א. אנו מזהים משמעות ל"הרמוניה". המשמעות היא יחס מתוקן בין חלקים שונים, ובלשון מדוייקת יותר יחס מתואם.
למשל אם היד שלי פועלת בהתאם לבקשת מחשבתי, הרי שביחסים שבין היד למחשבתי, יש הרמוניה. אם היד מכה אדם ללא צדק, הרי שלכאורה אין הרמוניה בין "המחשבה והיד" לאדם - דיס הרמוניה.
ב. בין חלקים רבים במציאות, גם לא זו האנושית, אנו מזהים הרמוניה. למשל, בהנחה שיבול מסויים הוא טוב, הרי שאם הגשם מגדל אותו, יש הרמוניה בין היבול לגשם, ובין היבול לאדם המסתפק ממנו וכן על זה הדרך.
ג. האדם מכוון אל התאמה. אי התאמה תערער את מחשבת האדם - תפריע, והרמוניה תציב עולם ללא תקרים - שלם יותר. זו נקודת המוצא לחיפוש הרמוניה מירבי.
ד. כאשר אנו מחפשים הרמוניה, עלינו להבדיל ב' הבדלות -
1. בין הרמוניה כללית בבסיס המציאות, לבין הרמוניה המקיפה גם את הפרטים הנגזרים מהכללים הנ"ל.
2. עלינו להבחין בין ב' רמות הרמוניה, זו שאין בה שלילה ורוע, לזו המשרתת טוב באופן אקטיבי. השווה יד שאינה מכה לעומת יד עוזרת.
אינני מצפה ממך שהנך מתכוין ברצינות שלאלוהים לא היתה דרך אחרת!!!!! (אולי נהייתי כה תמים שאני כבר לא יודע להבחין בין בדיחה לפדיחה?!)
נשלח ב-4/2/2005 02:05
אלוקים שאני יכולה להבין אותו - קטן עלי
אלוקים שאני לא יכולה להבין אותו - גדול עלי
אין משהו למידה שלי??
נשלח ב-4/2/2005 15:23
נעמי
(רק תדעו שאני משקיע המון עבודה להכין איקונים).
אמנם, זה בדיוק הענין. שאנו רוצים מצד אחד להבין את האלקים, ומצד שני ברור לנו שזה בלתי אפשרי.
אני סבור שבדבריך מיצית את הפרדוקס הטמון בעצם הנסיון לעמוד בקשר עם האלקים.
והתשובה לפרדוקס היא לא שכלתנית, אלא אקזיסטנציאליסטית. חיים את הסתירה. לפעמים מרגישים את הקרבה ואת ההבנה, ולפעמים את הריחוק הנורא, (ובמיוחד - את הפחד שאולי אם איני מבין אז... גם זה קורה, כפי שהתבאר באשכולות אחרים).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-6/2/2005 14:36
אינני שותף להשקפת העולם שבה יש כוונת מכוון מאחורי כל מאורע בעולם ואני מניח שאתם יכולים לנחש איך נראה חיפוש כזה, אחרי "סיבה" אוניברסלית, בעיני אדם לא מאמין. יחד עם זאת, גם כשאני מנסה להביט על הדברים דרך עיני המתדיינים כאן, אני לא מבין למה יש בהכרח בעיה.
הנראטיב היהודי שאני מכיר, כולל מחזורים של פעולה אנושית ותגובה אלוקית. בני אדם - לאו דווקא יהודים - מבצעים פעולה של רצון חופשי ובתגובה, הקב"ה מעניש, או מזכה בפרס, או רושם הערת אזהרה.
אם המאורעות בעולם הם אכן במחזורים כאלה, מדוע לא לשייך את מלחמת העולם השניה, על כל זוועותיה, לפאזה של הפעולה האנושית, במקום לזו של התגובה משמיים?
תוקן על ידי - יבוסי - 06/02/2005 14:39:59
נשלח ב-6/2/2005 16:02
קיבלתי ממישהו שאינו יכול לכתוב פה.
***
שאלת שתיקתו של האל בשואה איננה בהכרח שאלת 'צדיק ורע לו' ההיסטורית. ניתוח אקראי של השאלה מעלה כי התוהים מבקשים בעיקר לדעת כיצד שמט האלוקים מידיו את המושכות ברגע האמת.
במידה רבה, תפישתנו את האל כמשגיח דומה לתפישתנו את תפקודו של הורה או בעל סמכות אחר בשנות הילדות. ההורים מניחים לפעמים לילדים לריב בעצמם, ואולם הילד יודע היטב כי הורהו דרוך ניצב על משמרתו, ואם תגלוש המריבה לפסים קיצוניים יפעיל את סמכותו.
