מה שווה החתימה שלהם?

ב"ה.

נישטאיך,

שלום!

עשרות רבנים חתמו על פס"ד שהסתמך על שכ"ט. קשה לי מאוד לקבל את הנחת היסוד הקובעת כי קבוצה גדולה של רבנים אינם מבינים את ההלכה בסימן שכ"ט ו/או את המכתב בנוסחו העברי.
ייתכן שחלקם או אפילו רובם אינם מסוגלים להבין ניואנסים ודקויות של פרט זה או אחר, אך את רוח הדברים והמסקנה הבסיסית מבינים אף מבינים.

איני מכירם אישית, ולכן איני יכול לקבוע מה קרה שם בפועל. אני טוען שהדברים שאתה טוען שקרו אינם מוכרחים ואף אינם מסתברים.

אמנם הגדרת את הודעתך האחרונה כסיכום, אך בכל זאת אין בית מדרש בלא חידוש, ותחושתי היא שהוצאת את המרצע מן השק. יצרת קשר בין החתימה בנושא זה ובין החתימה בנושא אחר, שכנראה לא אהובה עליך (כמו שעלי אינה אהובה), בלשון המעטה. זה כנראה מה שכ"כ מציק לך.

מהו הקשר בין חתימת המשיח, לחתימה על פס"ד נגד פינוי גוש קטיף? אין קשר! אני נמנה על קבוצה לא קטנה של אנשים שאינם סובלים את ההחתמה על פסק הדין המשיחי, אך בהחלט רואים בעין יפה פרסומים (כמובן, מבוקרים בניסוחם ובתוכנם) השוללים בתכלית השלילה את פינוי גוש קטיף.

תיאורית שלושת השלבים, ככל שיפה היא מבחינה מבנית-לוגית, איננה מתאימה לענייננו. למה חתמו כולם? כי זו דעתם, בניגוד כנראה לדעות של חלק מאלה שלא חתמו.
[לדעתי, גם הפס"ד המשיחי אינו תולדת עדריות. למה שם חתמו אלו שחתמו? יאמר מי שיאמר: אמונה זכה וטהורה. יאמרו אחרים: טירוף וחוסר אחריות. יש אולי מקרים של חנופה ופוליטיקה. אך לאו דווקא תופעת ה'עדר'. הא ראי'ה: לא כל הרבנים החב"דים (הנגועים לשיטתך במחלת ה'עדר'), חתמו. לאידך גיסא, חתמו רבים מאלה שאינם חב"דים (היינו לא נגועים).]

לעניין סימן שכ"ט:

גם אם הסעיף בסימן שכ"ט אינו הסיבה הבלעדית שלא להחזיר שטחים, עדיין סיבה הוא, ולגיטימי לראות אותו כסיבה רלבנטית.

האם האמינו החותמים ביעילותו של פרסום ההלכה? - איני יודע מה בליבם.
באופן אישי לא נטיתי להאמין שלפרסום ההלכה יש סיכוי גדול לשנות משהו בדעתם של מקבלי ההחלטות.
באופן אישי לא נטיתי להאמין ביעילותם של דברים נוספים.
השאלה הזו שאלה טובה היא. אני חושב שלפעילויות השונות בקרב הציבור יש חשיבות ואולי אפילו חשיבות רבה. יש מקום לומר שאנשים שונים בתפקידים שונים צריכים להשמיע את קולם.
ישנה חובת מחאה, ישנו העניין ש"כאשר כואב צועקים", ישנה החובה המוסרית לגבות ולעודד בדרכים שונות ומכיוונים שונים את המפונים (שירגישו שהם לא לבד במערכה), ויש אולי תקווה, ולו קלושה, שאם אינו עניין לפינוי זה תנהו עניין למניעה מראש של פינויים אחרים. זה בהחלט נושא שדורש חשיבה.

למי היה מיועד סיפור שכ"ט? האם למי שאיכפת, אך אין לאיכפתיותו כל ערך?

מי אמר שאין לה ערך? - "בהדי כבשנא דרחמנא למה לך"!

סיפור סימן שכ"ט מיועד למי רוצה בסיס תורני-הלכתי לטענתו מבוססת ההגיון השוללת את הפינוי, והוא מבין שלסימן שכ"ט יש קשר, ואיכפת לו, ולאכפתיות שלו אין / יש ערך...



