שיעורים/דיונים בקבלה - ב- מבוא והקדמה

על עיקרי וצורת הדיון בסדרה זו, אשכול המבוא (ושם גם לינקים לשאר האשכולות בסדרה, לכשיהיו)-
שיעורים/דיונים בקבלה - א - הקדמה ומבוא
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1584328




הקדמה ומבוא - חלק א - מראה ופתרון, משל ונמשל בקבלה.

כהיום הזה, מוסכם על כל העוסקים בקבלה שהיא מדברת משל ונמשל, מראה ופתרון. כל הכתוב בספר עץ חיים לרח"ו, על כל סדר ההשתלשלות, פרצופים וספירות, עיבור קטנות ויניקה, זיווגים והולדות, עולמות והיכלות - הכל משל. ולא עוד, אלא שמי שמקבל הדברים כפשוטם, ומדמה שיש למעלה (וזו עצמה הגשמה...) תמונה או דמות, הרי הוא חוטא בחטא חמור של הגשמה, וטוב לו שלא יעסוק בקבלה. ומכמה ספרי קבלה נראה שעל כן הגבילו לימוד הקבלה שלא יעסוק בהם אלא מי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים, כיון שהלימוד בש"ס ופוסקים הוא המקנה לאדם את יכולת החשיבה במופשטות, ורק הוא יכול ללמוד הקבלה בלי לחטוא בהגשמה. ממוצא דבר אתה למד ששיעור זה של ש"ס ופוסקים אינו שיעור בכמות הלימוד, אלא בהשפעת הלימוד על הלומד. ויש לך אדם שעסק בפילוזופיה עד שיכול הוא לחשוב במופשטות כמו ואף יותר מזה שמילא כרסו בש"ס ופוסקים, ושוב אין לו לחשוש מהגבלה זו. (אלא שהגבלות אחרות חומורות ממנה נשתרגו על ראשו של זה...)

וכאן מקום לחוקרי הסטוריית הקבלה לחקור מאימת נתקבל ענין זה בקבלה. שכן סבור אני לומר שבדורם של שבתאים לא היה דבר זה ידוע, והם הגשימו בקבלה עד שעשו את רבם לאחת מהספירות העליונות. וכשאתה מחפש אתה מוצא שרוב רובם של אזהרות המרחיקים מן ההגשמה באו בסמיכות זמן לכת של שבתאים, ויתכן שבהשפעתה באו. וצרף לכאן מה שמסופר בשם הגר"א שלא היה יודע אם הרח"ו עצמו ידע מקיומו של נמשל, עד שראה מה שכתב במאמר פסיעותיו של אברהם אבינו להראות ולהודיע שיש עומק רב בקבלה זו וכו'.

עכ"פ, בכל סדרת האשכולות הבאים אם ה' גומר עלינו, נלך לפי הנחה זו שמראה ופתרון יש בקבלה (ומילים אלו מבית מדרשו של רמח"ל הם באים, וכל בית מדרש קורא להם בסגנונו שלו). וכשנבא לעסוק בגופם של דברים, אם ה' גומר עלינו, זו תהיה דרך התעסקותינו בהם: תחילה נביא המראה, הסדר הטכני של הדבר, ואח"כ דרך אחת או יותר בפתרונו, (ובד"כ- ממשל בנפש האדם), ומשם ישכיל המעיין להוסיף בפתרונות כדעתו הרחבה.

וצריכים אנו לעיין על שום מה עוסקת הקבלה בסגנון זה של מראה ופתרון, ואינה עוסקת בפתרון עצמו, כדרך שעושין הפילוזופ"ן. וזה יהיה עסקינו באשכול זה.

תוקן על ידי - בןאישאחד - 25/09/2005 2:59:19

הטעם השני, כיון שקשה הוא באמת לאדם לחשוב שלא בציור של צלם ודמות. וכבר הזהיר בשומר אמונים הקדמון על כך שטבע האנושי הוא לראות כל דבר מושכל באיזה דמיון של צורה. והרמב"ם ביאר בזה מקומות רבים בתורה שנאמרו בהם כינויים של דמות הגוף על הבורא, ואמר שהוא לסיבת חולשת המחשבה האנושית. שככל שירבו לה סמלים ודמיונות כך תבין הדברים יותר, וככל שיופשטו הדברים כך לא תהיה ההשגה בהם שלמה. ולכן נתנו המקובלים דמיון לכל דבר, כדי שיובנו הדברים טוב יותר, ומיד יפשיטו הדברים וילמדו נמשל ממשל ויעמדו על עיקרו של דבר.

