האם יש פתרון ביורוקרטי לבעיות של מהות?

אין,
אבל גם אין הרבה מה לדון בזה, מי שרגיל לחשוב בצורה מערכתית, ימשיך לחשוב כך, ולא ינסה אפילו להעלות על דעתו שיש אפשרויות אחרות, ומי שרגיל להתייחס בצורה אנושית יודע שעצם העלאת הנושא כמעט מוגחכת...
(בעצם יש בזה אולי תועלת לגבי כאלו ש"שבויים" בתפיסה מערכתית , ורוצים למצוא נתיב אחר)

ממללא,
אם קראת בספרי, הרי שם אני מדבר על המגבלות וגם על החשיבות של הכללות פשטניות, והזכרתי זאת גם בדבריי כאן. כל ניסיון להבין מערכת מורכבת מבוסס על הכללות פשטניות, ואינני רואה לכך דרך אחרת.
לכן הדיון שלי (שם וכאן) על הפלורליסט הצרוף הוא כמובן הפשטה טיפולוגית שאינה קיימת באופן מלא במציאות, אולם לדעתי היא בהחלט מהווה יסוד חשוב בה.
כל דבריי כאן עסקו במינון, ובשאלה האם נכון להתרכז בשינוי החוק או שהציפיות מהחוק והמיסוד לפתור בעיות מהות הן מופרזות.
וכן דבריי אמורים כלפי מייציץ. הרי ברור שלא התכוונתי לטעון שיש לוותר על המיסוד בכלל. זוהי רק שאלה של 'מידתיות' ומינון.
רק כהשלכה להבהרה, אומר שהמלחמה נגד האלימות בחברה ובבתיה"ס כיום צריכה להתנהל באופן הפוך בדיוק מזה שמנסה משרד חוסר החינוך לעשות. לדעתי יש להדגיש שיש אמת, ושיש אפשרות להתווכח ולהשתכנע, ולא להדגיש את חשיבות הפלורליזם, או את דרך הויכוח (=הנימוס וההקשבה המעושה הרוווחת כל כך כיום). כאמור, הבעיה שלנו אינה חוסר נימוס ודרך ויכוח, אלא פילוסופיה פלורליסטית שמרוקנת את החברה ממושגי אמת וערכים.


מיכי

כל היסטריה היא מגוחכת בעיני מי שלא לקה בה, אבל ההיסטריה סביב סירובי הפקודה אינה מגוחכת יותר מאחרות. אנחנו חיים במדינה שזקוקה לנכונותם של צעירים לשרת בצבא, וזה מבוסס כידוע על ציות. כל מי שחי את חיי הצבא נתקל במקרים של סרוב פקודה, אבל אלה באים בדרך כלל מבודדים. הצבא מתקשה להתמודד עם מרד המוני כמו זה מה שניסו כמה רבנים להנהיג. אין פלא שאנשים שלא העריכו נכון את כוחם של אותם רבנים חשו שההסכמה לשרת בצבא היא בסכנה וזו ההיסטריה שעליה כתבת.

באשר לאותן בעיות של מהות, הרי הן דומות למחלות שאין אפשרות לרפא, אבל אפשר לפעמים לטפל בסימפטומים שלהן. למשל, יתכן שאינך יכול לשכנע אנשים בצדקתה של ההתנתקות או בהכרח לציית להחלטות הממשלה, הכנסת ובתי המשפט, אבל אתה יכול לכלוא לתקופות ארוכות כמה מהסרבנים כדי להרתיע אחרים מללכת בדרכם. הרתעה זו תפעל יפה, אולי לא על כל שלומי אמוני ישראל, אבל על רבים מהם, למשל ההמונים שרוצים להיות עורכי דין.

ועוד נקודה ביחס לאדמנד ברק,
הוא עסק במחשבות על המהפיכה הצרפתית, והתבונן על כך מנקודת מבט מלוכנית (מתונה, בעלת אופי בריטי). מתוך מבט כזה מהפיכה נתפסת כאנרכית, והמלוכה נתפסת כמסורתית ושמרנית יותר.
אני עסקתי בדמוקרטיה לאחר ביסוסה, בתקופה שלנו. כיום היא המימסד, והיא המקדשת השלטון החוק. 'המסורת הדמוקרטית' החליפה את המסורת במובנה המסורתי (!).
הוא הדין ביחס לקומוניסטים, שיש להבחין בין התקופה המהפכנית לבין התקופה של המיסוד. כדי להשליט את ה'ביורורקרטיה' שלהם היתה מהפיכה, שמעצם טיבה היתה אנרכית. לאחר ההתבססות המצב הוא בהחלט שונה.
רק אעיר, כמובן, שבדיון שלי על הקומוניזם הנושא היה תיקון החברה והכלכלה (=חלוקת אמצעי היצור) באמצעים ביורוקרטיים, ולא היחס לחוק. אלו תופעות ביורורקרטיות שונות.



מיכי

אני מסכים לחלוטין עם הניתוח של הרב מיכי לגבי הפער הבלתי ניתן לגישור שבין הפורמליזם החוקי לבין הרעיון שעומד ביסודו של החוק. או בקצרה,בין החוק לרוח החוק.

אצל חז"ל ישנם מאמרים שונים המתיחסים לפער הקיים, מהיבטים שונים לדוגמה:
"אנטיגונוס ..אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא.."
"כל העושה שלא לשמה נוח לו שנהפכה שליתו על פניו".
או בגנות המקיים מצוות כ"מצוות אנשים מלומדה".
"עשה דברים לשם פועלם".
"רחמנא לבא בעי"

במאמרים אלו ביקשו חכמים להרים מכשול מציבור תופסי ההלכה , לבל יטעו לחשוב שקיום מצוות רק מהאספקט המעשי ללא הפנמת רוח המצווה , הינו קיום מושלם של הציווי (משהו מקביל לשער הטהרה במסילת ישרים).

