היש מסורת על מראות וצבעים ?

כל זה נכתב בעיון מקופיא ואני מקווה שלא דיברתי סתם שטויות.

אופס. בפירוש נאמר בגמרא, ששחור הוא אדום שלקה דווקא לכשנעקר.

ודאתינא להכא יש לומר שחום הוא עצמו אדום שלקה לכשנעקר, מכיוון שהוא תערובת של שחור ואדום.

כמובן, כל החקירות הנ"ל עדיין שייכות בתערובות של מראות שמטמאות מכוח עצמם ולא מכוח אדום שלקה.

אני רואה שנוצר כאן דיון גם על עצם העניין. הייתי שמח אם היינו מפצלים את הדיון שכן שאלתי עכשיו היא על המסורת ולא לגופו של עניין מה טהור ומה טמא.

בכל זאת אומר כי יש מקום לדון בכמה רמות:

א. ברמה הפיסיקלית של הצבע כסוג של אורך גל (או תערובת ארכי גל) של הקרינה האלקטרומגנטית הנפלטת (או מתפזרת) מעצם מסוים.
ב. ברמה הפיסיולוגית – קולטני הצבע הנמצאים בעיננו.
ג. ברמת המוח: מה שהוא יוצר מן התגובה של העין לגירוי.

(לדוגמה שום קומבינציה של ארכי גל הפוגעים בקולטני העין לא מתאימה לצבע חום. הצבע החום "נוצר" במוח על בסיס רקע הקשור לתגובה של כמה קולטנים – זו תגובה לא לינארית לאור הפוגע.

מעבר לכך יש מקום לבדיקה ברמה הסמנטית: למה אנשים קוראים צבע נפרד. זה לא בדיוק קשור לפיסיולוגיה, ויש על זה מחקרים אנתרופולוגיים עשירים. יש התפתחות ברורה בשפות שונות. כמובן שקיימת שאלת העל של קיום מושגים בנפרד מייצוגם בשפה. בספר שושנים לדוד כתב שבאמת גם לענין מראות הולכים אחר לשון בנ"א, וממילא יכול להיות שיש התפתחות בלתי מודעת בזה (כמו בענין קו התאריך בו נוצר מנהג פשוט בהרבה מקומות בלי שאף אחד היה מודע לזה שהוא קובע הלכה במקומו)

על כל הנ"ל כתבתי מאמר ב"תחומין" כ"ג. בהמשך הגיע אלי מישהו בשם יודא ליכטער, שמושבו במונסי NY, והעיר לי שהוא כתב מאמר בקוים דומים בספר זכרון לרשז"א "עטרת שלמה", וגם הקדים אותי בטענה לפיה יש בשפת התנ"ך וחז"ל רק ארבעה שמות צבע – שחור, לבן אדום וירוק (=צבעוני), ואילו יתר השמות אינם שמות צבע אלא שמות עצמים שהושאלו לצבעים. (לדוגמה המשנה בשבת לומדת מפסוק "מנין לדם שהוא אדום" – כלומר אדום הוא שם צבע ואינו "כמו דם". מאידך רש"י מסביר שפירוש המלה צהןב הוא "כמו זהב")

בכל השאלות שהועלו כאן יש הרבה מה להאריך. אעתיק כאן שלשה קטעים ממכתבי לרב ליכטער:

א. מש"כ הפוסקים לטהר בצבע ברוי"ן שאינו נוטה לאדום, מסתמא הבינו דאדום שאנו מטמאים כל הנוטה לו (כמ"ש הראשונים) אינו כל צבע אדום אל רק אדום כדם המכה, כמו שאנו רואים בהסוגיא דנדה דמלת "אדום" היינו אדום כדם גרידא, "ואימא אדום ותו לא", ולולי רבויא דדמיה דמיה היינו מטמאין רק באדום כזה ולא ביין השרוני וכדומה שמסתמא גם הוא צבעו "אדום". נמצא דשם אדום מונח לא רק על כלליות הצבע אלא גם על נקודת המוקד (Focus) שלו וזו משמעות אדום בסוגית מראות דמים וממילא ייתכן דלזה כוונת הפוסקים, דצבע ברוי"ן אינו נוטה לאדום דדם המכה משא"כ שאר צבעים כמזוג ושרוני וכדומה.

ב. מה שכתבתי לעיל א' לגבי שמוש המלה אדום שהוא כפול, יש כעין זה באותה סוגיא דמראות דמים בנדה במלת "בהק", שמשמש גם לסוג צבע של נגע טהור וגם בכולו הפך לבן שהוא "בהק" למרות שהוא בצבע הטמא (ע' ראב"ד בתו"כ תזריע פ"י שבאר כן להדיא).


ג. באמת יש מקום לדון במש"כ הגמרא שם "נגע טהור מי איכא". אפשר להציע שלשה פשטים:
1. המלה "נגע" פירושו הוא "כתם המטמא" (ע' בערול"נ "דלשון נגע מורה שהוא טמא וכמו שאין לומר טומאה טהורה")
2. "נגע" פירושו סוג של צבע, וצבע כזה תמיד טמא.
3. "נגע" הוא שם של כתם שהתורה טמאה (אינו שם הצבע אלא שם העצם של הכתם).

