שיעורים/דיונים בקבלה - ט - בי"ע

גם עולמות "בי"ע", על אף היותם נפרדים, הרי הם בטלים למאציל. אך ביטולם של אלו אינו דומה לביטול שבאצילות, גם ביחס לאורות, הבטלים יותר מהכלים.

החילוק בין הביטול של אצילות למאציל לבין הביטול של בי"ע, הוא החילוק בין "ביטול במציאות" לבין "ביטול היש", עליו דובר כאן אי פעם. לינקי?

המשל בחסידות ובנפש האדם בין ביטול במציאות לבין ביטול היש מובן די בקלות. בביטול היש מורגשת עדיין איזו שהיא מציאות, אלא שמכירים בהכרה גמורה שזהות זו אינה שלי אלא של הבורא. אך בביטול במציאות אין מורגשת מציאות נפרדת כלל. אנחנו, כ"הלואי בינונים", יכולים להשיג ביטול במציאות כזה אם נתבונן ארוכות בפסוק ראשון של קריאת שמע.




הרב גינזבורג מקביל את בי"ע בנפש בהקבלה נוספת - אצילות-בריאה-יצירה-עשיה: צדיק יסוד עולם, יודע ספר, חסיד שמח, יהודי פשוט.

בן איש היקר

ראב בכתבי הרב דסלר שם מבאר עניין עולמות, כמושגים. נדמה בחלק ה', וכן נראה פשוט גם מסברא, כיוון שאנו רואים את ההביטים האלו בכל דבר, מהמוחש יותר למוחש פחות - מופשט.

היצירה זו הצורה הספציפית של הדברים והעקרונות, "מלאכה" פירושה נתינת צורה משמעותית, וזה גם משמעות המלאך. ולעומת זאת הבריאה מציין את ההתקיימות הבסיסית וזה מיוחס לכן לכסא הכבוד -בסיס ההוויה-, ראה במילון ווטו על המונחים של בריאה ומלאך.

כדי שנוכל להבין טוב יותר, אשאל שאלה 1+1 שייך לתפיסת חמשת החושים?

(כל מושג נתפס בתחילתו על ידי חמשת החושים. התפיסה של יחידה, נתפסת על ידי מישוש או ראיית הגבולות וכו')

תוקן על ידי - יהוסף - 29/09/2005 7:59:25

בי"ע - כוונות: העולמות בי"ע, מעניינים יותר מהחינה המעשית: סמלי המעשה והכוונות, מאשר מהבחינה התיאולוגית. בעוד שעולם האצילות בא להסביר את צורת ההשתלשלות של עולמות נפרדים מהויה פשוטה, הרי שבבי"ע כבר אין עיון בסוגיה פילוסופית זו כיון שכל עולמות אלו כבר "נבראים" הם. המוקבלים עוסקים בהם בעיקר בעניני כוונות המצוות והתפילות וכדומה.

כוונות - ההלכה למעשה שבקבלה: כבר שאל דו"ד באחד האשכולות הקודמים מה טעם מוצאים המקובלים בלימוד הקבלה. תינח אלו הלומדים אותה בצורה החסידית, ומקבילים תדיר בינה לבין עבודת הנפש שלהם; אך המקובלים הספרדים ולא רק, שעוסקים במושגים כמושגים מופשטים מבלי צורך להתבונן באיזה שהוא נמשל שלהם, מה טעם הם מוצאים בהם?

דומה והתשובה העיקרית היא - הכוונות. הכוונות הן ה"הלכה למעשה" של הלימוד העיוני בקבלה. על פי הקבלה כל מצוה וכל מעשה יש להם שורש בעולמות העליונים, והקבלה מוצאת לכל אחד את השורש שלו. מטרת מעשיו ומצוותיו של האדם היא לתקן את הטעון תיקון בכל אלו העולמות, ותיקון זה מתבצע על ידי עשיית המצוות והתפילות המכוונות כל אחת לתיקון מסויים בענין מסוים מאלו העולמות. ויכול האדם לעשות את מצוותיו בלי לכוון על הענינים שבקבלה ואף על פי כן יפעלו את פעולותיהם; אך הרבה יותר יפעלו אם יכוון האדם בכוונותיו לשורשי הדברים.

