|
|
| נשלח ב-1/9/2005 13:20 |
 |
| |
All human, anthropogenetic desire- the desire that generates self- consciousness, the human reality- is finally a function of the desire for "recognition.Therefore to speak of the "origin" of self-consciousness is necessarily to speak of a fight...for recognition."
(Alexandre Kojeve, Introduction to the Reading of Hegel)
...For Hegel, an individual could not become self-conscious, that is become aware of himself as a separate human being, without being recognized by other human beings. Man, in other words, was from the start a social being: his own sense of self-worth and identity is intimately connected with the value that other people place on him. He is in David Riesman's phrase, fundamentally "other- directed."... A dolphin or monkey desires a fish or banana, not the desire of another dolphin or monkey. As Kojeve explains, only a man can desire "an object perfectly useless from the biological point of view (such as a medal or the enemy's flag)"; he desires such objects not for themselves but because they are desired by other human beings.
Francis Fukuyama, The End of History and The Last Man, Perennial, 2002, cap. 13, ppg. 136- 137-
I do not mean to endorse this Hegelian vision either-
Yehosef- thanks a lot for the compliment- I apologize for writing in English- as of now, that is unfortunately, all I am capable of
-Veitkhem haslichoh
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2005 10:46 |
|
| |
אזורי, שוב קראתי הודעתך, ואיני חושב שאני חלוק עליך, ומדבריך אני למד שיש לסדר כאן כמה נקודות השייכות לעניין התדמית.
אני כותב עכשיו את הנקודות באופן אקראי. אני מנסה לעשות רשימה של הנקודות של השימוש או ההנאה מתדמית - (כרגע של השימושים).
1. התדמית ככוון - כלומר גם ללא הרצון למניע עוצמתי, אדם יכול לזהות שמי שנחשב "צדיק" הוא למעשה אדם טוב יותר. והוא מידמה אל הצדיק [בפועל או לרושם אינטואיטיבי של המונח]. כאן לכא' אין עדיין סטיה מעשיית אמת מפני שהיא אמת, אלא יש כאן חוסר ישירות.
2. התדמית - כתוספת עוצמה למניע הישיר. כלומר, יותר קל להיות מונע מעוצמת סך המעשים טובים הגלום בשם "צדיק" מאשר לכוון רצון לכל מקרה ומקרה. שימוש זה לכא' כבר סוטה במעט מ"לעשות אמת מפני שהיא אמת".
3. התדמית כמניע - כלומר שאדם נהנה מחוויית "צדיק" (ספציפית, מתוך הערכה לצדיקות), וכל מעשיו הפירטיים למען השגת החוויה. וזהו כבר שלא לשמה, אך עדיין עם ההערכה ללשמה.
4. התדמית כאמצעי להשגת תכליות שאינן קשורות לתוכן התדמית. כמו להיות "צדיק" כדי לקבל כבוד. מעצמי או זולתי. [פה עדיין יש מעט מקום להערכת המיוצג]. או ביתר קיצוניות כדי לקבל משרה ולהרוויח הכסף וכיו"ב.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2005 13:47 |
|
| |
יהוסף
מה ההבדל בין 2 ל 3?
ב 4 גם 'לקבל משרה ולהרוויח הכסף וכיו"ב' יכול להיות מוצדק!
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2005 14:37 |
|
| |
קוני
ב2 האדם רוצה את עשיית הטוב, ולאו דווקא את התדמית, אלא שהוא משתמש בתדמית לתוספת מוטיבציה. היות והיא משקפת את כלל המעשים ומעניקה עוצמה למוטיבציה כאשר כל פעולה של טוב עוברת דרך ההמחשה של חוויית "האדם הטוב".
ב3 האדם אינו מחפש את הטוב ומשתמש בתדמית אך ככלי מעצים, אלא מחפש את החוויה של התדמית כמטרה ראשונית ואחרונה.
4 אינו שלילי אם הוא לא מחליף את ומונע מקיום הדבר הראוי מצד עצמו.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2005 09:40 |
|
| |
בכתבה שהביא ספרן, נדמה שמתגלה אסון התדמיתנות במיטבה.
שטריינגר, הפסיכולוג שהכתבה מדברת עליו בעצם תפס את היכולת של האדם לחיות עם תדמיות, והטיפול שהוא מציע להנחיל תדמית שתפתור את בעיית המטופל/ת -
הנה הדוגמא:
מה עלול לקרות במפגש בין מטופל צעיר למטפל מהדור הישן שלא ממש התוודע להקשרים ולקודים של העולם החדש?
"הוא פשוט עלול לשאול את השאלות הלא נכונות. בלי ההקשרים הוא עלול להיות בלתי רלוונטי, מכיוון שהשאלות שהוא יעלה ינתבו במידה רבה את הדרך שבה יצעדו יחד. זו עלולה להתגלות כדרך ללא מוצא, או כדרך שמובילה את המטופל לתסכול וייאוש עוד יותר גדולים מאלה שהיו לו מלכתחילה".
אתה יכול להדגים?
