| נשלח ב-28/7/2002 17:36 |
 |
| |
ביאורי מצוות [הלימוד]
ביאורי מצוות [בשלבי עיבוד]
עיקר נושאי הפורום דנים על היחס לנושאים כלליים. בהרבה אשכולות דנים במעלת התורה ומצוותיה למוסר. בכל האשכולות הללו ישנה הקדמה ללימוד הדת בצורה הנכונה. ביאורי המצוות הם כבר הלימוד עצמו.
כדאי אולי לדון על מצוות פרטיות ולראות את גדרם ואיך הם מבטאים עיקרון מוסרי.
ככלל כדאי לקבוע את הדרך הנראית נכונה למציאת משמעות המצווה.
בביאור המצוות, יש בדרך כלל שני גישות, שעל פי רוב התערבו אצל מבארי המצות.
דרך אחת, בו המשמעות מובנת מתוך המצווה עצמה [כגזל רציחה צער בעלי חיים וכו'], דרך שניה המביאה נתונים חיצוניים (היסטוריים או טכניים) ומנמקת בכך את המצווה.
הדרך השניה נכנסת למבוי מסוכן, מבוי שאופציות בלי סוף יכולים להיאמר בו, גם אין שום ערבון לכך שזהו הביאור הנכון. מעבר לכך קשה להניח שהתורה התייחסה לרוח חיצונית הבלתי מוכחת מנוסח הצווי או ההקשר שבו הוא נאמר.
לכן הקנה מידה לנכונות ביאור מצוה (או הקרבה לנכונות) היא, הצגת תוכן המצווה, על ידי ניתוח המצווה עצמה, עד שהמשמעות מתקבלת באופן טבעי.
דוגמאות:
לא תגנוב
ע"פ דרך א': אל תנתק דבר ממי שהוא שייך לו.
ע"פ דרך ב': הנגנב עלול להצטער, עלול להפסיד וכו'
לא תבשל גדי בחלב אמו
ע""פ דרך א': את הגדי אל תבשל = אל תכשירנו לאכילתך, בחלב אמו = המשקה שהיה מיועד להחיותו ולגדלו.
ע"פ דרך ב': אם תבשל אתה עלול לאכולם גם יחד, אתה עלול לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד וכו', או משום שכך היה מנהג עבודה זרה וכו'
לא תחסום שור בדישו
ע"פ דרך א': כשהשור דש = עובד עבורך, אל תחסום = אל תמנע את חשקו לאכול.
מכאן נוכל כבר להגדיר את העוול בכמה נוסחאות "ניצול מענה" "פיצוי טבעי" וכו', אך כולם נלמדים מהרוח המושגת מתוך ניתוח עצם הכתוב.
ע"פ דרך ב': חסימת שור בדישו מרגיל את האדם לאכזריות, ועלול אח"כ להתאכזר לאדם.
לא תקיפו פאת ראשכם
א' – אל תיצרו הקפה = גבול מלאכותי, בקצה הראש. אחד מהתרגומים הישירים לכך – אל תשבש את דמות הראש (לזה אפשר להיעזר בל' השחתה בו השתמשה התורה באותו הקשר).
ב – אל תידמו אל אנשים שלליים ש[במקרה]בחרו ללכת כך.
בכל המקרים שבדוגמאות, דרך א' לא הוסיף נתונים, וגם לא התייחס לתוצאות מעבר למצווה.
אגב, ישנם הבדלים משמעותיים, גם לבלתי מעוניין בביאור מצד עצמו, כי הדינים מושפעים מההבנה של תוכן המצווה (וגם אם לא דרשינן טעמא דקרא, לגבי הכרעת דרשות ולימודים, וכן לגבי לימוד דינים בביאור פשוט, מוכרע הדין. הגמ' בב"מ צ' דנה האם באוכל המזיק לבהמה יש משום לא תחסום, ומנמקת הגמ' את הספק אם האיסור משום שהבהמה רואה ומצטערת או שמא עיקר המצווה משום שראוי להועיל לה)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2002 18:52 |
|
| |
יהוסף
שיטתך מעניינת מאד, ועלי להודות שלא ברור לי אם הצלחתי להבינה. האם אתה מנסה לפתח הגדרה פנומנולוגית של המצווה כפי שהיא מופיעה במקורות?