טעמי המצוות: ההקבלה בין המצוות לבין שרשים ב"עולמות" העליונים יותר, עונה בעיקר על שני צרכים. ראשית, היא נותנת טעם לכל המצוות. לא עוד טעמים אפולגטיים רמבמיי"ם למצוות, שאינן מסבירות כל פרט ופרט מהן ומשאירות פרטים רבים לכל הסבר. לכל פרט ופרט מהמצוות יש טעם: הוא נועד לתקן פרט מסוים בעולמות העליונים.

חיים באטמוספירה גבוהה: שנית, היא נותנת למקובל צורת חיים נעלה יותר. גבוהה טפח מהקרקע. אין הוא מתעסק בעולם שפל וחומרי; כל מעשיו מתקנים בעולמות העליונים, ובהם הוא בעצם "חי".

הקבלות רבות: כיצד ניתן לדעת לכל מצוה מהו השורש שלה, ומה היא מתקנת בעולמות העליונים? ראשית, הזוהר והאריז"ל ראו ברוח קדשם כל מצוה מה היא מתקנת. ככה זה, ולא צריך למצוא הסברים. אך בדרך כלל, בנוסף ניתן גם למצוא הסבר לשייכות כל מצוה לשרשה. סיוע גדול מקבל ענין זה ממציאות ההקבלות הרבות בקבלה.

לדוגמא בלבד, הנה מספר הקבלות: אותיות שם הוי"ה, עולמות, ספירות, שנגל"ה, פרצופים, נרנח"י, שמות, טנת"א. קוצו של יוד = א"ק = כתר = שורש = עתיק ונוק' אריך ונוק' = יחידה; י' = אצילות = חכמה = נשמה = או"א עילאין = חיה = ע"ב = טעמים; ה' = בריאה = בינה = גוף = ישסו"ת = נשמה = ס"ג = נקודות; ו' = יצירה = ו"ק = לבוש = ישראל ולאה = רוח = מ"ה = תגין; ה' = עשיה = מלכות = היכל = יעקב ורחל = נפש = ב"ן = אותיות.

גם אם לא תבינו את הרשימה דלעיל, די בכך שניתן לראות ממנה כיצד קיימות הקבלות רבות לכל מושג. כך אם רק נמצא קשר בין מצוה אחת לפרט אחד במערכת, הרי שמחמת ההקבלה הנ"ל הוא יוקבל ג"כ לכל שאר הפריטים המקבילים במערכת. מקוה שהובנתי.

הכוונות על פי החסידות: על פי החסידות, הרואה צורך בהקבלת עניני הקבלה לנפש, הרי שגם הכוונות הן כאלו: הן מלוות בעבודה נפשית, בסוג התעוררות הנפש המקביל לענין המסוים שבמצוה זו. לדוגמא: חלק התפילה של פסוקי דזמרה, השייך ליצירה ומקביל ל"רוח" בנפש, הרי כיון שה"רוח" היא בתפעלות המידות, נמצא שהעבודה בתפילה היא לעורר את המידות: אהבה ויראה וכו', על ידי ההתבוננות בתפילה.

הכוונות על פי שאר המקובלים: כאן הענין מסובך יותר, ואשאיר זאת כשאלה לדיון: מה יש בכוונה מלבד מחשבה שזה מקביל לזה?

יהוסף,

דעתו של הרב דסלר תואמת ל"שיטת הרעיונות" (אם נקרא לזה כך), הרואים בקבלה משלים לרעיונות ומושגים. מעלתה של שיטה זו היא בכך שהיא פותחת פתח ללימוד הקבלה גם לאדם רציונליסט כמוך.

