פרופסור יעקב לוינגר, שנפטר לפני מספר שנים בגיל לא מבוגר, היה אדם מעניין ויוצא דופן. דרכו היתה מפותלת, ולפי הביוגרפיה שלו שנכתבה בספר שיצא לזכרו לאחר מותו, התרחק מדרכה של תורה בגיל צעיר וחזר אליה בגיל מבוגר יותר.
לוינגר למד ולימד פילוסופיה יהודית. הפילוסופיה היתה עבורו, עד כמה שניתן לשפוט, דרך של חיים ושל התייחסות. במיוחד היה קשור לרמב"ם, שעליו כתב את רוב מאמריו וספריו. הוא היה אדם מעמיק, בעל חוש הומור, וכמדומה לי רחוק ממשחקי הכוח שמאפיינים חלק מן העולם האקדמי. אני כותב את המלים הללו בגלל שהיכרתיו במקצת, ובגלל שהתרשמתי מאד מספרו "הרמב"ם כפילוסוף ופוסק", שאת התזות המרכזיות שלו אני מסכם כאן.
ההנחה הראשית של לוינגר, אליבא דהרמב"ם, יוצאת ממשפט מפורסם במורה נבוכים, לפי הא' הוא הסיבה הרחוקה של כל הדברים. לכן, נכון לומר שהא' שלח את משה רבנו בדיוק כפי שנכון לומר שהוא שלח את מוחמד ובלעם, או שהוא הוריד גשם. בכל מקרה, לאירוע מסויים, בין אם זו ירידת גשם במקום פלוני או נבואתו של משה, יש שרשרת סיבות שמוליכה אליה. אבל כיון שהא' עומד מאחורי שרשרת הסיבות, ניתן לומר, בלשון מושאלת, שהוא הגורם למאורע מסויים. על שפה כפולה זו בנויה האמונה הדתית.
הנבואה, לפי לוינגר, אליבא דהרמב"ם, היא שילוב של כוח הדמיון וכוח השכל. ההתגלות שכל הנביאים זכו לה, אפילו משה רבנו, איננה אלא תופעה טבעית, שמתרחשת בתנאים מסויימים, בהם אדם בעל שלמויות מממש אותן. זו אפילו לא תופעה יהודית בהכרח. יתכן שמבחינה היסטורית היו נביאים רק בעם ישראל, אך אין לכך שום הכרח. נבואה היא השג אנושי, לא יהודי. יתרונו של עם ישראל על העמים האחרים, אם יש כזה, הוא בהיסטוריה ובחינוך, לא בתכונות טבעיות.
משני פירושים אלו נובע:
ההבדל בין נביא האמת לנביא השקר אינו בכך שהראשון נשלח על ידי ה' והשני לא, אלא שזה נשלח על ידי ה' לומר דברי נבואה, וזה נשלח על ידי ה' להשמיע דברי שקר" (עמ' 51).
כמובן, שניהם נשלחו או לא נשלחו באותה מידה, תלוי באיזו שפה אנו מדברים, ובאיזו מידת דיוק.
מה מתחייב מכאן לגבי התורה?
התורה היא מערכת חינוכית שניתנה על ידי משה רבנו. כיון שהא' הוא הסיבה הרחוקה של כל הדברים, כל מה שאמר משה הוא משום שה' גילה לו זאת, אבל גילוי זה אינו בהכרח התגלות נבואית במובן התמים שהורגלנו אליו, אלא מה שהשיג משה בכוח שכלו ודמיונו, שהיו בדרגה גבוהה מאד.
התורה ניתנה לדור המדבר, והיא טעונה שינוי מדור לדור, אך לא ניתן לגלות זאת. לפיכך היא מופקדת בידי חכמים, שאכן משנים אותה.
