קבורה על הצד

תחילה יחסו חשיבות לקבורה בחלקת הקבורה המשפחתית, לאחר מכן החלו לייחס חשיבות לקבורה בארץ ישראל, ובשעת הדחק, אף לפיזור עפר ארץ ישראל על המת,

היו שכתבו שבצורת קבורתו של האדם, צריכה להתבטא האמונה בתחיית המתים, ולכן, על המתים להיות קבורים כשרגליהם לכיוון שער בית הקברות, כדי שבעת תחיית המתים הם יהיו מוכנים לצאת מבית הקברות ללא דיחוי, גם היה מי שכתב (פקודת אלעזר סימן קכג), שאת הקבורים בחוץ לארץ יש לקבור כשרגליהם בכיוון אליו מתפללים.

לא מצאתי מי שכתב ששער בית הקברות בחו"ל צריך להיות בכיוון התפילה.

כשהחתם סופר נשאל על כיוון הקברים, (חלק ב (יו"ד) סימן שלה), הוא כתב, אף שמהסוגיא במסכת ב"ב דף ק"ב ניתן להבין שלא הי' מקפידים בכיוון הקבורה, שהרי היו קוברים בכוכים לאורך ולרוחב המערה, מ"מ, מרגלא בפומא דאינש שקוברים כשכיוון הרגלים הוא נגד פתח שער כניסה ויציאה לבית הקברות, כדי לרמוז על האמונה בתחיית המתים, שעתיד לעמוד מקברו ולצאת דרך שער כניסה ויציאה", והוא טוען: "והנה טעם זה מופרך קצת, דהא מתי ח"ל מתגלגלים תחת מחילות ולא יצאו השערה".

אולי הם מתגלגלים מתחת לשער.


על צורת קבורה עם כיוון מחשבה לתחיית המתים, מצאנו כבר בירושלמי, (כלאים פרק ט הלכה ג, כתובות פרק יב הלכה ג), שם מסופר:

"רבי ירמיה מפקד: אלבשוני חיוורין חפיתין, אלבשוני בנרסיי, יהבון מסנא ברגליי וחוטרא בידיי, ויהבוני על סיטרא, אין אתי משיחא אנא מעתד"

(רבי ירמיה ציוה: הלבישוני בבגדים לבנים מגוהצים, הלבישוני בבגדי החשובים, שימו נעליים ברגלי ותנו את מקלי בידי, והניחוני "על סיטרא", כדי שאהיה מוכן לקום כשיבוא המשיח).

מהו ה"סיטרא" שעליו ציווה להניחו?

הפני משה והקרבן העדה בפירושם על הירושלמי, פירשו"סיטרא"-צד, ולכן הם פירשו "והניחוני על סיטרא", "הניחוני הניחוני על צדי, כדי שאהיה מוכן להתעורר ולעמוד בביאת המשיח.

גם הרמב"ן הבין שרבי ירמיה ביקש שיקברוהו כשהוא שוכב על צדו:

"ומניחין אותו פניו למעלה כדאמרינן במתי מדבר (ב"ב ע"ד א') הוו גני אפרקיד, אי נמי מן הצד כדאמרינן בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג) יהבוני על סטרי, לא עומד ולא יושב ולא ראשו מונח בין ברכיו אלא כדרך שאדם ישן". (תורת האדם שער הסוף - ענין הקבורה ד"ה כט).


ויש לשאול: מדוע חשב רבי ירמיה שבשכיבה על צידו הוא יהיה מוכן לקימה מאשר בשכיבה על גבו, שהיא צורת הקבורה ה"סטנדרטית":

"ולדברי הכל נותנים המת על גביו ופניו למעלה והכי איתא בירושלמי יהבוני על גבי". (טור יורה דעה סימן שסב).


אלא שלא בכל המקורות מופיעה בקשתו של רבי ירמיה, לקוברו כשהוא מונח על צידו, לפי נוסח הסיפור במדרש רבה , הוא ביקש להיות מושכב על אם הדרך, כדי שבתחיית המתים יצא מיד לדרכו:

"רבי ירמיה הוה מפקד ואמר אלבשוני מאנין חיוורין חפיתין ואלבשוני דרדסאי והבון חוטרי בידי וסנדלאי ברגלי והבו יתי על אורחא". (בראשית רבה (וילנא) פרשה ק ד"ה ב).


בספר אור זרוע ח"ב - הלכות פסחים סימן רלד, מופיעות גירסאות שונות: "ויהבוני על (אסרטא) [סיטרא]".

גם גיסת על הדרך-אסרטא, וגם על הצד-סיטרא.