1+1 הוא רעיון ומושג, שהוא הפשטה של מציאות מוכרת, וכדבריך. אך לא כולם סוברים שאין בקבלה אלא את זה, וכשמו שנתבאר.



לשאלתי הנ"ל על המשמעות ב"כוונות" אצל המקובלים הקלאסיים, נזכרתי בסיפור חסידי. מעשה ב"מכוון" שהזדמן לו להתפלל עם אחד מגדולי החסידות (הבעש"ט או המגיד, אינני זוכר), וראה אותו מתפלל באריכות רבה. ניגש אותו ה"מכוון" אל הרבי אחרי התפילה, ושאל אותו: למה מאריך מר בתפילתו כל כך? הרי גם אני מכוין בכוונות האריז"ל, ואף על פי כן אין פתילתי ארוכה כל כך?

שאל אותו: נוסע אתה למסחרך ליריד? השיבו - כן. שאל אותו: למה לך ליסוע ליריד? חשוב במחשבתך את כל הדרך שבה אתה נוסע, ואיך שאתה קונה את הסחורה, ואיך שאתה שב לביתך, וכך תחסוך הרבה זמן! אף כאן, זהו ההבדל בינינו. אתה רק חושב על ה"עולמות", ואילו אני נמצא שם.

עד כאן הסיפור.

ברור שהכוונה ב"נמצא שם" היא לא למציאות פיזית, אלא לחויה עמוקה יותר המזדהה עם הדברים. אני יכול להבין שבהקבלה החסידית לכוחות הנפש ומציאת המשמעות שבכל מושג קבלי ניתן להגיע לחויה כזו. אך האם נכון לומר שאכן מקובל קלאסי מתנהג כאותו שואל?

בס"ד

כאשר מדובר על ארבעה עולמות אבי"ע - ראוי להבין מהו מקומם בכללות ההשתלשלות. - מצו"ב קטעים קצרים מתוך שעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א - ללא הגהה.


בהשתלשלות העולמות מעצמות הוי' עד עולם העשיה יש, ע"פ תורת הנסתר, עשר מדרגות כלליות. לעשר מדרגות אלו ישנה הקבלה סתומה לעשר הספירות, ולכן מצוירות כאן במקביל לעשר הספירות. כל מילה המופיעה בתבנית העולמות והספירות היא קיצור נמרץ של מושג עמוק ביותר. נתבונן במושגים ע"פ סדר הופעתם בתבנית:

כתר
עצמות
חכמה בינה
העלם גלוי

חסד גבורה
התפשטות השערה

תפארת
אין
נצח הוד
אצילות בריאה
יסוד
יצירה
מלכות
עשיה

קטע נוסף:
אדם קדמון – המונח "אדם קדמון" אינו מתאר את אדם הראשון שאת סיפור יצירתו אנו לומדים בספר בראשית. הבריאה כולה מסודרת בדמות אדם – והאדם עצמו נקרא "עולם קטן". כאן במדרגת ה"אין" – עם יציאת פרצוף "אדם קדמון" מן ההשערה – מופיע הפרצוף הראשון של הספירות שהוא מחשבת הרצון לגבי העולמות כולם.

מה שהיה קודם השערה בכח, כאן הוא כבר סקירה בפועל. "כולם נסקרים בסקירה אחת" שכוללת בתוכה את כל מה שעתיד להיות – את כל ההויה.

פרצוף "אדם קדמון" קודם להתגלות בפועל של כל הבריאה כולה – המסודרת בדמות אדם, ולכן הוא ה"בכוח" לגבי ה"בפועל" שיצא אח"כ. ומה שיוצא מן הבכח להיות הבפועל – דומה לבכוח שהוציא אותו – ולכן נקרא "אדם קדמון". ואם כן, קדמון – הוא לשון קודם, ואדם הוא לשון דומה ודמיון – ובלשון הפסוק - "אדמה לעליון".