תוקן על ידי - yirmiahu - 01/09/2005 18:50:41

ירמיהו

קשה לך לקבל את הנחת היסוד שלי שקבעה, כי קבוצה גדולה של רבנים אינם מבינים את ההלכה בסימן שכ"ט ו/או את המכתב בנוסחו העברי.

איני יכול אלא לומר לך, שאילו היית מכירם היה לך הרבה יותר קל.

הדברים שאני טוען שקרו, אף שאינם מוכרחים, לא היו קורים אם "מישהו" היה חושב על המטרה והתוצאות האפשריות.

לדעתך, אין קשר בין חתימת המשיח, לחתימה על פס"ד נגד פינוי גוש קטיף, אך לדעתי, מה שהביא את אותם שחתמו על הפסק הדין המשיחי, הוא שגרם לאחרים לחתום על פסק דין "גוש קטיף".

איני שועל פרסומים מועילים, או אף פרסומים עם סיכויים סבירים להועיל, כ"ז שהסיכויים לתועלת גדולים מסיכויי הנזק, אך איני תומך בפרסומים היכולים רק להזיק, ללא כל סיכויי להועיל.

איני יודע איך ניתן אפילו לנסות ולהצדיק את חתימות המשיח, בטענות "אמונה זכה וטהורה", כאשר לפי תיאורו של הרמב"ם שאותו אימץ האדמו"ר, המשיח אינו משיח התלוי ב"אמונה", אלא הוא מוגדר במפרטים, ואף שאינם מדוייקים, די בהם כדי לשלול את אמונתם.

האם היית טוען "סיפורי בעש"ט" אלו, להבדיל על מאמיני הנצרות?

לא די ברצון החזק ביותר כדי ליצור מציאות.

אסכים עם דבריך שלא כל הרבנים החב"דים, הם פרות ה'עדר', השאלה היא, מהי סמכותם והשפעתם של הפרות שלא הצטרפו על אחרים,

לא די לאכול עשב בנפרד.

עדר צועד בעקבות מנהיגו, במקומות שבו המנהיג הוא שפוי, גם העדר נראה כשפוי, במקום שבו ההנהגה אינה שפויה, גם העדר בולט באי שפיותו.

פשוט מאוד.
_________

לעניין סימן שכ"ט:

טענתך שאינך יודע מה היה בליבם של החותמים, ואינך יודע אם הם האמינו ביעילותו של פרסום ההלכה, אינה מתקבלת אצלי, ואין ספק אצלי שגם אתה אינך מאמין שהוא טיעון מתקבל אצלי או אחרים, האם לא ידוע לך, שאף דברים שבלב אינם דברים, אם הם דברים שבלבו ובלב כל אדם, הם כדברים מפורשים?

אף שיש מקום לומר, שאנשים שונים בתפקידים שונים חייבים להשמיע את קולם, אין לשכוח שמחאה ותוכחה אינן מטרות לעצמן, אלא אמצעים להבאת תוצאה חיובית, אך כאשר המחאה תביא רק לתוצאה שלילית, ייתכן שהמחאה אסורה, ראה במגן אברהם סימן תרח סק"ג.

"כאשר כואב צועקים", אך כשאדם צועק כי מצפים ממנו לצעוק, הצעקה רק מצחיקה.

ולסיום:

אם היה קיים איסור הלכתי לפנות את גוש קטיף הוא לא היה סימן שכ"ט, תוכנו של הסימן הוא במשפט הפותחו בשו"ע:

"כל פקוח נפש דוחה שבת, והזריז הרי זה משובח".

שמקורו בבבריתא (יומא דף פד עמוד ב):

"מפקחין פקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין. הא כיצד? ראה תינוק שנפל לים - פורש מצודה ומעלהו. והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין".

הלכות סימן שכ"ט זה, אינן הלכות הקובעות אם מותר או אסור לפנות שטחים, או איך לכבות אש, לפנות הריסות, עזרה ראשונה, איך לנהל בתי חולים, מחלקות יולדות, או ימאות, אלא הן הלכות לחילול שבת במקרה של פיקוח נפש.






