ברכת על נטילת ידים- פשוטו של תלמוד
חברי פורום נכבדים
בהודעה הבאה, ננסה לברר אימתי מברכים את ברכת "על נטילת ידים", האם לפני הנטילה, או שמא לאחר הנטילה כפי שנוהגים היום, הבסיס לכל הדיון יהיה פשט דברי התלמוד, וגם נעסוק בנושאים שהם נושקים לנושא זה.
בתלמוד במסכת פסחים דף ז: נאמר
"דכולי עלמא מיהא מעיקרא בעינן לברוכי.
מנלן? דאמר רב יהודה אמר שמואל- כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן.
מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא?
אמר רב נחמן בר יצחק- דאמר קרא וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי [ויעבור, פירושו ויקדם, הרי שעובר פירושו לפני]
אביי אמר מהכא- והוא עבר לפניהם.
ואי בעית אימא מהכא- ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם.
בי רב אמרי חוץ מן הטבילה ושופר.
בשלמא טבילה דאכתי גברא לא חזי, אלא שופר מאי טעמא? וכי תימא משום דילמא מיקלקלא תקיעה, אי הכי אפילו שחיטה ומילה נמי?
אלא אמר רב חסדא- חוץ מן הטבילה בלבד.
איתמר, תניא נמי הכי- טבל ועלה, בעלייתו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה:" (ע"כ מהתלמוד)
אם נסכם את דברי התלמוד, הרי שיהיה הסיכום כך, "כל המצות מברך עליהן עובר [=לפני] לעשייתן, חוץ מן הטבילה".
מהי הטבילה שבה מברך לאחריה?
ניתנו בדבר 3 פירושים.
1- טבילת הגר, מפני שהגר עדין לא מחויב במצוות, והוא לא יכול לברך וציוונו, כי הוא איננו מצווה.
2- טבילה לאלו שאינם ראויים לברך, כגון בעלי קריין, בזמן שתקנו להם טבילה.
3- כל טבילה שיטבול.
יהיה הפירוש אשר יהיה, אבל נטילת ידים זה לא טבילה, לכן אם כנים אנחנו, ואיננו מעמיסים על הטבילה את כל הדברים שיש להם קשר למים, כי אז בשום מקום לא נזכר בתלמוד שצריך לברך על נטילת ידים לאחר הנטילה.
אמור מעתה, צריך לברך על נטילת ידים, לפני הנטילה.
וכן פסק הרמב"ם בהלכות ברכות
ו,ב כל הנוטל ידיו--בין לאכילה, בין לקרית שמע, בין לתפילה--מברך בתחילה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים: [בתחילה, פירושו לפני הנטילה].
בנוסף, הרמב"ם מפרש "טבילה" שמברך לאחריה, "טבילת הגר", וכך פסק בהלכות ברכות
יא,ה [ג] וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים--בין מצוות שהן חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה, בין מצוות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידיים--מברך על הכול קודם לעשייתן, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות.
ועוד פסק
יא,ט [ז] אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה לעולם, אלא טבילת הגר בלבד--שאינו יכול לומר, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, ועדיין לא נתקדש ולא נצטווה, עד שיטבול; לפיכך אחר שיטבול, מברך על הטבילה, מפני שהיה דחוי מעיקרו, ולא היה ראוי לברכה.
פירוש זה של טבילה, טבילת גר, הוא לרבינו חננאל, וידוע מה שאמרו עליו שדבריו דברי קבלה, וגם אם לא נקבל את הדבר כשמשמעו, ויש מקומות שנחלוק עליו, אבל פירושו הוא הפירוש היותר קדמון שיש לסוגיה בידינו, וגם הרמב"ם הלך בדרכו ופירש כדבריו.
סיכום אמצע הדרך- לפי הרמב"ם צריך לברך על נטילת ידים לפני הנטילה, ואם לא נסתור את פשט הרמב"ם בתלמוד, כי אז זאת גם תהיה המסקנה הסופית.
***
כעת נפנה לראות כיצד פירש רש"י, וכך כתב רש"י בד"ה, דאכתי גברא לא חזי.
