השאיפה המצויה ברוב התחומים, כמו בהשכלה, כלכלה ובקשרים חברתיים וכו', היא שאיפה "להיות X". אדם שואף "להיות חכם" "להיות עשיר" "להיות נחמד". ההישג הרצוי, מקבל הגדרה כללית, והאדם שואף להגיע אל אותה ההגדרה ולמצב שההגדרה משקפת. השאיפה בצורתה זו נקשרת לאדם, "להיות אדם חכם" "להיות אדם עשיר" וכו'
למרות שהשאיפה נראית טבעית בצורה זו, יש בה סטייה מטבעיות החיים והישירות שלהם.
אם נראה לך נכון להתייחס יפה לאורח, לחבר או לשכן, תתייחס יפה, אם נראה לך שראוי להתייחס בחומרה ולנזוף – תנזוף, אם תהיה "אדם נחמד" או לא, זו תוצאה הנגזרת מהעשייה בכל פרט ופרט ומהרושם המתקבל מהם יחד. השאיפה אמורה להיות עצמית ומתאימה מקומית לכל עניין ועניין, ולא שאיפה להגדרה זו או אחרת. אם אתה רוצה להחכים בתחום אחד – הַחכֶּם, אם רצונך להבין יותר בכמה תחומים השתדל בריבוי התחומים, אך השאיפה אינה צריכה להיות ל"תדמית" המתקבלת של "אדם חכם" אלא להחכמה ולהשתדלות של המעשים הנכונים לצורך החכמה בכל פרט ופרט.
טבע האדם לבחור בהישג נרצה, וההישג הן הנו יחסי לדברים עצמם ולנכונותם ביחס לעצמם, נחמדות פירושה לנהוג באדיבות במקרים המתאימים, בכל מקרה ומקרה כעניינו, ולא לקבל את ה"פלומבה" של 'נחמד', או של 'חכם'. בכל זאת אנחנו מכירים ויודעים כי האדם שואף ל"תדמיות". אדם שואף להיות "חכם", להיות "אדם טוב", להיות "מאושר" וכו'. השאיפה להיות "אדם נחמד" או "אדם חכם" נראית עתה נוגדת לטבע הדברים.
איך נוצרת השאיפה לתדמית?
הקושי של האדם למצוא את הדבר הנכון בכל פרט, מעביר אותו למצוא את הנכון יותר בכללות, כפי שהאדם עושה ביצירת כללים, ואת השאיפה לנהוג בקו אדיב בכל מקרה ומקרה, הוא מעביר לשאיפה כוללת ואחידה המשקפת את אותן ההתנהגויות. האדם מניח שהתנהגות נכונה יותר עם בני אדם היא זו שבסופו של דבר מביאה מצב של "אדם נחמד", ולכן את השאיפה להישג הנחמדות הפרטית לכל מקרה, הוא מפנה לתדמית כוללת הנוצרת מהעשייה הנכונה בריבוי המקרים – "אדם נחמד".
אם נחוש שאנו "אנשים נחמדים" זה יהווה כסימן משקף שאנו משיגים את ההתנהגות הנראית לנו ראויה בכל פרט. בשלב זה השאיפה "להיות אדם נחמד" מהווה "קיצור דרך" להישג הנרצה, המקומי לכל עניין ועניין. אם אהיה לבסוף "אדם נחמד" אקבל אישור לכך שאני נוהג בהתנהגות נכונה בפרטים השונים שם בחרתי להגיב בנחמדות.
משלב זה, עובר האדם לשלב נוסף, המוסיף לנתק אותו מבקשת הדברים מצד עצמם.
העוצמה החווייתית בהישג של "אדם נחמד" "אדם חכם" וכדומה, חוויה הקשורה לחוויית האדם את עצמו, גורמת לאדם לבחור מעתה ישירות בתדמית. הוא רוצה להיות "אדם נחמד". ההישג והחוויה ב"להיות אדם נחמד" כה גבוהה ומספקת, עד שהיא נהיית מטרה לעצמה. השאיפה אינה עוד להשיג את ההתנהגות של האדם הנחמד, אלא להשיג את 'האדם הנחמד' על ידי ההתנהגות המתאימה. התהפכות היוצרות, במקום ש"האדם הנחמד" יירצה אך כאמצעי להשגת התנהגות נכונה ורצויה, היא נהפכת לתכלית – השגת התדמית. במקום לחפש את ההתנהגות הנחמדה הוא מחפש מעתה את החוויה של "להיות אדם נחמד".
איך נהפכים היוצרות?