תוקן על ידי - נישטאיך - 04/09/2005 7:04:49

ב"ה.

נישטאיך,

כתבתי כי קשה לי לקבל את הנחת היסוד שלך בדבר אי ההבנה שאתה מייחס לקבוצת רבנים שאיני מכיר. אני גם נימקתי את הקושי שלי בכך, שמציאות כזו, שכשלושים רבנים מתקשים בהבנת סעיף בשו"ע שרבים אינם מתקשים בו, נראית לא סבירה. אתה משער שאילו הייתי מכירם הייתי מצטרף לדעתך. אולי. אין לי יכולת לדעת מה הי'ה קורה אילו. אני רק מקווה שאתה מכיר בהבדל בין "אני מבין בצורה שונה מהם" ובין "אני מבין בצורה שונה מהם, משמע: הם אינם מבינים".

גם הקשר בין החתימות על פסקי הדין מבוסס על הנחת יסוד לא מוכחת הרואה בחתימות 'עדריות'. כתבתי כבר שאין לדבר ראי'ה. ייתכן שאנשים חשבו והגיעו למסקנה שעליהם לחתום.
סיפרתי לבן משפחה על הדיון שאנו מנהלים ועל הטענות שאתה מעלה. אמרתי לו שאיני יודע מי אתה ומה מעשיך ואף איני יודע מנין אתה, אלא שהתרשמותי היא שאתה יושב באוסטרלי'ה. על-כך אמר לי, שגיסו, אשר גר באוסטרלי'ה, אכן סיפר על התלבטות שהיתה לו כאשר נתבקש לחתום על כרוז בנושא (אני משער שהוא הוא), והזכיר גם את הרגישות היתרה בקהילה האוסטרלית בנושא התמיכה במדינת ישראל.
כיצד נהג אותו גיס בסופו של דבר לא פורש לי, אך מעניינת אותי תגובתך אם יתברר שהחליט לבסוף להצטרף ולחתום.

גם אני איני יודע איך ניתן להצדיק את החתימה על פסק הדין המשיחי. לא כתבתי שאני מצדיק. כתבתי שיהי'ו כאלו שיצדיקו בטענת "אמונה זכה וטהורה".
מכאן התשובה גם לעניין המאמינים הנוצרים. הם יטענו ל"אמונה זכה וטהורה".

(לגבי דבריך "לא די ברצון החזק ביותר כדי ליצור מציאות", אין לי מספיק ידע כדי להסכים אתך או לחלוק עליך. רק רציתי להסב את תשומת לבך לאשכול סמוך העוסק בדיוק בנושא הזה כמדומני - "דרום חוקר: כוח האמונה".)

ברגע שאתה מסכים אתי שלא כל הרבנים החב"דים סובלים ממחלת ה'עדר', אתה שומט למעשה את הקרקע מתחת לטענתך. לו היו כולם תמיד ב"ראש אחד" זה עושה רושם של 'עדר'. אם יש כאלו ויש כאלו, אז אין 'עדר' - כל אחד חושב לגבי עצמו האם יצטרף לקבוצה זו או לחברתה. (ותוך כדי העיון והדיון בדברים עולה נקודה למחשבה: האם בית שמאי ובית הלל למשל הם שמות 'עדרים'?)

האם כאשר אנשי צבא הביעו את דעותיהם המקצועיות-בטחוניות, כשהסיכויים שהדברים ישפיעו על המהלך שכבר התגלגל ככדור שלג פראי כבר היו קלושים, ורה"מ כבר גילה את נחישותו הלא דמוקרטית (אופס! פוליטיקה), גם חשבת שעשו דבר לא נכון (בלשון המעטה)? למה כאשר רבנים מביעים את דעותיהם המקצועיות-הלכתיות, במצב שנראה חסר סיכוי להשפעה, זה הופך להיות פסול?

"כאשר כואב צועקים!". שוב, אתה מתבסס על השערות והנחות שלך. עד כה הנחת הנחות באשר למידת הידע וההבנה של אותם רבנים. כעת אתה מניח הנחות באשר לטיב רגשותיהם. הם, לשיטתך, לא צועקים מכאב אלא מפני הגזרה. הא מנלן? אני יכול להעיד על עצמי כי הרגשתי כאב (במידה מסוימת), ראיתי סביבי אנשים שהביעו כאב. למה לא יכול להיות שגם הם כאבו את הענין?

