| נשלח ב-19/9/2005 00:31 |
 |
| |
מיגבלות ה"מוסר" בדורנו
הדברים הבאים הם ביקורת. אני חפץ מאד שיהיו ביקורת בונה.
הם נכתבים בתקופה זו של השנה, מפני שבאלול הכל מתעוררים לבחינה מוסרית. ואולי כדאי גם לבחון מהי בחינה מוסרית זו. האם הקריאה "לרעוד מפחד באלול" היא במקום. אם אין היא החמצה.
הדברים נכתבו תחילה עבור פורום אחר, אך מובאים כאן לפי שכאן יתכן יותר לדון בהם:
יש לי בעיה אנושה. עם עצמי, או עם תנועת המוסר.
אני מתפעל מאד מן התובנות העמוקות שקיימות בתנועה זו - אם גם יש להבדיל בין שיטתו של ר' ישראל מסלנט עצמו לבין פרשנויות ופיתוחים שונים שנעשו בו. שהרי לא ר' ישראל כהרי שיטת נובהרדוק, למשל.
גם איני מכיר די הצורך את המוסר, את עקרונותיו, ואת יישומו. זאת למרות שקראתי קצת בכתבים, השתתפתי כמובן בועדים (אבל מסוג מסויים התלוי במקומות בהם למדתי) וגם עיינתי בכתבי הרב וולבה זצ"ל.
יש לי כמה השגות על הדרך של המוסר, או של הצגתו בזמננו.
א. יראת העונש. תנועת המוסר עובדת על חיזוק יראת העונש. ושכחנו, שכחנו והתעלמנו, כי יראת הרוממות עדיפה על יראת העונש.
ובדורנו, יתכן שיש עליה ולא רק ירידה. אני מכיר אנשים רבים - ואני כולל את עצמי בתוכם - שיראת הרוממות מניעה אותם הרבה יותר מאשר יראת העונש.
כלומר, הם יעריכו את התורה והמצוות הרבה יותר אם יפנו אליהם באופן שיזכיר להם כי התורה והמצוות הם ביטוי לזכות שלנו לעבוד את ה', מאשר אם יפחידו אותם בתיאורים מ"ראשית חכמה".
וכשלעצמי, איני סבור שזה חסרון אצלם. להפך.
והרי די בהערה זו כדי לקומם עלי...
ב. שפתים דולקות. ההנחה של ר' ישראל מסלנט, עד כמה שהבנתי, היתה שאין אנו מתרגשים די הצורך ממה שכתוב בספרים שנועדו לחיזוק, ולכן התבוננות, ויותר מכך: קריאה נרגשת - היא היא שתשפיע עלינו.
וגם בזה אני תוהה. האם מה שעלינו לעשות לעצמנו הוא דווקא אוטוסוגסטיה מעין זו? ואם זה מה שאנו בוחרים, האם עלינו לעשות זאת רבע שעה לפני תפילת מעריב? בכל המקומות בהם ראיתי את הדבר נעשה, הוא הטיל עלי דיכאון ונראה לי מלאכותי.
איני סבור בהכרח שהאשמה היא בדור המקולקל, אלא בדרך, שמתאימה בעיני לאנשים פחותים, שמונעים על ידי רגשות ודמיונות ולא על ידי הבנה מוצקה בשכלם, או על ידי דיאלוג חי עם הקב"ה (אני מודה ומתוודה שדרך ברסלב לדבר אל ה' בכל עת עדיפה בעיני ומעוררת אותי יותר מאשר כל ספרי המוסר בעולם).
ג. כשאני שומע "שיעורים" הניתנים בתחום ה"מוסר", אני תמיד, ממש תמיד, מזדעזע מחדש. אין לי מילה אלא "רדידות".
אני זוכר, לדוגמא, "שיעור" כזה שניתן מפי אדם ידוע בציבור (שכחתי את שמו, וכמובן לא הייתי מגלהו). השיעור נסוב על איזה משל של החפץ חיים, על כפרי, רכבת ומחלקות שונות ברכבת.
המשל הזה כל כך רחוק מעולמנו! אני משוכנע שגם נושא הדברים היה רחוק מהם! אילו לפחות היה מתרגם אותו לנסיעה במטוס במחלקות שונות...
