גם הרמב"ם אומר: " וכאשר ידע משה רבנו, עליו השלום, שלא נשארה לו מחיצה שלא הסיר אותה, וכי נשלמו בו כל מעלות המידות כולן והמעלות השיכליות כולן - בקש להשיג מהות השם יתברך על אמיתת מציאותו - אחר שלא נשאר לו מונע - ואמר : הראני נא את כבודך. והודיעו השם יתברך : שאי אפשר לו זה, בהיותו שכל נמצא בחומר,רצונו לומר : מאשר הוא אדם והוא אומרו: כי לא יראני האדם וחי. הנה לא נשארה לו בינו ובין השגת הקדוש ברוך הוא על אמיתת מציאותו אלא מחיצה אחת בהירה - והוא השכל האנושי שאינו נבדל. וגמל אליו יתברך חסד בתת לו מן ההשגה - אחר ששאלה - יותר ממה שהיה אצלו קודם שאלתו, והודיעו : שתכלית ההיא אי אפשר לו, מפני שהוא בעל גשם. וכנה אמיתת ההשגה ב"ראית פנים" - כי האדם כשיראה פני חברו, תהיה אז בנפשו חקוקה צורתו עד שלא יתערב לו עם זולתו, אפילו בשעה שאינו רואה אותו. אבל כשיראה אחוריו - אף על פי שהוא מכירו בראיה ההיא - פעמים יסופק עליו ויתערב לו עם זולתו... ואי אפשר לאדם להשיג זה השיעור מן ההשגה - אלא שהוא עליו השלום, השיג למטה מזה מעט. והוא אשר כנה ואמר: וראית את אחורי, ואני עתיד להשלים זה בספר הנבואה (מורה נבוכים)
וכאשר ידעו חכמים, ששני המינים האלו מן הפחיתיות, רצוני לומר: המידות המוסריות והשכליות,הם אשר יבדילו בין השם יתברך ובין האדם, ובהן יתרון מעלות הנביאים, אמרו על קצתם במה שראו מחכמתם ומידותיהם : ראויים הם שתשרה עליהם שכינה כמשה רבנו, ולא יעלם ממך עניין הדמיון - שהם דמו אותם בו, לא שהשוום אליו חלילה..."
נשלח ב-24/9/2002 14:42
קראתי בעיון את האשכול ופלאתי היא על אותם אלה שהשואה האיומה לא שינתה אצלם מאומה. אינני אומר ח"ו שאחרי השואה צריך להפסיק להאמין אני רק טוען שהאמונה התמימה הופכת למורכבת יותר. על קיר מרתף בקלן שם התחבאו יהודים בשנות המלחמה נמצאה הכתובת הבאה (תרגום מיידיש)
"אני מאמין בשמש - גם אם אינה זורחת
אני מאמין באהבה - גם אם איני חש בה
אני מאמין באלוהים - גם אם הוא שותק"
ימי השואה מאז ומעולם עוררו אצלי שאלות קשות על איך? למה? ומדוע? גם אחרי שקראתי כמעט כל הסבר אפשרי החל בקלטות של גרילק ונויגרשל עובר ל"אם הבנים שמחה" וכלה ב"ויואל משה" לא הבנתי את פשר הנהגתו בעולם ואת הסתר הפנים הנורא. עד שקראתי את הספרון של צבי קוליץ "יוסל רקובר מדבר אל אלוהים" מדובר בצוואה פקטיבית שכותב אותו רקובר על חורבות גטו וורשה לאחר שמשפחתו נרצחה במרד. את ליבי כבשו מספר מילים שהם התשובה האמיתית והכנה ביותר שמצאתי עד היום:
"אני מאמין באלוהי ישראל, אף על פי שהוא עצמו עשה הכל כדי שלא אאמין בו. אני מאמין בחוקיו אף על פי שאיני יכול להצדיק את מעשיו. יחסי אליו שוב אינו יחס של עבד כלפי אדונו, אלא של תלמיד כלפי רבו. אני מרכין ראשי מול גדולתו, אך לא אנשק את השבט בו הוא מלקה אותי. אני אוהב אותו, אבל את תורתו אני אוהב יותר. וגם אילו התאכזבתי ממנו, את תורתו הייתי מקיים. אלוהים הוא דת, אבל תורתו היא אורח-חיים - וככל שאנו מתים יותר למען אורח-החיים הזה, כן גדלה נצחיותו"
נשלח ב-24/9/2002 14:55
קלונימוס, שלום וברוך הבא
למיטב הבנתי, לא התכוונו לדון כאן על השואה לעומת מושג הא-לוהים.