ולסיום:

סימן שכ"ט העוסק בפיקוח נפש מדגים פיקוח נפש. אחת הדוגמות היא נכרים שצרו וכו'. דוגמה זו מספקת את הבסיס ההלכתי להבנה שהכנסת אויב לישוב ספר (= פינוי שטחים החוצצים בין המדינה ובין אויביה) הוא מסוכן. לכן מותר למנוע זאת גם במחיר חילול שבת. לכן גם, במכש"כ וק"ו, אסור לאפשר וודאי לא ליזום מצב כזה.

הנה ציטוט משפט הסיום שלך, בתוספת דגשים שמתחתי תחת מילים מסוימות:
<< הלכות סימן שכ"ט זה, אינן הלכות הקובעות אם מותר או אסור לפנות שטחים, או איך לכבות אש, לפנות הריסות, עזרה ראשונה, איך לנהל בתי חולים, מחלקות יולדות, או ימאות, אלא הן הלכות לחילול שבת במקרה של פיקוח נפש. >>
לא כתבת אינן קובעות אם מותר או אסור לכבות אש, להגיש עזרה ראשונה או לילד אשה, כפי שהתנסחת באשר לפינוי שטחים!
ההלכה מתייחסת לשאלה אם מותר או אסור להציל במצבים מסוימים כלומר האם מצבים אלה מוגדרים פיקוח נפש. אחד מהם הוא נכרים הרוצים להיכנס אפילו על עסקי קש ותבן (פינוי שטחים). ההלכה לא מתייחסת לשאלת ה'איך' - איך להגיש עזרה ראשונה לפצוע, איך לילד אשה כשעוברה סובל מצוקה או איך להדוף את הנוכרים מגבול העיר עליה הם צרים. יחי ההבדל הקטן! לא, הגדול!

לכל חתימה המשקל שלה, הנה אשכול שעסק בחתימה חשובה:
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1526661

ושימו לב לחתימה שלי, כאן למטה.

אז גמר חתימה טובה!



למי בכלל חשוב מה כתוב בחתימה שלי?

yirmiahu

http://www.ajn.com.au/pages/archives/editorial/editorial-2005-50.html

August 12, 2005
EDITORIAL

Chabad must return home

IT seems easy, if short-sighted, to cast off the controversial petition effectively calling on settlers and Israel Defence Forces soldiers to illegally disobey orders as the work of fringe elements on the extreme end of Australia's Orthodox spectrum.

But it is much harder to understand why so many of the 33 mostly-Chabad rabbis, including their venerated Melbourne chief, Rabbi Yitzchok Dovid Groner, signed it. Many of the signatories apparently saw their leader's name and simply followed suit, without reading the fine print. And, regrettably, the fact that Rabbi Groner — whose contribution to the Yiddishkeit of this community is arguably unparalleled — was unwell at the time did not seem to bother them one bit.

While many of our more esteemed Chabad rabbis were wise enough not to agree to sign this inflammatory document, the Chabad movement as a whole has let itself and the entire Australian Jewish community down by publicising such extremist terminology at such a sensitive juncture in Jewish history. For whether Rabbi Groner was too unwell or whether the other 32 rabbis were duped into signing a petition they thought was intended for the Israeli Government, as some claim, is almost a moot point. By doing so they crossed a red line, and although some of them have now publicly distanced themselves from the incendiary rhetoric in the petition (as opposed to the halachic injunction to oppose the withdrawal from Gaza), the good name of Chabad in Australia has been tarnished.

The tragic terrorist attack in Shfar'am last week — perpetrated by an Orthodox Jew — should be a clarion call to us all of the danger of inflammatory words in such a volatile political climate.

The politicisation, and indeed subsequent radicalisation, of the Chabad movement since its first foray into Israeli politics in 1990 has been the Achilles heel of an organisation whose outreach work in the Jewish world is second to none. Chabad should return to its roots of imbuing Jews with Yiddishkeit instead of allowing, and even encouraging, its rabbis to invest their energy on the front-line of a divisive political battle.