לדעת רש"ח קוק (מי קבור מעומד בטבריה, עיונים ומחקרים, ח"ב תשכ"ג עמודים 97 –101), היה במקור אסטרטיא/אסטרטא (שהוא בלשון היוונית "דרך סלולה, דרך המלך", קאהוט, הערוך השלם), והמעתיקים שטעו בהבנת המלה, "תקנוה ל"על סיטרא", וכך הפכה קבורה על אם הדרך לקבורה על הצד.

בימים אלה, כשהצפיפות בבתי העלמין מביאה לפתרונות יצירתיים, כגון קומות וכו', הייתי מציע לשקול קבורה על הצד, כשיטת ר' ירמיה, ובמיוחד קבורה בעמידה כשיטת ר' מאיר, כדרך להקלה בבעיה זו, ודו"ק.



הכתיבה ככה-ככה,
החתימה טובה!

הלהיט: קבורה בכוכים, כמו בימי הסנהדרין

http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrintPreview/1,2506,L-2872861,00.html

אור_חושך


<"אם אינני טועה ישנו מקום בו כתוב שרבי מאיר נקבר בעמידה.(אינני יודע מהי מידת אמינותו">

הענין נדון במאמרו של רש"ח קוק "מי קבור מעומד בטבריה" שאליו ציינתי בהודעתי הקודמת.


אם בעבר היו קוברים את הנפטרים באדמה או בכוכים, בעמידה או בשכיבה, על הגב או על הצד, הרי עם הזמן , התמסדה צורת הקבורה.

מי שנקבר שלא כנהוג, הוא בפחד שהוא לא יקום בתחיית המתים.

בעבר התייחסתי כאן לשריפת גופותיהם של שאול ובניו, האם שרפו את שאול ובניו, או את בגדיהם?

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topicarc.asp?topic_id=1146295

שריפת גופותיהם לא עוררו כל תמיהה אצל פרשני הכתובים, אך היום לא תעלה שריפת גופות נפטרים, על דעתו של אדם.

רבים מהאיסורים הם תוצאה של התרחקות ממנהגי הגוים שאומצו ע"י הריפורמים, אפילו במחיר התרחקות ממנהגים שהיו מנהגים יהודיים.

למשל, "הנוהגים שעונדים סרט שחור על זרועותיהם, ועונבים עניבה שחורה, בתקופת ימי האבל, שעיקר לבישת שחורים לאבל, יסודו בש"ס ומדרשים. (שו"ת יביע אומר חלק ג - יו"ד סימן כה), או הנחת זרי פרחים ליד המת, או על ארונו של המת, שלדברי הרב עובדיה יוסף: (שו"ת יביע אומר חלק ג - יו"ד סימן כד), הנוהגים להניח זרי פרחים ושושנים על ארון או מטת המת (וכן לשאתם לפניו), יש להם ע"מ שיסמוכו במנהגם זה, ואין בזה משום ובחקותיהם לא תלכו.

אלא שכשהרב וייס נשאל אותה שאלה (שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' לא) ע"ז, הוא פסק לאסור מטעם ובחקותיהם ל"ת.

וכן כשנשאל: (שו"ת מנחת יצחק חלק י סימן קכב):

"גידול האוכלוסי' (כ"י) במיוחד בתחומי הערים הביא למחסור גדול בקרקע ביה"ק במרחק סביב הערים האלה וכו', לאור זה מציעים לבנות בית קברות בבנין של מספר קומות (4 עד 8) .... ונסתפק כ"מ מה הפירוש ארץ, אם הכוונה לקרקע בתולה דוקא, או כל אדמה לרבות אדמה תלושה, כגון אדמת עציץ, שהרי מה שנא' בטור "יפה לקוברו בארץ" בא למעט קבורה בארון, ולחייב להניח את המת על הקרקע ממש, אך לתתו באדמה תלושה שרי שהרי סו"ס נקבר בקרקע ממש וכו' עכ"ל.

בתשובתו הוא אוסר, והמעיין בה יגלה שהיה ברור לו שאסור והבעיה שעדה לפניו היה למצוא סיבה למה לא.

ולכן הוא גם כתב בסוף תשובתו:

"ובודאי שיש למצוא עוד בספרי הפוסקים ראיות לדברינו, אך מחמת גודל טרדותי א"א לי כעת להאריך".



תוקן על ידי - נישטאיך - 12/09/2005 4:32:42

אור חשך,

המקור הוא בדברי האר"י ששאלו רח"ו אודות קבורת ר' מאיר, והודה לדבריו. דומני בספר הגלגולים.