דווקא שמעתי בשם האדמו"ר מליובביץ והרב מבריסק זכרונם לטובה, שהשואה הרי הוכיחה שישנה הנהגה מיוחדת מכוונת לעם ישראל המובדל מכל העמים.
הדיון, לפי כותרת האשכול, הוא הא-לוהים ש(כפי שדובר בפורום)איני יכול שלא להאמין בו, האם מושלם פעלו? ואם כן, איך זה מתאים לשואה? אולי דווקא, רק מתפתח פעלו, ואז אין הפרטים האכזריים ביותר של השואה, מסתירים את תמימות פעלו.
נשלח ב-24/9/2002 17:16
קלונימוס, ברוך הבא
כשקראתי את הודעתך, הרגשתי צורך להביא את דבריו של השופט חיים כהן ז"ל.הוא כידוע נולד למשפחה חרדית, וכנראה שאחת הסיבות שאיבד את אמונתו היתה בגלל "השואה"
אביא קטע מתוך הספר "חיים כהן שופט עליון, שיחות עם מיכאל ששר"
"עד היום לא השתחררתי מן התדהמה הזאת. קל לומר שאין מוחו של אדם מסוגל לתפוס את דרכי האלוהים, אני מודע לכך, אך אינני מוכן להתנחם בכך. כשם שהתייאשתי מלהבין, כך התייאשתי מלהאמין. קראתי באחד הספרים הרבניים שבשואה הוציא הקדוש ברוך הוא את הקללות שבתוכחותיו מן הכוח אל הפועל.עם כל האימה האיומה שבקללות הללו, אפילו הקב"ה לא יכול להעלות בדמיונו את מראה השואה שלמעשה ירדה עלינו. ואיומו של האלוהים, שיסתיר פניו מאיתנו אם נחטא לו, בוצע אמנם במלואו, אבל הסתר הפנים אינו מסביר כלום. יש הסתר פנים שבשום אופן אינו יכול לעלות בקנה אחד עם הצור תמים פועלו שכל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול. לימדוני שלעולם לא ינום ולא יישן שומר ישראל- ומסתמא לא יעצום את עיניו ולא יסתיר פניו כולי האי. על "כצאן לטבח יובל" אומרים אנו, ובכל זאת שמך לא שכחנו- בעצם היתה הדעת נותנת שנשכחהו. הפעם לא נשאר בי כוח לשאת אותו"
קלונימוס מקוה לא להצטייר בעיניך כיהירה ומתנשאת, אך לצערי ישנם אנשים חכמים בתחום מסויים, וממש לא עמוקים בתחומים אחרים.בעיני חיים כהן ז"ל הקב"ה היה מן שר משפטים שהיה ממונה על הצדק, וכאשר לא מלא את חובתו פסק חיים כהן ז"ל מלהאמין בו
אלוהים הוא אלוהיי האנושות כולה, ובני האדם כולם נבראו עם אותו טבע אנושי, שכהבחירה לעשות טוב או רע נתונה לשיקול דעתו של האדם
השואה שהיא האסון הקרוב ביותר שעבר על העם היהודי(ואני לא משווה) הוא אחד מהאסונות הרבים שפקדו את העם הזה, בתחושה שלי רק "היהודי החדש" שצמח לאחר קום המדינה פתאום קיבל לגיטימציה לכל הירהורי הכפירה האלה.
בתולדות ההיסטוריה האנושית קרו וקורים מעשה זוועה נוראיים, והשאלה היא האם לאותם קורבנות מעשי הזוועה אלוהים קשור באיזו שהיא צורה?
השואה מהווה שאלה קודם כל וכמדומה לי אחרי הכל רק מבחינה רגשית.
אסביר את דברי: אנו רגילים לראות את הקב"ה בתור אבא אוהב, ולא בתור מלך כועס. איננו רוצים שינהג בנו כמו בשואה. אבל מה נעשה, והתנהגויות כאלו מצויות בלקסיקון העונשים והאזהרות שהשאיר עבורנו בתורה, בפרשיות התוכחות.
מסיבה זו, מעולם לא ראיתי בשואה קושיא על הההשגחה הפרטית. לא מבחינה זו. הקב"ה הזהיר, ואם לא שמענו בקולו ולא רצינו להאמין שהוא מסוגל להעניש, הנה למדנו בדרך הקשה שכן.