אם כך וודאי ששני האספקטים של הקיום נדרשים- הכוונה והמעשה.

בתרבות המערבית העכשווית קימת מגמה בולטת הרואה באקט הפורמלי של יישום החוק גם את מימוש המוסר שעומד בבסיס החוק.
דהיינו החברה מזהה את התוכן המוסרי שאמור לבטא החוק, עם החוק בעצמו.
ההתמכרות לפורמליזם החוקי יוצרת מצב שבו אמת המידה למוסריותו של נוהג, נורמה או רעיון כלשהו נמדד אך ורק בהתאמתו לסטרוקטורה המשפטית הקימת.
מעבר לזה , נוצר מצב שכל עמדה או השקפת עולם חייבת להתאים את עצמה ל"שפה " שבה מערכת המשפט משתמשת. כלומר מושגי הטוב והרע, הצדק והעוול, הראוי ולא ראוי מתגבשים לכדי סעיפים קונקרטים בחוק, מתוך תפיסה מסוימת של המחוקק.
לאחר שהחוק כבר התגבש והוגדר להלכות קונקרטיות המגלמות את המוסר שמאחוריו ,לא ניתן יותר, "לפתוח" את הציווים ולחזור לדון על הערכים המקורים העומדים בשורשם.וזאת משום שהחוק הקונקרטי והיבש נתפס עתה כמוסר בעצמו ולא כגילום
שלו.
כתוצאה מכך יכולים להיווצר פערים גדולים ואף עמדות ערכיות קוטביות , שאינם בנות גישור.
הן אינן בנות גישור משום שאין שפה משותפת ביניהם. שתי העמדות אינם מניחות את אותן אמיתות תשתית וגם אינם פותחות אותם לדיון.לאחר "שהלכות המצפון" כבר נתכוננו וגובשו והגיעו לגמר מלאכתן , כל דיון בשאלות מצפון וערכים נותר בלתי אפשרי.
ואין לי אלא לצטט את אבי הזאנר ,אהרון ברק שהגדיר זאת באומרו "מלוא כל הארץ משפט" .
כלומר האקטביזים השיפוטי מניח שניתן להתגבר על כל בעיה ערכית, רעיונית, דתית, פילוסופית או מוסרית, אם רק נתרגם אותה לשפת המשפט. ניתן "להוציא את הנשמה" מהדיון על ידי כליאתו של הטיעון הערכי בתוך קונסטרוקציה משפטית שסותתה כבר והוגדרה מראש על ידי משפטנים.
ישנם "אבני בניין " של חוק שמהם ניתן לבנות פסק דין בכל שאלה כמעט, אם רק נדע לתרגם את השאלה לשפת המושגים המשפטי.
הבעיה בכך בולטת לעין , נוצר מצב שמי שנותן הכשר או פוסל השקפת עולם מסוימת הינו זה שניסח והגדיר את החוק הלוא הוא המוסר בעצמו .
ישנם מקרים בהם לפי השקפת עולם אחת מדובר על עוול או פשע חמור, ואילו השקפת עולם נגדית תראה בכך מעשה ראוי מוסרי וצודק. הכל שאלה של טרמנילוגיה .
נניתן להביא לדוגמה את החוק הידוע בדבר" זכות הציבור לדעת" .
מהאספקט היהודי הלכתי מדובר פה במקרים רבים על איסורים של לשון הרע, מוציא שם רע וכו.. ואילו על פי הנורמות הקימות בעולם המערבי מדובר על אחד מזכויות היסוד של הציבור .
במידה והצד היהודי-הלכתי ינסה להתמודד בערכאה משפטית בשאלה הנוגעת לנושא זה , תוך כדי שימוש בעקרונות המוסר ההלכתים (לשון הרע רכילות וכו.), אין סיכוי שיווצר איזושהו דיון משפטי , משום שהשיח המשפטי הנוכחי אטום לטיעונים הלכתים מעין אלו.
הדיון המשפטי (וכן ובעיקר הדיון הציבורי) לא יפתח מחדש את ערכי הבסיס של החוק, וידון על שינוים. ערכי המוסר כבר נתקבעו ואין לנו אלא להתגושש בתוך הזירה התחומה כבר על ידי חכמי המשפט.

מיכי

משהו הולך לאיבוד בהפשטה הטיפולוגית שלך , שהרי פלורליסטים נוהגים לבדל עצמם מרלטיביסטים וטוענים שאין הם אומרים שלכל הדעות יש ערך שווה, אלא שעוצמת הקבוצה המכילה את הדעה הנכונה גדולה מאחד, או שישנם , בין כלל נקודות המבט הקיימות , מספר גדול מאחד של דעות שקשה להכריע ביניהם ולכן כולן לגיטימיות. או אם להשתמש שוב בלשון תורת הקבוצות , יחס הסדר של דעות על פי מידת הנכונות או הטוב שבהם הוא לא מלא ויש לקבוצת כל הדעות רוחב מסוים.

עוד יש להעיר שההבדל בין מים רותחים למים קרים אינו אלא עניין של מינון ומידתיות. על פי הפשטה טיפולוגית ניתן להגיע למסקנה שאפשר להיכוות מכוס מים פושרים.

ומשהבחנו בין רלטיביזם לפלורליזם נבדוק את הקשר של כל אחד מהם לעניין האלימות.

