עיוות השיח ההלכתי ע''י סטמר והציונים

לתועלת הציבור הק' אני מצרף הודעה שנכתבה בפורום אינטרנטי ע'י נתנאל לדרברג


http://64.233.183.104/search?q=cache:xOc0DhL6_XAJ:he.manhigut.org/content/view/1250/100++%22%D7%A0%D7%AA%D7%A0%D7%90%D7%9C+%D7%9C%D7%93%D7%A8%D7%91%D7%A8%D7%92%22&hl=iw

'כפתור הפלא' - האמנם?
סקירה ביקורתית על החוברת ההלכתית 'כפתור הפלא' מאת אחד מרבני גוש קטיף
נתנאל לדרברג
לאחרונה בעקבות תוכנית 'ההתנתקות' ההולכת ומתקרבת, הודפסה החוברת 'כפתור הפלא' מאת אחד מרבני 'גוש קטיף' הרב שאול בר אילן ראש הכולל בכפר דרום, המסבירה ומפרטת את האיסורים ההלכתיים הרבים, שיש בפינוי המתיישבים ממקום מושבם. החוברת שנכתבה על ידי רב צעיר, זכתה להסכמות מאת הרב אברהם שפירא הרב הראשי לשעבר וראש ישיבת מרכז הרב ומאת הרב נחום רבינוביץ ראש ישיבת מעלה אדומים והיא מופצת בציבור ובאינטרנט. תוכן החוברת הוא בעיקרו פירוט של חמש עשרה איסורי תורה, יחד עם ביטול שש מצוות עשה, שיש בפינוי היישובים בגוש קטיף ממקומם. כאשר טענת המחבר במבוא היא שתושבי גוש קטיף [בשונה מתושבי חבל ימית] רוצים להישאר בביתם במעין אוטונומיה יהודית, ממילא אין היתר להוציאם ממקומם ומחובתם ליישב את ארץ ישראל, גם על ידי הכרעת ממשלה ריבונית. בשל האיסורים הרבים, אותם הוא מונה בפירוט רב בהמשך החוברת. כאשר שם החוברת 'כפתור הפלא' נובע מטענת המחבר כלפי הציבור הדתי לאומי המצוי בצבא ביחידות השונות, שנמנע מלקבל את ההכרעה ההלכתית הלמדנית, אלא לוחץ על מעין כפתור מדומה ואז הטענות ההלכתיות מתנדפות וממילא הוא יכול להתעלם מהם ולפעול על פי נטיות לבו בלבד.
הנה שיח הלכתי בנושא השנוי במחלוקת כה עמוקה, הוא בדרך כלל דבר רצוי. בעוד ויכוח מחשבתי הגותי הוא חסר גבולות מטבעו, מעט אוורירי וקשה להגיע דרכו למסקנות, בוודאי אם אינך דובר את השפה הנכונה. לכן לכאורה כתיבה הלכתית היוצאת מהקשר מסוים וחוזרת אליו, אמורה לפעול מתוך חוקיות רציונאלית ולאפשר דיון רציני. על כן במחשבה ראשונית, בוודאי יש לברך על תופעה זו. אבל דומני שחוברת זו, איננה מצליחה לעשות זאת, משום שהיא מנסה לתפוס את החבל בשני קצוותיו. לדבר בשפת ההלכה על נושא ציבורי כללי תוך שהיא מבליעה אמירה רוחנית פוליטית, המגובה בטיעונים הלכתיים המתלבשים על נקודות מוצא ראשוניות. כאשר השילוב בין שני הדברים [מעין 'כלאים' כמליצתו של החתם סופר בהקשר אחר על שילוב פשטני בין אגדה להלכה] איננו משכנע את הקורא והוא איננו רציני דיו. אסביר את דברי דרך הקבלה בין חוברת זו, לספר שקדם לה בכמה עשרות שנים והזיקה התוכנית ביניהם מבטאת לצערי את תהפוכות ההיסטוריה ודרכי התגלגלותה. כבר קדם לרב בר אילן, אחד מגדולי התורה בדורות הקודמים, בכתיבה דומה בנושא אחר [ובדעות הפוכות משל הכותב השייך לציבור הדתי לאומי]. כוונתי היא לרבי הנודע מסטאמר רבי יואל טייטלבוים. בספרו הגדול 'ויואל משה', המהווה התשתית הרעיונית של החוגים המתנגדים לכל שותפות עם הציונות. ספרו עוסק בהסברת ומניית האיסורים ההלכתיים הרבים בחלקם אף איסורי 'יהרג ואל יעבור' המצויים בכל התקרבות וקשר עם התנועה הציונית המעיזה פניה בפני אומות העולם ומנסה לבנות מדינה חילונית של רשעים, ללא מחויבות לתורה ומצוות. מבנהו של הספר, אותו כותב רבי יואל, הוא הבאת מאות מקורות הלכה ואגדה יחד. המלמדים על קיומם של עשרות רבות של איסורי תורה, לאווים וארורים בכל שותפות קרבה ומגע עם הציונות והחילונות, למן הצבעה לבחירות [שבעיניו הוא לא מצא בתורה איסור כה חמור] ועד קבלת תקציבים למוסדות חינוך.