כל המדרגות שיבואו לאחר מדרגת ה"אין" – נקראות "בפועל" לגבי מה שקדם להן. בתחילה ישנה "יכולת" לבריאת העולמות – ואח"כ בריאה "בכוח" – המתחלק גם הוא לבכח ובפועל. יוצא מכאן שמדרגת ה"אין" היא "הבפועל של הבכח" – ולכן אפשר לומר שהיא שלב מעשי ראשון של בריאת העולמות.

אור וכלי - פרצוף אדם קדמון אינו עולם – הוא קודם לעולמות. מה מגדיר עולם ? מציאות של אור וכלי ! עולם מוגדר על ידי אור המתלבש בכלי המעלים ומגביל את האור. היחוד הזה של אור וכלי מתחיל מעולם האצילות ולכן אצילות, בריאה, יצירה, עשיה נקראים ארבעה עולמות אבי"ע. מה שאין כן במדרגת ה"אין" – שאין בה כלל מציאות של כלי אלא רק – אור בלא כלי – יחסית לעולמות. באופן יחסי לספירות – מדרגת ה"אין" היא הכתר של כל העולמות – התת מודע לגבי העולמות.

לסיכום – במדרגת ה"אין" ג' שלבים – צמצום, רשימו, קו – וכאמור, על גבי הקו מתהווה פרצוף "אדם קדמון" – א"ק. מדרגת האין היא שלב מעשי ראשון לגבי בריאת העולמות "כולם נסקרים בסקירה אחת" – אך עדיין אין מציאות של כלי.

"אין" – תרתי משמע. אין לגבי מה שלמעלה ממנו – שהרי אחרי הצמצום הסתלק האור ונשאר חושך – הסתלק היש ונשאר אין. ואין לגבי מה שלמטה ממנו – מכיוון שאור מדרגה זו הוא כל כך אין סופי ביחס למה שלמטה ממנו – עד שהכלים של העולמות שלמטה ממנו, אינם מסוגלים להכילו. וממילא, הוא אין ונעלם מהם לגמרי – בגדר תת מודע לגבי העולמות.


אצילות – העולם הראשון שנאצל מתוך האין נקרא אצילות, עולם האצילות.
לגבי המושג "אצילות" ישנם שני פרושים:

האצלה – להאציל ולהקדיש כמו שנאמר לגבי משה רבינו ושבעים הזקנים – "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם".

אצל – בסמוך. הכוונה היא שהאור באצילות נאצל ע"י המאציל – אך לא נעשה מהות בפני עצמו. כלומר, האור באצילות עדיין בטל במציאות – ואין בו כל הרגשה במציאות עצמו.

כלי מתוקן - איזה מימד מתוך העולם מסוגל להרגיש את עצמו ? הכלי ! אמרנו שעולם מוגדר ע"י אור וכלי – אך רק הכלי יכול להרגיש את עצמו למציאות בפני עצמה. בעולם האצילות הכלי הוא כלי מתוקן, ואינו מרגיש את עצמו למציאות נפרדת בפני עצמה ולכן עולם האצילות הוא עדיין אלוקות. על זה כתוב בספר הזהר הקדוש "איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון" – כלומר, שהאור האלוקי, והחיות הפנימית, והכלים שבאצילות – הכל אחד.

רשות היחיד - צריכים אנו להבין שישנו הפרש מהות מוחלט בין עולם האצילות, העליון, לבין העולמות התחתונים בי"ע. עולם האצילות הוא בגדר "כח של גבול" – ולעומתו העולמות התחתונים בי"ע הם "גבול ממש" – מבחינת הכלים שבהם. עולם האצילות נקרא "רשות היחיד" – ובא לומר לך שאין בו שום אישיות מורגשת לספירות ולפרצופים – אלא שהכל אצל וסמוך ואחד – עם המאציל. עולם האצילות נקרא גם "אין" – אבל כאן הוא "אין" תחתון יותר ממדרגת ה"אין" הכללית שהוסברה קודם.

