בס"ד

תודה יערה. מחילה על התגובה המאוחרת. האמת היא שלא ידעתי מה נפל בחלקי ולא הבנתי על מה כתבת. תודה לך ולכולם על הזכות. תודה על הכל.

בס"ד

כדאי ורצוי מאד לחנך ילדים מקטנותם שיתרגלו ללמד זכות. אני מכיר אמהות היושבות מדי לילה ליד מיטת ילדיהן, לפני לכתם לישון, ומבקשות מהם להזכר במעשה טוב שעשה מישהו מחבריהם במשך היום. הן מזכירות לילדים לשים לב במשך היום למעשיהם הטובים של החברים, אולי אפילו שירשמו אותם, כדי שבלילה יוכלו לספר להן.

דבר זה יכוון את עיניהם של הילדים לראות רק את המעשים הטובים והישרים.

וכדי להמחיש לילדים את החובה הגדולה ללמד זכות, הנה לפנינו סיפור מדהים ששמענו מאחד המפורסמים שבין רבני העיר (בני ברק) שליט'א. הסיפור שהתרחש בקהילתו החשובה, בה מתפללים מאות אברכים בני תורה, יאלפנו מוסר ודעת עד כמה יש ללמד זכות על כל יהודי, במיוחד אם הוא בן תורה ותופס ישיבה.

מעשה שהיה באותה קהילה, בתלמיד חכם שהשיא את בתו בשעה טובה ומוצלחת, וכיוון שלרש לא היה כל, התארגנו כמה מטובי הקהילה לעריכת מגבית שתסייע בידיו לעבור את החתונה בשלום.

קהילה זו נחשבת לאחת המאורגנות והמסודרות בבני ברק, וסכום הכסף שנאסף היה בהתאם... העסקנים מסרו לידיו של האברך צ'ק מכובד, והוא מצידו התרגש מאד והודה להם מקרב לב על מה שעשו למענו.

והנה, לאחר המאמצים המרובים שהושקעו במגבית זו, נדהמו המתפללים לשמוע שהחתונה תיערך באחד האולמות היוקרתיים בעיר. הם לא יכלו להסביר לעצמם בשום אופן כיצד יתכן שאברך זה, שזה עתה אספו לו כסף, מעז לערוך את השמחה באולם יוקרתי, בה-בשעה שאם היה עושה זאת באולם אחר, זול יותר, היו ההוצאות מסתכמות באלפי שקלים פחות...

אלא שהאברך עצמו, תלמיד חכם מופלג, הבחין בליחשושים של הציבור, וניגש אל המרא דאתרא באותה קהילה, והסביר לו דבר דיבור על אופנו.

איש לא יחשוד בי, כך אמר, שעריכת החתונה באולם ההוא, היוקרתי, נעשתה ביוזמתי. אדרבא; אנחנו מצידנו התקשרנו לאחד האולמות הזולים ביותר וקבענו פגישה, אלא שבין-לבין התרחש דבר מדהים. כמה שעות לפני שהלכנו 'לסגור' עם בעליו של האולם הזול, מתקשר לביתנו בעליו של האולם היוקרתי ומודיע שהוא מעוניין לבוא אלינו לכמה דקות. 'יש לי דבר חשוב מאד למסור לכם', אמר בריגשה.

הדבר הראשון ששאל כשנכנס לביתנו, היה, האם אני הוא בנו של...

השבתי בחיוב, והאורח פרץ בבכי.

רק לאחר כמה דקות, משנרגע קמעה, סיפר לנו גופם של דברים. 'אני בנו של... שייסד את האולם, וניהל אותו עד לפני שנה-שנתיים. כאשר הגיעה שעתו האחרונה, בשבוע שעבר, קרא לי אל מיטתו וסיפר בהתרגשות רבה על יהודי אחד שהציל אותו בשואה ממוות בטוח, ואף הכניס את עצמו לסכנה גדולה כדי להציל את חייו.