מבחינה רעיונית אכן קיים קשר בין רלטיביזם לאלימות. ישעיהו לייבוביץ הוא דוגמא במקומה. כידוע, סבר לייבוביץ שאין דרך להכריע באופן אובייקטיבי בין ערכים . כפי שנהג לומר, ערכיו של הגנרל היפני שלדעתו טוב למות למען הקיסר , שווי ערך מבחינה אובייקטיבית לערכיה של אלינור רוזבלט שהטוב הוא שלכל ילד בעולם יהיה כוס חלב בבוקר. ההכרעה בענייני ערכים היא עניין אישי וסובייקטיבי על פי רצונו של הפרט. בד בבד עם הרלטיביזם הזה, תמך ישעיהו לייבוביץ, בתקופות מסוימות בחייו , ברעיון שמן הראוי היה לנהל מלחמת אחים , דוגמת מלחמת המכבים במתייוונים להשלטת שלטון התורה במדינה.

אבל הקשר הזה אינו נובע מהכרת הרלטיביזם בקיומם של ריבוי נקודות מבט. להיפך, הוא נובע דווקא ממה שמשותף לרלטיביזם ולסוג מסוים של אמונה באמיתות מוחלטות. הרלטיביסט , בגלל שאינו מאמין באמות מידה אובייקטיביות, אינו מייחס חשיבות מיוחדת לעובדה שאנשים אחרים אינם מסכימים אתו. מכיוון שאין אמות מידה אובייקטיביות , כל מה שחשוב זה מה הוא עצמו חושב ומרגיש ולעזאזל עם כל האחרים. אין טעם בניסיון להבין את הצד השני , כי אין צד שני . מה שהשני חושב שווה ערך למה שאני חושב , אבל מה שחשוב לי עצמי , הוא רק מה שאני עצמי חושב. אני ואפסי עוד.

כל זה אינו מאבד מתוקפו, והוא אפילו מתחזק ביתר שאת , אם אדם מוסיף לגישה הזאת את האמונה בקיומה של אמת מוחלטת. כל עוד אדם מאמין שמה שמייצג את האמת המוחלטת הזאת הוא מה שמקובל עליו עצמו , כל עוד אינו מהסס לומר שכל האחרים טועים , הרי יש לו רק סיבה יותר טובה להאמין באלימות . זה בודאי לא משתנה , אם אדם מחליף את המחשבה הרציונלית , ב"אינטואיציה" ובתחושת הבטן , ככלי בהשגת האמת המוחלטת. בעצם, כל הדגשה מופרזת על "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" , ולא משנה אם זה בגלל שאין אמת מוחלטת או בגלל שיש אמת מוחלטת ומה שהדיין רואה בעיניו הוא כל מה שחשוב, מביאה לאלימות באופן שווה.

ברור שכל האלימות על רקע אידיאולוגי בימינו ולאורך ההיסטוריה נובע משכנוע עצמי , שאין לייחס חשיבות לעובדה שאנשים אחרים חושבים אחרת. הדבר היחיד שעומד נגד אלימות , הוא ההכרה שלמרות שכל כך ברור לי שאני צודק , הרי יש אנשים אחרים לא פחות חכמים שאינם מסכימים אתי ואם כן יתכן בכל זאת שאני טועה ולכן עדיף להידבר באופן רציונלי . אבל גם אם הויכוח הרציונלי אינו מניב תוצאות (כפי שקורה בדרך כלל) אסור להקצין ולהרוס את המסגרת לדו קיום של דעות שונות.

כל זה נובע מהכרה שאכן יש דבר שנקרא אמת , אבל בו זמנית שקשה מאד לדעת אותה ושקשה עוד יותר לדעת שיודעים אותה. השכל טועה הרבה , האינטואיציה טועה הרבה והרבה פעמים אדם משוכנע שאין מקום לספק והוא עדיין טועה. ואל בינתך אל תישען. לכן יש להתייחס בסובלנות לקיומם של דעות שונות , להאמין שמסתבר שגם הם מכילים גרעין של אמת ולהיות מוכן לכבד בני אדם עם דעות שונות. זה כולל גם השלמה עם הרעיון שריבוי הדעות לא יעלם.

השלמה אין פירושו חוסר איכפתיות . אין שום דבר רע בתחושת חוסר נוחות עם העובדה שהזולת אינו חושב כמוני. השלמה פירושו שילוב של קבלת סדר עדיפויות שבו יש דברים שהם חשובים יותר מהבאת כל בני האדם לכלל הסכמה על דבר אחד, עם גישה מציאותית האומרת שבני אדם לא יגיעו לכלל הסכמה כזאת לפני ביאת המשיח . זה לא אומר שיש לוותר מכל וכל את הניסיון לשכנע , אלא שיש גבול מסוים שמעבר לו לא כדאי ללכת , אם ניסיון השכנוע לא הולך.

ועתה נגיע לעניין הפלורליזם . במידה ומבינים במושג הזה את מה שכתבתי בראש הודעתי זו , הרי שיש הבדל פילוסופי בין הדעה הדוגלת בקיומה של אמת אחת , אלא שקשה להשיגה , כמו שתיארתי זה עתה, לבין הדעה הזו שסוברת שיש שאלות שבהם באמת אין הכרעה אובייקטיבית . אבל מבחינת המזג שגישה כזאת מקנה , אין ביניהם הבדל, הדקויות הפילוסופיות לא חשובות כאן. המזג הזה הוא של מתינות וסובלנות ואיני יכול להבין את מי שיטען שאלה לא מידות טובות ושדווקא קנאות ודורסנות הם המידות שלהם ראוי לחנך.