רשות הרבים – אם עולם האצילות הוא "רשות היחיד", אזי שלושת העולמות התחתונים בי"ע נקראים "רשות הרבים" – ויש בהם ריבוי ופרוד של הרגשת הכלי למציאות בפני עצמו. כלי זה נקרא "כלי בלתי מתוקן".

מרשות לרשות - רשות היחיד ורשות הרבים הם מושגים הלכתיים הקשורים בהלכות שבת. ההלכה הראשונה בה דנה מסכת שבת היא שאלת ההוצאה מרשות לרשות. וכאמור, על פי הסוד – עולם האצילות הוא "רשות היחיד" ואילו העולמות התחתונים בי"ע, ענין הריבוי – הם "רשות הרבים". בשבת עולה הפנימיות והקדושה של כל העולמות לתוך האצילות – ועל כן אסור לטלטל בשבת חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים.


מנינו שני מצבים עיקריים של מציאות:

תיקון המציאות - עולם האצילות – מציאות בתכלית הביטול.

ומציאות בלתי מתוקנת – הכוללת שלושה שלבים:

אפשרות המציאות – עולם הבריאה – גולם.

מציאות כללית – עולם היצירה – מין.

מציאות פרטית – עולם העשיה – איש.


לסיכום – העולם הראשון שנאצל מן האין הוא עולם האצילות. הוא נקרא עולם מאחר שיש בו אורות וכלים – רק שהכלי שבו הוא כלי מתוקן ואינו מרגיש עצמו נפרד להיות מציאות בפני עצמו. עולם האצילות עדיין אלוקות – שהאור והחיות הפנימית והכלי שבו – הכל אחד. "ביטול במציאות", "רשות היחיד".


בריאה – הסברנו שהכלי בעולם האצילות אינו מרגיש את עצמו ישות נפרדת ממאצילו, ולכן קראנו גם לו "אין" – אין הרגשת ישותו. גם באצילות, כמו במדרגת ה"אין", מתרחש צמצום – שאחריו יוצא ה"יש". כאשר ה"יש כבר יצא מן ה"אין" – הוא עדיין בלתי נראה – הוא רק בגדר "אפשרות המציאות" הנפרדת – הוא רק אפשרות הרגשת ישותו למציאות נפרדת. כלומר, יש כאן נתינת מקום ונתינת כח – לאפשרות שמשהו יתגלה. הדבר עדיין לא נתגלה בפועל – אבל האפשריות שלו כבר נמצאת, והמקום שלו כבר מוגדר.

זהו כאמור, עולם הבריאה שבו הריבוי, הרגשת ישות נפרדת – נמצא באפשרות ממש - שתיתכן הרגשת עצמו בפועל. כאמור, עולמות בריאה, יצירה, עשיה הם כבר "רשות הרבים" – ואין כאן "ביטול במציאות" כמו בעולם האצילות הנקרא – "רשות היחיד". על עולם הבריאה כתוב "בורא חושך", ובמצב של חושך המציאות אינה גלויה בפועל. ואכן, כל פרטי המציאות האפשרית קיימים כאן – ואפשר שמיד עם סילוק החושך – יתגלו כולם.

אפשרות המציאות - מבחינת תורת הנפש אפשר לתאר את המצב כך: ישנו אחד, כמו תת מודע, שאינו מרגיש את עצמו בפועל עכשיו. כלומר, שאין אצלו עכשיו שום גאוה או ישות מורגשת בתודעתו – אבל במצבו הוא עלול בכל רגע להרגיש את עצמו. הוא אינו "למעלה מהרגשת עצמו" – שלא תיתכן הרגשת עצמו כלל. הוא כאן, במקום הזה, בעולם הזה, וישנה אפשרות שברגע הבא ירגיש את עצמו – אם כי שכרגע, למעשה, בפועל - אינו מרגיש את עצמו. זה נקרא שאדם זה נמצא במצב של עולם הבריאה.