ולאידך גיסא -
האם רק השואה היא דבר מעורר תמיהה? לא ראיתי בשואה שום קושיא שאינה מתעוררת אצל מי שנאלץ לבקר אי פעם במחלקה אונקולוגית, ה' ירחם...
החיים בעולם הזה מהווים שאלה גדולה על מידת טובו יתברך, באשר חיינו תמיד קצרים מדי, רוויים מדי בצרות ובייסורים.
ובכלל, כיצד ניתן להסביר את מנגנון הענישה? אם תרצו, תוכלו לשאול כבר על סיפורי הבריאה: האם צריך היה להעניש את אדם הראשון בעונש כה כבד רק בגלל שאכל, לפי הסיפור, פעם אחת מעץ הדעת? האם העונש היה צריך להגיע לו ולזרעו אחריו? אם הקב"ה רצה לחנך אותנו, האם הדרך היחידה היא לתת לנו עונשים? בתור אבא, אני משתדל יותר בחינוך ילדים שלא באמצעות ענישה. אז מדוע שהקב"ה, רחום וחנון, יעשה כך? (ועיין בתומר דבורה לרמ"ק).
בחיי היום יום, האם ניתן להסביר עונשים שמגיעים לאנשים צדיקים בתור עונש על זילזול בהלכות מוקצה, נניח, שאינן אלא דרבנן, ואיני יודע אם מי שעובר עליהן לעיני בית דין יקבל אפילו מלקות דרבנן? לוח העונשים בידי שמים אינו מובן, ולפי שיטות מוסריות רבות, אינו נראה מוצדק.
איני אומר שאין תשובות. יש בשפע. אך אם אנו נשארים ברמת התחושה והפליאה, השאלות מתבקשות. ואת התשובות יש לבחון בעיון רב, כי לכל הסבר יש מחיר תאולוגי.
כל האמור לעיל מתכנס לתוך נושא גדול, כבד ועצוב שנקרא בלשון הפילוסופית "בעית הרע". דווקא כאן בפורום מצאתי רעיון של תשובה גנוז במשפט אחד קצר, "השם מתפתח פעלו". אבל כיון שלא אני בעל הרעיון, יבוא בעל הרעיון ויסביר את עומק כוונתו.
אוסיף התחלה של הסבר נוסף, משלי.
הדרך המקובלת להסביר שכר ועונש היא מתוך העיקרון של העולם הזה כניסיון. לפי התפיסה המקובלת מדורי דורות, באנו לעולם הזה כדי להתנסות, ואם הצלחנו מה טוב, ואם ניכשל, חלילה, המחיר נורא, ולכן מוטב לסבול בעולם הזה עונש סופי מאשר לסבול לנצח נצחים בעולם הבא.
ראו את דברי הרמח"ל בדרך ה' שמציג את השיטה הזו בצורה בהירה ומוצלחת ביותר.
ובכל זאת, בעיני עצם העיקרון הוא תמוה. האם מערכת היחסים שמתוארת כאן בין הקב"ה לבין העולם היא סבירה וקבילה? אני סבור שלא, וראוי להאריך בכך.
עיקר התשובה בעיני הוא שאין זה אלא הסבר, משל אפשרי מבין המשלים שאנו רוקמים כדי להסביר לעצמנו מה תפקידנו בעולם. המשלים הללו מתחלפים מדור לדור לפי ההבנה. ובזמננו עלינו לאמץ משלים חדשים, תואמים יותר. (יותר ולא לגמרי, כי מי אומר שהגענו לתכלית ההשגה). הסבר כזה יכול להיות העיקר של "הצור מתפתח פעלו", אבל ניתן לחשוב גם על הסברים אחרים.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-24/9/2002 19:32
ר' דוד הלבני-וייס מסיגט פרופסור לתלמוד באוניברסיטת קולומביה שפרש בשנת 1985 מבית המדרש לרבנים (JTS) בעקבות הסמכת נשים כרבניות כתב בזכורונותיו את הדברים הבאים:
"רבי שמעון בר יוחאי, התנא הארץ-ישראלי המרכזי מן המאה השנייה, אמר בעניין אחר, מן הסתם באירוניה מסוימת 'ארבעה דברים הקדודש ברוך שונאן ואני איני אוהבן' (תלמוד בבלי, נידה טו ע"ב). גם אני רוצה לומר כן בקשר לשואה. יש ארבעה דברים שהקדוש ברוך הוא מתעב (זו תקוותי), ואף אני מתנגד להם. ארבעה דברים אלה הם: ראשית, ההצדקות התיאולוגיות של השואה, שיש לדחותן ולפוסלן. שנית, עצם העלאת השאלה התיאולוגי מדוע היתה השואה, כאילו יכולה להיות לכך תשובה...." (שני הנוספים לא רלוונטים)
נשלח ב-24/9/2002 20:55
הצלחי למצוא אי-שם בתקיות המחשב שלי את המסה שכתב עמנואל לוינס ביחס לאמונה ולשואה ובהקשר ספציפי על "הצוואה" של יוסל רקובר. המסה נושאת את השם "לאהוב את התורה יותר מאשר את אלוהים" ואני מתכבד להביא אותה (כמדומני) בשלמותה.