זו ההיסטוריה האמיתית של הדת, אבל אין מגלים אותה להמון. "המצוה כפי שהיא נראית מפסוקי התורה היא המצוה במשמעותה הראשונית, כפי שנתפסה בימי משה רבנו. היות שאין משפט אידיאלי לכל הזמנים, לא ניתן להקיף את טעמי המצוות אלא מתוך התחשבות במצב ההיסטורי שהיה בימיו של משה... מסתבר שבעקבות עשיית סייגים לתורה והוראות שעה, ואולי גם בעקבות חילוקי דעות שהתעוררו בפירושי המצוות, נתבטלה במשך הדורות המצוה בהוראתה הראשונית, והיא קיבלה הוראה חדשה כפי המסורת התלמודית. אלא שחידוש זה שנתחדש במצוה אינו צריך להיאמר בפומבי" (עמ' 63).
כמובן, זה השיחזור של לוינגר לדעת הרמב"ם, והוא עצמו מודה שיש כאן "סוד גדול" שאינו יכול להאמר אלא "מפה לאוזן". בשאר כתביו הרמב"ם עמל קשה כדי להסתיר את הסוד הזה ולמעשה ליצור רושם הפוך, בין השאר על ידי אימוץ הסיפור המתמיה על חייו הארוכים של אחיה השילוני, מה שמאפשר להאמין במסורת אישית מימי מתן תורה ועד לדורו של אליהו הנביא.
השכל הוא "צלם האלקים" של האדם. השלמות העיונית-אינטלקטואלית היא שלמותו הנעלה ביותר של האדם (עמ' 155). בניגוד לאריסטו, שכתב ספרי פילוסופיה, משה הקדיש את עצמו לעיצובה של אומה ושל חוקה מדינית, שתאפשר במידה מירבית לנתיניה להגיע לשלמות עיונית, וזה כנראה גם אושרו הגדול ביותר של האדם לפי הרמב"ם (שם).
תורתו של משה מממשת את אופי הדת האלקית, מפני שהיא מסדירה לא רק את עניני החברה, אלא דואגת לשלמות הגוף והנפש. היא מטביעה באדם מילדותו מושגים אמיתיים, אם כי לא בהירים לגמרי, על הא' ועל ייחודו, ומעצבת בו תכונות של ריסון עצמי. בלי זה לא ניתן להגיע להשגים אינטלקטואליים גבוהים (עמ' 157). זו אלקיותה של התורה.
זה מה שמוכיח ומסביר את האלקיות שבתורה. ההמוניים מתבססים על אמונתם בתורה על סיפורי הנסים. אך החכמים מגיעיך להכרה זו על ידי עיון בטעמי המצוות כפי שהתבאר כאן. (עמ' 158).
תורה משה היתה חוק אידיאלי רק בזמן נתינתה, אבל לא יתכן חוק אידיאלי לכל הזמנים. עבודת הקרבנות היתה הכרחית בימי מתן תורה, אבל לא בימי הרמב"ם. הייבום היה מנהג קדום שהתורה השאירה אותו במקומו. משה בחר בארבעת המינים מפני שהיו מצויים בארץ ישראל. אבל למרות שהתורה מחייבת שינויים, זה יביא להפסד האמונה במקורה האלקי בעיני ההמון. לכן צריך לא לשנותה ואסור שהעם יאמין שהיא יכולה להשתנות.
אבל - הותר לחכמי התורה לעשות סייגים וגם לבית הדין הגדול 'לבטל קצת מעשי התורה ולהתיר..'. (עמ' 159).
למעלה מן המצוות המעשיות עומדת 'העבודה המיוחדת במשיגי האמיתות' שהיא "הצימאון המתמיד לתכנים אינטלקטואליים וההשתקעות בהם". אבל "גם החכם הזוכה לכך חייב לשמור את כל מצוות התורה. הם ישמשו אמצעים להתפנות לענינים רוחניים ולהגיע להשפלה עצמית לפני הא' ולפני השכל השופע אל האדם." (עמ' 162).
