזהב. וזהו לא נעשה עדיין בימי משה כי אם לפני מלוך מלך לבני ישר' (בר' לו, לא), פי' קודם שמלך שאול אחריכן, אבל בימי שלמה כבר נעשה. לכן כתבו בימי כנסת הגדולה בחומש שלא תתמה איך בא עציון גבר לאדום כמו שכתוב בדברי הימים (ב, ח יז)".

כזאת בא אצלו כבר על בראשית מח, כ ובמ' כא, יז, ובדומה בעוד קטעים.לפרשה שהתחוללה בעקבות זאת ראה אגרות משה יו"ד ח"ג סי' קיד, קטו.

במהדורה השניה של הספר הושמטו שלושת הקטעים הללו. את המהדורה הראשונה אין להשיג, ובכלל הספר כבר אינו ניתן לקניה. על הקטעים הללו ועוד כתב פרופ' גרשון ברין, "קוים לפירוש התורה של ר' יהודה החסיד", תעודה, ג - מחקרים בספרות התלמוד בלשון חז"ל ובפרשנות המקרא [בעריכת מ"ע פרידמן, א' טל, ג' ברין], אוניברסיטת ת"א תשמ"ג, עמ' 226-215.

בהמשך לכך, תוך אזכורם המפורש של הנ"ל ומוסף עליהם עוד קטעים כגון אלו מבני החוג והזמן, פרסם פרופ' י"מ תא-שמע את מאמרו "על ביקורת המקרא באשכנז בימי הביניים", בספר הזכרון לשרה קמין, ירושלים תשנ"ד, עמ' 459-453. המאמר נכלל בספרו 'כנסת מחקרים', כרך א: אשכנז, מוסד ביאליק ירושלים תשס"ד, עמ' 273 ואילך.

עכשו כשקראתי שוב את הקטע הנ"ל ועוד קטע אחר, בשניהם הוא נוקט את המלה "חומש", ולרגע נצנצה בי הדעה שמא ר"י החסיד מבדיל היטב בין "חומש" לבין "תורה". אבל לשם כך צריך לבדוק את כל דבריו המובאים בספר, והם מתוך קטעים רבים וכת"י שונים. וגם לא נראה לי שיש מקום באמת להבדיל כך. מה עוד שתא-שמע מביא קטע מאת ר' שלמה ב"ר שמואל הצרפתי, מתלמידי ר' שמואל החסיד ור' יהודה בנו:

"פי' שמו של עזאזל שהוא כמו מדבר, וזה הפי' הפסוק 'לשלח אותו לעזאזל' - ומה הוא עזאזל? 'המדבר'. שכן, בלשון ארמי קורין למדבר עזאזל... ואל תתמה על מה שכתב בתורה לשון ארמי. מפני שלא כתב הוא זה הפסוק. וזה הוא הסוד שאנו אומרים, שלא אמר משה זה הפסוק, אלא אחר כתבו. ואל תתמה על מה שאני אומר אחר כתבו, כי יש לו חברים במקרא, כלומ' הרבה יש שלא אמר משה רבינו, כמו 'ויעל משה' עד 'לעיני כל ישראל', וכמו 'הלוא היא ברבת בני עמון' (דב' ג, יא), שזה ודאי לא כתבו משה... וכו' וכו'".

נראה אפוא שאם נרצה להציל את ר"י החסיד מיד מבקשי נפשו, באומרנו שהבחין במונחיו בין "תורה" ל"חומש", נצטרך לאשש זאת משאר דבריו וכתביו, וגם לומר שסלל לו שביל משלו בין אנשי חוגו, וזה יהיה קצת מוגזם.

אגב, באחד מספריו של פרופ' דב שוורץ ראיתי שמאה 13 ו14 בספרד אחד מהתיבונים או כדומה הרחיב את היריעה - בשלשלת בעלי הדעות הללו - עד שקבע שיש 36 פסוקים כאלה בתורה [כפי שאני זוכר].





תוקן על ידי - נישטאיך - 26/08/2005 4:26:48

בסוף חומש דברים כותב האבן עזרא מפורש "לפי דעתי כי מזה הפסוק כתב יהושע".

בסדר, אבל זה לא חורג ממחלוקת התנאים המדוברת (אגב, עד כמה שזכור לי, נראה שלשיטתו שמונת הפסוקים אינם שמונת הפסוקים האחרונים, אלא מתחילים מן הפסוק ה-12 מהסוף).

הפרעתוני
לא הבנתי אותך, אתה טוען שלאבן עזרא היה גרסה אחרת בגמרא? במקום 8 פסוקים 12 פסוקים

לא, אלא שה-8 לא מתחילים בפסוק ה-8 מהסוף.

פירושו של האברבנאל בדעת הרמב"ן אינו מוכרח כלל,כפי שציינו כאן.

ובפרט מן הפרט,שרבנו עזרא גירונדי, מרבותיו של הרמב"ן בקבלה,(אם כי לא הישיר) כותב בפירוש כי מי שאומר שיש פסוק בתורה שלא כתבו משה רבנו זה מינות ואפיקורוסות.