כמובן, התרשמותי האישית היא שהביאור הנכון למצוות הוא היסטורי. כלומר, לנסות לעמוד על ההקשר ההיסטורי שבו נאמרו מצוות התורה ולעקוב אחרי התפתחותן, עם כל החסרונות והספקות שמלווים הסבר כזה. הייתי מקדיש לכך אשכול, אלא שזה כבר תפוס לשיטתך. ואיני רוצה לערבב את הנושאים.
אני משער כי לאחר ההגדרה היסודית אתה מנסה לקשר בין ההגדרה המקומית לבין העיקרון העליון של "התאמה" מיסודו של וטו.
אשמח לראות עוד דוגמאות לדבריך.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2002 22:07 |
|
| |
יהוסף,
כדאי היה הפורום להיפתח, עבור הודעתך זו לבדה*. יישר כוחך!
*ישנן עוד הודעות רבות בפורום, שראוי להיאמר כך עליהן, אלא שזו, מעלתה גם בכך שפתחה תחום חדש [שהיה אמור להיפתח באשכול "מפגש לימודי" בו נידון עיקרון ההתאמה, כקליעת מיימוני].
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2002 00:11 |
|
| |
מיימוני,
בנוגע להערתך באשכול יהדות אידיאלית על הבקשה שבתפילה לפי הבנת "הווה", אכתוב בקצרה כפי שכתבתי לך שם.
הבקשה אינה באה כאילוץ כמו שמבקשים מבשר ודם שעל ידי שמגלים לו גודל הצורך, אנו משתדלים להעירו על החשיבות שייענה לה. אדרבה לגבי השם, זה לא שייך. אלא שעל ידי הבקשה, אנו מסדרים את דעתנו. נגיד שאדם רעב ואין לו מזון. הרי יש כאן סתירה, מצד אחד אלוקים עושה אותו רעב שזה מורה שעליו להשיג מזון ומאידך אלוקים מראה לו שאין לו מזון, הרי יש סתירה.
על ידי הבקשה, מבטא האדם את מצבו ובכך מסלק את הסתירה מעליו. הוא אומר "רבש"ע לך הפתרון! קח את המפתחות! הרי מתבקש שיהיה לי מזון או שלא אהיה רעב, בכן הכדור אצלך!"
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2002 05:11 |
|
| |
הוספה:
באמור לעיל, אין שלילה שייתכן שדברים מסוימים קיבלו הקשר או חשיבות מתוך הנוהגים ההיסטוריים, או שהיוו משקל נגד לנטיות שהתפתחו עקב המצב ההיסטורי המסוים (כקרבנות לדעת רמב"ם המהווה תחליף לנטיית עבודת האליליות, וכן ל' הכתוב בפר' ראה), אך הערך אמור תמיד להיות מונח בדברי התורה כפי שהיא מציגה את המצווה והקשרה.
מיימוני
בהוספה התייחסתי לראשית דבריך.
כל דבר אשר נאמר עליו שהוא מוסרי או שאיננו מוסרי [מבלי להתייחס דוקא לתורה), תמיד פירושו: האם ראוי או הוגן להתנהג כך. במילים אחרות האם ההנהגה פוגעת בערכים או שהיא "מתאימה" לערכים החשובים בעינינו. הרעיון של וטו אינו גישה חדשה, אלא ריכוז עקרוני לכל מה שהאנשים מכנים כ"ראוי" "הוגן" "מוסרי" ששורש כולם, האם המעשה וכדומה, מתאימים עם שאר הערכים והמהויות במציאות או שאינו מתאים להם(\עמהם) ופוגע בהם.
כל האומר לא ראוי לגנוב, מניח כי רכוש אמור להמשיך בבעלות בעליו הראשון, לכן לא ראוי לגנוב, במילים אחרות [היותר מדויקות] לכן מתאים שישאר הרכוש בבעלותו של הראשון ולא שיילקח.
אנו מכירים ערכים מתוך "דרך ארץ שקדמה לתורה", ילד בן שלוש כבר מכיר בערכים של ציעור הזולת וכו', אחר שאנו מגדירים מצווה ואנו רואים שהיא מתייחסת במישרין לשמירת ערכים הידועים במציאות, איננו יכולים להתעלם מכך שהמצווה שומרת על ערכים אלו.