"בין הפרסומים האחרונים שראו אור במערב בנושא היהדות מצויים כמה טקסטים יפהפיים. הכישרון באירופה בא בקלות. אבל טקסטים אמיתיים הם נדירים. היות שלימודי היהדות נידלדלו במאה השנים האחרונות. התרחקנו מן המקורות. הידע שממשיכים לייצר אינו מעוגן במסורת משכילית. זה ידע אוטודידקטי, גם כשאינו פרי אלתור. כותב שכל קוראיו יודעים פחות ממנו - דינו להישחת. בהעדר מבקרים או שופטים , מבלבלים הסופרים את חוסר ההתנגדות הזו בחירות, ואת החירות הזאת הם מבלבלים בגאונות. אין איפה תימה שקוראים אינם בוטחים בפרסומים הללו, ורואים ביהדות - שמיליונים מאלה שרחקו ממנה עדיין תובעים אותה לעצמם - אוסף של דקדוקי - עניות מגושמים, פלפולים חסרי עניין או חשיבות.
זה עתה קראתי טקסט שהוא גם יפה וגם אמיתי, אמיתי כמו שרק סיפור יכול להיות. סופר אלמוני פירסם אותו בכתב-עת ספרותי בישראל, ארנולד מנדל תרגם אותו לבטאון הציוני La Terre Retrouvee של פאריס, נתן לו את הכותרת יוסל בן דוד רקובר מטרנופול מדבר אל אלוהים, ונדמה שעורר ריגשה בקוראיו. אך הוא ראוי ליותר. הוא חושף רמה אינטלקטואלית המשקפת יותר מאשר חומרי קריאה של אינטלקטואלים, יותר מאשר מושגים שנשאלו למשל מסימון וויל, ה"צעקה האחרונה" במינוח הדתי, לפי מה שהכל אומרים היום בפאריס. אדרבא, הטקסט הזה טבוע בחותם הלמדנות היהודית, מוסתרת בעדינות אך בוטחת, והוא מבטא חוויה אמיתית ואותנטית של חיי רוח.
הטקסט מוצג כמסמך שנכתב בשעות האחרונות של הלחימה בגטו וארשה. ככל הנראה היה המספר עד לכל הזוועות; הוא איבד את ילדיו הרכים בנסיבות איומות. הוא השריד האחרון למשפחתו, אף כי גם סופו קרוב, והא מצווה לנו את הגיגיו האחרונים. דמיון ספרותי, ודאי, אבל דמיון שבו כולנו, הניצולים, מזהים את עצמנו מתוך תחושה של סחרור.
איני מתכוון לספר את כל הסיפור, אף על פי שהעולם לא למד כלום ושכח הכול. אני מסרב להציע כאן את הגדולה שבזוועות כמופע, ולהשתמש בזעקות הלא-אנושיות האלה כדי לקשור לעצמי כתרים, של סופר או של במאי. את הזעקות האלה אי אפשר לכבות; הן מהדהדות שוב ושוב במרחבי הנצח. מה שעלינו לעשות הוא להקשיב למחשבה האצורה בהן.
מה משמעות של סבל החפים? כלום אין הוא מעיד על עולם נטול אלוהים, יקום שבו האדם הוא קנה-המידה היחיד של טוב ורע? התגובה הפשוטה ביותר, הנפוצה ביותר, תהיה בחירה באתאיזם. זאת תהיה גם התגובה ההגיונית ביותר של כל אלה שעד לרגע זה תפסו את האלוהים כמין אלוהות של גן-ילדים, המחלקת פרסים, מטילה עונשים או סולחת של משגים, וברוב טובה, מתייחסת אל בני האדם כאל ילדים נצחיים. אבל אני חייב לשאול את האנשים האלה: באיזה מין דמון צר-אופקים, באיזה מין קוסם מוזר איכלסתם את השמים שלכם, אתם, המכריזים היום שהשמים האלה בעצם - ריקים? ומדוע אתם ממשיכים לחפש, תחת השמים הריקים האלה, עולם שהוא הגיוני וטוב?