לאדם יכולת להעניק עוצמה ל"תדמית" מתוך היכולת הכללית של האדם להעניק עוצמה למייצגים ולהפכם למטרה חווייתית. אנחנו יכולים להעביר את המשקל והחשיבות של הדבר למה שמייצג אותו ולהתייחס אליו כחלק מהרצוי והמבוקש.
מעתה,יכולה הנחמדות להיות מטרה לעצמה והרצון להיות "אדם נחמד" אך ככלי להישג הנחמדות -מייצג לטובת מיוצג-, ויכולה גם להיות בקשת נחמדות לצורך תמיכה בתחושת "האדם הנחמד" -מיוצג לטובת המייצג-.
את החשיבות של הדבר עצמו (המיוצג) הוא מעביר למה שמייצג אותו, שם העוצמה היא הרבה יותר כוללת ורחבה. מעשה אחד צודק אינו מקבל את אותה העוצמה כמו המושג המייצג "צדק", האוצר את כל הצדק ואת כל מקריו. כך גם להיות נחמד במקרה המסוים, אינו עוצמתי כמו להיות נחמד ככלל.
כאשר אנו בוחרים את התדמית, אנו משיגים הרבה יותר חוויה בכל עשייה. במקום לחוות את הדבר הנכון בגבולותיו הפרטיים, מהווה כל התנהגות פרטית, חיזוק לתדמית כללית, החווייתית הרבה יותר. במקום תחושת "עזרתי לחבר" אנחנו מקבלים את התחושה הכוללת יותר "אני אדם שעוזר לחברים" או אם נרצה "אני אדם שעוזר לכל נזקק".
אדם יכול לבחור לעצמו את הייצוגיות האפשרית בכל פעולה, פעולת עזרה לחבר יכולה להיות הדגמה מייצגת של; "חברות אמיתית" "עזרה לנזקק" "רגישות" "רחמים" ועוד אופציות מגוונות.
כך הולך האדם ונקשר אל החוויה המועצמת של המייצגים והתדמיות. אלה עלולים להיהפך ממייצג לטובת המיוצג, למיוצג לטובת המייצג.
בצורה הזו, האדם נהפך להיות אנוכי יותר, ושאיפותיו מסתכמות בסופו של דבר בתועלת עצמו. במקום לרצות את טובת החבר הוא רוצה את תדמית ה"עוזר", טובת עצמו. במקום לרצות את ההבנה של הדברים הוא רוצה להיות "אדם מבין". העזרה לחבר משרתת עתה את תדמית ה"אדם הטוב" שהאדם חפץ לראות את עצמו באורו.
כך קורה האסון הנפוץ, של אנשים טובים המפתחים פרויקטים של עזרה ועם הזמן נהיים מושחתים ורומסים. בתחילה חש אותו אדם את מצוקת הזולת ומתחיל לעזור לאדם אחד או שניים, עם הזמן הוא מוצא שהעניין יכול לצבור תעופה, ומקים מוסד לעזרה. עם הזמן הוא מתחיל ליהנות מתדמית "איש העזרה" או "יו"ר האגודה ל..." ואז זו נהיית המטרה, והעזרה אך כלי להחזיק את המטרה החדשה הזו. עכשיו אם יבוא אדם שהעזרה עבורו יכולה לקלקל את תדמית החברה או האגודה, או שהיא דורשת צעדים אחרים המפריעים לתחושת התדמית החדשה, האדם עלול לרמוס ולא לעזור. הוא יפתח התנשאות וקווי התנהגות נוספים התומכים ומגדילים את תחושת "האיש העוזר" וכך מאיש שעוזר לאחרים הוא נהיה איש הנעזר באחרים להיות "איש העזרה".
האסון הנפוץ הרבה יותר בשאיפה לתדמית, הוא שהסיפוק שלנו והתקשורת שלנו עם המציאות נהיים עקיפים. החיים בהתאם ולאור תדמיות, מאבדים את תחושת החיים הישירה, את ההזדהות הישירה עם המעשים הנכונים. לאדם כזה אין עוד "תכליות" ישירות, הכל נעשה אצלו כאמצעי, והוא חי את חייו מכלי שני. במקום לרצות את העזרה, הוא רוצה את התוצאה שבעזרה, קבלת תדמית העוזר והמיטיב.
גם ללא שאנו מגיעים למצב "איש העזרה" אנו עדיין תקועים בתדמיות במקום בדברים עצמם. טהרת החיים ניטלת מאתנו, איננו עושים עוד את הדבר מחמת עצמו, איננו שותפים למציאות אלא לעצמנו.