מענין לענין, הייתי שואל על כל הנאמר אודות הקברים בכתבי האר"י, האם היה מסורת עליהן, אלא שהאר"י אישרה, ואולי הוסיף עוד אי אלו דיוקים.

או שכל הזיהוי הוא ממנו.

ואתם צודקים בשאלתכם אלי "למאי נפקא מינה"...

מלמד לאדם

<"הייתי שואל על כל הנאמר אודות הקברים בכתבי האר"י, האם היה ממסורת עליהן, אלא שהאר"י אישרה, ואולי הוסיף עוד אי אלו דיוקים">

לדברי הרב חזקיהו רוטשטיין ("זיהוי קברי צדיקים בגליל ע"פ האר"י", תחומין ט"ו עמוד 60), האר"י עצמו מזכיר את "ספר היחוס" (יחוס האבות והנביאים משנת רצ"ז), כך שכנראה לא הכל ממנו.

הוא גם מציין בעמוד 72:

"באשר לאמיתות גילויים אלו כותב רח"ו, שחקר ובדק שכן הוא האמת, אולם רוב הקברים קשה לקבל אותם כפשוטם- הרי מדובר באישים שמימי מלכי יהודה, כמו בניהו בן יהוידע שר צבאו של שלמה, שהסיכוי שיקבר בכפר נדח בגליל הוא רחוק, וכמו"כ אוריה הכהן, כהן בבית המקדש בירושלים בימי אחז, כן תמוה שרק יוסי בן המשולם מימי אחרוני התנאים נקבר יחד עם רבי יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים מראשי הסנהדרין בירושלים בימי היוונים, הקשה מכל הוא ציון קברו של יהוידע הכהן בצפת, הסותר פסוק מפורש (דהי"ב כ"ד טו-טז):

"ויזקן יהוידע וישבע ימים וימת בן מאה ושלושים שנה במותו, ויקברוהו בעיר דוד עם המלכים".

נראה ע"כ, שלא בכל המקרים מדובר בקברים של ממש, שגופו של אדם ששמו מצויין עליו קבור שם, מדובר במקרים כאלה בציון לנפש האדם, ומקום להתייחדות עם נשמתו והמורשת שהשאיר אחריו, אין זהאיפוא קבר של ממש, אלא במובן המופשט בלבד".

עוד דבר שהעלה אצלי תמיהה כשקראתי את ספר מסעות בנימין (לרבי בנימין מטודילה) ושם הוא מציין קברים בגליל ובבבל,והרבה ממה שמספרים היום,יוצא מופרך לגמרי לפי מה שהוא כותב.כמדומני שהוא מציין קברי תנאים בגליל,ולא מזכיר כלל את קבר רשב"י במירון.ועוד כעין זה ציוני קברים שונים,שהם ההפך מהמקובל.

מיותר לציין שרבי בנימין היה מהקדמונים ולכן חשיבות יתירה יש לעדותו.

עם החלוקה של הרב רוטשטיין,בין רוחני לגשמי.אפשר לתרץ כל שגגה היסטורית.הא בגופא והוא בנפשא.יש צפת הרוחנית שהיא בצפון,ויש צפת הגשמית שהיא בדרום.וכן עוד.כיד הדמיון והלחץ בפינה, הטוב עליך.

נישטאיך, במאמר מוסגר, פורסם לאחרונה הסיפור של שני הצוואות של רייכמן, באחד ביקש לקברו עם גרביים ובשני פירט את חלוקת הירושה לילדיו תוך ציון שידע שממילא הרבנים לא יתנו לקברו עם גרביים רק רצה ללמדם שאדם עם כל עשרו אינו לוקח כלום איתו, אפילו את גרביו...

שאלתי, מה הטעם לאיסור להיקבר עם בגד נוסף לתכריך?

תוקן על ידי - לונג_טורקי - 13/09/2005 11:20:09

אור_חושך

<" עוד דבר שהעלה אצלי תמיהה כשקראתי את ספר מסעות בנימין">

כבר דנתי בבעיית זהוי הקבורים בקברים, באשכולי "האם ידוע מי קבור בקבר הצדיק?- מסורת הקבורים".

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topicarc.asp?topic_id=1121145

וקחהו משם.

לפני שנים רבות קראתי מאמר הטוען, שהרשב"י היה במקום שני בין חשובי מירון, אחרי שמאי, ורק בגלל התפשטות הקבלה ואמונת הבאבות, שכחו משמאי, והרשב"י הפך למוקד העליה למירון.