אלא שלפי טעם זה עדיין יש לחקור בענינים בקבלה שנראה שאפר להבינם היטב גם בלי משל זה שנתנו להם, כעניני הזיווגים וכיוצ"ב. משא"כ הטעם הראשון שמספיק גם לזה.

ועוד טעם שלישי יש בזה, והוא יותר קשה להסכים לו. שיתכן שהדברים למעלה כמות שהם, גם בצורה של הפתרון אין הם קיימים בה, כיון שלא מכל מידות אלו הוא כלל וכו', והכל רק לפי השגתינו וכו', וכפי שזכרנו לעיל מדברי החובת התלמידים. ולכן אין ערך לדבר על ענינים אלו בלשון של נמשל ושל פתרון, ואדרבה, כבר נכון יותר לדבר בלשון של משל שהוא לשון היולי שסובל פתרונות רבים כפי השגתו של כל אחד ואחד, ובזה הוא קרוב יותר לאמת - למה שבאמת למעלה - שגם הוא סובל פירושים רבים לפי השגתו של כל אחד ואחד, משא"כ הפתרונות שאינם אלא לפי דעתינו ודעת כל אחד אחרת היא בזה, וכפי שאנו רואים במחלוקות המקובלים בפירוש הנשמלים וכפי שאולי עוד יתבאר בהמשך. והוא לצד הסיבה הנזכרת, כיון שבנמשל אין דעת כולם שוה, אך המשל שוה אצל כולם.

"שכן סבור אני לומר שבדורם של שבתאים לא היה דבר זה ידוע, והם הגשימו בקבלה עד שעשו את רבם לאחת מהספירות העליונות"

הם לא עשו את רבם, הוא עצמו חשב עצמו –בסוף- לאלוהים. אתה כנראה מערבב עם "סוד האלוהות שלו"

יצחקומר,

תודה. אך כפי שידוע לי, אין בידינו דברים ברורים על שיטתו של שבתאי עצמו בקבלה, וסביר שאכן לא היתה לו שיטה סדורה בענין. יסודות השבתאות הן אלו שנתפרשו ע"י נתן העזתי, שהוא היה ה"מח" מאחורי השיטה, באיזו איגרת עלומה בה הוא מסביר את שיטת רבו בקבלה ("סוד האלהות" שציינת?), וזו שכתבתי על "תלמידיו". אם זכרוני החלוד אינו מטעיני, שם נתבאר שיוכו לאחת הספירות העליונות דייקא (כתר דאצילות?)

תוקן על ידי - בןאישאחד - 25/09/2005 3:07:48

יש כאן עוד נקודה חשובה, והעירוני על כך באישי, והיא טעונה ליבון ובירור מאלו היודעים יותר ממני:

נראה כי המקובלים סברו שיש יותר מאשר "פתרון" קיצוני גרידא, היינו דרכי הנהגה של הבורא בלבד. ה"לשם" שחשד את הרמח"ל בדבר כזה, כתב נגדו בחריפות, והצהיר כי הספירות כולן הן מציאויות רוחניות קיימות לעולם ולעלמי עולמים. היינו שיש אכן מציאות חוץ מנמשל בלבד, אלא שמציאות זו היא רוחנים ולא ניתנת לדמיון.

נכון שגם לפי זה יש משל (הניתן לדמיון) ונמשל (המופשט מן הדמיון), אך יש בזה הסבר לכך שהמקובלים דרכו בדרך של משלים, כדי להדגיש שאין הם סוברים כהפילוסופים.

אך נקודה זו צריכה ביאור יותר: מהי מציאות רוחנית זו? במה היא באה לידי ביטוי? אם אין בה שום דבר חומרי, וגם אין היא באה לידי ביטוי בשום דבר חומרי (שהרי ההנהגות המוכרות בחומר אינן זוקקות את המציאויות הרוחניות הללו), במה קיומן בא לידי ביטוי?

אני מסכים ששאלה זו היא שאלה חומרית, או בנוסח חבד"י- ממי שמניח עולמות בפשיטות ואלקות בחידוש. אך מכל מקום, מה ההכרח לומר שקיימות מציאויות כאלו? למה לא יכל הבורא לברוא את עולמו ולהנהיגו בלעדיהן? בנוסח זה השאלה יכולהלהישאל גם בחב"ד

מה שאין כן אם נפשיט את המושגים לגמרי, וכפי שיש שהבינו בדברי רמח"ל (ויש עוד לדון בזה בחילוקים בין הרמ"ק לאריז"ל וכפי שהעירוני באישי) - שאז קושיה זו סרה, ושאר הדברים - למה דיברו בכזה נוסח - כפי שכתבתי לעיל.

