ויקרא פרק כא
(ט) וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף: ס
***
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נא עמוד ב
מאי רבי ישמעאל - דתניא +ויקרא כ"א+ ובת [איש] כהן כי תחל לזנות - בנערה והיא ארוסה הכתוב מדבר. אתה אומר בנערה והיא ארוסה, או אינו אלא אפילו נשואה? - תלמוד לומר +ויקרא כ'+ איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנאף והנאפת, הכל היו בכלל הנואף והנואפת - הוציא הכתוב בת ישראל בסקילה, ובת כהן בשריפה. מה כשהוציא הכתוב את בת ישראל לסקילה - ארוסה ולא נשואה, אף כשהוציא הכתוב בת כהן לשריפה - ארוסה ולא נשואה.
... דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: אחת ארוסה ואחת נשואה יצאת לשריפה. יכול אפילו פנויה - נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה. מה להלן - זנות עם זיקת הבעל, אף כאן - זנות עם זיקת הבעל.
אמר ליה רבי ישמעאל: אי מה להלן נערה והיא ארוסה - אף כאן נערה והיא ארוסה! - אמר ליה רבי עקיבא: ישמעאל אחי +ויקרא כ"א+ בת ובת אני דורש.
- אמר ליה: וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא זו לשריפה? אם משמע להביא את הנשואה - הביא את הפנויה, ואם משמע להוציא את הפנויה - הוציא את הנשואה.
- ורבי עקיבא: אהני גזירה שוה למעוטי פנויה, ואהני בת ובת לרבות את הנשואה.
- ורבי ישמעאל סבר: מדקאמר ליה בת ובת שמע מינה הדר ביה מגזירה שוה.
***
דברים פרק כב
(כ) וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָ:
(כא) וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: ס
***
ספרי דברים פיסקא רמ
לזנות בית אביה, נאמר כאן אביה ונאמר להלן +ויקרא כא ט+ אביה מה אביה האמור להלן זנות עם זיקת הבעל אף אביה האמור כאן זנות עם זיקת הבעל.
ע"כ דרש
******************************************************************************
מכאן פשט
דברים פרק כב
[טוען טענת בתולים אחרי הנישואין]
(יג) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ:
(יד) וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים:
(טו) וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָ וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָ אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה:
(טז) וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָ אֶל הַזְּקֵנִים אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ:
(יז) וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר:
(יח) וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ:
(יט) וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו: ס
(כ) וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָ:
(כא) וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: ס
[זנות אשת איש לאחר הנישואין]
(כב) כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל: ס
[זנות נערה מאורסה]
(כג) כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ:
(כד) וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: ס
(כה) וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ:
(כו) וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה:
(כז) כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ:
[נערה שאיבדה את בתוליה, ונודע הדבר מיד, ולא הסתירה את הסוד לנישואין]
(כח) כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ:
(כט) וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו: ס
*****************************************************************
מי שמשווה את הפסוקים יג-כא לפסוקים כג-כז, מתעלם ממקראות מפורשים.
המקרא ידע לבאר ברור באיזו אישה מדובר, פסוק יג כי יקח איש אישה כלומר נשואה, פסוק כג נערה בתולה מאורסה כלומר זנות לאחר האירוסין, פסוק כח נערה בתולה, כלומר נערה בתולה שאיבדה את בתוליה.
נמצא שאם פסוק יג מדבר על זנות נערה מאורסה וגם פסוק כג מדבר על זנות נערה בתולה מאורסה, יש כאן שתי פרשות העוסקות באותו נושא בדיוק???
כאן יבוא התרצן ויאמר
פסוק יג מדבר במאורסת שזנתה ונודע הדבר לאחר הנישואין, ואילו פסוק כג מדבר במאורסת שזנתה ונודע הדבר קודם הנישואין, אלא שכך לא מסגננים חוקים, צריך להגדיר את מהות העבירה ואת עונשה, ולא לכתוב עוד ועוד פרשיות על אותה עבירה, כאשר הדבר היחיד שמשתנה בהם זה מועד התגלות הזנות כאשר אין לפרט זה כל חשיבות משפטית, ואם כן לשם מה לכתוב עוד ועוד פרשיות ולהאריך בפרטים זניחים.
כמובן ששערי תירוצים לא ננעלו, ויבוא מתרץ נוסף ויאמר
פסוק כג בא לפרט על מקום התרחשות הזנות, בעיר או בשדה, ואילו פסוק יג לא מתייחס לנקודה זו אלא לטיעוני הבעל.
אלא ששוב נמצא שהחוק מסורבל ולא ממוקד, אם הנקודה של הפטור בזנות נערה מאורסה זה מקום התרחשות הדבר, מדוע לכתוב לשם כך שתי פרשיות בתורה, ולהאריך ללא צורך, ועוד להפריד בין הדבקים בסיפור על זנות אשת איש, המקרא היה צריך לפתוח בטיעוני הבעל (יג-כא), ואז היו צריכים להופיע מיד פסוקים כג-כז, כי הם עוסקים באותו נושא רק עם שינוי של מקום התרחשות המאורע, ורק אח"כ היו צריך להופיע פסוק כב על זנות אשת איש, ולבסוף פסוקים כח-כט על נערה שאיבדה את בתוליה.
בנוסף בפסוק כא כתוב שתיסקל בפתח בית אביה, ואילו בפסוק כד נאמר שתסקל בפתח שער העיר, איך יתכן על אותו עוון, לפעמים תיסקל בפתח בית אביה ולפעמים בשער העיר???
נמצא שרק עם ביאור פשוטו של מקרא יובן הסדר של פסוקי המקרא
יג-כא אישה נשואה שבעלה טוען עליה טענת בתולים, הוא טוען שרימו אותו, מקח טעות, זנות, הוא שילם מוהר הבתולות ולא קיבל כראוי לו, אם צדקו דבריו תיסקל בפתח בית אביה כי הזנות היתה כשהיא ברשות אביה, דרשת חז"ל מהמילים 'בית אביה' היא הוכחה הפוכה מדבריהם, מכאן הוכחה שהדבר התרחש כשהיא ברשות אביה, לא מאורסת ולא נשואה.
פסוק כב המשך באותו נושא, אישה נשואה, וזנתה אחרי הנישואין, תומת היא והנואף.
כג-כז נושא חדש ופרשה חדשה, זנות נערה מאורסה, אם הדבר אירע בשדה היא איננה אשמה כי נאנסה, ואם הדבר אירע בעיר מן הסתם היא אשמה (החוק מסוגנן למקרה הסתמי המצוי, ולא למקרה של סתימת פיות) ותומת בשער העיר, לא בפתח בית אביה, כי כבר יצאה מרשות אביה והיא ברשות ביניים, אלא בפתח העיר.
כח-כט נושא חדש ופרשה חדשה, נערה בתולה שאיבדה את בתוליה, היא לא שיקרה אף אדם ולא העלימה את אשר התרחש, אביה יקבל את מוהר הבתולות חמישים כסף, והבועל ישאנה לאישה אם היא רוצה ואם אביה חפץ בו, הוא בסה"כ אחד מבני הכפר שסרח ולא עבריין מארץ זרה.
נמצא שרק פרשנות פשוטו של מקרא תימנע שאלות על פסוקי המקרא, וכל פרשנות אחרת איננה מתיישבת בפסוקי המקרא.
_________________