יוסל, בן דוד, חווה את הוודאות של קיום האל בעוצמה חדשה, תחת שמים ריקים. כי אם יוסל קיים, בבדידות כזאת, הרי זה כדי שיוכל להרגיש את כל האחריות של אלוהים מוטלת על כתפיו. בדרך המובילה אל האל האחד יש תחנת-ביניים שאין בה אלוהים. המונותאיזם האמיתי חייב לעצמו את התשובה לדרישות הלגיטימיות של האתאיזם. אלוהים של אדם בוגר מתגלה בדיוק בריק של השמים הילדותיים. ברגע שבו הסתלק האל מן העולם והסתיר את פניו (אליבא דיוסל בן דוד), הוא "מסר כך את בני האדם קורבן ליצריהם הפראיים", נאמר בטקסט שלנו. ו"כשאיתני הרשע היצריים שולטים בעולם, רק טבעי הדבר - אבוי - שהקורבנות הראשונים יהיו אלה המייצגים את האלוהי והטהור".
אני סבור שהאל המסתיר פניו אינו הפשטה של תיאולוג וגם לא דימוי של משורר. הסתר הפנים הוא השעה שבה הצדיק אינו מוצא שום סעד חיצוני, השעה שבה שום מוסד לא מגן עליו, השעה שבה נחמת השכינה האלוהית בתוך הרגש הדתי הילדותי נמנעת ממנו גם היא, השעה שבה הפרט יכול רק בתוך תודעתו שלו, הווה אומר - רק דרך הסבל; סבל במובנו היהודי המיוחד, שלעולם אינו נטען בערך של הכפרה המיסטית על חטאי העולם. מצב הקורבנות בעולם השרוי בתהו ובהו - כלומר, בעולם שבו אין הטוב מסוגל לנצח - הוא המצב של סבל. הוא חושף אלוהים שוויתר על כל גילוי שיש בו כדי לסעוד, ואשר קורא לבשלותו המלאה של האדם הנושא באחריו גמורה.
אבל האל הזה, האל המרוחק הזה - המסתיר את פניו ומפקיר את הצדיק בידי הצדק שאינו מנצח - פורץ מיד מבפנים. זוהי אינטימיות החופפת, מבחינת התודעה, את הגאווה שבהיותך יהודי, הגאווה שבהשתייכותך המסוימת, המוחשית, היסטורית - פשוט כך - לעם היהודי. "להיות יהודי פירושו...להיות... שחיין החותר ללא הרף נגד הזרם העכור, המרושע של האנושות... אני מאושר על שאני שייך לעם האומלל מכל העמים שבעולם, עם שתורתו מגלמת את הנעלים והיפים שבחוקים ובתורות-המוסר". קירבה עם האל הנאדר נקנית ביסורים קשים. מתוקף השתיכותי לעם היהודי הסובל, האל המרוחק הופך להיות אלי. "אני יודע עכשיו שאתה אלוהי, שהרי אינך, אינך יכול להיות, אלוהיהם של אלה שמעשיהם הם העדות האכזרית ביותר לכפירתם העיקשת". סבלו של האדם הצדיק, הסובל למען הצדק שאין בו נצחונות, הוא ההתגלמות החיה של היהדות. ישראל - ההיסטורי והפיסי - שב והופך לקטגוריה דתית.