דוגמא נוספת:
התורה אומרת שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, כל אדם גם מהממוצע ומטה, מזהה במצווה זו שמירת הערך הנמצא בעצם המשמעות של שחיטת אותו ואת בנו, שהיא שחיטה החולשת על דור של הורים וילדים, בה יש היבט מוגבר של ברוטליות – פגיעה חזקה.
כ"ט י'
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2002 16:19 |
|
| |
יהוסף 
התעוררה שאלה במצות השבת אבידה בה נאמר 'לא תוכל להתעלם' ודרשו 'פעמים שאתה מתעלם' כמו זקן ואינה לפי כבודו או כהן בבית הקברות.
אין לי בעיה מסברא שחשיבות הזקנה והכהונה בימי חז"ל, יידחו השבת אבידה (אם אין לאובד צער גדול מדי), אבל איך מסתדרת הדרשה.
נכון נכון ודברנו בעבר שהדרשות לא חייבות להיות אלא אסמכתא טובה, אבל בכל זאת חז"ל הקפידו ל"הבריג" את הדרשות בהברגה טובה וכאן כאשר מהכתוב משתמע אי התעלמות, הם דורשים התעלמות! זה כמו לומר 'לא תגנוב', 'פעמים שאתה גונב'!!!
|
|
|
|
| נשלח ב-2/8/2002 08:50 |
|
| |
בוגי,
דרשו את זה על הנאמר "והתעלמת". יש לפרשו לאו דווקא בלשון תמיה, אלא בלשון ניחותא, דהיינו שאכן תתעלם כך יקרה טבעית, בכל זאת אומר הכתוב "השב תשיבם".
בכל אופן גם לולא התרגיל הפרשני הזה, ניתן לדרוש את הדרשה. גם משום שנאמר "לא תוכל" משמע שאם תוכל, ניחא. [אגב, "לא תוכל" מצאנו רק בדברי משה בספר דברים ועוד פעם ביתרו לפני עשרת הדברות בויכוח משה עם השם, שמשה טען "לא יוכל העם עלות בהר" בגלל הציווי והשם אמר שבכל זאת יצווה שוב פעם כאומר "עדיין יוכל להפר את הציווי", בגדר "צדיק יודע נפש".]
בכל אופן, "פעמים שאתה מתעלם" לכבוד זקן וכהן היא סברא כמו שרמזת שהשבת אבידה היא בגדר תוספת טובה ולא מניעת הרע כמצוה שלא לגזול, לכן אינו דין שיידרש שזה יבוא על חשבון הזקנה והכהונה [והערתך במקום צער, צ"ע].
מאחר והלגיטימציה להתעלמות היא פשוטה, נקרא הפסוק בלקיחתה בחשבון. גם בלא תגזול [שלא כתוב "לא תוכל"] ייתכן שעל ידי סברא חזקה כמו גזילה למען הצלת כל העולם, אולי ניתן היה לדרוש "פעמים שאתה גוזל", אך לא מסתבר, כי הקפידו בדרשות שתיסמכנה על איזה שהוא שוני מקראי, גם אם אינו כפי פשוטו כפי שציינת.
בעצם הלגיטימציה להתעלמות הנזכרת, יש יסוד עמוק בנפש האדם.
מעיקר יושר האדם -לו היה חי לנצח ללא שום חשש למוות- היה עליו מצד היושר, לתקן כל דבר הדרוש תיקון. היה עליו להרים כל גרגיר אבק הפוגע ביופי הסביבה לסתום כל סדק בקיר, לבנות מחדש כל החסר סימטריה, לעזור לכל נזקק במלואו. זו היתה שלימות האדם.
אבל מאחר ואנרגיית החיים של האדם היא מוגבלת, לכן אין ברירה אלא להתעלם ממה שגוזל אנרגיה [פעמים שאתה מתעלם], כמו שאין לטפל בטומאת סכין כאשר על האנרגיה להיות ממוקדת על ההתקוממות נגד שפיכות דמים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2002 23:31 |
|
| |
שבוע טוב,
ברצוני להצביע על סתירה לכאורה ביחס לתורה ולמצוות כפי שמתבטאת באשכולו של "מתענין" על מהות התורה, ובאשכולו זה של יהוסף. בהמשך אנסה גם להצביע על פתרונה.