המעיין בספר 'ויואל משה' מחד ובחוברת הנ"ל מאידך, מוצא קרבה רבה בין שני הכותבים בסגנון כתיבתם: אצל שניהם אין שיטה הגותית, תפיסת עולם, או ניסיון להבין האם יש כאן תהליכים נרחבים, שצריכים התייחסות כלשהי. הרבי מסטאמר איננו מקבל את החילון והקמת המדינה כדבר בעל משמעות, אלא הוא משמר את הקטגוריות של מחללי שבת כרשעים וכול'. בדומה לו הרב בר אילן איננו מנסה לברר האם מצוות יישוב וכיבוש הארץ היא חובת כלל הציבור והאם ישנה משמעות במה שמתרחש כיום בתוככי החברה הישראלית [עד שאפילו בונה ההתנחלויות מפנה להם עורף]. אלא בביטחון רב בצדקת דרכם, מביאים שניהם- הרבי מסטאמר והרב בר אילן, אוסף נרחב של מקורות הלכתיים [וכיום בעידן מאגרי המידע אין זה מסובך במיוחד], המהווה 'חומר הנמצא ביד היוצר' מעין פלסטלינה שניתן להשתמש בה בכמה צורות. מקורות המובאים על בסיס הנחות יסוד, שבמידה ופשוט אינך מקבלם, ממילא איסורי ההלכה אינם רלוואנטיים. הכרעתו של הרב בר אילן שישנו איסור פינוי תושבים מבתיהם בשל חשש גזל היזק ועוד כמה איסורים בסגנון זה, מתעלמת מכוחו של חוק או 'תקנות קהל' למן ימי הביניים להפקיע בשם הציבור ממון מהפרט. יתר על כן הוא שוכח שחיילים הם שליחי המדינה, והוא גם איננו מזכיר את התובנה הידועה בבית מדרשם של תלמידי מרכז הרב והיא שמצוות יישוב הארץ ובוודאי כיבושה והורשת הגויים ממנה, מוטלת על הרבים ולא על היחיד! ממילא טענתו על רצונו להישאר כאוטונומיה יהודית בניגוד לרצונם של שכניו הערבים איננה לעניין.
בעוד משנתו של ראי"ה קוק [שלאורו אמור ללכת הרב בר אילן] כוללת אמנם ספרי הלכה העוסקים בנושאים שונים, אבל היא גם מציבה משנה הגותית סדורה. כלשונו של ראי"ה קוק לתלמידו הרב הנזיר 'יש כאן שיטה' [במבוא לספרי אורות הקודש] שמגמתה להסביר את ההתרחשויות מנקודת מבט עמוקה, שבכללה מצויה גם הבנת שורשי החילון ומניעיו. ספרו של הרבי מסאטמר איננו אלא אוסף מקורות, הנכתבים אמנם מלב כואב ודואב, הדואג להמשכיות החברה החרדית. אבל נקודת המוצא היא שפיטת כל תופעה בצדה הפרטני, ללא ראייה מרחבית תהליכית. לכן טיעוניו הלקטניים והחריפים [איסורי יהרג ואל יעבור וכדומה] לא התקבלו גם בחברה החרדית, המצביעה ברובה לבחירות לכנסת. זוהי גם הסיבה לכך שעד היום לא נמצא אחד, שישב טרח וכתב מענה הלכתי לכל עשרות טיעוניו ההלכתיים של הרבי מסאטמר. הפער הוא בנקודת המוצא ביחס למדינה ולציונות החילונית, לכן אין עניין בהתמודדות עם פרטי טיעוניו, שאינם מבטאים שיטה כוללת. אם הרב בר אילן תוהה מדוע לא מתמודדים עם טיעוניו שלו, יואיל נא ויתמודד בתחילה עם מי שקדם לו וגדול ממנו בתורה והוא הרבי מסאטמר, ויכתוב חוברת הלכתית בה הוא מתמודד עם כל ראיותיו הרבות בדבר איסורי ההלכה שיש בשותפות עם הציונות ואז כשהוא יבין את חוסר הטעם בדבר, הוא יוכל להבין את הבעיה עם דבריו.