"כגון טבילת בעלי קרי, דקימא לן בברכות שאסור בדברי תורה ובברכה, דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה, ומשום ההוא טבילה תקון בכל הטבילות ברכתן לבסוף". (ע"כ לשון רש"י)
כלומר, רש"י מתאר כאן את השלשלות הענינים, כיצד הגיעו לומר שיברך רק לאחר הטבילה (לא משנה איזה טבילה), כי בתחילה תיקנו טבילה לבעל קרי, אבל משום אותה טבילה באו חכמים ותיקנו בכל הטבילות שיברך לאחר הטבילה.
לא נקשה על ההיגיון שיש בדברי רש"י, מדוע משום טבילה אחת תיקנו על כל הטבילות, כי מיד יבואו ויסבירו, חכמים לא נתנו את דבריהם לשיעורים, והשוו את הדין בכדי לא לבלבל בני אדם.
גם לא נקשה על רש"י, אם כן יש בידינו דין שאנו מקיימים, והדבר שמחמתו נוצר הדין, כבר בטל ואבד מן העולם (טבילת בעל קרי).
הסיבה שלא נקשה כך על רש"י, כי יש בדברינו על רש"י הוכחה לדוחק כל שהוא, אבל אין כאן הוכחה מוחלטת נגד פירושו.
אבל כדאי שנשים לב, גם לפי פירוש רש"י, רק על טבילה מברך לאחר הטבילה, אבל על נטילת ידים, מעולם לא עלתה על לב איש שיברך לאחר הנטילה.
סיכום אמצע הדרך- גם לפי רש"י, צריך לברך על נטילת ידים, לפני הנטילה.
***
כעת נפנה לדברי תוס', בד"ה על הטבילה. כל המודגש הוא מדברי התוס', וכל מה שבסוגריים מרובעים, הוא תוספת הערות שלי.
על הטבילה: אומר ר"ח בשם הגאון, דוקא בטבילת גר דלא חזי קודם טבילה, שלא מצי למימר וצונו דאכתי נכרי הוא, אבל שאר חייבי טבילה כגון בעל קרי וכיוצא בו מותר לברך, כדאמרינן בפרק מי שמתו, נהוג עלמא כתלתא סבי, כר' יהודה בבעל קרי שיכול להתפלל ולברך וללמוד קודם טבילה.
[כלומר, התוס' לקחו את כל הדוחקים שכתבנו על דברי רש"י, שכבר בטלה הטבילה וכו', ובעזרתם הם הסבירו את דברי ר"ח בשם הגאון.
בנוסף מחמתם הם העדיפו את פירוש ר"ח, ואת כל דבריהם הם אמרו למרות פירוש ר"ח, ועוד נבאר זאת]
אעפ"כ אומר ר"י, דאין לגעור בנשים שמברכות אחר הטבילה, כיון דאיכא טבילת גר דלא מצי לברך, לא חילקו.
[כלומר, מכיוון שמצאו חכמי התוס' מנהג נפוץ אצל הנשים לברך לאחר הטבילה, כי אז הם נחלצו למצוא סימוכין למנהג. והם מאששים את המנהג הקיים, על סמך ההיגיון שנזכר בדברי רש"י, ומשום טבילה אחת, אין בעיה שבכל הטבילות יברכו לאחר הטבילה.
תוס' לשיטתם לאשש מנהגים קיימים גם אם הם סותרים לתלמוד, בניגוד לשיטת הרמב"ם הסובר שצריך לבטל את כל המנהגים שסותרים את התלמוד].
וכן בנטילת ידים, לא חילקו בין נטילה של אחר בית הכסא, דלא מצי לברך קודם.
[כאן התוס' מרחיבים לבאר, ואם בפסקה הקודמת הם בנו קומה ראשונה בעקבות מנהג, הרי שכאן הם לקחו מימרה, ובנו עליה קומה שנייה, והכל בלי שיהיה לדבר שום מקור בתלמוד.