האם יתכן אל כזה, המסתיר את פניו אך הוא מוכר כנוכח ואינטימי? כלום מדובר בקונסטרוקט מטפיסי, ב"קפיצת מוות פרדוקסלית" salto mortale בנוסח קירקגארד? אני סבור שההיפך הוא הנכון: קלסתרה הייחודי של היהדות מתגלה כאן - היחס בין אלוהים לאדם אינו התלכדות רגשית באהבתו של אל שהתגלם בבשר-ודם, אלא קשר רוחני בתיווך התורה. הדיבר, דיבר ערטילאי ולא מגולם, הוא בדיוק זה שמבטיח אלוהים החי בתוכנו. הביטחון באלוהים שאינו בא לידי ביטוי בשום סמכות ארצית אינו יכול להיסמך אלא על ההוכחה הפנימת ועל הערך שבתורה. לכבודה של היהדות ייאמר, שאין בה שום ממד של עיוורון, ומכאן נובע המשפט הזה של יוסל בן דוד - גולת הכותרת של כל המונולוג - שכל התלמוד מהדהד ממנו: "אני אוהב אותו, אבל את תורתו אני אוהב יותר. וגם אילו התאכזבתי ממנו, את תורתו הייתי מקיים". חילול שם שמים? זוהי, למיצער, הגנה מפני השיגעון הנובע מקשר ישיר עם הקדושה בלי תיווך של הסברים. אבל במיוחד, זהו ביטחון שאינו נשען על נצחון של שום מוסד, הוכחה פנימית למוסר שהתורה מביאה איתה. מבע קשה, גם להלכה וגם למעשה, שאינו מותיר עוד מקום לשום תהיות. סימון וויל, מעולם לא הבנת דבר תורה! "אלוהינו הוא אומנם אלוהי הנקמות", אומר יוסל בן דוד, "ותורתנו אומנם מלאה איומי עונש על עבירות, ולו הקלה ביותר, אבל הגמרא מספרת לנו כי די היה בכך שהסנהדרין... תגזור דין מוות רק פעם אחת בשבעים שנה, כדי שדייניה יכונו בפי כול 'קטלנים'. כנגד זה, אלוהי העמים האחרים, הקרוי בפיהם 'אלוהי האהבה', ציווה לאהוב כל נברא-בצלם, אבל בשמו רוצחים בנו ללא רחם, יום אחר יום, זה קרוב לאלפיים שנה".
האנושיות האמיתית של האדם והרוך רב-העוצמה שלו באים לעולם יחד עם מלותיו המחמירות של אלוהים תובעני. הרוחני לא ניתן כחומר מוחש אלא מכוח ההיעדר, אלוהים הוא מוחשי לא מכוח ההתגלמות אלא מכוח החוק השמיימי; אלוהים הוא מוחשי לא מכוח ההתגלמות אל מכוח התורה; וגדולתו אינה במסתוריותו הקדושה. גדולתו אינה מעוררת חיל ורעדה, אלא ממלאת אותנו במחשבות נעלות ביותר. אלוהים מסתיר את פניו כדי לדרוש מן האדם הכול, וזאת דרישה על אנושית בעליל. אלוהים ברא אדם המסוגל לענות, מסוגל לגשת אל אלוהיו כנושה ולא תמיד כחייב - כלום אין זו גדולה אלוהית באמת? הנושה, אחרי הכול, הוא בעל אמונה מובהק, אבל הוא גם זה שאינו נכנע להתחמקויות של החייב. המונולוג שלנו מתחיל ונגמר בסירוב הזה להיכנע. האדם מסוגל להשים מבטחו באלוהים-נעדר הוא גם האיש הבוגר המודד את חולשתו שלו: המצב ההרואי שבו הוא נתון הופך את העולם ליקר-ערך, אך גם מסכן אותו עצמו. האדם הזה הבשיל בזכות האמונה שמקורה בתורה, והוא קובל בפני אלוהים על גדולתו המופרזת ועל דרישותיו המוגזמות. הוא יאהב אותו למרות כל מה שאלוהים ניסה לעשות כדי להניא אותו מאהבתו. "אל תמתח יותר מדי את החבל", זועק יוסל בן דוד. החיים הדתיים אינם יכולים להיגמר במצב ההרואי הזה. אלוהים חייב לגלות את פניו, הצדק והכוח חייבים להתלכד, מוסדות הצדק חייבים להתקיים בעולם הזה. אבל רק אדם שזיהה את פניו המוסתרים של אלוהים יוכל לתבוע את חשיפתם. באיזו דיאלקטיקה רבת-כוח נוצק השוויון בין אלוהים לאדם בתוך-תוכה של הדיספרופורציה ביניהם!
הנה כי כן, התרחקנו מן ההתלכדות החמה והכמעט חושית עם האלוהי באותה מידה שהתרחקנו מן הרהב הנואש של האתאיסט. זהו הומניזם מלא וחמור, קשור באהבת-אל קשה! ולהיפך: אהבת האל חופפת את רוממות האדם! אל אישי, אל יחיד - אלה אינם מתגלים לעיני הצופה כמו תמונה בחדר-חושך! הטקסט שהערנו עליו כאן מוכיח כיצד האתיקה וסדר העקרונות בונים יחס אישי ראוי לשמו. לאהוב את התורה יותר משאוהבים את אלוהים, פירושו בדיוק להגיע אל אלוהים אישי שכנגדו אפשר להתקומם, כלומר - שלמענו אפשר למות."