בשאלת מהות התורה מדגיש יהוסף את היותה מערכת חינוכית לתיקון הנהגות והשקפות האדם. דהיינו אמצעי להתקדמותו. מהשקפה זו נובע כי דרך קיום תוכנה המעשי של התורה, דהיינו דרך מצוותיה, ישתפר החניך המסור וישיג אט אט את תכליתו. תפישה זו, המעגנת את התורה כאמצעי, טוענת בהכרח שכל מצוה מהווה "תיקון" למשהו אחר (שהיה טעון שיפור אצל החניך), או שיש בה "מנגנון" המוביל בהכרח להתקדמות החניך, ושהתקדמות החניך היא המטרה האמיתית מאחוריה. ואם כך, מתקבלת סתירה הכרחית להתייחסות לטעמי מצוות כפנימיים בלבד- שהלא הם משרתים "תיקון" וכו'.
לדוגמא: אל תגזול כי לא צודק ניתוק דבר ממי ששייך לו. אבל, גם: וזה יבנה את נפשך והשקפתך, שהיא סיבה המתאימה לב' לשיטת יהוסף.
דרך נוספת לראות את הסוגיא מכיוון השאלה "התורה אמצעי או מטרה?". הרמב"ם זצ"ל בסוף הלכות תשובה מלמדנו (מזכרון): "עשה את האמת בגלל שהיא אמת וסוף הטובה לבוא". גם כאן אם אתה מקיים מצוה מצד אמיתותה כדוגמאת לא תגזול, אתה אמור לעשות את האמת בגלל שהוא אמת, דהיינו, עשיית אמת (כאן קיום מצות לא תעשה), נהיית למטרה ולא אמצעי. ומכאן שמצוה זו היא מטרה מצד נכונותה ולא אמצעי למשהו (כדבר ראשוני). ותיקונך? הוא סוף הטובה לבוא.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/8/2002 06:07 |
|
| |
אור,
שובך לשלום.
עשיית "אמת מפני שהיא אמת" זה לא לגזול כי הממון לא מתאים במציאות ללהיות ברשות הגזלן, אלא ברשות הנגזל.
לא לגזול מפני שהתורה ציותה, זו גם אמת למי שלא מבין שמצד דבר הווה במציאות אין לגזול, אבל לא תכלית האמת הראויה לאדם באשר הוא אדם שהתורה "בקרבו".
להיכנע להווה על ידי הבאת קרבן שעל ידי זה ייכנע בהישמעות לדברו לא לגזול, זה גם אמת אבל רחוקה עוד שלב מהתכלית.
לכן ישנה התייחסות ל"לא תגזול" כמצוה של "התאמה" ולהבאת קרבן אך כמצוה של "שמירת ההתאמה".
|
|
|
|
| נשלח ב-11/8/2002 06:09 |
|
| |
אור,
שובך לשלום.
עשיית "אמת מפני שהיא אמת" זה לא לגזול כי הממון לא מתאים במציאות להיות ברשות הגזלן, אלא ברשות הנגזל.
לא לגזול מפני שהתורה ציותה, זו גם אמת למי שלא מבין שמצד דבר הווה במציאות אין לגזול, אבל לא תכלית האמת הראויה לאדם באשר הוא אדם שהתורה "בקרבו".
להיכנע להווה על ידי הבאת קרבן שעל ידי זה ייכנע בהישמעות לדברו לא לגזול, זה גם אמת אבל רחוקה עוד שלב מהתכלית.
לכן ישנה התייחסות ל"לא תגזול" כמצוה של "התאמה" ולהבאת קרבן אך כמצוה של "שמירת ההתאמה".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/8/2002 19:14 |
|
| |
פשיטת הסתירה היא כדברי ווטו שישנן דרגות בראיית כל נושא. שרשו העקרוני של נושא מסוים הוא הדבר "לשמו" (מושגיותו המדויקת), שהוא משמעותו האובייקטיבית הרחבה, והשאר אינן אלא נספחיו שהם הבטים של משמעות זו ("התכלית" כלשון ווטו). כדוגמא להבטים: הבט באיסור גזל הוא צער שיחוש הגזלן בגזילתו כפי דוגמאת יהוסף בשיטה ב', אך הצער נובע מהפרת הצדק שבהעברה בלתי צודקת של רכוש מנגזל לגוזל.