בראיית הדברים עתה, נראה הסיכוי קלוש להחזיר לעצמנו את התחושה הטהורה, הבקשה המקורית לדבר עצמו, ולא לתדמית המתקבלת מעשייתו וההתמדה בו. כשאנו משווים את התחושה של "עזרתי לחבר" לתחושה של "אני אדם שעוזר לחבריי" איננו יכולים להשוות ביניהם ולוותר על התחושה שיש בתחושת התדמית של "עוזר לנזקקים". החווייתיות שהיא ערך כה ראשוני, מותירה אותנו לכאורה חסרי אונים. שמחת החוויה בחוויית התדמיות כה ממלאת ובעלת עוצמה כה גבוהה, שנראה שיקשה מאד להשתחרר ולא ליפול בה לנצח.
גם אחרי שהתדמית נהפכת למטרה, היא עדיין אוחזת בכנפיה את ההערכה העצמית לתוכן הפרטי של התדמית. למרות שראינו כי האדם יכול להיות "אדם שעוזר" מתוך כוונה לחוויה עצמית של התדמית, החוויה הזו היא חוויה מספקת רק בתנאי שיש הערכה לעזרה. אדם המעדיף את תדמית "האדם שעוזר" על פני "האדם שאינו עוזר" נמצא ברמה טובה יותר. הוא מעריך את העזרה ורק מכוח כך את התדמית.
לפעמים אדם אמנם נקשר לאלמנטים אחרים המתלווים לתדמית, כמו לכבוד, אז אכן הוא מנותק מתוכן התדמית, אך עם זאת החלק הגדול של התדמיות שאנו מעריכים ושואפים אליהם נעוצים ומותנים בהערכת התוכן של התדמית. נמצא כי גם לאחר הפיכת השאיפה לתדמית, נשארת הזיקה לתכנים בעצמם. זיקה זו מהווה את הפתח לשיבה למצב החיים הישירים והטהורים. אנחנו יכולים לדבר על הדברים עצמם גם ללא התדמית, ההערכה קיימת גם אליהם.
עם זאת, עדיין אין בכך בכדי להשיב אותנו אל החוויה הישירה של החיים ושל כל התנהגות והתנהגות כשלעצמה. העוצמה של החווייתיות שבתדמית שראינו, היא מהחוויות הגבוהות שבחיים.
אבדו הסיכויים? הלנצח נהפוך כל דבר נכון, כל רצון עצמי, למשרת אנוכיות חווייתית?
תוקן על ידי - יהוסף - 29/08/2005 17:36:56
נשלח ב-29/8/2005 17:42
נדרים סב. - "תניא (דברים ל) 'לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו'- שלא יאמר 'אדם אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי ,אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה' אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא שנאמר (משלי ז) 'קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך' ואומר (משלי ג) 'דרכיה דרכי נועם' ואומר (משלי ג) 'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר'. רבי אליעזר בר ר' צדוק אומר עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם וכו' "
נשלח ב-29/8/2005 17:45
"שאלו ליה והאיך אנו ניצלין מהאי 'יקרא'... ולא איגלי לן מאי אותיב בהדייהו.."
נשלח ב-29/8/2005 18:22
יהוסף,
דבריך הזכירו לי פסקה מפורסמת ברב קוק, שמסביר בערך כך את משמעות "חטא הארץ". הוא מסביר שהפשט ב"אין טעם העץ כטעם הפרי" - הוא שההנאה נמצאת רק בתוצאה ולא באמצעים. הוא כותב שלעתיד לבא יחזור טעם העץ להיות כטעם הפרי.
- דו"ד
נשלח ב-29/8/2005 19:59
יהוסף:
אני תוהה האם אתה לא יצרת כאן תדמית חדשה של אדם השואף לא להכנס להגדרות של תדמיות מקובלות.
נשלח ב-29/8/2005 21:45
יהוסף
ישרן ,
צריך לפרש ״וסוף הכבוד לבא״ לא שזו מטרה אך שיש לתת לה לבוא מאליה, אלא שזה פאר המתאים לעושה לשמה וגם גורם שיהיו דבריו נשמעים. מטבע העושה לשמה לשתף גם אחרים בדרגותיו [כאהבת השם של אברהם אע״ה וכביאור הרמב״ם בריש סה״מ] לכן לו נאה הכבוד כאמצעי לשתף אחרים שהם יטו אוזן עקב רושם הכבוד שעוצמתו מגיע למודעותם.
נשלח ב-29/8/2005 22:59
רב ניק
אכן, גם זו סכנה, אך טובה מן הסתם מסכנת תדמית ספציפית, שכן תדמית אי התדמית הן לא יכולה להשאיר את האדם ריקם, ובקשת אמת תיגרר מכך.