אבא סיפר לי שמעולם לא ידע את שם המשפחה של מצילו. הפרטים שהיו ידועים לו הם רק שמו הפרטי, ושם הכפר הקטן שבו נולד, סמוך לפרברי וורשה. במשך השנים ניסה אבא לאתר את האיש, כדי לגמול לו על מעשה החסד הגדול שעשה עימו באותה תקופה הרת-עולם, אולם החיפושים לא העלו דבר.

ממש לפני פטירתו, ציווה עליי אבא שאמשיך לחפש את המציל האלמוני. 'אל תתן מנוחה לנפשך עד שתאתרנו, אותו או את אחד מצאצאיו, ותשלם לו כהנה וכהנה על מה שעשה עבורי', אמר, ועבר לעולם שכולו טוב.

והנה, בשבתנו 'שבעה' על אבינו, הזכיר בדרך אגב אחד המנחמים את אחד משכניו שנפטר גם הוא מזה-זמן לבית עולמו, ובתוך הדברים הבליע את העובדה שהשכן נולד בכפר הקטן ההוא. חושיי נדלקו, וניסיתי לדלות פרטים נוספים על אותו שכן, עד שבסופו של דבר ניטוו כל החוטים והובילו אליך.

אתמול קמנו מה'שבעה', וידעתי שהדבר הראשון שאני צריך לעשות הוא לברר אם אתה אכן בנו של מי שהציל את אבי בשואה, ומששמעתי את תשובתך החיובית, אני רוצה לקיים את הצוואה, ולשלם לך על מה שעשה אביך לראש המשפחה שלנו.

במשך שעה ארוכה התמוגגו שני האישים, בנו של הניצול ובנו של המציל, בזכרונות מחיי ההורים, והעלו את גבורתם בשואה, וכששמע בעליו של האולם, כך סיפר האברך למרא דאתרא בקהילתו, שאני עומד להשיא את בתי, קיבל על עצמו לערוך את השמחה באולם שלו, חינם אין כסף...

למרות שגם אני חששתי מ'מה יאמר', הייתי נאלץ להסכים להצעה הנדיבה, כדי לא לבזבז כספי צדקה שנאספו עבורי.

כאשר הגיע הסיפור לידיעתם של אנשי הקהילה, בושו בעצמם על שחשדו באיש תם וישר. אף אחד לא העלה בדעתו השתלשלות שכזו, אבל זה בדיוק קרוי 'לימוד זכות'; לחטט ולחפש בשבע חקירות ובדיקות, אולי-אולי בכל זאת חף האיש מכל פשע ואשם...

(מתוך "עלינו לשבח").

בס"ד

היו היו שני אחים אוהבים. כאשר מת אביהם הוריש להם חלקת אדמה, אשר חולקה שווה בשווה ביניהם. שני האחים היו איכרים חרוצים אך דרכיהם היו שונות. האחד נשא אשה והוליד ילדים והשני נותר בגפו. יום אחד הגיעה עת הקציר וכל איכר אילם אלומותיו וקיבץ אותן לערימה גדולה בשדה, לפני הדיש ואף שכב לישון בשדה לשמור על היבול. האח הבכור התבונן בירח וחשב: " אין זה הוגן כי לי יהיה אותו היבול כלאחי- הרי לו אשה ילדים לפרנס שצרכיהם מרובים ואני- בגפי אני חי." מה עשה ? קם והוסיף אלומות מערימתו לערימת אחיו והלך לישון, שמח וטוב -לב. באמצע הלילה ניעור האח הצעיר התבונן בירח וחשב: " אחי המסכן, הוא לבדו ואין לו אשה וילדים לחברה, הצלחת היבול בשדה הוא שמחתו היחידה. " מה עשה ? קם והוסיף מערימתו אלומות אל ערימת אחיו וחזר לישון, שמח וטוב-לב. קמו שניהם בבוקר והנה לתדהמתם הערימות היו שוות בדיוק. למחרת עם ליל קרה שוב אותו הדבר. בבוקר כשקמו האחים וגילו כי הערימות שוות- לא היה גבול לפליאתם. ירד הלילה בשלישית וכאשר קם כל אח להוסיף על ערימת אחיו- נפגשו השניים בגבול השדה וידיהם עמוסות אלומות. בראותם זה את זה, שמטו האלומות ופרצו בצחוק של הבנה. הם התחבקו בגבול בין החלקות באהבת אחים אמיתית. אז יצאה בת-קול מן השמים ואמרה: "בזכות אהבת חינם שבהם, על חלקת שדה זו יקום בית- המקדש אשר בחרתי לשכן שמי שם. !"