הקו האדום שונה מבית לבית ומהורה להורה, ועם זאת הוא ברור לחלוטין לילד. הוא מאמין ונוכח פעמים רבות כי יש דברים מסוימים ש'אבא לא יתן לזה לקרות'.
אנשים רבים הרגישו לאחר השואה כי האלוקים הסיח לרגע את דעתו מן המתרחש, כביכול. מערכת האיזונים הנורמלית קרסה, גורמים מרסנים שונים לא הופעלו.
בעצם מנסה כל אדם לטפול את האשמה על הרוצחים, כמובן. הם הרעים. הם אלה שהגיעו לשיא של שפלות. דווקא נימוקים דתיים, מהסוג האומר "הנאצים הם רק השליח, המקל" - מגבירים את התחושה הקשה. הכדור חוזר אפוא לאלוקים: מדוע הנחת לזה לקרות.
אבל אין זו השאלה היחידה.
ברמה מופשטת יותר, עשוי כל אדם לשאול את עצמו כיצד מתיישבת הימצאותו של רוע עם תפישת האל כ'טוב'. היות והיהדות אינה גורסת כי השטן הינו יישות בפני עצמה, מקור הרוע, הרי שאנו נדרשים לקבוע כי גם מקור הרוע הוא אלוקי.
במילים קצרות: אם יש רוע בצורה 'טהורה' כלשהי, הרי שהוא הוא השאלה האמיתית.
עם זאת, אין בכך כדי לקבוע שהשואה הייתה בהכרח התגלות של 'רוע' מהסוג האמור. אמנם התקיימה במשך כמה שנים מציאות קיצונית של אי-סדר, רצח ורשעות, אולם התפישה האנושית הכילה תמיד דרגות חריפות יותר של רוע, לפחות בדימיון.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-6/2/2005 18:23
אולם התפישה האנושית הכילה תמיד דרגות חריפות יותר של רוע, לפחות בדימיון.
אינני מצליח להבין למה כוונתך.
האם "רוע טהור" בעיניך הוא רוע שאין למעלה ממנו? האם אתה יכול לגבות את הטענה/אבחנה/הגיג הזה באיזו הגדרה, או אמת מידה?
האם כל רוע שיש למעלה ממנו הוא נסבל בעיניך, או לפחות כזה שאינו מעמיד במבחן את תפיסת הבורא כמיטיב? האם הרוע נמדד בכוונת המרע, או בהגעת המורע לקצה יכולת הסבל שלו? האם כל רוע ניתן להרחבה על ידי הגדלת מספר הניזוקים, או טמפרטורת הכבשן, או משך זמן החשיפה לנאום של שמעון פרס?
מכל מקום, חזרתי והצצתי בדברים כ"ח ואני מסכים שברמת הדמיון, יש רוע שלפחות ניתן להשוותו לזוועות מלחמת העולם השניה.
נשלח ב-8/2/2005 21:01
באמת, שאין לי הסבר למה כל החכמים כפנתיאון זה מתלבטים רבות כ"כ סביב הנושא של 'מיטיב', או האם הזניח לרגע האלוקים את תפקידו כ'משגיח' כביכול.
הנחת היסוד תמיד היא, שמקרה השואה הוא או טובה לא מוסברת, או הזנחה והסתר של רגע.
תקראו את פרשת האזינו, את ההבטחה האלוקית של 'וביום פקדי ופקדתי' שאחרי חטא העגל, ותבינו שגם אם אין בכוחנו לשייך באופן מוחלט כל אסון למסובב, הרי שאין כאן לא שכחה, ולא היפוך סדר ההנהגה, אלא מימוש הבטחות של סדר העולם, כפי שקבע הבורא יתברך.
לאחר חטא העגל, נגזרה על עם ישראל כליה, שהומרה בתשלומים רב שנתיים - וכל דור פורע את חשבון שורש עמו.
ואולי העמדה התיאולוגית הראויה היא עמידה של סרבנות ומרי בפני מתן כל הסבר או תירוץ.
ההסברים שנשמעים מדי פעם, כולל אלה שבאשכול זה, דוגמת: "טובה לא מוסברת", "הזנחה והסתר של רגע", "עקירה של שן כדי להציל את כל הגוף" וכו' אינם מכבדים את אמונתנו.
יש דברים נוראים שצריכים להישאר במצב של שאלה תמידית ונצחית, בבחינת עמידה בפני התהום, בלי התיימרות להשיב.
נשלח ב-30/4/2008 16:00
שחרית, כל כך קל לחיות עם שאלות?
נשלח ב-30/4/2008 16:05
לא.
ולחיות עם השואה זה קל?
נשלח ב-30/4/2008 16:08
ולכן אנשים מנסים לחפש תרוצים האם אני מבין את התרוצים או מקבל אותם? לאו דווקא.
מומלץ לעיין בסדרת שיעוריו של הרב תמיר גרנות על השואה
