ניגוני תפילות הימים הנוראים.

 אברבנאלי

דומני שגם על רעיונות כאלה התורה לובשת שחורים, ומתעטפת שחורים
ואומרת לפני הקב"ה עשאוני בניך ככינור.

אמיר חוזה,

אם מותר לשאול, מבלי להעציב את התורה - מה הבעיה עם "הרעיונות" האלה?

אמשלום,

אלו רעיונות,שאינם מביאים לא לידי יראה, ולא לידי אהבה.
אין בהם אלא עשייתה של תורה שעשועים.(על הטעם הטוב איני מדבר)
והתורה אינה אוהבת שמתייחסים אליה כאל אובייקט, ואולי לכן היא עצובה.

אמיר חוזה,

א. מדוע אתה חושב שאין הדברים מביאים לידי יראה ואהבה? אם אדם יודע שכל העולם הארצי אשר סביבו יש בו נגיעה א-להית, ותפקידו כיהודי לאסוף את אותה "זמרת הארץ" ו"לגייר" אותה, האם אין בכף טיפוח של יראת ה' ואהבתו?! יש כאן חינוך להנכחה תמידית של א-להים בכל תחום בחיים, גם (ואולי במיוחד) בתחומים בהם חשו יהודים אבודים ובודדים ונטולי ליווי א-להי (בין גויים שיכורים בפונדק מזרח אירופי, למשל).

ב. לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. אולי לעוני המחשבה החוסמת את יצירתיותה אל מול הוד התורה, ולעניות הלב הנאטם לשעשוע שבה, הפסוק מכוון...

אמיר
ושמא נדקלם את התפילות?

אוי לאזנים שכך שומעות אוי לעיינים שכך רואות. לראת שיהודים כשרים ותלמידי חכמים, מוצאים מכלל תורה, חסידות מפוארת כל כך
כמו חסידות קאליב. שכל מהותה ועיקר דרכה בקודש היה להוציא את הניגונים- שכולם מתחת כסא הכבוד נוצרים.
 ויורדים לתחתית המדרגהכשהגוים משתמשים בהם לשירי עגבים ושירי רועים.
 מתפקידו של כל יהודי להעלות את הניגון לדרגה קדושה. בהחלפת המילים למילות תפילה ותחנונים.
 כי הניגון קדוש הוא. כל ניגון.
הרבי מקאליב הראשון הצליח להעלות במעלות עליונים מספר ניגונים של רועי הונגריה.      למשל.

סול א קאקש מאר.   קורא התרנגול וכן שיר על בכיית הצאן לרועה

קשה לכתוב בעברית- הונגרית. אבל יש הרבה מאד שירי רועים כאלה.

אפשר בהחלט לתרגם את הרעיון גם לשירים של הביטלס ואחרים. התורה לא תלבש שחורים ולא תבכה אני מכיר אותה טוב

.
אמיר חוזה:

לשיטתך, אוי לנו ואסור שיבנה בית המקדש, שאם כן, יעמדו הלווים וישוררו, ומיד יעלה הקטגור על שעשו תורתנו כינור וסמפוניא.

גביני כרוז, מי יגול עפר מעיניך!
 

ירוחם:
הרבי הראשון  [יצחק אייזיק טאוב] מקאליב,בעצמו היה רועה אווזים בילדותו, עד שלקחו רבי לייב שרה'ס מאמו האלמנה ונתנו אצל רבי שמלקע מניקלשבורג שיגדלו לתורה.

תרגום שירו המפורסם שהזכרת 'סול א קאקוש מר' מהונגרית, ניגון שהיה מושר ברעדה על ידי רבבות יהודים על קברו ביום השנה שלו:
 
קורא התרנגול,
הנה הבוקר אור,
ביער ירוק, בשדה לבן
מטיילת לה ציפור.
מה יפית ציפור,
מה יפית ציפור,
צהובת רגל, צהובת מקור,
מצפה לי הציפור.
חכי חכי ציפור,
חכי חכי ציפור,
אם לך יעדני א-ל,
אתך אגיל בדרור.
קורא התרנגול
הנה הבוקר אור.
יבנה המקדש
עיר ציון תמלא,
מתי יגאל דור,
ושם נשיר שיר חדש
וברננה נעלה,
הגיע כבר התור...
שיר רועים מפורסם נוסף אותו הכיר משכניו הרועים הערלים והפך את מילותיו לקדושה  [בהותירו את הניגון עצמו] הוא:

המקור הנוכרי:

יער יער מה גדול אתה,
שושנה שושנה מה רחוקה את,
אילו היה היער קטן,
הייתה השושנה קרובה אז.
אילו הוציאנו מן היער,
היינו אז שנינו יחד...
המרה לקדושה:

גלות גלות מה ארוכה את,
שכינה שכינה מה רחוקה את,
אילו הייתה הגלות קצרה,
הייתה השכינה קרובה אז,
אילו הוציאנו מן הגלות,
היינו אז שנינו יחד...

