מציאות המזל בהלכה, גם לדעת החזו"א

"ולכן אין האשה מצפה לחזור ולהיטמא " -ממתי זה תלוי בה?

הניחא אם תאמר שאין הדיין שופט אלא בערכה.אבל בה? מאן דכר שמה?

בן איש היקר

תוכל אולי לצטט ל' החזו"א, כי איני מבין מה בדיוק מיישב בכך, וחשוב לראות הקשר הדברים [ואין לי חזו"א].

בן איש,


1. פירוש המילים:

כי הטבע תלויה במזל ע"פ השגחת ה'

הוא

שמנגנון טבעי מסויים בהפעלת הכוחות הטבעיים קרוי "מזל".


2. לא רלבנטי כרגע מהו וכיצד הוא פועל.


3. עכ"פ הרי שלא מדובר כאן בשום דבר לא או על טבעי.



ר"מ

אור חושך,

כנראה הייתי צריך להרחיב יותר. סמכתי על המעיינים באשכולות ישנים (כמוך ):

לא מדובר כאן על טומאתה של האשה באמת, אלא על "חזקה": מתי היא צריכה לחשוש שתיטמא. דיני חזקות כולן מיוסדים על מה ש"מוחזק" אצל האדם - מה שהוא רואה כנכון יותר. וראה אשכולו של יהוסף בסמוך.

יהוסף, הנה הציטוט (חבל שא"א להעתיק מפרוייקט השו"ת את החזו"א):

יש לעיין ... וכן בגיורת שיש לה וסת מימי גיותה אי הוי וסת לאחר גירות. ובטעמא דלא קבעה וסת בימי טוהר יש לעיין, דלכאו' אין הטומאה של ג' הראיות הקובעות את וסתה מהנות כלום בקביעת הוסת, אלא שאחרי שביום הזה כבר הוחזקה ג"פ בראיה, הנה יש לחוש לו לראיה עד תבדוק, ומה יועיל זה שטהרה התורה את הטומאות הראשונות. וי"ל דוסתות דרבנן וכה"ג לא גזרוץ והעיקר נראה דהטומאה והטהרה יפעלו גם בטבע, וימי הטהרה הם בעצמותם אינם אות לראית יום הזה בימי טומאה, כי הטבע תלויה במזל ע"פ השגחת ה', ואף אם ראתה ראיה שאינה מטמאה לא תראה ראיה המטמאה. ולפ"ז נתגיירה בטלה לה וסת.

ואגב - אין לך חזו"א?

ר"מ,

לא ענית על שאלותי.

השפעה סתמית, פיזקלית ולא מטאפיזית, אינה באה בחשבון בביאור דברי החזו"א. זו אינה זקוקה להדגשה המיוחדת של "עפ"י השגחת ה'", ודוק, וגם אין לה כלום עם טומאה וטהרה וכפשוט.

מדובר כאן ביסוד ושורש מטאפיזי למציאות של טומאה, שכפי שאתה אומר - אין זה עניננו כעת מה הוא, אך הוא קיים. מה הוא? שאל את מיכי. אם יש שדים המטפלים בכל חוקי הפיזיקה; אם לכל יסוד פיזי יש שורש מטפיזי, הרי שגם ליסוד ההרחקה מפני מה שצריך להתרחק ממנו יש שורש מטפיזי, "מזל", והוא הוא הנקבע בווסת.

אם אתה מסכים לכך - מה טוב. אך יודע אני שלא כל תלמידי תלמידי החזו"א כך...

ויש לתת את הדעת לעוד שתי שאלות, מלבד שאלה זו:

א. למה לא הסכים החזו"א לתיררוץ שהצעתי לעיל, שהחזקות תלויות בהסתכלות האנושית (אסכולת ווטו)?

ב. למה לא הסכים החזו"א לתירוצו הראשון, שזה דין דרבנן, וכך לטפול את הסברא הפרימיטיבית הזו על ראשם של ההמון בזמן חז"ל (אסכולת מיימוני)?

בן איש,

1. כנראה הייתי צריך להרחיב יותר. סמכתי על המעיינים באשכולות ישנים , במיוחד באשכולו המכושף של הרב מיכי.

2. לעניננו יעיין מר בדברי הרמב"ן עה"ת דברים, יח, ט, שהובא גם באשכול המכושף.

"ועתה דע והבן בעניני הכשפים, כי הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהן, ונתן כח הארץ וכל אשר עליה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם, ... ועשה עוד על הכוכבים והמזלות מנהיגים מלאכים ושרים שהם נפש להם. והנה הנהגתם מעת היותם עד לעולם ועד, גזירת עליונים אשר שם להם.
אבל היה מנפלאותיו העצומות, ששם בכח המנהיגים העליונים דרכי תמורות, וכחות להמיר הנהגת אשר למטה מהם, ... וזה סוד הכשפים וכחם שאמרו בהם (חולין ז ב) שהם מכחישים פמלייא של מעלה, לומר שהם היפך הכחות הפשוטים והם הכחשה לפמלייא בצד מהצדדין, ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה, שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו." עכ"ל.