לעומת זאת, האדם הנמצא במצב של עולם האצילות – הוא כמו "צדיק אמת" שהוא בפועל "אין" – בטל במציאות – ולא יתכן כלל שירגיש את עצמו. הוא אינו אלא צינור לגילוי אור הוי' – על דרך "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". ואם כן, כשהאדם הוא במצב של עולם האצילות - אין כל אפשרות בכלל שירגיש את עצמו בתור דבר נפרד. מה שאין כן במצב של עולם הבריאה, שבו האדם כרגע אינו מרגיש את עצמו כדבר נפרד – אבל זה כבר אפשרי שירגיש את עצמו ליש נפרד.


יצירה – הסברנו את יציאת עולם הבריאה מעולם האצילות על דרך יש מאין.

בעולם הבריאה ישנה כבר אפשרות שיהיה דבר נפרד בפני עצמו – בכוח אבל לא בפועל. יציאת עולם היצירה מעולם הבריאה היא על דרך "יש מיש". הכתוב "יוצר אור ובורא חושך" – מצביע על היחס בין עולם היצירה לעולם הבריאה. החושך של עולם הבריאה הקודם מסתיר את התגלות המציאות והיא אינה נראית. לעומתו, האור של עולם היצירה – מאיר את היש הנברא על מנת לגלותו.

מציאות כללית – הרמב"ן, מראשוני המקובלים בספרד – קורא בפרושו לחומש, לחושך של "וחושך על פני תהום" – חומר היולי. חומר היולי פרושו חומר ללא צורה, חומר גלם, גולם של אפשריות המציאות – שאפשר לצייר בו כל מה שעתיד להתגלות. לעומת זאת, האור של עולם היצירה הוא כבר ציור גלוי אך כללי – של כל מה שעתיד להיות גלוי לפרטי פרטים.

השתמשנו במושגים – מין, איש. אם למשל ישנם כאן הרבה כסאות, הרי שכל וכסא וכסא הוא איש פרטי – ואילו המושג כסא בכלל זה המין. ואם כן, כל האישים מתגלים מתוך המין הכולל אותם. לפי הגדרות אלו הרי שבעולם היצירה ישנה מציאות כללית, על דרך מינים רוחניים ללא אישים פרטיים. מצב זה של מציאות כללית בעולם היצירה, בנפש האדם – דומה ליהודי המרגיש את עצמו חלק מכלל ישראל. הוא אינו מרגיש את עצמו כפרט נפרד שיש לו אי אלו זכויות במוסד הזה שנקרא כלל ישראל – אלא שמתוך הזדהות אמיתית והתלהבות אמיתית – נולדת בו הרגשת הכלל ומחליפה את הרגשת עצמו כפרט נבדל.

עשיה – עולם העשיה הוא עולם הגילוי שבו הכלל של עולם היצירה מתגלה בריבוי פרטיו. המילה עשיה היא לשון תיקון – על דרך הכתוב "אשר ברא אלהי"ם לעשות" – הוא ברא ואנחנו צריכים לעשות. התיקון שבעולם העשיה הוא כביכול פעולת הפרטים עצמם – מאחר שבעולם זה מרגיש הפרט את עצמו למציאות נפרדת. עבודת התיקון מורכבת משני ענינים:

א – שכלול – גילוי כל כוחו של כל פרט ופרט עד להתגלותם השלמה של כל הפרטים.

ב – התכללות – גילוי היחס שבין כל הפרטים כולם. כלומר, איך כל אחד וכולם ביחד – מגלים בתוך המציאות הנפרדת את האחדות השלמה. התכללות זאת היא התכללות אמיתית הבאה בסיום התפשטות הכלל לריבוי פרטיו דוקא – בסוד כלל ופרט וכלל. הכלל הראשון בבחינת נקודת אור כללית , הכלל השני – התכללות ריבוי פרטים יחד ביחוד שלם. ושוב, עולם העשיה הוא בבחינת התגלות פרטית – ברוחניות, בעולם העשיה הרוחנית – ובגשמיות, בעולם העשיה הגשמי – כאשר עולם העשיה הגשמי מלביש את סוף העשיה הרוחנית.