אמנם האיש שהגיע למעלה זו עלול להרגיש שהוא עומד לפני דילמה בין ציות להלכה הסטנדרטית לבין הדרך שמובילה לשלמותו, ועל התשובה לדילמה זו הרמב"ם רק מרמז, וכמוהו לוינגר. עם זאת, לוינגר שולל מכל וכל את הסברה שמעלה שפינוזה כי לפי הרמב"ם הפילוסוף פטור ממצוות מכל וכל.
השיטה של לוינגר היא מעניינת מאד, במיוחד עבור חברי הפורום הזה. אין היא מהווה סיכום שאין עליו עירעור של הרמב"ם, ובוודאי לא של התורה, אך היא נוגעת להרבה עניינים שדנו בהם, והיא מעניקה לדעתי תובנות והגדרות חשובות, כלי עבודה של השכל (כהגדרת הפילוסוף הרמן כהן). כיון שלוינגר היה אדם שהשתדל לחיות את הפילוסופיה שלו, ניתן להמליץ עליו כי הדברים משקפים את עמל חייו, ולא הרבה יכולים שייאמר עליהם דבר זה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-29/7/2002 07:03
בקשר למשפט "תורת משה היתה חוק אידיאלי רק בזמן נתינתה, אבל לא יתכן חוק אידאלי למשך כל הזמנים".
מאלף הוא הדבר שגם בתורה עצמה אפשר לראות התפתחות מוסרית. אם נשווה את ספר דברים לספר שמות נראה שחל שינוי במעמד העבד, האישה ותורת הענישה.
אפילו בשני הנוסחים של 10 הדברות (!!) אפשר לראות את השינויים הנ"ל.
נשלח ב-29/7/2002 09:30
מיימוני,
תודה!
כמה הערות.
א. אלוקים כעומד בראש שרשרת סיבות, "סיבה רחוקה מאחורה". משפט זה הוא אולי ה"מקובל" ביותר מהדברים שהבאת מפרופ' לוינגר. יהיה זה "עילת העילות" של הרמב"ם או ה"יושב בשמים" של כלל ההמון.
אבל כאן טמון חילול הווה נורא, במשמעותו ובמימדיו.
זאת היתה גם כוונתי בנושא המוניזם באשכול סמוך שהחלפתי את המלה "מקור" אחיד.
אין עוד מלבדו, אפס זולתו
הווה אינו ראש השרשרת, יותר מאשר סופה.
הנהגת הווה היא מכוונת דרך שרשרת, שלכן אנו מאמינים שהצור תמים פעלו. היינו שלכל תופעה, יש איזון באיזהו שלב של השרשרת בעבר או בעתיד.
כן עצם הבריאה המתוארת בימי בראשית, היא בדרך השתלשלות שרשרתית, כפי שמנתח המלבי"ם ולהבדל"ח הפרופ' נתן אביעזר בספרו "בראשית ברא". זו בעצם תיאורית האבולוציה שהאדם נוצר מן האדמה תחילה והתפתח הלאה, גם אם לא נסכים לכל פרטי התיאוריה כמו למוטאציות המוזרות והמוכחשות.
ב. הנבואה, שלפי הנ"ל, היא שילוב של כוח הדמיון וכוח השכל, אין לפרשה ככוח כפוי. הרי אין "שכל ודמיון" אלא הציורים המציאותיים שבהם. כמו שיש מושג של חלום, בו מצטרפים ציורים שונים, לרעיונות מסויימים, כך בנבואה. למעיין בסוגיית ב"ב י"ב. על "חכם עדיף מנביא", קל להסיק שבנבואה מדובר באינטואיציה בהירה בתוספת ההארה שיש להביאה [מכאן לשון נביא] לאחרים. החכמה היא ידיעת הדברים במתכונתם על הקשריהם ואילו הנבואה אינטואיציה בהירה על נכונות הדברים, ללא יכולת עדיין להצביע על הקשרי החכמה המובילים לאותה המסקנה.