כלומר, המשל לא היה מעניין כי אין אלו חיינו היום. והנמשל לא היה מענין, כי הוא הציג את האדם בצורה שטחית ומבזה ומשפילה.
יתכן שאני שב אל סעיף א'. אל הנסיון לטפח את יראת העונש על פני השגות ראויות יותר. אך ראו מה אכתוב בסעיף הבא.
ד. אני חושש מאד שגישת המוסר בישיבות שלנו מצמיחה דור שדוגל ברדידות. מערכת המושגים שלו לקוחה אך ורק מתוך יראת העונש! השאיפות הרוחניות שהוא מטיף להן הן לפתח "הרגש". זה ותו לא. אותה חוויה רגעית, היא בעיניו חזות הכל.
איני יודע היכן ומתי התחילה הבעיה, אבל מישהו קבע את הרף העליון אליו ניתן לשאוף, ומאז אין עולים מעבר אליו. גם אלו שמסוגלים לכך! זו מיטת סדום שאנו כופים על עצמנו.
ה. בתנועת המוסר יש קו של חשדנות תהומית. שום מניע אינו חיובי לגמרי. אדם תמיד צריך לחשוד את עצמו.
יש בחשד הזה מן האמת. אבל כאשר זה הקו העיקרי, זה מוביל לדיכאון, הלקאה עצמית. אדם אינו יכול לקיים מצוה לשמוח במצוות, לשמוח בה', להיות גאה בהשגיו. איני מתכוון כאן לגאווה פסולה, אלא לאותה שמחה במצוות שרק היא מאפשרת עליה (והשוו לדברי החיי אדם בשם האר"י כי זכה לכל מה שזכה בזכות השמחה במצוות).
ואילו הרמב"ם לימדנו שאדם תמיד צריך לראות עצמו כבינוני. ואין זו אמירה סתם! האופן שבו אדם רואה את עצמו ישפיע על יכולתו להתקדם.
***
שאלות סיכום
א. האם אין יראת הרוממות עדיפה על יראת העונש, והאם ראוי לחינוך להתמקד רק ביראת העונש?
ב. האם אין המשלים המושמעים בשיעורים הנפוצים עוסקים רק בעולם הקרתני של המאה ה19 ומציגים תפיסה פשטנית מאד של תורה ומצוות?
ג. האם אין גישות אחרות להתחזקות בתורה ויראת שמים, כגון תפילה אל ה'? האם אין בחיוב העיסוק ה"מוסרי" בשעה מסויימת משום מלאכותיות?
ד. האם אין החשדנות שהתפתחה בתנועת המוסר גורם מזיק מאד, מפני שהוא תורם להלקאה עצמית במקום לצמיחה, והאם לא עדיף, למשל, לאמץ את השמחה החסידית או את התפיסה של האדם כבינוני עד הבחירה הבאה נוסח הרמב"ם?
ה. האם אין רדידות אופקים בחברה שלנו כאשר שיא ההשגות הרוחניות מוצג כ"הרגש", מעין חויה רגעית, במקום בדברים אחרים שפתוחים בפנינו?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/9/2005 02:20 |
|
| |
האם הלחץ בישיבות ערב הימים הנוראים, הוא חיובי או שלילי?
|
|
|
|
| נשלח ב-19/9/2005 03:03 |
|
| |
שלילי.
ואם זה חיובי, זה חיובי או שלילי?
|
|
|
|
| נשלח ב-19/9/2005 10:26 |
|
| |
מיימוני,
אני מתחיל לחשוד שלמדת במרכז הרב. ביקורתך מאד מזכירה את ביקורתו של הרב קוק על תנועת המוסר (למרות שהוא מאד העריך את ר' ישראל סלנטר).
מוזר, אני לא זוכר אותך משם
|
|
|
|
| נשלח ב-19/9/2005 11:06 |
|
| |
בס"ד
קטע משעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א בנושא "מלחמת היצר".
מסביר את היחסים בין יראה תתאה, יראה עילאה ויראת העונש.
מדוע יראת העונש היא דבר רע ? - בגלל שאינך מפחד הקב"ה – אלא אתה מפחד מהעונש. ואם כן, יראת העונש מצד עצמה – אינה מצד הקדושה, זו אינה יראת שמים, ואינה גם היראה הכתובה בספרי המוסר.