בתפישה אחדותית אין הפרדה בין עשיית הנכון, קרי, דבר השם במציאות, עקרונות המצוות, והתקדמות האדם, אלא כולם אינהרנטים האחד בשני. בהנחה שהתורה מצביעה על שרשרת עקרונות אובייקטיביים וישומם בשלל תחומים, יהיה הישום שיקוף של הנכון וממילא יתחבר לזהותם הנכונה של מעשי אדם. ואולי על כך אמרו חז"ל ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא- קוב"ה ואורייתא וישראל (זהר, אחרי מות- עפ"י מכתב מאליהו ה' ע"מ 383).
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2002 23:02 |
|
| |
יוסף שלום,
הבחנתך במניעים או הטעמים לקיום המצוות היא מעניינת ביותר ואף מאוד מועילה שכן היא עוזרת להתמקד ולבחון היכן אני עומדת. בפורום חדרי חרדים הייתה הפניה לאתר על חינוך ילדים ושם מצאתי מאמר מענין שעוסק בנושא שלך, האם אנו פועלים מסיבות פנמיות או חיצוניות וההשלכות לכך. אני מצרפת קטע ממאמר שנכתב ע"י ד"ר קלודי טל, ממאמר זה נתן לראות בברור את ההשלכות של מניעי ההתנהגות.
"מוטיבציה אינטרינזית או חיזוקים
המניעים להתנהגות פרו-חברתית או התנהגות הקשורה ללימודים, עשויים להיות חיצוניים או פנימיים. לדוגמה, ילד עשוי לעזור לילדה בוכה כי המורה תיתן לו פרס על כך ואילו ילד אחר עשוי להציע את אותו סוג של עזרה מכיוון שעצוב לו שהילדה עצובה ואילו ילד שלישי עשוי להושיט את אותו הסיוע כי ''צריך לעזור לאנשים בעת צרה''. החוקרים (DECI & RYAN ,1987) עשו אבחנה בין מוטיבציה אכסטרינזית (חיצונית) לבין סוגים שונים של מוטיבציה אינטרינזית (פנימית). לדוגמה, יוסי יכין את שיעורי הבית על מנת לזכות בפרס ואפרים יכין את שיעורי הבית בעקביות משום שהוא פוחד מהעונשים של המורה - שתי ההתנהגויות מונעות על-ידי מוטיבציה חיצונית (הראשונה - זכייה בפרס, השניה - המנעות מעונש). לעומת זאת, אסתי תכין את שיעורי הבית כי ככה צריך - ללא הנמקות, אך היא תכין את השיעורים בלי קשר לחיזוקים או עונשים שהיא עשויה לקבל מההורים או מהמורה - זו דוגמה של מוטיבציה פנימית מוטמעת, שהיא הדרגה הנמוכה ביותר של מוטיבציה פנימית. אביעד יכין את השיעורים בעקביות כי ככה אבא עשה כשהיה בכיתה א' - זו מוטיבציה פנימית, שהיא תוצר של הזדהות, כשהבסיס להתנהגות הוא רגשי יותר ולא רציונלי) ואילו רינה תכין את שיעורי הבית בעקביות משום שהיא מבינה שזו אחריותה או משום שהיא חושבת שהכנת השיעורים תתרום ללמידת החומר - זו מוטיבציה מופנמת שהיא הדרגה הגבוהה ביותר של מוטיבציה אינטרינזית; במקרה זה ההתנהגות מונעת על-ידי ערכים חברתיים המופנמים היטב בתוך מערכת הערכים של האדם. DECI & RYAN מדגישים כי פעולה מתוך מניעים מופנמים מקנה לאדם אוטונומיה.