3. הרי מבואר שהמזלות הם הכוחות הפשוטים, (דרך הטבע).
והכשפים, עוקפים את "מנגנון המזלות", ולכן הם "היפך הכוחות הפשוטים".

ואין מקום להלין יותר על החזו"א, שכדרכו הבין את דברי הראשונים בבהירות.


ר"מ

ר"מ,

רושם מוזר יש לי, שלא עיינת יותר משלושים שנות עת קראת את שכתבתי בהודעתי הקודמת:

השפעה סתמית, פיזקלית ולא מטאפיזית, אינה באה בחשבון בביאור דברי החזו"א. זו אינה זקוקה להדגשה המיוחדת של "עפ"י השגחת ה'", ודוק, וגם אין לה כלום עם טומאה וטהרה וכפשוט.

ובהרחבה יתירה -

א. לא מדובר כאן במזל של מציאות פיזית, אלא במזל של "טומאה". אתה יודע מהי טומאה, ומהו השורש שלה?

ב. לא מדובר כאן ביציר טבע רגיל, כיון שהוא לא היה זוקק הסתייגות של "עפ"י השגחת ה'". הסתייגות כזו באה במקום של מציאויות מטפיזיות בעלות כח, שבהם יש צורך להשמיע שבכל זאת הם כפופים לבורא.

ואולי לא שמת לב שהחזו"א מחדש כאן שהחזקה היא לא על ראיית הדם, אלא על ראיית דם טמא דווקא?

בן איש,

1. ההדגשה של החזו"א על כפיפות להשגחת ה', היא להוציא מלבם של כופרים האומרים עזב ה' את הארץ ומסרה לחוקי הטבע [= מזל ] כפירוש הרמב"ן.

2. אנא, הקדש 30 שניות לעיון ולנסיון להבין את דברי הרמב"ן ז"ל.

3. ענייני כוחות הטומאה אינם ולא היו מעולם עניין למזלות, אלא מערכת עוקפת מזלות כמבואר ברמב"ן ומאוחר יותר בנפש החיים לגר"ח מוולוזין.

4. אמנם למדונו חז"ל דעביד איניש לאחזוקי בדיבוריה,
בכל זאת, מובטחני בך, שאם תעיין - תסכים, שהרי אינך קטלא קניא באגמא.



ר"מ

ר"מ יקירי,

1. באשר ל 3,

כוחות הטומאה של עניני כשפים, המוזכרים ברמב"ן, יש לדעתך קשר בינם לבין טומאת נידה?

אם ידעת ענינו של קשר זה, אשמח אם תבהירו לי.

2. ככלל, מה שמצאתי כחידוש בדברי החזו"א הוא לא מה שהוא מרחיק לכת יותר מהרמב"ן. די לי שאשמע מפיך שהחזו"א האמין בשדים כדרך שהרמב"ן האמין בהם, ולא כדרך שהרמב"ם האמין בהם.

3. ואם ידועים לך מקבילות לענין בספרי החזו"א, אודה לך אם תציין להם. בקיאותי בספרי החזו"א פחותה מן הסתם מבקיאותך בהם.

נראה שמילים אלו של החזו"א הם ביטוי לתחושה בלתי מוגדרת של החזו"א, שהטומאה אינה עניין מושגי בלבד ודיני, אלא הוא מתווה את היחס אל הטבע עצמו, וכיוון שבגויותה איננו רואים טבע טומאה הרי שאיננו מצפים שוב לטומאה, כאילו הטומאה היא טבע, שרק כאשר נשנו הראיות עם ""טבע"" הטומאה, אנו מתייחסים להיותה מועדת לבוא כטומאה.
ועיקר העניין כהצעת פירוש בן איש ע"פ אסכולת ווטו.

אחרת לא מובן לכא' ההתחלה והסוף, שבתחילה אומר שזה טבע ואח"כ מזכיר עניין ההשגחה, אך לנ"ל היינו שאנו מתייחסים לטומאה כמציאות, וכשהראייה חסרה טומאה היא חסרה ממציאותה, ואם נשאל הן סו"ס אנו יודעים שהטבע הוא שיבוא שוב, ע"ז עונה בעניין ההשגחה.

אך יכל לענות טוב יותר לכא' ובאותו המהלך גופא, שגם בג' ראיות של טומאה אינו עניין של השערה אלא של יחס, אך ניכר כי הדברים נתפסו בתחושה יותר מהגדרה אצל החזו"א.

יהוסף,

לוז דבריך הוא, שמה שכתב החזון איש שהטומאה והטהרה יפעלו גם בטבע, אין כוונתו לפעילות ממשית - פיזית הנובעת ממשהו מטאפיזי, אלא לתחושה אנושית טבעית.