דעת האב"ע היא בגדר "סוד".ויד הכל שווה לפענחו.כרצון הפרשן.מה עוד,שאין בפירושו אלא פשט הנראה לעין ואינו נכנע למסורה.אמנם לעניין אמונה,אפשר שאף הוא יודה שאין לנו אלא דברי חז"ל.

רבי יט"ע כתב בעצמו שבדברי האב"ע חלו בו ידיים.ואף שהוא פירוש כוונת האב"ע כנ"ל,אפשר שזה ג"כ אחד מדברי התלמידים.ולא נמנע רי"ט מלפרשם.גם ללא הערה על תכנם.

דברי ר"י החסיד יצאו מפי בנו,ואפשר שלא דק,או שכוונתו אחרת.או שאינו הולך אלא ע"פ פשט הנראה ללא חיוב מסורת.כעין האב"ע.

כיון שבכל טיעון כעין זה,אנו נכנסים לספק מינות ואפיקורוסות,להלכה יש לנקוט לחומרא ללא ספק.

אגב,הרמב"ם אינו היחיד,כ"כ גם התוספות במקום אחר,כי כל התורה מפיו של הקב"ה.והתורה היא מה שבידינו(ומסתמא כ"כ עוד רבים).ולא תוחלף ולא תשתנה .ומקרא מלא הוא בבל תוסיף.וזו האמונה הנפוצה בכל ישראל בכל הדורות,ובכלל מיותר לחפש מי שיטען את המפורסם באומה כל כך.(כעין שכתב הרמב"ם בפיה"מ במנחות)שהדברים המפורסמים וידועים מיותר להעלותם על הכתב.ודאי בדבר כזה הידוע לכל ישראל מטף ועד זקן.

יתירה מזאת המקובלים הקדמונים אף התמודדו עם הסוגיא של שמונה פסוקים אחרונים,ואף שיצאו הדברים מפי התנאים,תירצו אותם בדרך שלא תחלוק על המקובל באומה.כי כל התורה שבידינו כתבה משה מפי הגבורה.

(זהו בקיצור)

הפרעתוני,
אכן נראה שיש גם הרבה מגדולי ישראל שלא סברו את יחודיותה של נבואת משה ולכן נתנו לנבואה מעמד בפסק הלכה, כגון הכוזרי.
אותה קושיא שלפי הרמב"ם ר"ש ח"ו אפיקורס ניתן לשאול על הסוברים מצוות בטלות לעתיד לבוא.

אריק,
גם אלה שנתנו לנביא מעמד של פוסק, לא נעלם מהם 'אלה המצוות - שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה', וגם לא פרשה שלמה בתורה על 'לכן עבדי משה' וגו'. ח"ו, הם לא נתכוונו להשוות את נבואת משה (פנים אל פנים) לנבואת שאר הנביאים (מראה וחידות). אלא אמרו שמותר לנביאים, גם אם אין הם פנים אל פנים, לפסוק הלכה, להכריע, בתורת משה (או בגזרות תקנות ומנהגות).

ר"ש אינו ח"ו אפיקורס לפי הרמב"ם, שכן הוא אומר ש'משה כותב בדמע' (=ככל הנראה סוג של דיו סתרים), כלומר זו עקרונית נבואת משה אלא שיהושע כתבה טכנית.

מה שאמנם לא נכון לשיטת ראב"ע, הכותב מפורש שיהושע כתבו בנבואה, ועל 'ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה' כתב שאולי כתבו בסוף ימיו.

מכאן נלמד שקיימת אפשרות לפי הראב"ע (בצורה מפורשת!) שנכתבו פסוקים עד סוף ימי יהושע לפחות, בנבואה. וייתכן שהשווה נבואת יהושע לנבואת משה במובן מסויים, שגם אליו נאמר 'וידבר ה' אל יהושע לאמר', ונאמר עליו 'עבד ה'', ומשה סמכו וכו'.

ומכך שראב"ע נכנס לדוחק של 'עד היום הזה' לסוף ימיו של יהושע (זה בכל זאת לא הרבה זמן) ולא אמר שייתכן שנכתב מאוחר יותר, אפשר היה אולי ללמוד שלדעת ראב"ע אפשרות ההוספה נגמרה בסוף ימי יהושע.

אגב, לגופו של 'עד היום הזה' נראה שזו מליצה, שפירושה 'לנצח' (נאמר גם על איבוד מצרים 'עד היום הזה'), ואם כן אפשר היה לכתוב את זה כבר ביום מות משה.

עיין היטב בכוזרי מאמר שלישי, אני לא זוכר כעת את המיקום המדויק כי אין לי כאן ספרים וכן באגרות הראי"ה (כנ"ל).
לגופו של ענין מה מועיל בדמע, הרי גם כך ספר התורה אינו כשר ואי אפשר להחשיבו כספר תורה.
ככלל נראה לי שרבותינו האשכנזיים התיחסו לדברים ביתר דינמיות בניגוד לרמב"ם שניסה למסד עיקרי אמונה, ועדיין צ"ע האם רב יוסף הסובר מצוות בטלות לעתיד לבוא הוא אפיקורס לדעת הרמב"ם.

תוקן על ידי - אריק123 - 28/08/2005 10:52:20