"ניקח למשל אשת מחשבים צעירה, 30 ומשהו, יש לה קריירה נהדרת בהיי-טק, היא נשואה עם שני ילדים קטנים, מבוססת. לכאורה, הכל מושלם. אבל היא בדיכאון. בחרדה. יש לה רגשות אשמה, היא משוכנעת שהיא דפוקה מן היסוד. למה? הקריירה שלה מסעירה ומרגשת אותה יותר מהמשפחה. היא חשה שבתוך תוכה היא לא באמת מתמסרת עד הסוף לזוגיות ולילדים שלה. מטפל אחד ישאל אותה: 'איזה ספר קראת, גברת? אולי התפישה שלך של נשיות לא מתאימה למי שאת? איפה כתוב שעלייך להיות מתאימה למודל נשי ואימהי כזה או אחר?' מטפל אחר עלול לצלול אתה ימים רבים אל תוך תהומות של ייאוש וכאב ולעמת אותה עם אינספור קשיים אמיתיים או מדומים שלה כאם וכאשה".
נראה כי הוא מתחמק מהתמודדות עם ההכרה הדורשת השקעה בדברים ראויים, ומעביר את האדם מההתחבטות בהחלפת תדמית נרצית, כך גם נראה ממגמת ספריו. השם "אינדיווידואליות: הפרויקט הבלתי אפשרי", אומר הרבה.
שטריינגר פועל בעצם הפוך ממה שחיפשנו. אם אנו רצינו למצוא את התדמית האמיתית יותר, ש' מחפש את התדמית הנוחה יותר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2005 10:23 |
|
| |
יהוסף,
שטרנגר,בעקבות רבותיו [פוקו ועוד] כופר בקיומו של האני
מחוץ לתדמיותיו. מה שאתה חותר אליו,הוא ביטול האגו
[האני הפרטי]ברוח הזן.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2005 14:58 |
|
| |
יהוסף,
כתבת: "אם אנו רצינו למצוא את התדמית האמיתית יותר, ש' מחפש את התדמית הנוחה יותר."
אני מודה, שלא הצלחתי להבין מה ביקשת להסביר באשכול הזה, אבל דומני שטעות בידך, בהבנת שטרנגר: הוא אינו מבקש למטופליו את התדמית הנוחה יותר, אלא את זו המתאימה להם ביותר, שע"פ הבנתו היא גם האמיתית יותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2005 08:45 |
|
| |
אמשלום היקרה
יתכן. הרושם הוא שע"י שיש בעיה, כביכול המתבקש הוא להחליף תדמית, ואמנם זה יכול ליעשות מההנחה שאם יש בעיה התדמית הנוכחית אינה מתאימה, וזה הרושם שיש לי מדבריו, בפרט שאינו רואה איניבידואליות לאדם.
ההנחה האמורה נראית בעייני שגויה.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2005 08:55 |
|
| |
יהוסף,
אני מניחה שאחד המניעים לשיטה כזו, הוא ההבנה, שהתדמית שאדם מנסה לבנות עצמו על פיה, מעצבת את חייו ומושכת אותו לפעול ולחשוב באופנים מסויימים (בזה, דומני שאתם מסכימים). אתה טוען, שהדרך לפתור מצוקה הנובעת מחוסר התאמה בין האני האמיתי של האדם לבין תדמיתו, היא ביטול התדמיות והגעה אל האני. אם הבנתי נכון, שטרנגר טוען, שאין דבר כזה "אני אמיתי" נטול תדמיות, והדרך לפתור את המצוקה הוא בעיצוב התדמית מחדש.
למשל: אדם שתדמיתו היסודית היא של מי שאינו ראוי לאהבה, ולכן יעשה הכל (בין במודע ובין שלא במודע) למען עמידה בתדמית הזו, וינהג כך שלא יהיה ראוי לאהבה (במילים אחרות - יעצבן את כל מי שבא עימו במגע). שיטתך תנסה לעזור לו להיפטר מן התדמית ולשכנע אותו שבתוך תוכו הוא כן ראוי לאהבה. שיטתו של שטרנגר תנסה ללמדו להגיע לאותה המטרה (קרי - חיזוק הבנתו כראוי לאהבה), באמצעות בניית תדמית חדשה, משהו בסגנון: מעתה חשוב על עצמך (רק באופן תדמיתי, כשחקן בתאטרון) כעל מי שראוי לאהבה. ומתוך שלא לשמה יבוא לידי לשמה.
זה נראה לך בלתי הגיוני בעליל?
תוקן על ידי - אמשלום - 05/09/2005 8:55:43
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2005 13:18 |
|
| |
אמשלום
איני טוען לביטול התדמית. אני רק טוען שהתדמית אינה בלעדית, יש למצוא את ההכרה האישית ולראות את ההתאמה בין האישיות לתדמית המתאימה.