על ידי עבודתנו בקיום התורה והמצוות, אנו מקרבים את היעוד של גלוי השכלול והתיקון השלם – התכללות ויחוד אמיתי בעולם הזה התחתון דוקא.

לעתיד לבוא כתיב "אשת חיל עטרת בעלה" – המלכות תתעלה למעלה מהכל בגילוי היחוד האמיתי שבא על ידי התכללות ריבוי הפרטים שבעשיה דוקא כנ"ל. וזהו "הוי' ימלוך לעולם ועד" – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

עמרם,

תודה מקרב לב על המובאה. יש בה הבהרות רבות ומקוריות על בי"ע.

למען הסדר הטוב אקדים ואציין, כי הקטעים העוסקים בא"ק ובאצילות יפה הבאתם לכאן רק לצורך הבנת מקום הבי"ע בכללות ההשתלשלות, אך מקומם העיקרי אינו כאן אלא באשכולו המיוחדים להם. (לפי הסדר הפורמלי היה אשכול זה צריך להיות אחרון בסדרה, ואשכולות על א"ק ועל אצילות היו אמורים להיכתב לפניו. אך מחמת הערך הפרקטי שבאשכול זה - לטעמי המצוות ול"כוונות" ה"מכוונים", הוקדמה כתיבתו, ואין מוקדם ומאוחר בתורה).



והערות לגופם של דברים:

א. הרב גינזבורג מבאר ש"בריאה" היא רק "אפשרות המציאות" ונתינת מקום ונתינת כח למציאות של "נפרדים", של משהו הגלוי לזולת, ואין בה עדיין דבר גלוי. לבורותי כי רבה, אינני יודע כעת מקור קדום לכך. יש מישהו שיכול לעזור? ושמא אין הדברים אמורים אלא באופן יחסי, שביחס לגילוי של יצירה ועשיה הרי בריאה היא רק נתינת מקום לגילוי (שלהם)?

בעצם, אני שם לב כעת, שלפי ההקבלה שהבאתי לעיל שבריאה היא כנגד צדיק שאינו גמור שיש בו מיעוט רע אלא שהוא בטל ברוב, נמצא שהנפקותא של הרע בבריאה היא באמת רק ב"אפשרותה" לצאת לגילוי אם לא יהיה הביטול ברוב (עד"ד חוזר וניעור), ועכשיו אין ה"רע" בגילוי כלל.

אלא לפי זה מדובר כאן על "יישות" במובן של "רע", ולא במובן העדין יותר של "גילוי".

ב. עולם העשיה הוא עולם התיקון, וכמו שהבאת. לכאורה זהו גם כן ענין יחסי: גם ביצירה ואף בבריאה יש מה לתקן, מחמת חלקי הענינים הדורשים תיקון גם אצלם, ועבודתינו, על ידי מעשי המצוות וכו' מתקנת גם בהם. וזהו ענין הכוונות שהתחלתי לעסוק בו כאן. (ועד שמעשי המצוות פועלים גם בזיווגים באצילות וכמו שאומרים בכל מצוה (או על כל מצוה, למנהג חב"ד) "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", שהוא יחוד ז"א ונוק' דאצילות. אך זה כבר לא ענין של תיקון (במובן של תיקון של רע. יש את המשמעות של תיקון שהיא המשכת אורות בכלים והיא שייכת גם באצילות).



מיימוני (אם אתה נכנס לכאן...):

יש לך כאן דוגמא של דיון בקבלה ופסיכולוגיה בדרכו של הרב גינזבורג.