The Lubavitcher Rebbe called on his emissaries to rekindle the Yiddishe spark in Jews dispersed in all corners of the globe. His rabbis should not be responsible for sparking a major division within the Jewish people — either in Israel or Australia

ירמיהו

יראו עיניך את אשר הקלידו אצבעותיך:

1) קשה לך לקבל את הנחת היסוד שלי בדבר אי ההבנה שאני מייחס לקבוצת רבנים שאינך מכיר.

2) אין ראי'ה ל'עדריות' , ייתכן שאנשים חשבו והגיעו למסקנה שעליהם לחתום.

3) סיפרת לבן משפחה על הדיון שאנו מנהלים ועל הטענות שאני מעלה. אמרת לו שאינך יודע מי אני ומה מעשי ואף אינך יודע מנין אני, אלא שהתרשמותך היא שאני יושב באוסטרלי'ה. גיסך אשר גר באוסטרלי'ה, אכן סיפר על התלבטות שהיתה לו כאשר נתבקש לחתום על כרוז בנושא (אני משער שהוא הוא), והזכיר גם את הרגישות היתרה בקהילה האוסטרלית בנושא התמיכה במדינת ישראל. כיצד נהג אותו גיס בסופו של דבר לא פורש לך. אם תאמר לי מי הוא גיסך, אוכל לומר לך אם הוא הצטרף וחתם.

לצערי, לא די בטענת "איני יודע", כדי לסתור את דברי.

אף אם אני מסכים אתך שלא כל הרבנים החב"דים סובלים ממחלת ה'עדר', איני שומט את הקרקע מתחת לטענתי, מפני שכתבתי שאותם שהם ב"ראש אחר", אינם בעלי הדעה וההשפעה, ומי שתלוי בפרנסתו באחד ממוליכי העדר, אין ספק שהוא יצטרף לעדרו.

ייתכן התשובה לשאלה שהעלית למחשבה: האם בית שמאי ובית הלל למשל הם שמות 'עדרים'? היא במאמר הבא:

"משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן - רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות". (ראה תוספות חגיגה דף טז עמוד א: "רבו מחלוקות בישראל ונחלקו לב' כיתות").

מה זה נשמע לך?

כאשר אנשי צבא מביעים את דעותיהם המקצועיות-בטחוניות בראיונות לאמצעי התקשורת, עליך לשאול את עצמך, למה הם עושים זאת כד להשפיע על המהלכים, או כדי להוכיח שלא נס ליחם?

גם כאשר רבים, מצהירים הצהרות בכתב עליך לשאול מדוע הן עושים זאת, ומה ברצונם להשיג ע"י הצהרה זו, אך כאשר הם מביעים דעות בדברים שאין להם כל מושג בהם, השאלה אינה למה הם עושים זאת, אלא מי הכריח אותם לעשות זאת.

איני מבין מדוע הנך חושב שאיני יודע מהו הידע וההבנה וטיב רגשותיהם של החותמים, שאותם אני מכיר מזה שנים רבות.

גם אני הרגשתי כאב, אך כאבי היה מהבחינה הרגשית, מראיית הריסת ישובים ופינוי אנשים מבתיהם, אך לא בגלל דאגה לבטחון ארץ ישראל, אך לא נראה לי שהצהרות הבל של רבנים על הסכנה לארץ ישראל, הן ביטוי לכאב שהוא.

ולסיום:

להבנתך:

סימן שכ"ט העוסק בפיקוח נפש מדגים פיקוח נפש. אחת הדוגמאות היא נכרים שצרו וכו'. דוגמה זו מספקת את הבסיס ההלכתי להבנה שהכנסת אויב לישוב ספר (= פינוי שטחים החוצצים בין המדינה ובין אויביה) הוא מסוכן. לכן מותר למנוע זאת גם במחיר חילול שבת. לכן גם, במכש"כ וק"ו, אסור לאפשר וודאי לא ליזום מצב כזה.