אמר הקב"ה לישראל: 'בניי, אהוביי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם, ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראים זה מזה, ולא ימצא בכם עבירה וגזל ודבר מכוער, שלא תבואו לידי פסול לעולם...' (תנא דבי אליהו)

ולכן - "ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חינם, נשוב להבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם".

ונאמר: "באהבה נברא העולם"

ויהי רצון שנרבה באהבה ואחווה ונסתלק כל איבה ויקויים בנו מקרא שכתוב וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, וּמַרְפֵּא, בִּכְנָפֶיהָ... וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל במהרה בימינו בקרוב ממש

בס"ד

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה ויפה, שלח סוחר עשיר את בנו הצעיר ללמוד את סוד האושר מפי האדם החכם ביותר בעולם.

ארבעים יום וארבעים לילה הלך הבן במדבר, עד שבא לבסוף אל ארמון יפה על ראש הר.

הארמון היה מקום מגוריו של האיש החכם.

נכנס הבן לאולם האירוח של הארמון וראה שם פעילות רבה: סוחרים באים והולכים, אנשים משוחחים בפינות, תזמורות מנגנות נעימות שקטות ובמרכז נמצא שולחן מכוסה מגשים מלאים במעדנים משובחים וטעימים.

האיש החכם שוחח עם כל אחד שבא לשאול בעצתו, והצעיר נאלץ לחכות שעות עד שהגיע תורו והחכם התפנה אליו.

החכם הקשיב לצעיר ושמע על מטרת בואו, אבל אמר שכרגע אין לו פנאי להסביר לו את סוד האושר.

החכם הציע לו לסייר בינתיים בארמון ולחזור בעוד שעתיים.

"ובינתיים יש לי בקשה אליך", אמר החכם ונתן לצעיר כפית בידו.

החכם יצק לתוכה שלוש טיפות שמן והוסיף שלושה פרחים קטנים שקטף בגינתו המרהיבה ואמר - "בזמן שאתה מסייר, שא איתך את הכפית הזאת ואל תניח לשמן ולפרחים להישפך. שמור על תכולת הכפית כאילו מדובר בכל רכושך עלי אדמות, ואף יותר - כאילו תלוי הדבר בחייך וחיי אהוביך".

החל הצעיר לעלות ולרדת במדרגות הרבות שבארמון, וכל אותו הזמן לא גרע עין מן הכפית.

אחרי שעתיים של תשומת לב מרוכזת וזהירות מירבית חזר הצעיר אל החכם.

"ובכן", שאל החכם, "ראית את השטיחים הפרסיים הנדירים בחדר האוכל? ראית את הגן הבוטני הנדיר שלקח לגנן המוכשר שלי עשרים שנה ליצור? ראית את כתבי היד העתיקים בספריה?"

הצעיר היה נבוך והודה שלא ראה דבר - דאגתו היחידה הייתה שלא לשפוך את השמן והפרחים שהפקיד החכם בידו.

"חזור ושים לב לנפלאות הארמון שבניתי כאן", אמר החכם. "אין טעם לצבור חפצי אמנות, ספרים ומאגרי חכמה אם אין הם מעניקים השראה ותובנות לאנשים שמתבוננים בהם".

לקח הבחור הצעיר את הכפית וחזר לשוטט בארמון.

הפעם הסתכל ביצירות האמנות על הקירות, אוסף התכשיטים ואבני החן הנוצצות ועל התקרות הגבוהות.

הוא הסתכל בגנים, בהרים שמסביב, ביופיים של הפרחים והתרשם מטוב טעמו של בעל הבית.

כשחזר אל החכם סיפר בהתלהבות כל מה שראו עיניו.

"אבל איפה טיפות השמן והפרחים שהפקדתי בידך?" שאל החכם.

הצעיר הביט בכפית שבידו, וראה למרבה פליאתו שהשמן והפרחים הזעירים אינם.