אחרי שכל זה נאמר , אני לא חושב שכל זה רלוונטי כל כך לבעיית האלימות בבתי הספר. הגורם לאלימות הוא לא מחלוקות אידיאולוגיות , אלא פתיל קצר והיעדר ריסון עצמי . נושא הפלורליזם רלוונטי בעיקר לבעיית התרבות הפוליטית הקיימת בארצנו . בתחום הזה אני בהחלט לא חושב שהיא תהפוך לשפויה יותר על ידי החדרת רצון להפוך את כולם לדתיים או לחילוניים וכו' , אלא דווקא על ידי החדרת סוג של השלמה עם קיומם של קבוצות שונות. קשה לי להבין את מי שחושב אחרת בזה. זה נראה לי כמו תלישות מוחלטת מהמציאות .

ספציפית לבעיית האלימות בבתי הספר , הרי הקשר לפלורליזם הוא בעיקר בנושא הרב תרבותיות (קבלת הזר והשונה במנהגיו ללא קשר לשיפוט מוסרי) וכבר כתבתי למעלה על צדדים שונים בבעיה זו.

אסופי,
אני דווקא נוטה לא להסכים לנתוח שלך. אין היום מגמה לזהות ממש בין החוק לבין מוסר וערכים. כשאהרן ברק אומר 'מלוא כל הארץ משפט' כוונתו אינה לזיהוי כזה אלא לכך שהמשפט יכול וצריך לטפל בכל בעיה (אבל לפעמים בנוסף למוסר, ולא בהכרח במקומו).

באשר להבחנת מייציץ בין פלורליזם לרלטיביזם, אני אכן לא מקבל את ההבחנה הזו, לפחות בתחום הסוציולוגי, גם אם יש הבדל בתחום הפילוסופי. על אף שפלורליסטים מסוימים מנפנפים בהבחנה כזו, לדעתי יש מינון גבוה של רלטיביזם בתוך הפלורליזם הפרקטי-ריאלי שסביבנו.
ראה, למשל, את ההנמקות שנוקטים אבות הפרגמטיזם האמריקאי לדמוקרטיה, שעוברות באופן חלק מהפלורליזם אל הרלטיביזם, והתועלת מהווה אצלם מדד לערכים (או פסאודו ערכים). לשון אחר: הם אמנם מאמינים באמיתות, אולם אמיתות אלו אינן אלא ניסוחים שונים של רלטיביזם. הוא עצמו הערך הבסיסי ביותר בו מאמין הפלורליסט המצוי.
בכל אופן, אני משתמש במינוח 'פלורליזם' במקום 'רלטיביזם', שהיה כמובן מדויק יותר, מכיון שהפלורליזם הוא יותר נפוץ, ולדעתי כמעט תמיד הוא מחביא מאחוריו מינונים גבוהים של הרלטיביזם. בכל אופן צודק מייציץ שהבעיה ביסודה היא מהרלטיביזם ולא מהפלורליזם (אם הוא חלקי, כתיאורו האוטופי משהו).

באשר לתלישות המציאות, אני מפנה אותך (מייציץ) למקור מופשט ומנותק מאד: המציאות עצמה. ראה את הניסיונות החוזרים ונשנים לטפל באלימות, את אופיים, ואת מידת הצלחתם. אז מי כאן תלוש מהמציאות?
לסיום אעיר כי לדעתי כל הניתוח הפילוסופי שלך, שהוא ידוע ומקובל, הוא גופא מנותק מן המציאות. ההבחנה בין פלורליזם לרלטיביזם שחוזרת אצלך שוב ושוב, היא עצמה קיימת רק בפילוסופיה (ושם היא אכן תקפה ונכונה) אך לא במציאות שסביבנו.

אבל בכל זה אנחנו מתרחקים קצת מנושאו העיקרי של האשכול.


מיכי

לפני שאתה מביא ראיה לדבריך מן המציאות, אבקש ממך , במחילה, להביא מקור לדבריך על כך שהחינוך לפלורליזם הוצע במסגרת המאבק באלימות, לבדוק את תוכנה של ההצעה הזאת, לבדוק באלו בתי ספר היא בוצעה וכיצד, ולבדוק כיצד, אם בכלל, זה השפיע שם על נושא האלימות. לדבר על משרד חוסר החינוך שנכשל מדי שנה בשנה דווקא בגלל שהוא מחנך לפלורליזם זה לא רציני.

ככלל, יש שני בעיות של אלימות. יש בעיה של שנאה ובמידה מסויימת גם אלימות, על רקע השסע האידאולגי/פוליטי. ויש את האלימות הביתית , גברים שמכים את נשותיהם, בריונים שמכים אנשים ברחוב על זה שמעירים להם משהו ואלימות בבתי הספר.

ככל שמדברים על הנושא הראשון, לומר שתופעות אלה נובעות מעודף פלורליזם , זה כמו להגיד שעכשיו יום. מפלגות כמו ש"ס ושינוי , אינן צומחות על רקע של פלורליזם וחילוני שיורק על חרדי במעבר חציה , עושה זאת בגלל שהוא חושב שהחרדי הוא משתמט וטפיל, לא בגלל שהפנים את לגיטימיות קיומם של קבוצות שונות באורחות חייהם. הדרך היחידה לשפר את האוירה המורעלת , הוא על ידי ניסיון להחדיר מעט יותר סובלנות ופלורליזם.

ככל שמדובר בנושא השני , הרי שזה קשור לנושאים אידאולוגיים , כמו ארבעס אין וואנט.

חיפוש קצר שערכתי באינטרנט העלה שנושא החינוך לפלורליזם עולה בשני הקשרים בלבד. בהקשר של לימודי אזרחות שעוסקים בתרבות פוליטית ובהקשר של קליטת עלייה. לא מצאתי רמז לכך שמישהו הציע חינוך לפלורליזם במסגרת פתרון בעיית האלימות . האם מישהו יכול להאיר עיני בזה?