אנו מוצאים בספר הזהר – יראה עילאה ויראה תתאה, יראה עליונה ויראה תחתונה. בכל ספרי המוסר, המשתמשים במושגים אלו, אומרים שיראה תתאה היא יראת העונש – ויראה עילאה היא יראת הרוממות. כך כותב רבינו יונה ועוד הרבה ראשונים ואחרונים – וכונתם ששתיהן בקדושה – רק שאחת למטה והשניה למעלה.
יראה תתאה - מוסבר בחסידות שיראה תתאה אינה ח"ו "יראת העונש" – בגלל שיראת העונש אינה מצד הקדושה בכלל. מסבירים בחסידות שיראה תתאה זאת יראת המלכות. כאשר מרגישים שהוי' הוא המלך המולך כאן, ממילא מרגישים שבידו להחיות ולהמית – אזי, יראים כביכול מדמותו של המלך – והיא הנקראת "יראה תתאה".
יראת הרוממות – יראה עילאה היא "יראת הרוממות", ירא בושת – "מלוא כל הארץ כבודו". הרגשה שאורו של הוי' נמצא בכל מקום, והוי' הוא אחד – ואני, מה אני עושה כאן ? וכיצד אני פוגם כביכול את שלמות האור העצמי – את שלמות הקב"ה.
מוסבר בחסידות שישנו הבדל דק ביותר בין יראה תתאה ליראת העונש. היו חסידים גדולים וצדיקים שנמנעו מללמוד את "שער היראה" בספר "ראשית חכמה". אפילו הגר"א אסר על תלמידיו ללמוד שער זה – והסיבה היא בגלל שבשער זה מתואר הגיהנום. הדבר המפחיד ביותר שכתוב בספרים הוא תאור הגיהנום בשער היראה שבספר "ראשית חכמה" – וקריאתו גורמת לדיכאון ועצבות. ומספרים שהוראה זו באה בעקבות זאת שכמה תלמידים יצאו מדעתם לאחר לימוד שער היראה. ושוב, קריאת שער זה מביאה לידי "מרה שחורה", לדיכאון – ומכאן ועד למחלת נפש הדרך קצרה.
ישנם גם היום רבנים המחזירים בתשובה ע"י שימוש בתיאורי הגיהנום. הם מפחידים את הציבור ומאיימים עליהם בעונשים כבדים – כמו המגידים של פעם. כתוב שאחד מעיקרי תורת הבעש"ט – היא התנגדות הנחרצת לתופעת המגידים שהיתה נפוצה אז באירופה. היו המגידים מסתובבים בעיירות – ומורידים אש וגפרית על ראש הציבור. כמובן שלפעמים היתה גם תוצאה חיובית להפחדה זאת – אבל סך הכל השפעתו של סגנון זה על הנשמה היהודית – היתה שלילית ביותר. לא רק שאין כאן גילוי של יופי ואור הנשמה היהודית האלוקית – אלא שכאמור, סגנון זה מדכא ומכסה על אור הנשמה האלוקית.
השימוש בסגנון זה בזמננו – מעורר אצל אנשים את המחשבה שישנם גם חיים אחרי המוות. מזכירים לאנשים ש"ימי שנותנו בהם שבעים שנה" – ומה יקרה איתם אחר כך ? בדיוק כמו המדרגה האחרונה שלנו – "יזכור לו יום המיתה".
ושוב, המושג "יראת העונש" הוא אחד הפרושים של "הרע כסא לטוב". וכאמור, "יראת העונש" בפני עצמה זה רע – מפני שהיא מבטאת "תודעה לא אלוקית". כל תודעה שמציירת בראש משהו שאינו הוי' – משהו נפרד מהוי' – אינה אלא רע. ככל שההדבר משקף את הוי' – כך הוא טוב, ועד כמה שמסתיר את הוי' – כך הוא רע.
כאשר ליבך ומוחך מלא עם דבר בלעדי הקב"ה – אזי אתה ח"ו במצב רע . ואם כן, הפחדה ע"י גיהנום זו הפחדה דקה ורוחנית יותר מאשר הפחדה ע"י נחש – אך התוצאה היא אותה תוצאה. העיקר בשיטה זו היא לזעזע את האדם כדי שיעשה כמו שצריך.