להבנתי:

סימן שכ"ט העוסק בפיקוח נפש מדגים רק את העיקרון של פיקוח נפש מהבחינה הצבאית, אחת הדוגמה שהובאה לכך היא נכרים שצרו וכו'. דוגמה זו מספקת רק את הבסיס ההלכתי להבנה, שייתכן שגם כיבוש ישוב ספר אחד ע"י האוייב יסכן את כל המדינה, ולכן ב"סתם" מותר לחלל שבת, אפילו כדי למנוע אפשרות רחוקה של כיבוש אפשרי של ישוב ספר ע"י האוייב, אך אין הלכה זו עוסקת במקרה בו אין אותו ישוב ספר חשוב להגנת המדינה, ולא בפינוי שטחים מתוכנן, וסיכון מחושב.

הבאת ציטוט ממשפט הסיום שלי, בתוספת דגשים משלך תחת מילים מסוימות:

<< הלכות סימן שכ"ט זה, אינן הלכות הקובעות אם מותר או אסור לפנות שטחים, או איך לכבות אש, לפנות הריסות, עזרה ראשונה, איך לנהל בתי חולים, מחלקות יולדות, או ימאות, אלא הן הלכות לחילול שבת במקרה של פיקוח נפש. >>

לא כתבתי "אינן קובעות אם מותר או אסור לכבות אש, להגיש עזרה ראשונה או לילד אשה, כפי שהתנסחתי באשר לפינוי שטחים", מפני שהלכות אלו קובעות במפורש שמותר לכבות אש, להגיש עזרה ראשונה או לילד אשה, משא"כ, בהלכה העוסקת בישוב הספר, אין כל זכר להיתר ואיסור של פינוי ישוב, אלא לנפילתו הלא מתוכננת, העלולה לפרוץ את קו ההגנה.

בטח הספקת לקרוא את תגובת המערכת של העתון היהודי המקומי לפסק דין הרבנים, ובאם תבקש אסרוק גם מאמר אחר שבאותו עתון ובו תגובותיהן השונות של הרבנים.





תוקן על ידי - נישטאיך - 05/09/2005 9:35:41

ב"ה.

riv, שלום!

היתה, כנראה, תקלה כלשהי, וחלק מן ההודעות נגלה לעיני רק כעת.

אחת מהן - שלך.

לאחר שאייקון יסיים להתפקע מצחוק, ויסיר את ידיו מעיניו, יוכל לראות כי פספסת נקודה חשובה: האות י' (דאס פינטעלע ייד).

אני כתבתי "מיהו משיחי?" (בהמשך לתגובתי על ייחוס משיחיות למי שנשען על דעתו של הרבי בעניין מסוים, מסירת שטחים במקרה זה);

את קראת "מיהו משיח?" (כביכול, טענתי שאת נכנסת לדיון סביב זהותו של המשיח), וכמובן - לא היא, כנ"ל.

אם זכרוני אינו מטעני, את העמדת פעם מישהו על טעות דומה: הוא כינה אותך ריבי, כאשר את ריב. ככל שהדבר הי'ה משמעותי שם, כאן משמעותי הוא לאין ערוך.

ב"ה.

נישטאיך, שלום!

ראשית, תודה על הכתבה. כפי שכתבתי בהודעתי הקודמת, משום מה, חלק מן ההודעות נגלו לעיני רק כעת, ביניהן זו.

שנית, תיקון עובדתי קל, בעל משמעות שולית לענייננו:
הרב המתלבט אינו גיסי. הוא גיסו של בן המשפחה אתו דברתי, והוא שסיפר לי על ההתלבטות. קרבתו של הרב המתלבט אלי היא בהיות סבי ע"ה בן דודו של חותנו של הרב המתלבט יבלח"ט.

במענה על הודעתך:

