תורכי ארוך
לא ירדתי לסוף כוונתך, האם נעלמה ממך תופעת הספרות היפה בעולם. והזכרתי כבר את המשפט שהוא אבי אבות תורת הספרות מפי בעל הפואטיקה בכבודו ובעצמו, 'מיטב השיר כזבו'.
אין הדיון כאן מהי אמת וכל כיו"ב, הדיון הוא אך ורק, האם מותר לספר סיפורים בלתי נכונים, היינו שלא התרחשו אך יכולים להתרחש, במודע ובידיעה שהם כאלו.
אין זו לוגיקה נכונה, לומר שהמסקנה שלא כל הסיפורים שלא היו הם כאלה שאינם יכולים להיות, מובילה למסקנה שהם אמת ... אתמהא?
והנה סיפור [לאו דווקא חסידי...].
יושב לו אדם בחברת מרעיו ומספר להם בהתרגשות נס גדול שאירע לו. הנה בשבוע שעבר הלך לו ביער, ולפתע תעה ואיבד את דרכו. בהתהלכו אנה ואנה, לפתע קפצו עליו חבורת ליסטים ושודדים חמושים, מפחידים ומאיימים, וצעקו עליו: תן את הכסף, ואם לאו אנו נוטלים את חייך!
הוא איבד את עשתונותיו, ברכיו דא לדא נקשן, לא ידע לשית עצות בנפשו, פחדו היה גדול ונורא, והקב"ה ברוב חסדיו הנאמנים עשה לו נס גדול, שכל המעשה הזה לא היה ולא נברא ...
קבלתי מחכמי קדם המופלגים, שאם יספר לך אדם סיפור, ויפתח במלים: 'בדידי הוה עובדא', דע לך שמדובר בסיפור שאדם חירש שמע מאילם, שסיפר על חבירו העוור שראה במו עיניו כיצד פיסח, חיגר ומשותק רקד ופיזז בשתי רגליו!
ואידך זיל גמור . . . !
 |
|
|