תוקן על ידי - קלונימוס - 9/24/2002 9:08:31 PM
נשלח ב-24/9/2002 21:11
הרבה אנשים ששרדו את השואה יצאו משם שבר כלי במובן הרוחני והריגשי
הרבה איבדו את האמונה בבורא עולם
הנושא של השואה הוא פצע כואב
לברוח משאולות של דת אי אפשר
לתת תשובות קשה מאד
שמעתי את הרב מוטי אילון שנתן שיחה על השואה והוא אמר כך
רם הודה על עמך כי לך היום אף לך הלילה
יש לי את הקסטה הזו שמדברת על השואה ועל הספר אם הבנים שמחה של הרב טייכטל הי"ד
תוקן על ידי - קלף - 9/24/2002 10:19:22 PM
נשלח ב-25/9/2002 07:27
חברים
נדמה שהדיון סטה לכיוון מטושטש.
שמעתי פעם מאחד שעסק בביקורת המקרא שהסביר למה כתוב פעם 'ויכבד השם את לב פרעה' ופעם 'ופרעה הכביד את לבו'. (איני מתכוין לגוף הנושא וגם לא לנידון ביקורת המקרא, רק לרעיון היוצא מהפירוש שקבלתי שאכתוב להלן. לכן נא לא להסיט את הדיון על פרעה ועל ביקורת המקרא, אלא על נידון הא-לוהים)
אמר ההוא, שמתבטאות כאן שתי אסכולות, אחת שייחסה לא-ל רק את הטוב, לכן השאירה את הכבדת לב פרעה לפרעה ואחת שייחסה לא-ל את הכל כולל הכבדת לב פרעה.
אתם הסטתם את הדיון כאילו אנו תופסים את האסכולה שהא-ל יכול לעשות רק טוב וישנה איזו בעיה בכך שהא-ל יעשה רע. נכון שרגשית אנו רואים את זה כבגידה באימון שנתנו לו, אבל זה רק כי חינכו אותנו לפי האסכולה שהוא עושה אך טוב, לכן נתנו לו את האימון הזה.
הדיון שנפתח כאן לא נראה שהוא בא ליישב סתירה כאילו הא-ל 'חייב' לעשות טוב ואיך נעשה רע.
נראה שהמשתתפים כאן, יכולים להשלים עם זה שאין משמעות 'א-ל' נסתרת על ידי שהצור פה ושם פעלו לא צודק כביכול, כפי שהבאתי מאבן עזרא ומהתלמוד (באשכול לחיים ולמוות).
הדיון מתחיל רק אחרי ההסכמה שא-ל יכול לעשות מה שהוא רוצה, ונקודותיו הן:
1. האם מה שהוא עושה, זה באמת מושלם ורק נראה לנו אחרת כיון שאין לנו את התמונה השלימה? (כך מתחמקת התשובה מאתנו לעולם עד התמונה השלימה),
2. או שלמרות האפשרות הנעלמת הזאת, יש לנו להניח את שעינינו רואות: פעלו מושלם בתשתית ומתפתח ליתר שלימות ואולי דווקא באמצעות האדם שהרי הוא גם חלק א-לוה?
3. או שגם לזה לא נתחייב ונתפוס את המציאות כ'נסתר פעלו' דהיינו שייתכן שאינו מתפתח לשלימות דווקא?
נראה לי שזה היה כיוון הדיון, 'מהו פעלו של הא-לוהים?' ולא 'האם א-לוהים סתירה לרע?' תקני אותי, יענטע, אם טעיתי.
תוקן על ידי - בוגיעלון - 9/25/2002 10:00:39 AM
נשלח ב-29/9/2002 00:31
בוגי,
נכון מאד. מעצם קיומו של הרע בעולמו של האלוקים, הרי שאין הרע סתירה לו. אך כמובן שלכך דרוש דיון על המושג באמצעות המלה אלוקים.
היה כבר דיון באשכול 'השם', אך נראה שהיה מרחף מדי. בדעתי לפתוח אשכול מתון יותר שידון בכך בצורה עקיפה, כדי שיהיה יותר סיכויים להשאיר את הדיון ברמה קלה יותר.
נשלח ב-3/1/2003 11:41
קראתי לפני הרבה זמן ספר פסיכולוגי מאת ד"ר אברהם יעקב טברסקי Love Yourself and Others Will Too. (הוא בעצם היה רב ממשפחת אדמורי"ם שנהיה ראש בית חולים פסיכיאטרי בפיטסבורג, המתמחה בהתמכרויות)
בספר הוא כותב על הפעם היחידה (או הראשונה - לא זוכר) שהוא הטיל בשאלה את החכמה הא-לוהית.