המימרה שעליה מוסבים הדברים נזכרה גם בראב"ד בהלכות ברכות ו,ב, "ידים מזוהמות פסולות לברכה"
והנה ביארו התוס' שהכוונה לזוהמה מבית הכסא, כי הם הניחו שנטילת ידים שאחר בית הכסא היא משום זוהמה, ואז על פי מה שנזכר הם אמרו, כשם שלא יכול לברך "אשר יצר" קודם הנטילה של בית הכסא, כך בכל נטילה לא יברך על נטילת ידים קודם הנטילה.
ראשית, מעולם לא נזכר בתלמוד חובת נטילה לאחר בית הכסא, וגם הרמב"ם לא פסק זאת בשום מקום, אם יש חובה ליטול ידים זה לתפילה או לקריאת שמע או לתפילה, אבל לאחר בית הכסא אם נזכרה נטילה זה משום רוח רעה, ועוד נדון בכך, אבל חובה אין, רק מי שחושש לרוח רעה שיטול, ועוד נבאר זאת.
כיוון שכן, הזוהמה שעליה מדובר כאן זה לברכת המזון, ולמברך על הכוס, וכך פירש הרמב"ן.
וזה לשונו של הרמב"ן "נטילת ידים עובר לעשייתן כשאר מצוות, ודבריו נכונים הם, ומה שאמרו ידים מזוהמות פסולות לברכה, לא אמרו אלא לברכת המזון ולמי שנוטל את הכוס לברכה. הא לברכות דעלמא לא אמרו אדם מעולם" (ע"כ לשון הרמב"ן)
כלומר, אם נעקוב אחרי ההיגיון של תוס', כי אז יצא שאסור לברך שום ברכה בלי ליטול ידים, מאי שנא, נשווה את מידותינו ונאמר, כשם שאם יש נטילת ידים איננו מברכים לפני הנטילה, כך בכל ברכה לא נברך לפני שניטול.
אם אנחנו מקפידים על זוהמה גם אם היא לא קיימת, ולכן בכל נטילה הצרכנו לברך לאחר הנטילה, כי אז נקפיד בכל ברכה, ונשווה את מידותינו, ולעולם לא נברך שום ברכה בלי נטילה.
כאמור, כל הקושיות האלה נולדו, כי תוס' גזרו גזירות והרחיבו איסורים, וחייבו בכל ברכת נטילת ידים שיהיו ידיו שטופות, למרות שלא נמצא לדבר שום מקור בתלמוד, וכיוון שכן, נשלים את המשימה, ועל פי היגיון זה נחייב תמיד נטילת ידים.
וכי בגלל שראינו מים, התעוור שכלינו, ומיד אנו קודם נוטלים ידים, אם כך, שזה יהיה הדין בכל הברכות.
מיהו בנטילה יש טעם אחר לברך אחר נטילה קודם ניגוב, כדאמרינן האוכל לחם בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא.
[כאן התוס' ממשיכים לבאר ולתת טעמים, לדברים שלא נזכרו בתלמוד, והם אומרים שמכיוון שהניגוב מעכב, אם כן הוא חלק מהמצווה, ואפשר לברך על הנטילה, גם לאחר הנטילה קודם הניגוב.
מי שיבחן את הדברים בשום שכל, יווכח על נקלה, שדברים מעכבים אינם חלק מהמצווה, המצווה היא לטול ידים, לאחר שגמר לשפוך את המים, ידיו נטולות, ושוב אם יברך הרי זה ברכה לבטלה.
אבל עדין לא יכול לאכול כי ידיו הרטובות ישובו ויטמאו את הלחם עם המים שעל גביהם, כך שטומאת ידיו את הלחם לא גורמת שהנטילה לא נגמרה, היא גורמת לטומאת הלחם.
כל דברי מכוונים לאנשים שיש להם יושר אינטלקטואלי להודות על האמת, ולכן שלא יבואו כאן כל מיני פלספנים לתת הסברים מפולפלים, הדברים בכלל לא מכוונים כלפיהם.
תוספת הסבר, ציצית המעכבין במילה, ניתן לומר שהם חלק מהמצוה, וצריך לעיין בדבר, אבל ניגוב ידים, הוא מעכב בגלל טומאה, אבל הוא איננו חלק מהמצוה, והנטילה נגמרה ברגע שהטיפה האחרונה הורקה על ידיו].
