השכן: רבי אליהו בחור

באשכול "האם מותר ללכת לסרט" פתח השכן נושא חדש ומעניין.


כשמזכירים את חכמי איטליה מתקופת הרנסנס, יש להזכיר את ר' אליהו בן אשר הלוי, המכונה אליה בחור (אחד מספריו הראשונים נקרא "הבחור", והוא אחד מהספרים הראשונים בהסטוריה של המו"לות היהודית שניתנו עליהם הסכמות). מחד, יהודי תלמיד חכם, שחיבוריו מוזכרים אצל גדולי דורו והדורות הבאים (למשל: שד"ל בפירושו לתורה). מורה לעברית (ומנסח הכללים לאבחנה בין שווא נע לנח), מבעלי המסורה, ומוציא לאור של ספרים רבים. מנגד, פילוסוף לא שגרתי, שנראה שראוי היה לתלות את תמונתו על כותל המזרח של עצכ"ח. נולד בנירנברג, אך חי ונפטר בוונציה.

דוגמא לסגנון כתיבתו, הוא ספרו "מסורת למסורת", העוסק במסורת המקרא. בהקדמה הוא מסביר שהמלה מסורת אינה בתנ"ך, ואילו הפועל מס"ר נמצא פעמיים בכל המקרא, בפר' מטות. הוא מסביר את המילה לפי המשנה ("ומסרה ליהושע") והתרגומים. ואגב, הוא טעה בזאת, שכן הפועל מופיע פעם אחת נוספת, ביחזקאל, במילה "מסורת"...

אבל אנחנו בשירי חשק קעסקינן.

ר' אליה בחור תרגם לאידיש את הספר בבא דאנטונא, שהוא סיפור אבירים אנגלי. הספור עוסק בקורותיו של אביר שהולך להלחם בכופרים המוסלמים בארץ הקודש ובמזרח בכלל, וקורות נערתו הנשארת בודדה בארמון. לפי דברי בחור בהקדמה, הוא תרגם את הסיפור מספר וולשי, בעזרת מילון וולשי-איטלקי שהשיג.

הספר מכיל למעלה ממאתים עמודים, כתוב בלשון מחורזת ומשולב בהומור רב. בין היתר, כשמתאר בחור את הנערה, הוא כותב עד כמה היה הוא, אליה בחור, חפץ לראותה...

הסיפור סיפור אנגלי, שגיבוריו הם בבא האביר, ריצארד, דער הערצוג גווירון, מאקברון ועוד שמות אנגליים. בצדם, נמצא גם רשע בשם לוציפר, כשם השטן הנוצרי. אבל אי אפשר להמנע מהצורה הכל-כך יהודית ששם בחור לספרו. מעבר לעובדה שמלך אנגליה יודע להתבטא נהדר באידיש, גם הצורה והמסגרת מיוחדים.

התרגום מתחיל בפניית המתרגם לקוראיו, ולקורא נדמה שספר מוסר לפניו:

"איך אליה לוי דער שרייבר..."(אני אליה לוי הסופר).

ובהמשך הקדמה ארוכה בחרוזים:
"אונ' וויל אן היבן בשעה טובה.
אן דעם דוזיגן בוך דש דא היישט בובא"
(ותהיה לנו בשעה טובה,
הוצאת הספר על הקרוי בובא").

לאחר מאתים עמודי עלילה, המתחלת באנגליה ומגיעה עד בבל, חוזר בובא הגיבור לנערתו, והיא אליו. ואליה בחור? הוא, בחרוזים האחרונים, מספר (בגוף שלישי) כמה קשה עבד, מאייר ועד ניסן שלאחריו, על התרגום. ומה שכרו?

"אונ' זול אנוז דר לוז אויז אונזר פיין.
אונ' זול אונז די גינודן געבן.
דש מיר אל מושן זוכ זיין.
משיחש צייט צו דר לעבן.
דער זול אונז בורן גי ירושלים היניין.
אודר אירגץ אין איין דורפלן דר געבן
אונ' זול אונז דש בית המקדש וויר בויאן
וכן יהי רצון אמן טרויאן".

(אליהו בחור מאחל לעצמו בגוף שלישי, שיזכה לטוב, שיזכה לחיות בזמן המשיח, שיזכה ללכת לירושלים, ואפילו רק לאחד מהכפרים סביבה, ושיהיה בית המקדש כבר בנוי, וכן יהי רצון).

לאחר בית זה נדפס באותיות גדולות, "חסלת מסכת בבא דאנטונא".

יש טענה בין חוקרי האידיש, שהביטוי "באבע מייסעס", שאנו מתרגמים ל"סיפורי סבתא", אינו אלא "בבא מעשה" - סיפור האבירים המפורסם של זמנו.

אגב, לפי מה ששמעתי, בתו של אליה בחור נישאה לכומר, אולם היחסים בין החותן לחתן היו טובים, ובזקנתו אף גר בביתם.

(בידי רפרודוקציה של ההוצאה הראשונה, אייזנה 1541, שיצאה ע"י יהודה א. יפה, ארה"ב 1949. הוצאה זו כוללת הרבה מתולדות חייו של ר' אליה בחור, ואודות הספר הזה. ההקדמות וההסברים באידיש (מודרנית, לא כמו הספר...) ובאנגלית).

(נראה שפתחתי כאן נושא חדש. אולי צריך הייתי ליחד לר' אליה בחור אשכול משלו...)


***

ואני הק' העתקתי את דבריו לכאן.

המקור: http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1533423

זה מתחיל להיות סכסוכי שכנים ואחים.
מיכה- בשאלה נאמר והבחור המדקדק נתן בהם סימנים, סימן שהפתרון הוא בדקדוק

הנה הפתרון,     לארבע הם קטני ארץ   ושש המה שנואי ה"

וְתֵבֵל וְכָל-יוֹשְׁבֵי בָהּ  קטני הארץ= הניקוד של תבל עם פעמיים צרה= 4 נקודות

 לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ--תֶּבֶל הוּא.= שנואי ה"  הניקוד הוא בסגול פעמיים=6

_________________

ןעדיין לא השיבו לי אם זה האיש שלימד קבלה את הגויים.

למהמהלמהמי:

התשובה היא, כן.