והיודעים, מבין שורות חב"ד, לומדי ה"לשם" ולא רק - מוזמנים לענות

האם המיון ומפת הנשמות, ר"ל, שורשה הנשמה, הם גם כן משל ונמשל? או שהם מציאויות רוחניות?

כידוע יש בספרים גילויים על שורש נשמותיהם של גדולים, ועל גלוגולים וכיו"ב, וכגון הנאמר על הרמב"ם שהוא מסוד הפיאה השמאלית, ועל כן לא היה מטבעו שייך ללימוד הקבלה (שה"ג וכמדו' שהוא מס' הגלגולים) ועוד.

או כלפי אלה שמאמינים שרבי/אדמו"ר הוא מנשמה דאצילות, האם הוא מתעלה לכך לאחר שנתמנה/שנבחר/שנהג עצמו, או שזה גילוי מילתא למפרע שהוא מנשמות דאצילות. ומכאן השאלה האם יכול אדם להעלות נשמתו מדרגה לדרגה, מחיל לחיל?

ישנה דעה (ג"כ בשה"ג על יסוד הסיפור על רבי שהיה מוציא ב"ב בקידוש לאחר פטירתו כבכתובות, ועל אבי הרא"ש) שמה שנאמר 'במתים חפשי - כיוון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות', הוא רק ברשעים או אולי גם בינונים, אך אצל צדיקים, הם שייכים למצוות גם לאחר הסתלקותם, וממשיכיל ללכת מחיל לחיל גם בעולם העליון, ולהתקדם מדרגה לדרגה.

ועל כן גם אפשר לעשות דברים מועילים לעליית נשמתם. וכנראה זהו ההסבר לעליית נשמה, לעילוי נשמה וכו'.

1981

דגים,

על היות הנשמות משל או לא - אינני יודע. על עליית נשמה דיצירה (בינוני) להיות נשמה דאצילות (צדיק גמור) - נודעו דברי התניא, ש"כולי האי ואולי".

ברצוני להציע שתי אפשרויות כהסבר לכך שהמקובלים ראו עולמות שלמים של מציאויות רוחניות, בכפוף לדרך שהוצעה לי בתיבה האישית, לפיה המקובלים אכן האמינו במציאויות כאלו, גם אלו שגרסו שיש משל ונמשל ומראה ופתרון, וכפי שהבאתי בהודעתי הקודמת. במילים אחרות - לנסות לענות על הקושיה שהעליתי בסוף הודעתי הקודמת.

אפשרות אחת, תקדים את מה שרואים אנחנו תופעה דומה גם אצל - להבדיל - פילוזופין קדמונים. והגדיל בזה אפלטון עם עולם האידיאות והצורות שלו. וכבר היכו על קדקדו כל הבאים אחריו, עד שראיתי שיש מן הפילוסופים בדורנו שעושים לאפלטון מה שעשיתי לעיל לקבלה - שהם מפרשים שלא התכוין אפלטון לאידיאות שקיימות באיזה שהוא עולם באיזו צורה של קיום, אלא התכוין להכללות גרידא, להכללות שעושה האדם בדעתו לצורך הנוחות כדי לסווג את כל מה שהוא מכיר, וכך האידיאה של "צדק" אינה אלא הכללה של כל הדברים הצודקים וכן הלאה. אך לאמיתו של דבר נראה שלא כן היתה דעתו של אפלטון, וההוכחה לזה ממה שראה באידיאות אלים, וכן מטרחו להוכיח את דעתו; שתי נקודות אלו התעלם מהן אותו פילוסוף הנ"ל (מיילס ברנייט, פרופסור לפילו' עתיקה באוני' קיימבריג').

עיון בהוכחותיו של אפלטון יכול להביאנו להבנה בנושא, ולכן אשוב ואדוש בהן. הוא מוכיח ממה שכשאנחנו משווים בין דברים אנחנו מחפשים את השוויון; כשאנחנו שופטים צדק של דברים אנחנו מחפשים את הצדק; וכשאנחנו מתבוננים ביופיו של דבר שאנחנו מחפשים את היופי - מכאן שמושגים אלו קיימים כאידיאה שנצרבה לדעתינו לפני היוולדינו, שאם לא כן מנין אנחנו מכירים אותם כדי לחפשם.