מפחד תמיד - "אשרי אדם מפחד תמיד" – ר"ת אמת. וכאמור, פחד זה הוא פחד ממותק, האדם אינו בפחד אלא הוא מאושר – אשרי. התוספות מסבירים לגבי פסוק זה ש"אדם מפחד תמיד" מלשכוח את גירסתו. כלומר, יש לו קשר לאלוקות באמצעות התורה - והפחד הוא מלשכוח את תורתו וממילא, מניתוק הקשר עם נותן התורה. ואם כן, זהו פחד חיובי שמהדק את הקשר. אהבה נקראת קשר – ואם ישנו פחד ששומר ומהדק את הקשר – הרי זה פחד חיובי, ולזה מכונים התוספות בפרושם על הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד". אבל כאשר אתה מפחיד את האדם עם גיהנום או עם נחש – אין בזה תודעה אלוקית והדבר הוא רע.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/9/2005 12:00 |
|
| |
הלומד מכל אדם
פעם היתה ע"ז שקראו לה "אלול".
גם היום יש.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/9/2005 00:18 |
|
| |
אריק,
אולי מיימוני הוא מרן הרב (בלי זצ"ל כמובן) עצמו. התיאוריה הזו היא מושלמת: 1. הוא היה בישיבה לפניך, ולכן לא הכרת אותו. 2. הוא המציא את הביקורת הנ"ל ולא העתיק אותה.
אציין כי זהו המימוש היותר נעלה וניצוצי באופן היותר כלל-ישראלי של אידיאת 'הדור לדורנו' (ראה דבריך באשכול הציטוטים). ובלשון חב"ד (כידוע מיימוני המקורי היה מבית חב"די) אומר כי זהו "הדור לדורנו בפועל ממש".
פזמון: ימים על ימי מלך תוסיף...
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/9/2005 00:27 |
|
| |
אריק, ביקורתו לא מזכירה את ביקורתו של הראי"ה, היא זהה לה לגמרי, בכל הסעיפים דלעיל.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/9/2005 01:42 |
|
| |
מיימוני,
צר לי שאני צריך להתנגד לדבריך - רבינו מיימוני. רבינו אתה ומיימוניך אנו שותים, אך לא זכיתי לירד לסוף דעתך. קויתי שמלאכתי תעשה על ידי מישהו אחר פה, אך כנראה במקום שאין איש אהיה צריך
להשתדל להיות איש.
א. דומה, שב99 אחוז של ישיבות/ועדים/מגידים/דרשנים למיניהם לא מזכירים אף מילה אחת הענין של יראת העונש.
בטח לאחר שיקרה אסון רח"ל הם יעוררו לתשובה ותיקון המעשים, אך זה לא קשור בשום אופן לשאלת יראת העונש או יראת הרוממות.
כל המטיפים והדרשנים שאני שמעתי דרשותיהם, וכמ"כ כל הספרים של בעלי מוסר של דורינו מדברים מה שנקרא בזמנינו "דברי חיזוק" , תעיין במפתחות של ספרי מוסר, ותמנו כמה פעמים יש שם איזכור של "מסכת גהנם", אני חושב אפילו לא פעם א'!
אם מישהו יודע איפה מתקיים שיעור או שיחה בעניני יראת העונש, נא שיודיע אותי באישי, כי אני דווקא כן מעוניין לשמוע פעם שיחה מוסרית מקורית.
ב. שפתים דולקות והוספת הרגש שהנהיג ר' ישראל סלנטר ז"ל אינו סותר דרך ברסלב <וגם של החפץ חיים> לדבר אל ה' בכל עת. אני לא מתחיל להבין האיך אתה רואה סתירה כאן.
קביעות שעה ללימוד מוסר לא צריכה להיות נראה לימוד מלאכותי כלל. אדרבה ע"י הקביעות לזה, האדם נעשה יותר ער למצבו הרוחני, וכתוצאה הוא יכול לעבוד את קונו בדרך עצמאי משלו.
ג. אכן, יש כמה וכמה שיעורים מרודדים בתחום המוסר - - - כמו שיש כאלו בכל התחומים: בהלכה, בגמרא, ואיך שכחתי ב"חומש רש"י"...
יש כאלו, אך גם יש הרבה שאינם כאלו, אני לא מאמין שמיימוני יאשים את הרב דסלר או הרב פרידלנדר והרב וולבה ברדידות. וכמובן שיש רבים אחרים כמותם.