וי"מ דבכל טבילות קאמר דגברא לא חזי, דקודם שירד למים אינו צריך לברך, דילמא משום ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל, ואחר שיורד למים שיורד אז הוא ערום ואסור לברך משום דלבו רואה את הערוה.
[אם עד עכשיו הביאו תוס' פירושים אשר עוד קראו את הנאמר בתלמוד, כי אז פירוש זה בכלל לא קרא את התלמוד.
בתלמוד נאמר: "וכי תימא משום דילמא מיקלקלא תקיעה, אי הכי אפילו שחיטה ומילה נמי"
הרי שלא חששנו לחששות לא סבירים, ואילו מפרש פירוש זה, חושש חששות לא סבירים, והוא חושש שמא יפחד מהמים, הפך דברי התלמוד המפורשים]. (ע"כ תוס' והערות עליו)
אם נסכם, כי אז מחמת שחכמי התוס' המציאו דברים שלא נכתבו בתלמוד, בגלל כך הקשינו עליהם חבילות של קושיות, אבל פשט דברי הרמב"ם, הרי הם מתיישבים עם דברי התלמוד היטב, ואין שום קושיה על שיטתו.
***
בשביל השלמת התמונה, נכתוב עוד קצת מדברי הסוגיות הנושקים לנושא שלנו.
בתלמוד במסכת שבת דף קח: – קט. נאמר
"... תניא נמי הכי אמר רבי מונא משום רבי יהודה, טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים ערבית מכל קילורין שבעולם.
הוא היה אומר [ר' מונא], יד לעין תיקצץ, יד לחוטם תיקצץ, יד לפה תיקצץ, יד לאוזן תיקצץ, יד לחסודה תיקצץ, יד לאמה תיקצץ, יד לפי טבעת תיקצץ, יד לגיגית תיקצץ.
יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס.
תניא רבי נתן אומר, בת חורין היא זו, ומקפדת עד שירחוץ ידיו שלש פעמים.
אמר רבי יוחנן, פוך מעביר בת מלך, ופוסק את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים.
תניא נמי הכי, רבי יוסי אומר, פוך מעביר בת מלך, ופוסק את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים." (ע"כ מהתלמוד).
נסכם את מה שנאמר, ישנה רוח רעה המכונה בת מלך או בת חורין, והיא מזיקה לאדם אם יגע באחד מאברי גופו, או בדבר שמכינים בו אוכל, קודם שיטול את ידיו.
בנוסף, הנטילה צריכה להיות 3 פעמים על כל יד, ורק אז תסור ממנו הרוח רעה ולא תזיקו.
ואם כבר ניזוק מהרוח רעה, יכחול את עיניו בפוך, ואז יסור נזק הרוח רעה ממנו.
אני מפרש את הסוגיה כפשוטה, לא מתקבל על דעתי שיש כאן סודות או דמיונות, חכמי התלמוד מתארים מציאות קיימת שהם מכירים.
כעת נבדוק, האם הסוגיה מכריחה את האדם ליטול את ידיו כשיקום משנתו?
והתשובה, לאו מוחלט.
כל מה שנזכר כאן, שמכיוון שיש רוח רעה המזיקה, בכדי להינצל מנזקה, ייטול האדם את ידיו 3 פעמים. גם הרמב"ם לא הבין את הסוגיה כמחייבת, ולכן הוא לא פסקה בשום מקום.
כאמור, למרות שאני מפרש את הסוגיה כפשוטה, ובזמנם הרוח רעה הזיקה, אבל לא נזכר בסוגיה בשום מקום, חובה הלכתית. כדאי לשים לב, שנטילת ידים 3 פעמים נזכר כאן בצורה עקיפה, והובא תיאור עקיף, כמה פעמים צריך ליטול ואז הרוח רעה תיעלם, אבל מעולם לא נזכר בסוגיה, חובה על האדם ליטול את ידיו שחרית.
קורא יקר, אל דאגה, נוכיח את הדברים מהתלמוד, שאין שום חובה הלכתית, ליטול את ידיו מיד כשיתעורר 3 פעמים, בכדי להסיר את הרוח רעה.