על מגבלות השימוש בחיזוקים בתחום ההתפתחות המוסרית
מן האמור לעיל עולה כי עידוד הילדים לפעול מתוך מניעים חיצוניים וקרי, על מנת לזכות בחיזוקים או כדי להימנע מעונשים) עלולה - על אף יעילותה במישור ההתנהגותי המיידי - להוביל להתנהגות שאיננה אוטונומית. דהיינו, ההתנהגות ''הטובה'' מותנית בתנאים חיצוניים. לדוגמה, ילדים, שלמדו הרגלים הקשורים להתנהלותם היומיומית בגן בדרך של חיזוקים או עונשים עשויים להתנהג כנדרש ביום שבו הגננת נמצאת ואילו בימים של המשלימה הם עלולים ''להתפרע'' משום שמקור הסמכות נעדר. לעומת זאת, ילדים שלמדו הרגלים באופן שהושם בו דגש על הפנמה ייטו להתנהג כשורה גם בהיעדר הגננת משום שההתנהגות המוסכמת מונעת על-ידי נורמות מופנמות של הילדים."
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/8/2002 17:59 |
|
| |
ראי באשכול "תיקון עץ הדעת-מינון המניעים", על ההיסח שבמניע אקסטרינזי, שלכן גם כאשר זקוקים לתמיכה אקסטרינזית [כמו שקר קדוש], יש להזדקק לה במינימום. [מחקר ה$1-$20]
|
|
|
|
| נשלח ב-19/8/2002 18:06 |
|
| |
במצות הנזיר "תער לא יעלה על ראשו, גדל פרע שער ראשו", ראיתי בעבר כמה פירושים. לאחרונה מעמנואל לוינס, כדי שלא יתגאה בנזירותו נהיו השערות סמל ששורפים אותו מיד בעבור ימי הנזירות. שמעתי עוד הסבר, על מניעת ההתייפות כנתון פרישות של הנזירות. אבל נראה שכל אלו לפי הדרך הב' של יהוסף, שהם לא נופלים ישירות כהסבר אינטרינזי בלשון המקרא.
לפי דרך הא' של יהוסף, נראה "תער" = מכשיר המשתלט לשנות את הצורה, לא יעבור על ראשו = לא ישתלט על הראש המשויך לקודש וכו'
מצאנו בבהמה קדושה שאין לגזוז את צמרה, בנרות חנוכה לא להשתמש ועוד ועוד.
כך הופך השיער לסמל ולכן הוא מוגש לאש הקודש בתום ימי הנזירות.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2002 01:06 |
|
| |
במהלך לימוד תוך מקוד ברעיונות חודש אלול נתקלתי ברעיון התורם לחידוד הבנת המחקר למניעי פעולה-חיצוניים/פנימיים.
במסכת יומא (דף פו ב) "אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות..... גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות .....לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה.
לומדים מכאן שיש שתי דרכים לעשות תשובה 1. מיראה 2. מאהבה
יש פה הבדלי דרגות משמעותיות בין אם התשובה נובעת ממניעים חיצוניים או פנימיים. תשובה שנעשית ממניע פנימי (תשובה מאהבה) מובילה לכך שמעשה שנעשה בזדון הופך לזכויות. דהיינו, שההכרה וההפנמה שפעולה מסוימת כמו גניבה במזיד אינה תואמת את רצון ה' אזי תגרום לכך שהמעשה לא יחזור ולכן מכאן והלאה הפנמה זו תהפוך לזכותי. אם המניע לתשובה הוא חיצוני כמו פחד מאובדן מניות לעולם הבא שהרי אין במקרה זה הפנמה משום שמסחר תמיד נתון למיקוח, אך מאחר ובכל זאת יש נסיון לשנות את העבירה מדרגת העברה משתנה ממזיד לשוגג.
הערה, לא אהבתי את השימוש ביראה כבפחד, אך נראה שלכך היתה הכוונה.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/9/2002 02:29 |
|
| |
שתי דוגמאות למצוות שנראה שהרוח התרבותית של זמן התורה השפיעה עליהם. אקצר הפעם:
יבום - ביחס להקשר חיי משפחות כשבטים וחמולות [ובהתאם ליחס אל האשה כבלתי עצמאית, בעלת ישות נטפלת ומשתעבדת (שייכת במידת מה כנכס)]
קללה - בהקשר יחס מיסטי להשפעות כשל כישוף אוב וידעוני [כפי שציינתי באשכול בחינת ההלכה]
|
|
|
|
|