איש הערבות.
יש"כ גדול. אצלנו במשפחה שרים את זה בשפת המקור. וזה באמת נשמע כתפילה

אמשלום,

ברי לי שאם תורה אין כאן מצוקה יש כאן.
אולם גם אם הלב פתוח למצוקה, אין המח יכול לעכל תיאולוגיה של מצוקה.
איני יודע אם העיקר בתורה זו, ובתורות הדומות לה העיקר הוא הנכחת הא-ל,
נדמה לי שהעיקר פה הוא הנכחת האדם, האדם, ובודאי שהצדיק הוא זה שביכולתו לנקות את הא-להות מהלכלוך שהיא נפלה אליו.
אפשר שערך תיראפיסטי יש כאן, אותם שברישעת הגויים לא יכלו לנענע בתחתונים, לא נותר להם אלא לנענע בעליונים.  אך כלום אפשר ליחס לרעיונות אלו ערך כשלעצמו? אולי אורייתראפיה יש כאן אך אורייתא אין כאן.              


בעל בעמיו,

 נדמה לי שעלית על הרעיון, שאין כאן תורות, אלא תפילות.
 אמנם לא תפילות לא-ל, אלא תפילות לאדם, לאדם שגואל את הא-ל מהלכלוך שהוא נפל בו.



מואדיב,
הלויים בבית המקדש, ישוררו שירים שנכתבו במיוחד למעמד, ודאי שהם לא ינגנו פסוקים כקחו לכם מזמרת הארץ.


ירוחם,
נדמה לי שרועי הונגריה ילבשו לבנים ויתעטפו לבנים , וישבחו לא-ל על שעשאום בניו כינור לשבח לפניו.     תוקן על ידי - אמיר_חוזה - 28/09/2006 23:54:09

אמיר חוזה,

ייתכן ואתה מיחידי הסגולה שמסוגלים לשוחח עם א-להים במראה ולא בחידות, בישירות ולא דרך מבט על העולם ועל בני האדם (צילו וצלמו של א-להים בעולם) שבתוכו. אני איני כזו, וגם כל האנשים והנשים שאני מכירה באופן אישי. העולם אשר סביבי, כולל בני האדם שבו על כל גווניהם, הם ברואי א-להים, ובמובנים רבים ה"חותמת" שהוא השאיר (או משאיר) כאן. בלא יכולת לתקשר איתו ישירות, אני נאלצת להתבונן בחותמתו וללמוד ממנה עליו. כשלתי להבין, מדוע אתה רואה בזה "תיאולוגיה של מצוקה".
בכלל - מהי הגדרתך ל"תיאולוגיה של מצוקה" לעומת כל תיאולוגיה אחרת? האם בעולמך - שאני מניחה כי אינו מלא גויים שיכורים - א-להים נגלה לך בכל עוצמתו יום יום ושעה שעה? האם ההכרעה - למשל - להסתגר בישיבה ובעולם לימודי מנותק מכל הוויות העוה"ז, כולל מנשיאה בעול משפחתי וכלכלי (בחינת ריחים בצוארו, וד"ל), אינה נובעת או לפחות מצדיקה עצמה מתיאולוגיה של מצוקה?
דומני, כי מאחרי הביקורת שלך על "ערך תראפיסטי" (ומה רע בכך??? האם אין התורה אמורה לרומם את האדם ולשפר אותו?), מסתתרת ביקורת עמוקה כנגד הנאה ושמחה בכלל, כאילו היו אלה בגידה בא-להים ובתורתו. בנוסף, אני שומעת בדבריך יותר מצליל של קריאה להתנתקות ברורה וחד משמעית מן העולם הסובב (יהא מלא בגויים שיכורים, בחילונים מסוממים או ב"סרוגים" כופרים בעיקר) ואיסור שימוש בכל אשר בו. אם כך, נדמה לי שכדאי לך להחליף דת ולאום, ולהצטרף למנזר (עדיף כזה האוסר על דיבור, כי כידוע תרגול שרירי הפה להיפתח בדיבור, עלול להוביל ח"ו לחיוך או צחוק רח"ל).

ועוד משהו - האם אתה מכיר מוזיקה שאינה מושפעת מן העולם בו הוא נוצר? מה יהיה הלחן של שירי הלויים בביהמ"ק, אם יהיה אסור להם להשתמש בסולם התוים האירופי (טפו)? או הערבי (טפו טפו)?