לטעון שאין הכרה אישית, זו אמירת שווא. כל הכרה היא אישית, השאלה רק מה תוכן ההכרה ואיך האדם מפרש אותה. גם החי עם תדמית הכיר בדבר כמשהו שיהנה או יועיל לו וכו'.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2005 14:33 |
|
| |
יהוסף,
המשפט הראשון בדבריך,מייצג במדוייק את שיטת שטרנגר.
ואני,לתומי,סברתי שלא קרב זה אל זה...
ובקצרה: השאלה היא אם יש מן הצורך שאיזו שהיא תדמית,
תעמוד במרכז התודעה,או לדבוק במעשים הראויים,באופן
ספונטאני,מתוך שכחת הביאוגרפיה האישית,הראלית,או
המיוחלת.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2005 14:36 |
|
| |
יהוסף,
שטרנגר טוען, שאת ההתאמה ימצא האדם עצמו, ע"פ שאיפותיו הפנימיות (שהן ה"אני האמיתי" שלו), וגם אלה אינן קבועות אלא משתנות תדיר.
אתה טוען (האמנם?), שההתאמה תימצא לאדם על ידי ראיה "אובייקטיבית" - או ע"י המטפל/חבר/יועץ, או ע"י האדם עצמו, כאשר יבין מהו ה"אני האמיתי" שלו.
שטרנגר יטען כלפיך (בצדק, לטעמי) שה"אובייקטיביות" על פיה תתאים למישהו את תדמיתו הנכונה והאמיתית, גם היא תלוית תדמית, ולכן - כל עוד אין לך את המודעות להיותה כזו - אתה תִטעה ותַטעה.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2005 16:31 |
|
| |
אנשלום
אכן, אני טוען שהתדמית היא כלי עקיף ומאלכותי שהאדם נעזר בו. האדם מכיר במה שנכון ומתאים בתחומים שונים, ובמקרים ספציפיים, והוא יכול לחיות כל חייו בישירות וללא תדמיות. התדמיות הם קיצורי דרך או מגבירי חוויה, אך לא ראשוניים לבחירת האדם.
אדם אינו אוכל למען תדמית של "אדם אוכל", הוא אוכל כי הוא חש בצורך, כך גם האדם שרואה אדם מתמוטט ברחוב, אינו צריך כל תדמית כדי להניע את עצמו לעזרה. העזרה מתבקשת מתוך ההכרה שלו שזהו הדבר הנכון.
כך בכל החיים. התדמית אינה מקור ראשוני לפעולות ותפיסת האדם, אלא משנית. התדמית היא תפיסה האמורה לייצג את ה"בדרך כלל" של מה שהאדם מכיר כמתאים, במציאות או לתנאיו הספציפיים במציאות.
לכן, אין כל מקום לדון בתדמיות כנקודת מוצא, אלא בערכים, יוצרי התדמית ושהתדמית נבחרת בסופו של דבר בגינם, אם מתוך בהירות או מתוך חולשה וחוסר בהירות. ככל שיש יותר בהירות בתפיסה הישירה והעצמית של הדברים, כך התדמית הנבחרת [אם יש צורך בכך] תתאים יותר. לכן כשלאדם בעייה עם תדמית, הכיוון בו דנים איזו תדמית תתאים לו היא קפיצה ועיוות. קודם יש לראות איך האדם מזהה את הדברים עצמם, ואז להתאים לזה תדמית.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2005 17:56 |
|
| |
יהוסף,
כתבת: "לכן כשלאדם בעייה עם תדמית, הכיוון בו דנים איזו תדמית תתאים לו היא קפיצה ועיוות. קודם יש לראות איך האדם מזהה את הדברים עצמם, ואז להתאים לזה תדמית."
ממה שהבנתי, זה בדיוק מה שעושה שטרנגר: במקרה הספציפי אותו ציטטת הוא הסביר כיצד הבנה של הערכים שעיצבו את התדמית הבעייתית לאותה אישה, יכולה להוביל אותה לשינוי עמוק בתחושתה (אני מניחה שיזדקקו לכך יותר משתי הדקות שלוקח לשמוע את המשפט הזה, אחרת רוב הנשים בעולם היו מאושרות כבר מזמן).
אני חושבת, שההבדל העקרוני בין התפיסות המוצגות כאן הוא, שאתה מאמין שאתה יודע מה ה"תדמית האמיתית", הנכונה באופן אובייקטיבי לאדם (ככלל! - וגם זה שוני מהותי בין התפיסה שלך לזו שמציג שטרנגר), ואילו שטרנגר טוען שאין דבר כזה "אובייקטיבי" בהקשר הזה.
האם אני טועה בהבנתי אותך?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2005 18:03 |
|
| |
ספרן היקר
סליחה. לא שמתי לב להודעתך, זו נשלחה בעת כתיבתי ההודעה הקודמת.
איני טוען שאדם יחיה ללא תדמית, ואיני טוען שהוא מוכרח לחיות עם תדמית. הדבר תלוי בחוזק ובבהירות האישית שלו. מ"מ הטענה העיקרית היא, שהתדמית היא אך כלי לקצר את הדרך לזיהוי ישיר, והיכול להימנע ודאי עדיף.
|
|
|
|
|