נשלח ב-29/8/2005 23:11
שתי הבעיות העיקריות שהוצגו כאן בהעמדת התדמית, הן האנוכיות: הדאגה לתדמית העצמית, והעבודה העקיפה, כבכלי שני.
הבעיה הראשונה נוגעת בעיקר בדוגמאות שציין יהוסף: בתדמית של "איש עוזר". במקרה כזה האדם יעזור לא כיון שרעהו זקוק לעזרה, אלא כיון שהוא זקוק להיות עוזר. אך בענינים של בין אדם למקום, זה שכיח פחות. אדם כי יציב לעצמו רצון להידמות לתדמית של מתמיד, וילמד בהתמדה בגלל רצונו להידמות לתדמית זו, לא נגדיר אותו כאגואיסט. אולי בגלל שכל עיקר הגדרת האגואיזם בעבודה שבין אדם למקום לא הוגדרה כל צרכה. מסתברא הרי היה זועק תמיד שכל גישת עבודת ה' של "תורתי בקרבם" היא ביסודה אגואיסטית.
הבעיה השניה נכונה גם בענינים של בין אדם למקום. אך עם זאת, סבור אני שהתועלת שבהידמות גדולה על הנזק, ונכון להשתמש בהידמות באופן של "מתוך שלא לשמה בא לשמה", תוך רצון מלכתחילה להגיע ל"לשמה", ולא לשם ההידמות.
אך לשלול את ההידמות מכל וכל - אין דעתי נוחה מזה.
נשלח ב-30/8/2005 07:59
בן איש היקר
גם בין אדם למקום, וכי אין אדם נהנה מזכייה בתואר "ירא שמים" או "צדיק" "תלמיד חכם"?
אין כוונתי לשלול שימוש מועיל בתדמית וכנ"ל שיש והתדמית משרתת את המיוצג ואז היא תועיל יותר, ויש שהיא נהפכת ממייצג לטובת מיוצג למיוצג לטובת מייצג.
השאלה איך שומרים על איזון, או איך חוזרים למצב המיוחל "לעשות כל אמת מפני שהיא ראויה להיעשות" ללא שזה עצמו ג"כ ייהפך לתדמית, כדברי רב ניק.
אני מצטט דבריך שם המהווים קיצור ואף הפניות לעיין, ונראה כי תועלת בהבאתם הנה, והנה הם:
הברירה ביד האדם,איזו זהות להציב רוב הזמן במרכז
תודעתו העצמית, את ה"אמיתית" או ה"מייצגת".
בדרך כלל,נוטה האדם,מחמת נוחיות ושאיפה טבעית ל"כבוד
עצמי" ,להציג ולהתרכז ב"מייצגת" [ומתרגז כאשר הציבור
אינו "מכיר" בה] אבל הוא משיג בכך,רק כבוד עצמי מדומה,
וחי רוב הזמן עם קונפליקטים.
ה"עבודה" היא להציב במרכז תודעתו,כלומר: להשתדל להתמקד
באני האמיתי שלו שלא תמיד נעים לפגוש בו.
לעיון נוסף:
1. "האני החצוי" - ר. לאינג.
2. "שבילים בחינוך הדור" - שכטר עמ' 174 ואילך.
3. "מי אני" - על חמקמותה של הזהות העצמית,
ב"פילוסופיה וטעם החיים" - זיו עמ' 23 ואילך.
-----------------
נשלח ב-30/8/2005 16:48
אוח. אוח. "למד מאהבה וסוף הכבוד לבוא".
זה ממש כאילו אומרים לו, שכשהוא בורח מהכבוד, לא ידאג. הכבוד ירדוף אחריו.
ובדימוי אחר, שילמד מאהבה. אבל רגע לפני שהוא שוקע באהבה, שלא יחשוב איך דובים אדומים רוקדים. בשום פנים לא לחשוב על זה.
ניתן לומר בציניות מה, שאומרים לאדם, אל תלמד לשם הכבוד. למד מאהבה. שכן התאוה לכבוד בוא תבוא מאליה, אך האהבה ללימוד לאו דוקא...
נשלח ב-31/8/2005 01:15
אני שם לב כעת, שהשאלה המסיימת את ההודעה הפותחת את האשכול, אינה קינה על המצב, אלא שאלה המחכה לתשובה: איך באמת אפשר להתנתק מהצורך האנושי בהידמות.