א.
הדיון בינינו באשר לחתימתם של הרבנים, מבוסס כולו על הערכות.
אתה, בהסתמך על היכרותך עם הרבנים, מעריך שאינם יודעים איפה גוש קטיף, לא הבינו ואף לא ראו את ההלכה אותה הם מזכירים, לא הבינו את הכתוב במסמך עליו חתמו, חתמו כי כך קבע ה'ראיס', לא כאבו אלא צעקו מפני הציווי. הכל השערות והערכות. לא נערך להם מבחן ע"י גורם אוביקטיבי בהבנת הנקרא בלשון העברית או בהלכות שבת. הם גם לא נחקרו במכונת אמת בנוגע לרגשותיהם. אין ממצאים מעבדתיים כאלה או אחרים. יש הערכות המתבססות על היכרות.
אני, בהסתמך על הגיון פשוט ועל סבירות, מעריך שכמו רבים שנחשפו באחרונה לתקשורת הם יודעים איפה גוש קטיף, כרבנים (במיוחד חב"דים) הם מכירים, לפחות באופן מינמלי, את סימן שכ"ט, כלומדי תורה ומתפללים הם מבינים עברית באופן בסיסי, וככל בעל זכות חתימה הם בחרו לחתום (מסיבה מוצדקת יותר או פחות), וצעקתם נבעה מכאב (גם אם הי'ה מקום להימנע מצעקה כי היא עלולה להזיק).
לכן, לצערך, די ודי בטענת "לא יודע" כזו (- מנומקת) כדי לסתור את דבריך שאינם ודאיים. כלומר איני יכול לקבוע בודאות שאתה טועה בהערכותיך, אך אני יכול לקבוע שגם אתה אינך יכול לקבוע בודאות שאינך טועה בהן.

ב.
בנוגע לבית שמאי ובית הלל, לא מצאתי במובאה תשובה לשאלתי. אמנם לא שימשו כל צרכן, אבל עדיין "אלו ואלו אלוקים חיים". חושבני שבהחלט יש שם תופעת 'עדר', אלא שלא כל 'עדר' הוא פסול. לא כל 'עדר' מכריח חוסר חשיבה. יש 'עדר' על-פי נטיות הנפש - כל מי שנוטה נפשו להחמיר מצטרף באופן טבעי ל'עדר' של בית שמאי ולהיפך ל'עדר' של בית הלל.

ג.
לגבי השימוש בסימן שכ"ט כבסיס הלכתי להתנגדות להחזרת שטחים:
ההלכה אינה מתייחסת לפינוי ישוב אלא לנפילתו הלא מתוכננת. ברור, אבל, שהיינו הך (כפי שניסיתי להבהיר במילים מודגשות באחת מהודעותי הקודמות):
אם מותר למנוע פינוי של ישוב, הרי (ודאי) שאסור לגרום זאת לכתחילה.
אם מותר למנוע פינוי של ישוב, משום שזו סכנה, הרי (ודאי) שאסור לגרום זאת לכתחילה מאותה סיבה בדיוק.
אמנם באחת מהודעותיך הקודמות טענת לחלק בין נפילה פתאומית של הישוב ובין פינויו המתוכנן, אך כבר עניתי לך על-כך, שלאו דוקא לחלק, ואם לחלק יש מקום לחלק בכיוון ההפוך.

ד.
אשמח ואודה לך אם תשלח גם את המאמר הנוסף עם תגובות הרבנים.

נקודה נוספת:
בעוד עסוקים אנו בחתימה ה'עיוורת' של הרבנים הנובעת מסיבות לא ענייניות, הייתי מציע לבדוק האם ההתנגדות לכרוז על חתימותיו, איננה 'עיוורת'; האם אין אצל המתנגדים, כמו מערכת העיתון, תמיכה 'עיוורת' במדינת ישראל, בהנהגתה ובכל מה שעושה ראש ממשלתה. או לחילופין התנגדות 'עיוורת' לחב"ד (לפחות שעל אתר), לשליחה הראשי ולהצהרות הרבנים.

תוקנו שגיאות הקלדה.

תוקן על ידי - yirmiahu - 05/09/2005 19:31:10

תוקן על ידי - yirmiahu - 05/09/2005 19:39:30

ירמי,

מקבלת את התיקון בהכנעה, אכן הי' נשמטה לי, לי נראה שמידת חשיבות המשמעויות אינה כה קריטית, אם נעמיד בהשוואה את הטעות אז, לזו עכשיו.(וידוי קטן: זה היה עניין אישי יותר מעקרוני)

ועד כמה שאני מבינה בשורה התחתונה, אתה טוען לחוסר קשר בין ה'משיחיות', לבין פסק הלכה שקובע בצורה גורפת שאין להחזיר שטחים משטחי ארץ ישראל ומי שמחזיר פועל נגד ה' ותורתו?