מיכי,
ההבחנה של מייציץ בין פלורליזם לרלטיבזם קיצוני היא נכונה ומקובלת לא "רק בפילוספיה" (ובכלל, מדוע שייך כאן "רק"?). הפלורליסט, מעצם קבלתו א-פריורי את זכותו של כל אדם לדעתו, מניח ממילא גם את זכותו של כל אדם להתקיים (במובן הראשוני, להישאר בחיים). לא כן הרלטיביסט הקיצוני. בעיניו הזכות לקיום בסיסי היא "עוד זכות" שלדעת מספר אנשים קיימת, אבל אינה מובטחת א-פריורי.

אתה טוען שבהרבה מקרים "הוא (הפלורליזם) מחביא מאחוריו מינונים גבוהים של הרלטיביזם". ייתכן מאד, אבל לדעתי לא כמניפולציה, אלא כתוצאה מבורות. עוד מנזקי הפוסט... אנשים משייכים עצמם כפלורליסטים מבלי להבין מה נדרש מהם. זו ודאי אינה סיבה לבלבל במונחים.

אשר ל"הכלה" של אלימות ה"ביתית", שאפיין מייציץ, ("ביתית" יכול גם בתוך ה"עדה", כמו הבנה לרצח על "רקע" כבוד המשפחה אצל מוסלמים) כדבר שהוא לגיטימי במסגרת היות העדה בעלת מעין "אוטונוממיה תרבותית": ניתן להבין גישה זו בשני אופנים:
1) נוסף על פלורליזם ברמת הפרט נכיר בפלורליזם ברמת העדה, ובגוברות של חוקי העדה על פני זכותו של הפרט. אישית אני מוכן לקבל גישה כזו כשמדובר בהגנה על חיות הבר: לתת לשימפנזות להרוג את בני מינם וכו'. אבל זה לא באמת פלורליזם בעיני, כי מנין נובעת ההעדפה של חוקי העדה? האם אנו מאמינים שאי-שמירתם תסכן את קיום העדה?
2) נקיים בשם הפלורליזם את זכויות היסוד, אבל לא נפלוש לתוך ד' אמות של התא המשפחתי, כי התא המשפחתי הוא יחידה אטומית המכריעה בעצמה לגבי קיומה. לכך אני משיב כי המשפחה אינה יצור טבעי, אלא מוסד חברתי ממש כמו מדינה או קהילה, ולא ברור כ"כ מקודש במוסד הזה שיאסור התערבות חיצונית.

ועתה לעצם השאלה הפותחת:
הביורוקרטיה לא נועדה לחנך. היא נועדה להסדיר. אולם ברור לגמרי שעצם קיומם של החוקים אינו די לצורך חינוך להפנמת נחיצותם, וחברה שהחינוך בה כולל רק שינונם של חוקיה, תאבד מהר מאד את ה"תודעה הדימוקרטית", ועם הזמן תתרבנה בה גישות ספקניות (כמו רלטיביזם קיצוני).
לדעתי זו עדין אינה סיבת האלימות.
אלימות מתפתחת ככלי לגיטימי לשינוי המעמד (האישי, החברתי), כאשר הכלים האחרים - קידום אישי ע"י קניית השכלה ו/או ממון לגבי המעמד האישי, או שכנוע הרוב במישור החברתי - מתבררים כחסרי סכוי.
וזה קרה הן בקומוניזם הסובייטי מסיבות מובנות בקומוניזם, והן בקפיטליזם האמריקאי מסיבות פסיכולוגיות ו"פנים אמריקאיות" (במילים אחרות, אני חושב שלהבין אותן ניתן דרך נועם צ'ומסקי ומייקל מור, לא דרך מרקס ואנגלס). לשמחתי הבעיות האלה (ובמידה הזו, לדעתי) לא קיימות בישראל.

יש משהו בדברייך, מיכי, שהאלימות (הפוליטית בעיקר) נובעת מ"רבוי פלורליזם". מכיוון שבפוליטיקה הישראלית נוצרו מסרים סותרים, ש"כל צד" - ימין ושמאל, תורם למדינה ומקדם אותה בדרכו, ועכשיו שומטים את ההבנה הזו מתחת רגלי הימין. הימין מנהל מאבק על ה"צודקות" שלו, מעבר לעניין ארץ-ישראל. כמובן שזה היה הרבה יותר פשוט אם המסר לא היה מלכתחילה שיש צורך בטחוני וש"דין נצרים כדין תל אביב". כאן המקום לתהות למה הבוחר הישראלי כ"כ מתמכר לשקרים של פוליטיקאים, מכל כיוון ומכל מנהיגות. אבל זה כבר דיון אחר.

למיטב הבנתי את שלטון החוק יש לו הגדרה מעט שונה, בעיקרו הוא שמה שמסדר ומייסד את יחסי בני האדם הוא אינו כוח האלימות, אלא כוח הכללים. שלטון החוק מבטיח את הגבלת השלטון עצמו על אזרחיו.

הכללים הללו הם בדרך כלל חוקים מוסכמים על הכול. כגון שאסור לגנוב או לרצוח. בא בבד הכללים הללו מגדירים את האלים או מי שמתשמש באלימות כשלילים. ייתכן כי יחידים או חברה יפלו קורבן לאלימות, אך זו אין לה הצדקה או במיוחד אין לה לגיטימציה.

"אמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעהו"- 'מוראה של מלכות' היא דוגמא מובהקת לשלטון האלימות, שאת הלגיטימציה שלו הוא שואב מהפחד של מלחמת כל וכל, ומכוחו הצבאי הכלכלי או משום זכות דם המובילות לנאמנות משרתיו. שלטון החוק שולל את כל זה ומצדיק את הכללים לכן בשלטון החוק השלטון 'הרגיל' מוגבל ביחסיו עם נתיניו שלמעשה הם אזרחים.

היוצא מזה ששלטון החוק בא מלכתחילה עם אמירות אנטי פוסט מודרניות כי הוא בא עם ידיעה של צדק. שלטון החוק הוא מודרני, כי אין לאף אחד יתרון על פני אדם אחר בקשר למשאבים או לערכים, מה שאפיין את החברה הטרום מודרנית כגון המונרכיה. שלטון החוק, אם כן, בא בצמיחתה של הדמוקרטיה.

בעיני ארה"ב היא דוגמא מובהקת לכך. המהפכה הדמוקרטית שם המסידה (מלשון מוסדות) את הצדק והמשפט הידועים, והפכה אותם לבסיס ביחסי בני אדם. למשל בית המשפט העליון הוא הקובע עד עד כמה לשלטון יש את הזכות לפעול או לא. בהתאם לעשר התקנות הראשונות של החוקה כאשר הוא נוגע לאזרחי ארצות הברית.

שלטון החוק נהפך להיות ריק מתוכן ברגע שמגדירים אותו בצורה מאוד מצומצמת שלו: מי שמקבל חותמת גומי הוא 'כשר'.

את דברי אלו על שלטון החוק אני שואב מהגדרתו של פרידריך האייק בספרו 'הדרך לשיעבוד' בפרק: התכנון ושלטון החוק (הוצאת ספריית לויתן עמוד 53 הוצאת שלם):"אין לך הדבר המבדיל בבהירות בין התנאים בארץ חופשית לבין התנאים בארץ הכפופה לשלטון שרירותי יותר מן ההקפדה על העקרונות הגדולים המכונים שלטון החוק. בניקוי כל הפרטים הטכנים פירושו של זה הוא שבכל מעשיו השלטון מוגבל על ידי כללים שנקבעו ונתבשרו מראש..."

אבל יותר מכך אני רוצה לטעון בנוגע לעניין הפתרונות הבירוקרטים לבעיות מהותיות שלא הובן לכתחילה לקראת אילו פתרונות מהותיות הבירוקרטיה (החוק) באה לפתור. הבעיות המהותיות הן הבטחת החירות המכונה שלילית. ועל ידי כך את קיומה של החירות החיובית.

אני אנסה להסביר זאת: החירות השלילית (למיטב הבנתי) היא בעצם החירות משיעבוד. היא חירות השומרת על האדם מפני העוול. לכן יש לראות את שלטון החוק כמערכת שמיישמת את הגנת החירויות הללו. לכן המטרה היא שיהיה לאדם את היכולת להגן על עצמו, ולזכות להגנה שתוסכם כהגנה על פי הלגיטימי, על פי החוק. החירות החיובית היוצאת מכך יכולה להיות מתוארת כיכולת האדם לעשות מה שברצונו כל עוד אין זה פוגע באדם אחר. מטרת המוסדות השלטוניים אינה בעיסוק עם החירות החיובית (ולדעתי על פי טלמון מחבר הספר 'הדמוקרטיה הטוטאליטרי' זה מה שצרפת ניסתה ברשותו של רובספייר 'נקי כפיים'. להגשים את הרעיון של רצון הכלל).

למיטב הבנתי המדינה המודרנית אכן לא עוסקת בשאלת תיקון ושיפור מידותיו של האדם, מטרתה של המדינה המודרנית לפחות על פי האספקט של שלטון החוק הוא למנוע עריצות, אם על פי האחד על הציבור או היחיד לעומת יחיד אחר.


"לפחות אדע שאני לא יודע"

המחפש

בנוגע לזלזול של הבולשביקים במדע המשפט, קראתי בדיוק אתמול בספרו של יעקב טלמון , חזון המהפכה ומיתוס האומה, שברוסיה מאז ומעולם זלזלו בגישה המערבית לחוק לפרטיו ודקדוקיו . המסורת המערבית שואבת בעניין זה מהרומאים, אבל לרוסים לא היה מסורת של משפט רומי.

מייציץ,
מי שאינו ניזון מהאינטרנט אלא מהחיים יודע שמשרד חוסר החינוך מכריז בכל שנה על נושא שבו מתמקדים. פעם דומקרטיה, ופעם פלורליזם ופעם סובלנות וכבוד החבר וכדו'. ומי שמכיר את ההנמקות וגם את צורות היישום בפועל של תוכניות אלו, יודע שהן מכוונות בעיקר נגד האלימות (שאל"כ מדוע בכל שנה עוסקים באותו דבר עצמו, ורק במילים שונות).
צר לי שאין עיתותיי בידי כדי לחפש באינטרנט ראיות כתובות, אולם עליך רק לראיין מעט מומחים וסטודנטים לחינוך (מה שאני עשיתי, אמנם מעט), כדי להיווכח בדבריי באופן ברור.