זה היה כאשר באה לפניו אשה מוצלחת שסבלה מאד בחייה בגין התמכרותה לסמים אשר היתה נערה בגיל שש עשרה.
שאלתו היתה איך זה שגורל האדם הוא להחליט החלטות גורליות שישפיעו על כל שאר חייו, כאשר עדיין אינו בשל לכך?
האמת היא שהמקרה הזה רק הביא למול העיניים השאלה העומדת בכל פינה. הרי כל (או רוב) הרוע בא ממה שמביא האדם על עצמו (רמב"ם מורה נבוכים ג נא.).
גם אם יאומתו המיתוסים של חטא עץ הדעת וחיי העולם הבא, הרי העובדה שאדם נוצר עם מנגנון בו יכול כל כך להרע לעצמו, מהווה חוסר תמימות הבריאה.
גם הפתגמים 'נהמא דכיסופא' (תרגומו: לחם חינם ופירושו: שמה שמגיע בעמל מהנה בהרבה יותר ממה שבא בחינם) ו'לפום צערא אגרא', מצביעים שטוב לאדם אתגרים בחיים. אבל די באתגרים להתקדמות גם ללא הנסיגות הכואבות הקיימות.
אי לכך, ניתן להסיק בוודאות ש'תמים פעלו' פירושו כאמור למעלה, 'מתפתח פעלו'.
ידיד חכם העיר לי בהוכחה פשוטה. למה יש כל כך הרבה זרעונים ההולכים לאיבוד כשיש צורך באחד בלבד? מזרע הפלפל עד לזרע האדם!
נשלח ב-6/1/2003 11:08
בוגי,
מאידך בל נשכח שהרבה מאד מאותו הרוע [החלטות גורליות בגיל לא בשל] ניתן היה למנוע אותו לו היו מחנכים ללמד את לשוננו לומר "איני יודע".
מי שבגיל 19 למשל, קרא ספרים על הדתות והחליט שהוא יהיה בודהיסט ושסיינטולוגיה זה שלילי, הרי אם לא ילמד לבדוק את יסודותיו מזמן לזמן [אולי כל ראש השנה], הרי טעותו בראשו.
וזה קורה אצל רובם ככולם. גם אם נניח שמסיבה חברתית אדם לא יקפוץ מאסכולה לאסכולה ומדת לדת, אבל בינו לבין עצמו שלא ישקר את עצמו לשקוט בהרגליו.גם אם יחליט שהוא נשאר עם מה שיש לו מתוך ברירת מחדל ואי וודאות, אבל שידע שזה משום כך ולא ישלה את עצמו בצדקת דרכו עד שיבוא לתרצה בק"נ טעמים.
מצד שני אנו גם עדים למידת רחמים שאין "הנפש החוטאת תמות", כך שקשה מדי להתיימר ולהסיק על פעלו של הצור. איני מתחמק מהערתך, בוגי, שהרוע המסוים הזה קיים, אבל אלמד את לשוני לומר "איני יודע" גם בנושא זה. לא רק מחוסר התמונה השלימה, אלא גם בתמונה החלקית שלפנינו, איך נדע את מצב עומק הנפש לשפוט את הטוב עבורה?
נשלח ב-10/3/2003 09:02
הערה-הארה בנושא "הצור תמים פעלו" שעלתה בלימודי אמש.
באשכול זה [וגם באחרים - מנגנון החיפוש שוב לא זמין ] פירשו "תמים" בתהליך ושבעצם "הצור מתפתח פעלו".
יש לציין שגם אם נניח כך "שהצור מתפתח פעלו", הרי בהמשך ההתפתחות ל"הצור מושלם פעלו" יצטרכו אלו שסבלו מכך שעולמו של הצור עדיין לא היה מושלם, לקבל פיצוי כזה הולם שלמפרע היה כדאי להם לסבול. גם זה חלק מההתפתחות, שהכל -כולל העבר- בסוף יהיה מאוזן.
זה ההיגיון העומד מאחורי האמונה בצדק הסופי [משיח-תחה"מ-עוה"ב]!
נמצא כי "הצור מתפתח" היינו אך צורה של "תמים" ולא ניגוד!!!
] פירשו "תמים" בתהליך ושבעצם "הצור מתפתח פעלו".