ההבדל בין נביא האמת לנביא השקר אינו שהשני נשלח על ידי ה' להשמיע דברי שקר, אלא שהוא הכניס לפי בחירתו שקרים. מסורתנו היא שמעלת משה רבינו אינה רק בכך שההארה היתה בהירה לו למדי [אספקלריא המאירה], אלא גם שהיה עניו מכל אדם ולא עירבב מ"נגיעותיו" מאומה.
ג. התורה היא מערכת חינוכית, מפני שהיא מתאימה את האדם למציאות, לדבר הווה במציאות.
ד. דבריך ש"התורה ניתנה לדור המדבר, והיא טעונה שינוי מדור לדור, אך לא ניתן לגלות זאת. לפיכך היא מופקדת בידי חכמים, שאכן משנים אותה.", הם בעצם מה שבוגי כתב באשכול "השקרים הקדושים" שאפיקורס הוא המגלה אותם בניגוד לחכמים המופקדים עליהם.
מה שכתבת "היות שאין משפט אידיאלי לכל הזמנים, לא ניתן להקיף את טעמי המצוות אלא מתוך התחשבות במצב ההיסטורי שהיה בימיו של משה... מסתבר שבעקבות עשיית סייגים לתורה והוראות שעה, ואולי גם בעקבות חילוקי דעות שהתעוררו בפירושי המצוות, נתבטלה במשך הדורות המצוה בהוראתה הראשונית, והיא קיבלה הוראה חדשה כפי המסורת התלמודית. אלא שחידוש זה שנתחדש במצוה אינו צריך להיאמר בפומבי", ייתכן שישנו זמן שזה חייב להיאמר בפומבי, כי מחד אין עוד רציניים שיצאו לשאלה מחמת סיבות אידיאולוגיות ומאידך הרציניים מקבלים תורה מבולבלת למדי.
ה. הניסיון ליצור רושם הפוך כדי להסתיר סודות שנאמרו מפי אותו החכם בהקשרים אחרים, מצאנו גם אצל החזון איש.
ו. "השכל הוא צלם האלקים של האדם, כי השלמות העיונית-אינטלקטואלית היא שלמותו הנעלה ביותר של האדם", מובן היטב בהבנת המלה "צלם". מלשון צל וצילום. האדם הוא שביכולתו לקלוט אחדות הווה הכוללת כל, שכל הגוונים נובעים מהאחדות [המוניסטית] ומופנים א-ליו. הרי שידיעת האדם נמצאת כביכול ב"צל" א-ל ומצלמת את כל האחדות.
ז. אכן בניגוד לאריסטו, עיצב משה אומה בפילוסופיה מעשית. אין המקימה חייב להיות מודע מילולית למשמעויותיה הפילוסופיות, כמו שלא כל אדם חייב להכיר את מבנה התאים שבגופו כדי לחיות. יהודים פשוטים בעלי אמונה פשוטה שאינם מתעצלים לחשוב עד מקום שדעתם מגעת, יש להם פילוסופיה בריאה יותר מגדולי פילוסופיה מילולית שאינה משמשת כמורה דרך להיות מושבת ללב ליישום מעשי.
ח. לגבי השינויים בעשיית המצוות ככל הנוגע ל"יהודי בצאתך", הלא הדברים ארוכים וערוכים בפורום, מיענטע ועד יהוסף ומבוגי ועד רציו.
ט. לגבי הבנת משמעות המצוות, נפתח אצלנו אשכול ביאורי המצוות.
י. כללית, לגבי דברי הפרופ' לוינגר והיחס שלהם למה שנאמר בפורום, הייתי משתמש בסגנונו של אחד מחברנו: "כבר קדמך לוינגר". אכן שמחה היא לזכות בעוד שותף, גם אם אינו עוד בחיים, מאחר ואין אנו תחרותיים החפצים להציג חידושים ולזכות בראשוניותם, אלא בהבהרת האמת. לפי דברי לוינגר אפשר להרחיק ולומר בעצם: "כבר קדמך הרמב"ע" [ר' משה בן עמרם].