כעת גם למאן דבעי (וגם למייציץ),
תחילה וידוי חושפני. מי שמכיר אותי יודע שאני עוסק לא מעט בפילוסופיה, והיא חשובה לי מאד (יש המאשימים אותי שזה יותר מדיי אצלי). הביטוי 'רק' בהקשר דידן נובע מן העובדה הפשוטה שהזיהוי של השקפה פלורליסטית עם חוסר אלימות שמייציץ חוזר עליו כל העת (וכעת גם אתה הצטרפת אליו בזה) הוא אנליטי (כדרכו של מייציצנו מאז), ולכן ברור מאליו. חוסר אלימות זהו חלק מפירוש המושג 'פלורליזם'.
הטענה שלי היתה שהחינוך לקראת פלורליזם אינו משיג את יעדיו, וזה קורה באופן מובנה וידוע מראש.
טענתו זו של מייציץ המזהה פלורליזם עם חוסר אלימות משולה לטענה הטאוטולוגית הידועה שאין דתי גנב, כי אם הוא גנב אז הוא לא דתי (אני לא נכנס לאמיתותה של הטענה, ורק מביא אותה כדוגמא לטאוטולוגיה חסרת ערך שקיימת תחת הנחות מסוימות, והגדרות מסוימות של המונח ''דתי').
על אף הזיהוי הפילוסופי הזה, שהוא נכון עד כדי בנאליות, אנו נוכחים בכישלון מתמשך של החינוך הפלורליסטי להשיג את יעדיו. לדעתי זה בדיוק בגלל הבסיס הרלטיביסטי שלו (במציאות, ולאו דווקא בפילוסופיה). החברה מנסה לכפות על יחידים, שרובם ככולם אינם באמת רלטיביסטים, וכן רוצים לקדם עמדות שונות, אידיאה רלטיביסטית (תחת הכותרת פלורליזם), רק כדי להשיג מטרות חינוכיות (מניעת אלימות, סובלנות וכדו'). אציין כי זה גופא הליך בעל אופי פרגמטיסטי (=קביעת ערכים ואמיתות לאור תועלות), שגם הוא אידיאה רלטיביסטית במובהק (אם אין אמת ואין ערכים, אזי אנו בוחרים אמת וערכים לפי התועלת).
המניפולציה והבורות עליהם אתה מדבר אכן קיימים, והם חלק מן הסיבות לכישלונות שציינתי.

1980,
דבריך דורשים דיון נפרד וארוך למדיי, שכן לענ"ד שלטון של דמוקרטיה ליברלית הוא אולטרא-פוסטמודרני. הערכים בהם הוא מאמין בדביקות ואותם הוא רוצה לקדם ואף לאכוף, אינם ערכים אמיתיים אלא ערכים אינסטרומנטליים (מטרתם לוודא היעדר ערכים דומיננטיים בחברה). כל אלו מתמצים באותה 'חירות שלילית' עליה דיברת. זהו אחד המאפיינים המובהקים של פוסטמודרניות.
חברה כזו לא מאפשרת לתת-חברות שדוגלות בערכים במובנם הקלסי (=לא אינסטרומנטליים. יכנו אותם 'שוביניסטיים', ואף 'פשיסטיים') להתבטא ולהשפיע בתוכה. הריק הוא הערך היחיד שהוא לגיטמי באמת (לא במלל ובסיסמאות ולא בפילוסופיה, אלא בחיים). זה מה שאנחנו רואים יום-יום בארצנו הקדושה, וגם מחוצה לה, ואכמ"ל.


מיכי

אם קבלה היא נקבלה ואם לדין יש תשובה. קשה לי להבין איזה ראיה אתה מביא לדבריך מכך שכל שנה עוסקים באותו דבר עצמו רק במלים שונות. נושא הפלורליזם נמצא על סדר היום מסיבות חשובות שאינן קשורות דווקא לבעיית האלימות (ראה להלן) . וגם קשה לי להבין למה מישהו יציע חינוך לפלורליזם כפתרון לסוג האלימות שאתה אנחנו מתמודדים. הייתי שמח אילו יכולת לספק מקור לדבריך. כמו כן , הייתי שמח לו יכולת לצטט מישהו המצוי בנושאים אלו ומקשר בין הדברים כפי שאתה מקשר (לא דגילה באלימות מבחינה רעיונית כתוצאה מהפילוסופיה של ניטשה , אלא קשר בין חינוך לפלורליזם למזג אלים). עד אז , אתה יכול לקרוא לזה אנליטיות או סינתטיות, בעיני זה פשוט מופרך.

אתה לא יכול לחזור שוב ושוב על זה שאנו רואים בכישלון המתמשך של החינוך הפלורליסטי בהשגת יעדיו , אם אינך יכול לצטט אפילו מה הם היעדים הללו , קל וחומר שאינך יודע לומר מה נעשה כדי לקדם אותם .

מענין שאתה מאשים אותי באנליטיות, בעוד שאתה הוא זה הטוען שמשהו הוא ידוע ומובנה מראש . ולזכותך לא עומדת כאן העובדה שלאמיתו של דבר אין כאן משהו שהוא ידוע ומובנה מראש .

אני רואה שלא התייחסת להבחנתי בין שני סוגי האלימות, הפוליטית והביתית. בנוגע לאלימות הפוליטית, אשמח אם תגיב על השאלה הפשוטה והישירה הבאה: האם אתה באמת חושב שהמתח בין הקבוצות השונות הקיימות באוכלוסייה, יגבר, אם במסגרת שיעורי אזרחות ינסו להכיר תלמידים עם הקבוצות השונות וללמד אותם שכל אחת מהן לגיטימית בדרכה ואין לשאוף לשנותה עד היסוד, כי יש מקום לריבוי של דרכים , ויתמעט, אם יחנכו חילונים לשאוף להפוך את כולם לחילונים ודתיים לשאוף להפוך את כולם לדתיים, כי יש רק אמת אחת? (והאם לענות על שאלה זו את תשובת הקומון סנס , המיוסדת על אדני הניסיון, הוא הנקרא בפיך אנליטיות?)