<"עם החלוקה של הרב רוטשטיין, בין רוחני לגשמי, אפשר לתרץ כל שגגה היסטורית">

בהחלט. בהערה 54 מציינת המערכת שהסבבר זה דם יסביר את הסתירה במקום קבורתה של רחל, שבבראשית לה-יט הוא ליד בית לחם, ואילו לפי שמו"א ו-ב, הוא בגבול שבט בנימין בצלצה בצפון ירושלים.
_________

לונג טורקי

<"פורסם לאחרונה הסיפור של שני הצוואות של רייכמן, באחד ביקש לקברו עם גרביים ובשני פירט את חלוקת הירושה לילדיו תוך ציון שידע שממילא הרבנים לא יתנו לקברו עם גרביים רק רצה ללמדם שאדם עם כל עשרו אינו לוקח כלום איתו, אפילו את גרביו">

אני למדתי מהסיפור שלא להאמין לסיפורי חנטריש.

שאלת מה הטעם לאיסור להיקבר עם בגד נוסף לתכריך, ואיני יודע מדוע הנך חושב שיש איסור, האם בגלל הסיפור הדבילי?

ההלכה היחידה היא שהתכריכים חייבים להיות מפשתן (ראה שו"ע יו"ד סימן שנב).

הרב יחיאל מיכל טיקוצנסקי מתאר בספרו "גשר החיים", פרק י, את התכריכים (שמונה לבושים), שרין להם דבר עם ההלכה אלה עם ענינים קבליים,

גם ייתכן שהחברא קדישא שאינה רוצה שיבואן אליהם עם דרישות שונות ל"שגע להם את השכל", המציאה תכריכים "ע"פ קבלה", שאסור לשנותם.

כ"ז אם הסיפור של "רייכמן" היה במציאות, וכבר כתבתי לעיל, שלא נראה לי שהוא היה, אלא שהוא הומצא ע"י איזה מוסר'ניק.





תוקן על ידי - נישטאיך - 13/09/2005 13:38:35

בשביל לפתור את בעיית הקבורה, אולי אפשר להחזיר לקדמותו את מנהג "ליקוט עצמות"? אחרי שנה אוספים את העצמות לכד חרס ושמים בכוך אחד עם כל המשפחה.

קבלתי באישי


"לכאורה ר' ירמי' מארץ ישראל הוא וממילא, אין סתירה מהנהגתו לדברי החת"ס, אלא אדרבא.

ויש להעיר משני מקורות מענינים.

1)ה'ערוגת הבושם' (מהדורת אוירבך) לרבי אברהם בן עזריאל ח"ג עמ' 5: "ודברי רבותינו אחור וקדם צרתני שנברא ממערב למזרח ראשו במערב ורגליו במזרח...ולכן כל הנקברין נקברין ראש למערב ורגלים למזרח כי כשיעמדו יהיו פניהם למזרח ואחוריהן למערב כתחילת אדם הראשון ויתנו שיר והלל לאל מעוזם כי השכינה במזרח וע"כ שער המקדש במזרח ראיתי כתוב". אוירבך מציין שאינו יודע מקורו.

2)כנגד זה לועג רבי אברהם בן הרמב"ם למנהג זה וטוען שמקורו אצל הגויים ואסור מפני בחוקותיהם. בספרו המספיק מהדורת דנה עמ' 159: "והנני מתפלא על מי שעוורון ראייתו הביאו לאסור את הפניה נוכח ה"מזרח" בעת ישיבה לעבודת ה' משום חוקת הגויים ואינו מונע ואף קובע כחוק ונוהג לקבור את המתים בכיוון ה"מזרח" שהוא מחוקת הגויים דווקא ואין עליו מסורה במנהגי ישראל והמסורה הקדומה אף נגדו וההיקש חולק עליו אשר לכך המסורה הקדומה נגדו, הנה קברי ישראל הקדומים - לכל צד על כך מורה לשון משנת בתרא המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר עושה תוכה שלמערה ארבע אמות על שש....ואף יותר מכך הנה הקברים הנכבדים קבורת הנביאים וקבורת חכמי שניתן לראותם עד היום בסוריה ואשר לכך שההיקש חולק עליו הרי זה משום שהפנייה נוכח המזרח הוא עבודת ה' ואילו לגבי מתים בטלה עבודת ה'".

מסתבר לי אפוא שבשלב מסויים בימי הביניים התחילו לקבור במזרח, משום איזה טעם שיהי' (מדובר בנוהג שנהו הי' באשכנז ובמצרים!) , ועם הזמן נשתכח צד המזרח והתחילו לקבור בצד שער הכניסה".




תוקן על ידי - נישטאיך - 14/09/2005 5:42:42