"יש רק תשובה אחת שאני יכול לתת לך לשאלתך", אמר החכם.

"סוד האושר הוא לראות את כל נפלאות העולם, ולעולם לא לשכוח את טיפות השמן והפרחים שבכפית חייך".

בס"ד

אברכים המתפללים באחד מבתי הכנסיות הגדולים בבני ברק, הבחינו לפליאתם שאחד המתפללים, סוחר ידוע, נטש לגמרי את כל עיסוקיו ובא ללמוד בבית הכנסת בכל ה"סדרים", בוקר, אחה"צ וערב. הדבר הפליא את כולם, שכן הסוחר ההוא היה עסוק במסחרו במשך רוב שעות היום, ואמנם קבע עיתים לתורה בשעות הערב והלילה, אך עתה ביקשו הכל לדעת מה ומי שיכנע אותו לעזוב את עסקיו הענפים ולשקוע כל-כולו בלימוד התורה.

בתחילה, סירב האיש לפתוח את פיו, אולם משלחצו עליו המתפללים, סיפר הסוחר כדברים האלה: "לפני כמה ימים זיכוני מן שמיא להרוויח סך עתק, כשהמדובר בסכום כזה שגם אני התרגשתי ממנו. באותו לילה עליתי על יצועי בזחיחות הדעת, והרהורים של הנאה במחשבותיי, בהעלותי על לוח-ליבי באיזו קלות הרווחתי את סכום הכסף ההוא.

בבוקר שלמחרת התעוררתי משנתי, כשאני נתון עדיין תחת רושם-השמחה הגדולה. אבל כל זה לא נמשך זמן רב. רק יצאתי מהבית, ואני מגלה לתדהמתי שהמכונית האמריקנית שרכשתי באלו הימים, נגנבה והיתה כלוא היתה, עוד בטרם הספקתי לבטח אותה בביטוח מקיף. במכונית היו לא פחות מ-10(!) אמצעי מיגון נגד גניבות, אבל הגנבים הצליחו לנטרל את כולם, והוציאו את הרכב מהמוסך האלקטרוני בחצר ביתי.

מחירה של המכונית המשוכללת היה זהה במדוייק לסכום שגרפתי לכיסי ביום האתמול!

ואז התיישבתי לרגע ועשיתי חישוב פשוט: אם בעולמנו זה אפשר להרוויח כל כך הרבה כסף ביום אחד, ואחר כך – אבל מיד אחר כך – להפסידו באותה מהירות ובאותה קלות, איזה ערך יש כבר לעולם המסחר ולכל המיליונים שהסוחרים משלשלים לכיסם? האם לא כדאי להשקיע את הראש במסחר האמיתי, היא התורה שעליה נאמר כי טוב סחרה מכל סחורה?

האם לא כדאי יותר לשבת וללמוד עוד דף גמרא, ולהשתכר ברווח נצחי שאין לו כל תחליף? הרי בניגוד לשכר המדומה ההוא, אשר בין-לילה היה ובין-לילה אבד, את השכר על לימוד התורה אי אפשר יהיה לקחת ממני לעולם ולעולמי עולמים, והוא, ורק הוא, יעמוד לי לקץ הימין.

המחשבות בנושא זה אפפו אותי בצורה כל כך חזקה, עד שהצלחתי בסיעתא דשמיא להגיע להחלטה מיידית: אני עוזב את המסחר ומתחיל לגרוף כסף אמיתי; עוד דף גמרא, ועוד דף, ועוד דף...

(מתוך "עלינו לשבח").

 והגית בו יומם ולילה

הרב מאיר-חי הי"ד היה בעולם האמת, וחזר

סיפורו האישי של הרב מאיר חי הי"ד, שנרצח בסוף השבוע: לפני 12 שנה נפצע בתאונת דרכים קשה, מת מוות קליני, וכשהתעורר, סיפר שהיה בעולם האמת ושם שאלו אותו מה הוא מבקש, ואמר: "אני רוצה לחזור ל-12 שנה לעולם הזה". וכך היה. ביום בו מלאו 12 השנים, נרצח (חדשות)