כל זה שייך בעיקרו לפלורליזם כאידיאה פוליטית . כשאר מחנכים אנשים להיות אזרחים ולקחת חלק בפוליטיקה , יש ללמדם תרבות דיון וכיצד להתנהל עם אנשים בעלי אמונות שונות וציפיות שונות מהמדינה. במסגרת הזאת איני יודע אם יש הכרח לדבר על דוקא קבלה מלכתחילה(=פלורליזם) או יש להסתפק בחינוך להשלמה בדיעבד (=סובלנות) , אבל אין לי ספק שצריך לבחור אחד מהם . הרעיון שאפשר לראות כיעד מעשי את הבאת כל אזרחי המדינה תחת קורת גג של אמונה אחת ואורח חיים אחד , הוא הרעיון שאותו יש לעקור מן השורש .

אבל הנושא העיקרי , הוא הפלורליזם כאידיאה תרבותית , שזה עניין מקיף בהרבה מאשר סתם סוגיות פוליטיות או ויכוחים כאלה או אחרים.

למיטב הבנתי , נושא הפלורליזם נמצא על השולחן מסיבה מאד חשובה , שקשורה בהיותה של החברה הישראלית , דה-פקטו , חברה רב תרבותית. מדינה הטרוגנית שגם קולטת עלייה צריכה להתמודד עם שורה של בעיות סבוכות . כיצד למנוע היווצרות קבוצות נבדלות שמסתגרות זו מזו ואף עוינות זו לזו . כיצד למנוע קיפוח או תחושות של קיפוח . כיצד לקיים דבק מלכד בין החלקים השונים , ליצור משהו שהוא משותף לכולם ומחבר ביניהם, למרות ההבדלים התרבותיים.

בימי מפא"י נהגה מדיניות של כור היתוך . היתה שאיפה ליצור סוג אחד של אדם ישראלי . על הבעיות שבמדיניות זו אין צורך להרחיב את הדיבור. הראשית שבהם היא שזו יצרה נתק בין הדור הצעיר לדור המבוגר אצל בני עדות המזרח שאת מורשתם רצו לעקור. את פירות מדיניות זו אנו אוכלים עד עצם היום הזה.

בראשית שנות ה90 עלה שוב העניין ומתוך התנסות העבר , הובן שמן הראוי לתת יותר את הדעת על שאלות אלה. אחת מן ההצעות להתמודד עם הבעיות הללו הוא פלורליזם , דהיינו, על רגל אחת, לא לנסות ליצור דפוס אחיד אלא לקבל את קיום הריבוי כמות שהוא , לנסות ליצור מצב שבו כל אחד מרגיש בבית מבלי צורך לעבור את הזעזוע שבשינוי מקיף. כמובן שזו הפשטה טיפולוגית . בין כור היתוך לפלורליזם מוחלט , קיימים הרבה גווני בינים של קיום מידה מסוימת של נבדלות תוך יצירת גרעין משותף.

אלו הם בעיות סבוכות שאין עליהם תשובה פשוטה . כל גישה יוצרת בעיות משלה (שיש להם השלכות גם על נושא האלימות). אפשר לומר שעצם המפגש בין תרבויות שונות שצריכות לחיות בכפיפה אחת יוצרת זעזוע שמרופף את המסגרות התרבותיות אצל כל הצדדים. כאשר זה מצטרף עם התרופפות המסגרת הכרוכה בעצם החיים המודרניים , נוצרות בעיות גדולות שאחת מהן היא אלימות .

כפי שנאמר כאן כבר ערכים הם משהו שמוקנה במסגרת של תרבות שכוללת קודים רבים ושקיימים בה שיפוטיות ונטייה לקונפורמיות. מכיוון שתרבויות שונות נבדלות זו מזו בקודים שלהם, המפגש ביניהם יוצר הכרח ליצור מסגרת לדו קיום . אבל המסגרת הזאת, מן ההכרח שתדגיש את יחסיותם של קודים תרבותיים (האלטרנטיבה היא כפייה מלאכותית של תרבות דומיננטית –כור היתוך- שכאמור , בגלל הנתק בין הדור הצעיר למבוגר , מרופף גם הוא את המסגרת התרבותית אצל התרבות הנדחקת לשוליים. וחוץ מזה לא הכל עניין של מדיניות מכוונת מלמעלה, עצם המפגש יוצר את תחושת היחסיות הזאת). וברגע שקודים תרבותיים נהיים יחסיים (אפילו בתחומים של לבוש , תרבות דיבור ואכילה וכו') , אנשים משתחררים מהצורך להתאים עצמם למודל נורמטיווי כלשהו, מה שפותח פתח, במקרים קיצוניים, להתנהגות אלימה ובלתי מרוסנת מכל וכל.

כאמור, כל זה מתווסף להרס הקהילתיות בעולם המודרני.

אז יש כאן בעיות רציניות שמצבנו בהם הוא למעשה בבחינת מצב של אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. ללעוג על אלה שנותנים את דעתם לשאלות אלה , באמצעות כל מיני טיעונים לא מבוססים , זה לא רציני. נראה שיש כאן חוסר הערכה למורכבותם של הבעיות האלה.

מיכי,
יש גישה פלורליסטית וישנה המציאות. פלורליסטים אינם איזה "מגזר", שמישהו עשוי למדוד את מידת אלימותו. בכך זה שונה מהדוגמה שהבאת. ואם מקיימים דיון על הגישה הפלורליסטית, כדאי לקחת כדוגמה אנשים/ חברות שמתקרבים לגישה זו, לא דוקא אלה הסבורים או טוענים כי הם כאלה. זה כל מה שהתכוונתי לומר, וחלילה לי לגרוע ממידותיך הפילוסופיות, שאני בהחלט מודע להן.