ולא לשכוח, השיעורים לא מיועדים לאלו שכבר עצרו לחשוב, הם נאמרים בדרך כלל, לכל השכבות, מן בעלי בתים ה"עמך" עד לאברכי כולל ש"אין להם פנאי" לעיין במושכלות. כך שזה לא יושר להאשימם שהשיעור שלהם הוא לא על רמה מיימונית.
ד. יש קו דק המפריד בין חשדנות היתירה על המידה, לחשדנות עצמית בריאה וחיובית.
הרעיון שהרבה פעמים יש מניע הפועל בתת-הכרה, ולפעמים זה אף ידחוף אותו לעשות מעשים הנראים על פניהם כטובים וחיוביים, זה רעיון נחוץ מאד לכל מתחיל בעבודת ה' או בעבודת בין אדם לחבירו.
בעיני, זה בעצם כמו סימן בגרות לאדם שלא מסתכל על חיצונית המעשה בלבד, כי אם על כל התמונה בשלמותה. יש הרבה מעשים שלא היו עושים אם היו חושדים את עצמם עכ"פ במקצת, ויש הרבה לימודי זכות על אחרים בהתחשב עם המניעים שלהם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/9/2005 03:01 |
|
| |
מימוני 
על הכל (חוץ מאשר עניין יראת העונש-כי האמת שזה כבר לא מצוי בישיבות,אולי ב"בתי האבלים"וכיוצ"ב-השווה רמב"ם באגרתו)
יש לי הרבה מה להעיר בנקודות שהעלת,אבל דומה כי הן סוביקטיביות להחריד.אך פטור בלא כלום אפשי ואפשי,ובכל זאת:
השטחיות של המוסר,ההצגה והצביעות של הצגתו,מאז ומעולם יצרו אצלי הרגשת גועל.(לא פחות!) גם ההתנשאות של דובריו כאילו הם חוקרי הנפש,כאשר אפילו את נפש בהמתם לא ידעו לכלכל במשפט.והמתנשאים שבהם,שאבו מבורות נשברים וטפלו אותו (את המוסר) על מאמרי חז"ל ,עיקמו סירסו ועיוותו,כדי להשעין את הידיעות הנכריות שלהם,על דברי חז"ל .
מכל השיטות הכי געלה נפשי,משיטת "קלם" שכפי שראיתי אצל אחד מהמשגיחים שהיה נאמן לה,והורה אותי את דרכה,פשוט היא דרך זרה ליהדות.מזוכיסטיות בהתגלמותה.דיכוי הרגש עד עפר.סדר ומשמעת מטורפים (אחר כך הוברר לי שאכן מייסד השיטה למד זאת מהעמלקים הגרמניים-אצילי התרבות)
מודה אני לבורא עולם,שנתן בי העוז והאומץ,להטיח את האמת בפני רבי בצורה חדה וברורה,לתדהמתו.(למחרת עזבתי את הישיבה)
יתר מכך,אני מודה לאל הטוב,שהשכיח ממני את כל השטויות שבהם הלעיטו אותי הרב הזה וחביריו.
איך סבא היה אומר?: תקרא תהילים! הכי טוב!
פשוט ואמיתי.ואת כל המוסר המורכב והחכם (עלק) הזה,אפשר לזרוק לפח!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/9/2005 11:39 |
|
| |
אור_חושך
מזמן הסתפקתי בחכמת הנפש של בעלי המוסר, אבל אצלי היו ספקות בעלמא, האם יש לך מקורות וידיעות מסודרות בנושא, אשמח גם להתבדות.
ומקובלני מא"מ שיח' שבעלי המוסר אכן העריצו את המשמעת והסדר הגרמנים.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/9/2005 12:32 |
|
| |
כאחד שגדל במחוזות הפחות מדוכאים של תנועת המוסר קשה לי להזדהות עם הנסיון הרע של חברי הפורום עם תנועת המוסר.
מן הראוי יהיה שר' אידך גיסא יופיע כאן במלא הדרו ויפרוש לפנינו את מרכולתו בנושא - שכן לשיטתו יש לבחון את תנועת המוסר בהקשר של התנועות התרבותיות בנות זמנה.