ולדעתי, חוסר הבנה עמד למתנגדים לדבריו כשדחו אותם. טיעוני הדחיה בנויים על הגדרת המושג המבוקש, מציאתו באופן חלקי, ויכולת ללמוד מן החלק אל הכלל; כך ניתן לוותר על צריבתה של אידיאה זו. כיון שאני עוסק כאן פחות בפילוסופיה ויותר בקבלה, אאריך רק אם אתבקש.

וחוסר ההבנה בזה הוא, כיון שכבר השלב הראשון של הגדרת המושג המבוקש, מוכיח שיש לנו איזה ידע על המושג לפני שהגדרנו אותו, שהרי דבר ידוע אנחנו באים להגדיר, ואיננו ממציאים עכשיו הגדרה חדשה. מהו דבר זה שאותו אנחנו באים להגדיר? יתירה מזו: הגדרה אינה הדבר בעצמו, אלא המשגתו במילים. מהו הדבר בעצמו אותו אנחנו מכירים כמופשט? הוי אומר: זוהי האידיאה.

כך כל הכללה שבעולם, כל קולקטיב (ראה ערכו), הרי יש לו קיום עצמי של אידיאה, מלבד היותו מתבטא בפרטים; וההוכחה לזה - מהכרתינו את המושג הזה.

אני שם לב שאני חוזר כאן על הטיעון של מיכי באשכול הקולקטיב; אלא ששם שמעתיו מפיו והתנגדתי לו אף בזתי לו. אך עכשיו שהגעתי אליו מעצמי - אני מסכים אליו, והוא פלא.

מעתה, ולהבדיל - גם בהנהגות הבורא את העולם אנו מוצאים הכללות. אנו מוצאים הרבה הנהגות של חסד, והרבה הנהגות של דין וכו'. קיימת בהכרתינו איזו אידיאה השופטת כל הנהגה כזו בהתאם לאידיאה זו. מנין באה אלינו הכרה זו? הוי אומר, שיש קיום לאידיאה זו. אמנם לא קיום חמרי, אך קיום מופשט - רוחני.







האפשרות השניה - ההכרה במציאויות רוחניות אלו, באה מתוך התבוננות של מלמעלה למטה. מתוך חשיבה איך ברא ה' את העולם. עם בריאת העולם, כונן הבורא גם דרכי הנהגה שונים להנהיג בו את העולם, ודרכי הנהגה אלו הן המציאויות הרוחניות הנ"ל.

יכולים אנחנו לומר שהבורא ברא את העולם, אך לא ברא דרכי הנהגה. בכל עת שבא לנהוג משהו הרי הוא נוהג בו, ומייצר לצורך הענין את ההנהגה הזו. אך "חסכוני" יותר לנקוט, שהבורא ברא מרא דרכי הנהגה; וכשבא הוא לנהוג דבר בעולם, הרי הוא משתמש בדרכי ההנהגה הללו. אם דרך אחת לבדה מספיקה למה שברצונו (וגם רצון היא הנהגה, אך היולית הרבה יותר: גם המקובלים מכירים בכך שרצון היא "ריצת הנפש") לעשות, הרי שהוא משתמש בדרך הנהגה זו. ואם לא - הרי הוא מזווג שתי דרכי הנהגה, וכך נוהג את שברצונו לנהוג. (ובזה כבר רמזנו לענין הזיווגים...)

ועוד הסבר שקיבלתי באישי, (ממישהו אחר. למה אתם חוששים?) ומתאים לדרך הראשונה לעיל, הגורסת הפשטה שלמה יותר של המשל:

שתי הקצוות שבכל תהליך הן בכללות - העלם וגילוי. גם תהליך התגלותה של תורת הסוד עובד באופן כאשר משל הגוף מסתיר ומעלים יותר על הנמשל - ומשל נפש האדם מהוה צעד קדימה בדרך לגילוי "העל טבעי בתוך הטבעי" - או בדרך לגילוי "כל העל מודע בתוך המודע" וכו' - ומלאה הארץ דעה את הוי' וכו'.

קשר מענין בין משל המערה לבין הקבלה

1. המעיין במשל המערה של אפלטון, אם הוא איש מדע, יבין שהנתונים על העולם החודרים למוחנו, הם מוגבלים באופן אינהרנטי, עקב מוגבלות פתחי הגישה של האינפורמציה אל מוחנו.

2. אם תרצו, עצם העיקרון של השתלשלות העולמות, דומה באופן מדהים להשתלשלות הצללים ויוצריהם בעולמות השונים, במשל המערה.