ראייתך לכך, ממה שהוצרך החזו"א להשגחה, אינני מכיר. אתה מסביר שהחזו"א מבאר בזה שאף שהטבע הוא במקרה דנן לא תואם לתחושה שלנו, מ"מ יש כאן ענין של השגחה. מהית"י שההשגחה תפעל בהתאם לדיני הטואמה והטהרה ולתחושות אלו? אם ה"השגחה" באה לעקר את הדטרמניזם שבחזקה, מה שאיני מוצא בו כלל טעם - הרי שזה אינו ענין דווקא לכאן, אלא לכל חזקה.

ומעתה, הפירוש שאתה מציע לכך ש"יפעלו בטבע" היינו רק בתחושות, אינו נכנס במילים אלא בדוחק, אלא שאמונים אנחנו על דברי הרמב"ם לפרש פירושים דחוקים בטקסט כל זמן שהפירוש הפשוט נוגד את ההגיון...

הובאו דברי החזו"א:

<והעיקר נראה דהטומאה והטהרה יפעלו גם בטבע, וימי הטהרה הם בעצמותם אינם אות לראית יום הזה בימי טומאה, כי הטבע תלויה במזל ע"פ השגחת ה', ואף אם ראתה ראיה שאינה מטמאה לא תראה ראיה המטמאה. ולפ"ז נתגיירה בטלה לה וסת>.

הענין הזה קרוי כעת אונטולוגיה, היינו השפעת דברים רוחניים מטפיזיים על עניינים גשמיים פיזיים. הדברים ידועים בעיקר מדברי הירושלמי המפורסמים על בת ג' ויום אחד, שאם עיברו ב"ד את החודש, בתוליה חוזרין.

בדומה לזה הרבה מענייני קדושה וטומאה, כגון פשטה קדושה בכולה, או להיפף התפשטות טומאה והחלתה וכיו"ב. עוסק בזה וכתב וכותב בזה, פרופ' יוחנן סילמן מאוניברסיטת בר אילן.

והנה מצאתי משכבר הלכה נוספת בעניין זה, ונתפרשה כך גם אצל הגאון מרוגאצ'וב וגם אצל החזון איש, לגבי ההלכה שאם בהמה נפלה לבור, אם הוא עמוק מי' טפחים - נטרפה, ואם הוא פחות מכך, לא נטרפה. עתה אם יש מחלוקת בין החכמים בשיעור הטפח, ונתקבלה לכאורה מידה מסויימת של טפח (נאמר דרך משל 10 ס"מ), ונפלה בהמה לבור שעומקו 90 ס"מ, שלפי הפסק הקודם אינה טריפה, ויבוא ב"ד ויפסוק שהטפח אינו כן אלא דרך משל 8 ס"מ בלבד, ישתנה הדין, והבהמה תחזור להיות טריפה.

1981

דגים,

1. הערתך נוגעת ממש לדרשת חז"ל בירושלמי, על הפסוק
"אקרא לאלוהים עליון לאל גומר עלי"

שאם ב"ד עיברו את החודש אזי יש לכך השפעה על חזרת הבתולים מתחת לג' שנים.

2. אך לענ"ד אינה עניין לסוגייתו של בן איש.



בן איש,

1. לענ"ד יהוסף צדק בעיקרון.

2.החזון איש מתלבט כאן בשאלה עתיקה: האם הטומאה היא מציאות טבעית, שגם אם אין לנו כלים טבעיים לאבחן אותה, גילתה לנו התורה "סימנים" הלכתיים לקיומה,

בדומה קצת לשיטת הראשונים שמאכלות אסורות גם מטמטמות את הלב באופן טבעי, שיטה המבוססת על תנא דבי ישמעאל:

תנא דבי רבי ישמעאל:
עבירה מטמטמת לבו של אדם,
שנאמר [ויקרא יא] ולא תטמאו בהם ונטמתם בם
אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם.
(תלמוד בבלי מסכת יומא דף לט עמוד א)

או

שאין מאחרוי הטומאה שום מציאות טבעית, ודיני טומאה ניתנו אך ורק כדי לצרף בהם את הבריות, וכעין דברי רב לגבי דיני שחיטה:

רב אמר: לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות,
וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף,
הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות,
(בראשית רבה (וילנא) פרשה מד ד"ה א אחר הדברים)

3. ונטיית לבו של החזו"א לצד הראשון.

4. חשוב להעיר שגם מדברי תנא דבי ר' ישמעאל אין הכרח שהטימטום נובע מבע המאכלות, אלא מעצם ביצוע העבירה.

נפק"מ למאכלות אסורות הנאכלות בהיתר. ובדיוק בנקודה זו חלוקים הקדמונים.



ר"מ

רמ במזל,

היואיל כבודו להרחיב במעט בנושא האופן הטבעי שבה העבירה מטמטמת.כי נדמה לי שאין ראיה כלל מ"תנא דבי רבי ישמעאל".שמא מקור אחר ישנו? (מאידך ראה של"ה ועוד,אך זה מזוית אחרת)

אור,

1. אני מסכים לחלוטין עם דבריך שניתן לפרש את תדר"י כמותך, וציינתי זאת בתגותי הקודמת.

2. אך מה נעשה שיש ראשונים שהבינו את הדברים אחרת?


ר"מ