והנה הגמרא נותנת ציור ל"בין נגע לנגע" בבהרת קדמה לשער לבן וכדומה, משמע שיתכן נגע שאינו טמא וא"כ א"א לומר דנגע הוא "כתם המטמא", ומדובר גם באותו כתם שיכול להיות טמא או טהור לפי בהרת שקדמה לשיער לבן או להיפך וא"כ אינו כתם שהתורה טמאה, ונשאר רק לומר שהוא סוג של צבע, ומ"מ בכולו הפך לבן "בוהק אקרי" ואינו נגע, הא קמן שגם שינוי במראית הצבע שאינו בגופו אלא במה שסביבו ובמוקף לו, כמו כולו הפך לבן, מקרי שינוי צבע ויל"ע עוד בזה.

העליתי את הנושא מכיוון שיש לו שייכות לנידון המסורת. אם הבסיס לחילוק בין דם טהור לדם טמא הוא פנומונלוגי, מה נחשב לאדום ולגווניו , הרי שבמקרה של ספק לכאורה יש צורך במסורת. מאידך , אם ברור מה הוא אדום וכל השאלות הם שאלות במציאות , הרי זה עניין למומחים ולשיקול דעת הלכתי עצמאי. אבל יתכן שהכניסה לפרטים בזה הולך רחוק מדאי מהנושא המקורי.

אור חושך,

אתה גדול. תודה.

לתועלת הרבים אעתיק מש"כ הר"מ מזרחי (ראש רבני ירושלים בדורו. ספור נאה על ביתו בספרו של דב גנחובסקי "ספורים ירושלמיים" "השותפות המוזרה של מזרחי ורויטמן" יעו"ש )

שו"ת אדמת קדש ח"ב יו"ד ס"ד:

"חסרון ידיעה שמה חסרון בדורינו זה שלא הורגלנו להיות ידינו מלוכלכות בדמים ובכתמים ועל נשותינו אנו סומכים והן מחמירות על עצמן לטמא אפילו במראה לבן וירוק שהוא טהור מן הדין וממעטות את הדמות ומעכבין את משיח השם מלבוא, משא"כ חכמי ורבני אשכנז ה"י שהרגילו עצמן בדבר ופרים ורבים יוסף ה' עליהם כהם אלף פעמים..."

ספר בארות יצחק (ביאור על פסקי מהרי"ץ להרב רצאבי): ח"ג יו"ד עמ' שמ-שמב "שנמנעו לגמרי מחמת בושתן היתרה וצניעותן המרובה כנודע" גם אצל רבני האשכנזים "אין קבלה ברורה בזה שיש מטהר מראה זה ויש שמטמאו וכל אחד לפי מה שקבל מרבותיו, וזו מלתא דתמיהא בדבר שיש בו אסור כרת".

עין עוד מש"ש עמודים יח-יט באופן הבדיקה שנהגו ובמדרש שהביא על זה שנשים מורות לעצמן בעניינים אלו.

מייציץ,

אני סבור שבמה שהבאתי יש גם כדי להראות שיש מה להסתמך על בדיקה כימית, או שלא הבנתץי אותך.

התנצלות: נתחלף לי מזרחי במזרחי. בעל ה"אדמת קדש" לא היה אותו מזרחי שנתעצם עם רויטמאן אלא הסכסוך הנ"ל קשור לבעל "פרי הארץ".

אבל ישנו, אכן, גם סיפור על בעל "אדמת קדש" אצל גנחובסקי הנ"ל ("פייגלי מוכרת יין לערבים"), וממנו עולה נתון מעניין לענייננו, והוא, כי בזמנו של בעל "אדמת קדש" היתה הישיבה בירושלים אסורה על האשכנזים (עקב פשיטת רגל של הקהילה האשכנזית, וחובות שלא היה מי שיפרע אותם). לכן מעט האשכנזים שגרו אז בירושלים היו מחופשים לספרדים.

לפי זה יש אולי מקום להסתפק בידיעותיו של הרב מזרחי (שהתמנה בתק"ח ל"ראשון לציון") על הנהוג אצל האשכנזים. פרומקין מעיד עליו כי "לא ניסה מעודו ללכת מארץ ישראל לחוץ לארץ" (על אף הנגישות שסבל מן השלטון) - ואולי פגש אשכנזים במקומות אחרים בארץ.

בן איש אחד

אתה הבאת שיש מקום להסתמך על בדיקה כימית בכדי לדעת מה מקור הדם (לכאורה מדובר בשאלה האם בא מן המקור או מפצע ואיני יודע מה ואם שייך ככאן בדיקה כימית). אני מדבר על שאלה אחרת, האם הנידונים סביב מראות (כמו חום) האם הם מהמראות ששנו חכמים,היא שאלה בכוונת חז"ל או שכוונת חז"ל ברורה ויש שאלה במציאות. שאלה זו שייכת, לא לגבי בירור מקור הדם שלכאורה היא בודאי שאלה במציאות, אלא לבירור אם סוג הדם הוא דם טמא או לא.

[שאלת תמה -
האם זו אני, או שבאמת עיסוק מפורט ומדוקדק בפרטים האלה, בחברה (ובפורום) בה יש חשש חמור לחוסר צניעות בביטויים כמו "הריון" או "יחסי מין", הוא מעט משונה?]

אמשלום, זו את.
בישיבות העיסוק בנושאים אלו הוא בדיוק כמו במצוות פדיון פטר חמור. יש שיאמרו שזה חלק מהפורמליזם הבריסקאי, אבל זה קדם לכך בהרבה. בדומה לכך, ילדים לומדים על גיטין וקידושין, בלי שנוצרות אצלם טראומות ילדות.
אמנם יש המקפידים לא ללמוד נושאי נידה עם בחורים (=לא נשואים), אבל גם זה אינו נחלת הכלל.

מיכי