3. כך שעצם קיומם של מהויות אשר ביכולתנו לראות רק את "צלליהם", היא הכרח חשיבתי לכל מי שיש לו ידע בסיסי במדעים המדוייקים.

4. ומכאן בעצם המסקנה המדעית שיש "עולמות הנסתרים מאיתנו".

ומה זה אם לא עיקרון בסיסי של "תורת קבלה"?


ר"מ

בעניין המשל והנמשל, נדפס ב'הד הרים' מכתב של הגרי"מ חרל"פ המשיג על הבנתו של הרב קוק בעניין. התפרסם גם מכתב התייחסות של הרצי"ה להגנת והסברת שיטת אביו.

אני לא הבנתי בדיוק מה מדובר שם, אבל באופן כללי טענת הרב חרל"פ שם היא שאין באמת נמשל, והמשל הוא האמיתי יותר.

לעומת זאת, נראה שהרב קוק הבין שיש נמשל ממש, וכפי שנראה שמה שכתב ברוב כתביו הוא הנמשל כפי שהוא הבינו.

דעת הרב חרל"פ נראית לי לכאורה בודאי שלא כהבנה המקובלת ששל הקבלה. אך גם הבנת הרב קוק נראית חריגה. האם באמת המקובלים רגילים להבין נמשלים ברמה כזו של כתבי הרב קוק, או שכל הנמשלים עדיין נשארים ברמה מסויימת של 'אינסטלציה שמימית'.

כנ"ל תמהתי לגבי הנמשלים שברמח"ל, שאני רגיל לתמוה האם שאר המקובלים גם כן הבינו כמותו שהנמשל הוא עד כדי כך רחוק מהמשלים, ועד כדי כך פשוט ומובן.

עוד אני רגיל לתמוה, האם המקובלים בדורינו באמת מבינים את הנמשל, או את עיקרו. והעניין תלוי כמובן בשאלות הקודמות של מהו הנמשל.

כל זה כתבתי לפום ריהטא, ואודה למי שיעיר עיני בסוגיות אלו שאין לי בהם השגה כלל.

- דו"ד

ר"מ,

לדעתך יש קשר בין גישתו של אפלטון במשל המערה, לבין גישתו הכללית באידיאות שהבאתי אני לעיל כסיוע לקבלה? אשמח להעמיק יותר.

דו"ד,

שאלותיך הן שאלותי. והמסתמן בזה, שדעות שונות יש במקובלים בענין ואין לקבוע מסמרות בדעת ה"קבלה". הרמ"ק היה רמבמיס"ט מקובל, וסבר רק מקיומם של נמשלים; ואילו מקובלים אחרים, בעיקר מאסכולת האריז"ל, גרסו שיש כן מציאות אמיתית חוץ מהנמשל בדרכי ההנהגה, והן היישים הרוחניים וכו'. אפשר עכשיו רק לחקור מה סבר מי, ומתי התפתחה יותר גישה זו ומתי האחרת.

למקובלי זמנינו, אם נראה את ר' יעקב הלל כמייצג של הזרם העיקרי בלימוד הקבלה, הרי שהם עוסקים רק במשלים ובסתירות שבזה והיישובים, שגם בזה יש חומר לימוד רב. אין מעניינם אם יש נמשל ומהו: אין הם עוסקים בתיאולוגיה.

והסבר נחמד שקיבלתי באישי משמו של הרב יצחק גינזבורג לענין ההתבוננות בעולמות מתוך היכרות נפש האדם (הדברים קשורים לחלק בו הרחבתי בהודעה הראשונה, על יכולת הלימוד על העולמות העליונים מתוך חויות נפשיות אישיות).

כדרכו, עומד הרב גינזבורג על דרך לימוד הקבלה ומסביר אותה להפליא במושגים קבליים, מיניה וביה. כך הוא מרויח גם ריוח צדדי - הסבר נהיר לכמה מושגים קבליים.

וכיון שלשונו בהירה ומודרנית, אני מביא אותה כלשונה:

כיצד יכולים אנו להתבונן בסודות אלו ?