אין לבחון את שיטת המוסר כאוסף תרגילים המבוסס על תובנות מסויימות בתורת הנפש, אלא כאנטי תיזה לתנועות תיקון העולם (הפתטיות במידה שווה) שניסו לתקן את העולם ברמת המדינה, הכלכלה, וברמה הגלובלית בעוד שתנועת המוסר דרשה את תיקון האדם ברמת הפרט.
הסיפורים והתיאורים של האישים הקשורים לתנועה זו, כמו החיקויים שלהם בימינו אנו, מעוררים לעיתים גיחוך. אך אין להפריד את התנועה מהרקע החברתי בו היא פעלה - מרחב מלדרומטי וקיטשי לא פחות (תנועות התחייה הלאומניות, העבודה, והתרבות היהודיות). ובעוד שהסוציאליזם השתחרר מזמן מהקיטש ולבש מחלצות היי טק זכוכית וניקל, אצלנו קידשו את המניירות, הגב הכפוף, הקרעכצען, ומתרגשים מאלול פלוצעס.
אנשי אסכולת תיאולוגיה שלא מדעת נוהגים להשוות את הרב דסלר לסרטר ושו''ת, ומוסיפים כי למרות שהדור השלישי לתנועת המוסר עולה בעשרות מונים על הדור השני והראשון, הרי שהוא בבחינת ננסים על גבי ענקים.
ובוודאי וודאי שיש להרחיב בסוגיה לאור דוקטרינת אלעס איז סוציולוגייע. בקיצור האומר אומר שיש לבחון את תנועת המוסר במבחן הפונקציונליות שלה ולא בהגיון והקוהרנטיות של הצהרותיה.
ובשלב מסויים היא עזרה להרבה אנשים
ועד היום זכרונה מזין אתוסים שעוזרים להרבה אנשים
---------
אני לא יודע איך לקשר את זה לנושא אבל אני חושב שזה קשור
DEAL WITH IT AS YOU WISH
בשמעי שיעורים בחוגי הדלי''ים ובמיוחד בישיבת מרכז הרב ואף בשוליים החיצונים של ציבור זה, צרמה לי העובדה שכל השיח נסוב על הצד החיצוני של העור (העם, המדינה, סגולת הנשמה הקולקטיבית, הנעליים של הקב''ה והכסא שלו, תיקון עולם, ציונות ריאלית, צדק עולמי) ולא עסק בכלל באדם עצמו.
בחוגי המודרן אורטודוקס, ישנה התקדמות בה דנים בעיקר בשכבת העור העליונה והחיכוך שלה עם שכבות עור אחרות - אבל עדיין אין דיון במה שקורה בצד הפנימי של העור.
כאחד שגדל על ברכי תנועת המוסר ההתעלמות מהאדם צורמת לי.
תוקן על ידי - רב_סיינפלד - 22/09/2005 12:35:36
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/9/2005 21:01 |
|
| |
(אמנם אל במלוא הדרו, אבל הופיע...)
מימוני יקירנו, מקובלנו שלא מנומס להתעלל בגופות. אתה בועט בגוויה מתה. תנועת המוסר של היום היא לכל היותר צל חיוור - מעודן מאוד - של התנועה שלפני השואה (לא כולל את נובהרדוק דצרפת).
אינני פנוי כעת להגיב על הכל, אבל אגיב על שתי נקודות:
תפיסת רי"ס (וביתר חדות אצל הסבא מנובהרדוק) היא כי במאבק השכל והיצר יש יתרון-כח ברור ליצר: הוא מהיר יותר, עוצמתי יותר, וכן - וזה חשוב - עובד על שכבות אישיות נסתרות יותר, ולכן השליטה עליו קשה יותר. לכן יש להטמיע את המסרים של השכל (אצל רי"ס הציות לתורה הוא מכח ה"שכל", למרות שאין הוא רציונליסט, ואכמ"ל) באותם אופנים שבהם היצר עובד. ומכאן הכל.
לגבי המשלים הנוסטלגיים - זה לא קשור למוסר דווקא. העולם החרדי, ובייחוד מעצבי דעת הקהל שלו, עמדו כבר מזמן על עוצמתה החוויתית של הנוסטליה. ומכאן הכל.
אידך גיסא
תוקן על ידי - אידך_גיסא - 22/09/2005 21:37:35
|
|
|
|
|