נראה בכל זאת, שההוספה בנקודה א' בהבנת "הווה אלוקים", תתן אור אחר לגמרי לדבריו. הם יהפכו מספקולציה בדעת הרמב"ם, להכרח בדעת כל בעל מחשבה.
נשלח ב-29/7/2002 13:34
תודה למיימוני על ההכירות לפרופסור לוינגר. מעניין אותי לדעת, האם ישנם עוד אנשי רוח ומוח בקרב האורתודוקסיה, שזכו לראייה זכה כמוהו?
או אולי רק הוא דווקא משום ש"התרחק מדרכה של תורה בגיל צעיר וחזר אליה בגיל מבוגר יותר"?
נשלח ב-29/7/2002 19:26
וטו
דבריך טעונים התייחסות רבה, וזמני היום מועט כידוע לך, ולכן אסתפק בסילוק אי הבנה.
הקביעה כי ה' הוא הסיבה הרחוקה של הדברים באה לומר בדיוק מה שקבעת. לא שיש שרשרת שה' בקצה שלה, אלא שה' מתנשא על כל שרשראות הסיבות, והוא מהווה להם "סיבה חיצונית". כל אלו משלים, כמובן, שמטרתם לסלק את ה' מתוך כל שרשרת סיבות שהיא, אך עדיין לשמור על קשר סיבתי של בורא-נברא בינינו לבינו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-29/7/2002 20:08
מיימוני,
אם כי אין רצוני עתה להעמיס עליך, אכתוב בקצרה כעת, מחשש שאם אשתהה, תרד הערנות לנושא.
לפי מה שהתברר באשכול מילון, ש"בורא" היינו התבהרות הוויתית, ושאין נפרד מהווה, אז אין צורך בהפרדת בורא-נברא ולא לנגרם מכך שהא' "מתנשא" ו"מסתלק".
עוד חזון למועד!
נשלח ב-30/7/2002 03:49
קודם כל ברכות על הפורום.בקשר לפרופסור האם מישהו כאן חושב שדעתו היא לגיטימית בתוך החברה האורטודוקסית?
נשלח ב-30/7/2002 03:56
יהוא,
לו הייתי יכול לדבר בשם האורתודוקסיה, הייתי עונה לשאלתך כך, למחשבה: כן, לדיבור: לא בפני עם הארץ, למעשה: לא.
נשלח ב-30/7/2002 04:00
רציו קודם כל אל תצטנע.שנית ,בקשר לתשובתך הבנתי שזה מה שעולה מכל הדיון אך אם כך ,כלומר אם דעות שכאלו לא יועלו אפילו על הכתב מחשש חשיפה להמון,כיצד הגיעו חידושים שכאלה לאוזנכם?
נשלח ב-30/7/2002 04:08
על הנושא הזה, ראיתי שהיה דיון בפורום הזה באשכול מיוחד על חשיפת סודות. נדמה שהכריעו שכאשר מדברים בשפה מופשטת, אין לחשוש לקריאת ההמון. (לא זוכר בדיוק)
גם באחד האשכולות החדשים (אולי כאן למעלה) ראיתי היום (בארץ: אתמול), שהיום אין עוד אנשים מספיק רציניים שישנו כיוון מחמת מסקנה אידיאולוגית ולכן אין לחשוש.
נשלח ב-30/7/2002 10:54
יהוא
ברוך הבא.
מה שנכתב באשכול על גילוי סודות הוא שבזמננו האמת מטפחת על שערי המחשבה. מה שבימי הרמב"ם היה סוד, היום שייך להשכלה היסודית של תלמיד תיכון או אפילו בית ספר יסודי. אפילו ר' אלחנן וסרמן זיהה זאת וכתב על כך.
עוד נכתב באותו אשכול כי היהדות האורתודוכסית מסתגרת בגטו מחשבתי מזה מאתיים שנה, מתוך חשש להתמודד עם ההשכלה, ואולי מתוך הידבקות בדוגמות שחלקן באמת טעונות ביקורת ושינוי. אולם גדולי הדורות ההם חששו כי נכונות לשינוי קל תמוטט את כל המסגרת.