התבוננות - עיקרה של ההתבוננות הוא תהליך של רצוא ושוב בין האדם,
העולם הקטן, לבין מעשה בראשית ומעשה מרכבה – העולם הגדול – שהרי כל מה שמתרחש בהתהוות העולמות מתרחש גם בזעיר אנפין – בנפש האדם. יש לפעמים שמתחילים להתבונן ולהתקשר לאמת ע"י דרישה וחקירה של העולמות – ומזה מבינים איך המתרחש בעולמות מקביל לתופעות הנפש. ויש לפעמים שמתחילים להתבונן במתרחש בתוך נפש האדם, "מבשרי אחזה אלוקה", ומזה מבינים את סוד העולמות. תמיד חייב להיות תהליך של רצוא ושוב בין העולמות כולם – ובין הנפש הפרטית של כל אחד ואחד.

קבלה – הסברנו פעמים רבות שמשמעות המילה "קבלה" – היא מלשון
מקביל – ואכן כך מצאנו שורש זה בהופעתו הראשונה בתורה – "מקבילות הלולאות אחת אל אחת". בחמישה חומשי תורה, מופיע שורש זה רק במובן של מקביל והקבלה – ואינו מופיע אפילו פעם אחת במובן של לקבל. אח"כ, בכתובים, במגילת אסתר – כבר מופיע שורש זה במובן של לקבל – "קיימו וקבלו היהודים עליהם" – קיימו מה שקבלו.

ואם כן, נראה שהשימוש הראשוני והעיקרי של שורש קבל הוא לשון הקבלה – וממילא יסוד הקבלה זה החוש, החכמה בנפש – איך להקביל נכון.

הקבלה – למה משמשת ההקבלה ? מדוע עושים את זה ?
התבוננות ברמז או צרוף או במערכת של מושגים – אותם אני מקשר עם סוד ההקבלה – מעמיקה את ההכרה, את הקשר הנפשי, ביני ובין מושגים אלו. כל קשר בו אני מקשר במחשבה שני דברים יחד באמת, בפנימיות – נקרא שמיעה. אני שומע את הקשר בין מושגים אלו, ובאותו רגע אני מקשר את נפשי באמת – עם האמת של מושגים אלו.

יחוד - כאשר ישנה מערכה אחת של מושגים שמתבוננים בהם, ואפשר בכח ההתבוננות להקבילה למערכה שניה של מושגים – ואם ההתבוננות הזאת עמוקה ואמיתית – מתרחש יחוד פנימי. היחוד הפנימי מוליד עד אין סוף – וזהו כח מיוחד שיש ליהודי להוליד במחשבה המתגלה ע"י התבוננות עמוקה ואמיתית. אפשר להסביר ענינים אלף שנים בלי לקבל את הברקת האמת שבהם - כמו שאפשר לקבלה ע"י הקבלת שתי מערכות יחד. ברגע שמחברים יחד מערכות שלמות, או מה שנקרא "פרצופים שלמים" נולדת הבנה. ואם כן, הבנה מתחילה מהתעוררות בלב, ואח"כ מעשה בידיים – וזה מוליד חידוש עד אין סוף.

בן איש יישר כחך

לעצם השאלה של האשכול מדוע נקטו בלשון משל ומליצה, הצעת בדרך השנייה שקשה יותר לתפוס הנמשל, ויש בזה בנותן טעם לטעון כך כלפי ההוגים עצמם ולא רק מפני צורך הציבור.

כוונתי שסביר מאד להניח שעוסקי הקבלה לא חשו והכירו את הדברים בצורה בהירה וחדה, ויכלו הם עצמם לחוש המסר יותר על דרך המשל מאשר על דרך הנמשל.

דבריך על מתנגדיו של אפלטון לא הבנתי. לתפיסתי אפלטון טעה בטעותו של יום, שהמושגים הם יצירה נפרדת, בעוד המושגים הם חלק מהמציאות החושית במידה שווה לכל מציאות, ואין כל פיצול בין מציאות גשמית ורוחנית, וע"ז הוארך באשכול על יום.


דייויד יום
הבדלת מושגים מרשמים (סביב יום)
מהות המושגים, האם הם נפרדים מהרשמים, ומה קודם ביחס ותפיסת האדם ביניהם
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=726245

וביתר אריכות בעניין אפלטון -
אפלאטון (מיסטיקה)
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=896015

יהוסף,

גם אני סבור שהמקובלים המחישו לעצמם את הרעיונות על ידי המשלים, ושהם הוצרכו להמחשה זו. לדעתו של הרב שהבאתי לעיל מהאישי, זהו חלק מתהליך של תיקון העולם, שבו אפשר להפשיט ולחשוב בצורה מופשטת.

לטענה השניה -

גפ אם יום ואפלטון לא מובנים, מכל מקום הדבר מוכיח שקיים סגנון חשיבה כזה. לעניני כאן די בזה.