ובכן, שאלה זו נחלקת לשנים. שאלה אחת היא כיצד יכול האדם להשתחרר מהתכונה הטבועה בו להפוך כל בקשת דבר טוב לבקשת הידמות ל"בעל תכונה זו". ושאלה אחרת היא כיצד ימלא האדם את הצורך בהידמות בכלים אחרים; כיצד ישיג באמצעים אחרים את המוטיבציה המושגת על ידי ההידמות. כל אחת מהשאלות זוקקת דיון נפרד.
למעשה, יש קשר בין שתי השאלות. העבודה של האדם שלא להיגרר להידמות, אינה רחוקה מטבעו של האדם בשיעור כזה שהוא לא יוכל לעבוד עליה. אלא שצריך שימת לב מתמדת לכך, להיזהר בכל רגע שמא "נתפסנו" שוב להידמות זו. אם כך השאלה העיקרית היא כיצד אפשר ליצור מוטיבציה תמידית לעבוד על כך. וזו בעצם גם השאלה השניה - כיצד ניתן ליצור מוטיבציה תמידית לעבודה בכלל, (כתחליף לכח ההידמות שיוצר במידה רבה מוטיבציה כזו). אם כך בעצם שאלה אחת יש לנו, שאינה קשורה כל כך לנושאו העיקרי של האשכול: כצד יכול האדם ליצור לעצמו מוטיבציה תמידית לעבוד.
דומה ששאלה זו אין לה תשובה. אין תרופות קסם הפוטרות את האדם מלחפש תמיד דרכים לזרז את עצמו לעבודה. יש כל מיני דברים שמסייעים, וזה אינדבדואלי לכל אחד. יש ששעת לימוד מוסר בשפתיים דולקות תעזור לו, ויש שקריאה בסיפורי צדיקים תעזור לו (ושתיהם מחמת שהם מביאים את האדם לידי הידמות...) ויש שחשבון נפש יעזור לו. בין כך ובין כך, אין ולא נראה שתהיה, תשובה אחידה לשאלה זו.
ואם מישהו כן יודע תרופת קסם (חוץ מגלייזל ברונפ'ן), הרי הוא מתבקש להודיעני. אשלם לו בעין יפה...
נשלח ב-31/8/2005 09:55
בניתוח המעניין שבקישור הבא על שירתה של דליה רביקוביץ
שמתי לב לשני משפטים : "לא בוחרים להיות בלי עור מוטלים
לזה" כלומר האוטנתיות אינה בידינו. ויש בכך מן ההגיון
שהרי אם היא "בידינו" שוב אינה "אוטנתיות"
ומשפט נוסף "לקחה את ה"בלי עור" והפכה אותו לאתיקה,
לאמת-מידה מוסרית" וכאן אנו מגיעים למשוואה :
אוטנתיות = מוסריות.
והשאלה אם אנו סומכים את ידינו על פירוש זה למוסר ?
נשלח ב-31/8/2005 10:46
ספרן,
יפה, תודה על הבאת הדברים, לכבודה של רביקוביץ'.
יש כאן בעצם הצגת פירוש של רמת אמונה בדרגה הגבוהה שלה. היא לא בוחרת באמת - אלא שהאמת כפויה עליה, ולכן "לא בוחרים להיות בלי עור מוטלים לזה."
העיסוק ברמת האמת והשקר = מוסריות.
נשלח ב-31/8/2005 11:29
יש להזכיר בעניין זה, הערכה מעניינת מאוד
שנמסרת בשם הסבא מסלובודקה [ואיני זוכר היכן
ראיתיה, אולי הובאה בספרו של הרש"ז מקלם]
שאילו היה אפשר לעקור מאדם את כל הכבוד העצמי,
ו/או כל התודעה העצמית, ו/או הדימוי העצמי, היה
האדם מת. כי לא יתכן לאדם להתקיים ללא תודעה עצמית,
וללא כבוד עצמי [כמו הסיפור הידוע על רבי עקיבא אייגר והבלן, שאומר לגאון, אתה מלמד אותי כיצד יש להשתמש
במטמטא הזרדים, הלא אני מומחה במקצוע זה משנים
רבות! ללמדך שגם הבלן מתקיים מהכבוד העצמי הבלני שלו].
עכשיו, חדר ספק ללבי, האם הכבוד העצמי הזה, הוא
העצמי או התדמיתי. האם הבלניות היא עצמיות הבלן, או אינה אלא תדמית המכסה על הנקודה האמיתית המשותפת
לכל, והיא, אני מומחה, אני ותיק, אני מנוסה, בקיצור: אני ...; אני ...1 אני ...; ותול"מ
), הרי הוא מתבקש להודיעני. אשלם לו בעין יפה...