שוב איננו מוצאים הסברה רצינית, מהותית, בקרב ההנהגה הרוחנית של גוש קטיף. אין כאן ניסיון להעמיד אלטרנטיבה מתוך מוכנות לענות לכמה שאלות קשות ומטרידות ציבורית. אין בציבור הדתי לאומי המנסה לשלב בין כל כך הרבה עולמות בו זמנית, הנהגה המבינה את הנעשה ומנסה לחשוב כיצד יש להתמודד עם המצב העכשווי, לבנות יעדים ומטרות ולהיות קשובים להתרחשויות השונות. הציבור הרואה את עצמו כממשיך דרכו של ראי"ה קוק, איננו מצליח להצמיח הנהגה רוחנית המתמודדת עם מכלול השאלות הניצבות בפני החברה כיום. אז אם התפיסה הלקטנית הבוחנת כל דבר בפרטיו היא המרכזית, אז כבר עדיפה הגישה החרדית [כדרכו של הרבי מסאטמר] בה לפחות הממד הלאומני איננו כה דומיננטי. השיח ההלכתי בחוברת זו מבטא כאב וחשש מוצדק מהכרעות בעיתיות, אבל הוא איננו מסוגל לתת להם מענה. אלא הוא מהווה בריחה נוספת מהתמודדות אמיתית עם מצבה של החברה הישראלית ומצב הציבור הדתי לאומי בתוכה, בשם צדקנות דתית הלכתית. מה נעשה כך היא ההלכה! אלו הם איסורי תורה! אבל אין זה מדויק. משום ש'אם לדין יש תשובה' ומרבית האיסורים אותם הוא מציין הם על בסיס הנחות יסוד פוליטיות לאומיות צבאיות וכדומה [תחומים שמומחיות הכותב הנ"ל בהם צריכה עיון]. איסופם יחד והערמתם לכדי חוברת והפצתם בציבור, עדיין איננה משכנעת שיש כאן אמירה רוחנית ציבורית הנוגעת לחברה בישראל. כפי שספרו העצום של רבי יואל מסאטמר איננו מצריך מענה המפרט סעיף אחר סעיף מדוע הטיעונים ההלכתיים אינם מחייבים, אלא התשובה היא פשוט ראייה מפרספקטיבה אחרת, המייתרת ממילא את מרבית הטיעונים ההלכתיים. המעבר המהיר להלכה ללא נכונות לברר את שורשי הדברים, מבטאת את חיסרון ההנהגה של הציבור בגוש קטיף.
אין בדברי אלו בכדי לצדד ב'התנתקות' או לשלול את ה'התחברות' כאבי הגדול הוא על אותם תושבים עמלים וישרי דרך הגרים בגוש במציאות כה סבוכה, הם בוודאי אינם רוצים להתנתק ממדינת ישראל והם חסרים הנהגה רוחנית מעמיקה המסוגלת לחשוב ולהציע משהו אחר מובן ומשמעותי, ללא יומרנות פשטנית להנהיג ול

אם יורשה לי הייתי מוסיף צלע שלישית או רגל נוספת למרכבה המשולשת הזו, והיא: ויואל משה לרבנו מסאטמאר, שטף וההצפה של החיבורים והקונטרסים המלאים וגשוים ב'ראיות' ו'הוכחות' הן הלכתיות, הן הגותיות, הן קבליות והן על פי החסידות ל'הוכיח' את משיחיותו (או אלוהותו) של הרבי מליובאוויץ', עם 'כפתור הפלא'.

הצד השווה שאכן אין מורגש צורך להתמודד עם כל טיעון וטיעון וכל ראיה וראיה, אלא קובעים עמדה על פי עצם ההגדרה המהותית היסודית, שדוחה על הסף, מכול וכול את כל הנסיונות הללו, על פי העיקרים והעקרונות. ויש דוגמאות נוספות ממין זה מתולדות ישראל.

ברצוני לחדד את אמירת הפתיחה, שהתמוססה בתגובות שלאחריה.
הבעיה איננה בניתוח הלכתי של לאוים ועשה המתבטלים בפינוי הישובים, לעומת ניתוח אחר. הבעיה שחסר נדבך - דהיינו לאחר הסקת מסקנה שיש איסורי תורה בפינוי ישובים יש צורך לדון א. בהיתרים וב. בסמכויות.
למשל אם פינוי הישובים נעשה לצורך פיקוח נפש, יש לדון א. האם יש פיקוח נפש, ב. מי מוסמך לקבוע מתי יש פיקוח נפש צבאי/מדיני, ג. האם הכרעה על פיקוח נפש עתידי תופסת כאן (נודע ביהודה וכו') ד. האם שיקולים לאומיים יכולים להכנס לגדרים ההלכתיים הללו, ה. האם מי מהאיסורים הללו איננו נדחה מפני פיקוח נפש.

אחרי נדבכים כאלה יש לדון במשמעויות הכלליות של איסורי תורה לפרט בנודע לציבור/עם/מדינה האם יש בזה שינוי (כגון רופאים אצל השרידי אש וכו')

כל אלה נדבכים שבהחלט יכולים להידון בתוך עולם ושיח הלכתי בלי לגלוש לשיח אחר, אבל הוא כן דורש רחבות אופקים ומחשבה הנעדים מהקונטרסים הללו.