בניגוד להם, אנו מאמינים בחוסנה של היהדות וכמותם גם באמיתות התורה. לכן אנו מוכנים להתעמת עם מסקנות המחקר המודרני. אנו גם סבורים שהמציאות המודרנית כופה עלינו להכיר את הספקות המתחדשים בכל יום (פרפרזה על המשפט המפורסם, "הפשטים המתחדשים בכל יום" של הרשב"ם כמדומה לי) במערכת האמונות שלנו. בתקופתנו, להבדיל מתקופתם, אין ברירה. מי שרוצה לשרוד בתור יהודי "מאמין" צריך להיות מוכן להתמודדות אינטלקטואלית, או לגזור על עצמו אמונה שמנוגדת לשכל, ולחיות בשני עולמות בו זמנית, עולם האמונה הבלתי הגיוני ועולם המעשה שבו הוא מתפקד יומיום.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-24/9/2002 19:14
מוקפץ עבור קלונימוס
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-25/9/2002 03:21
מיימוני, יישר כח. הקפצת זאת כנראה גם עבורי.
הכרתי את האיש, ועכשיו גם את משנתו.
אחינו הנהג סע מהר
נשלח ב-25/9/2002 09:56
מדברי זאב פלק על דברי יעקב לוינגר (בספרו של לוינגר 'דרכי המחשבה ההלכתית של הרמב"ם'):
"לוינגר חיפש במשנה תורה דוגמאות למחשבה פילוסופית בקביעת ההלכה, אך לא מצא אף דוגמא ודאית אחת".
לא קראתי את ספרו של לוינגר ולא ערכתי מחקר מעמיק דיו במשנה תורה.
ייתכן מאד כי הרמב"ם נזהר מלערב את הספקולציות שבטעמיו למצוות שבמורה נבוכים, כאשר עסק בהעתקת התורה שבעל פה לה יועד משנה תורה.
בכל זאת בארבעת פרקיו הראשונים העוסקים ב'מעשה מרכבה' וב'מעשה בראשית', נאלץ הרמב"ם להביא גם במשנה תורה ממדע זמנו ונסחאותיו, כברירת מחדל, שהרי לא נמסר בעניינים אלו דברים מפורשים בתורה שבעל פה.
עם כל זה מצאתי השפעה בולטת של שיטת הרמב"ם בטעמי מצוותיו במורה נבוכים, על סידור הלכותיו במשנה תורה.
פרק י"ב מהלכות עבודה זרה מביא את דיני הקפת פאת הראש והשחתת הזקן. מדברי הטור יו"ד קפ"א מתברר שכבר הרגיש שהסיבה להכנסת דינים אלו בהלכות עבודה זרה, היתה כי הרמב"ם במורה נבוכים מסביר את הדינים האלו כדרכי עובדי עבודה זרה. שהרי שלא כדרכו לגבי מצוות אחרות, מתקיף הטור כאן את הרמב"ם על שביקש טעמים למצוות (הבית יוסף ניסח על זה אפולוג'יה).
מעניין אותי אם ווטו, מיימוני ושאר החברים מצאו במשנה תורה, עוד 'לינקים' לדרכו הפילוסופית של הרמב"ם בספרו מורה נבוכים?
תוקן על ידי - בוגיעלון - 9/25/2002 12:37:38 PM
נשלח ב-25/9/2002 12:30
סנאית
אשמח לשמוע עליו פרטים נוספים מהביוגרפיה ומהאישיות, כי מהמעט שהיכרתי היה אדם מעניין מאד (תוך הקפדה על כללי החפץ חיים כמובן).
בוגי
שאלה גדולה ומעניינת שאלת.
כולם מוזמנים!
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-26/9/2002 00:54
בוגי,
יעויין בספרו של יצחק טברסקי 'מבוא למשנה תורה', בפרק על הלכה ופילוסופיה במשנת הרמב"ם.