וכך נאמר בתלמוד במסכת ברכות דף ס:
"... כי מתער אומר, אלהי נשמה שנתת בי טהורה אתה יצרתה בי אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל העולמים אדון כל הנשמות ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים.
כי שמע קול תרנגולא לימא, ברוך אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה.
כי פתח עיניה לימא, ברוך פוקח עורים.
כי תריץ ויתיב לימא, ברוך מתיר אסורים.
כי לביש לימא, ברוך מלביש ערומים.
כי זקיף לימא, ברוך זוקף כפופים.
כי נחית לארעא לימא, ברוך רוקע הארץ על המים.
כי מסגי לימא, ברוך המכין מצעדי גבר.
כי סיים מסאניה לימא, ברוך שעשה לי כל צרכי.
כי אסר המייניה לימא, ברוך אוזר ישראל בגבורה.
כי פריס סודרא על רישיה לימא, ברוך עוטר ישראל בתפארה.
כי מעטף בציצית לימא, ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית.
כי מנח תפילין אדרעיה לימא, ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין ארישיה לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין.
כי משי ידיה לימא, ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים.
כי משי אפיה לימא, ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי ויהי רצון מלפניך ה' אלהי שתרגילני בתורתך ודבקני במצותיך ואל תביאני לא לידי חטא ולא לידי עון ולא לידי נסיון ולא לידי בזיון וכוף את יצרי להשתעבד לך ורחקני מאדם רע ומחבר רע ודבקני ביצר טוב ובחבר טוב בעולמך ותנני היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ותגמלני חסדים טובים ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל" (ע"כ מהתלמוד).
שים לב, ברכת על נטילת ידים נזכרה בסוף הרשימה, מדוע? והרי מהתלמוד במסכת שבת משתמע שצריך ליטול מיד כשיעור משנתו, 3 פעמים, להעביר הרוח רעה, ומדוע נזכרה כאן על נטילת ידים בסוף הרשימה?
על כורחנו, שיש לפנינו 2 סוגיות סותרות, במסכת שבת נזכרה נטילה משום רוח רעה, הסוגיה שם לא נפסקה להלכה וגם הרמב"ם לא הזכירה בשום מקום, הסוגיה שם מעולם לא התיימרה לחייב את האדם לעשות כדבריה, כי אם היא מייעצת כיצד להינצל מנזקי הרוח רעה.
לעומת זאת, כאן במסכת ברכות ישנה סוגיה הלכתית, והנטילה כאן היא משום קריאת שמע ותפילה ולא משום הרוח רעה, ולכן הרמב"ם פסק את הסוגיה שלפנינו.
בנוסף, במסכת ברכות לא נזכר שצריך ליטול ידיו 3 פעמים, מן הסתם מספיק ליטול פעם אחת.
וכן פסק הרמב"ם בהלכות תפילה
ז,ג בשעה שייקץ בסוף שינתו, מברך והוא על מיטתו כך: אלוהיי, הנשמה שנתת בי טהורה--אתה בראתה, ואתה יצרתה, ואתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני, ואתה עתיד להחזירה לי לעתיד לבוא; וכל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך ה' אלוהיי, ריבון כל המעשים; ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים.
ז,ד כששומע קול התרנגול--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הנותן לשכווי בינה להבין בין יום ובין לילה. כשלובש בגדיו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, מלביש ערומים. כשמניח סדינו על ראשו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, עוטר ישראל בתפארה. כשמעביר ידיו על עיניו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, פוקח עיוורים. כשיישב על מיטתו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, מתיר אסורים. כשמוריד רגליו מן המיטה ומניחן על הארץ--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, רוקע הארץ על המים. כשעומד--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, זוקף כפופים. כשנוטל ידיו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים. כשרוחץ פניו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המעביר שינה מעיניי ותנומה מעפעפיי; יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, שתרגילני לדבר מצוה, ואל תרגילני לדבר עבירה, ותשלט בי יצר טוב, ואל תשלט בי יצר רע, ותחזקני במצוותיך, ותיתן חלקי בתורתך, ותיתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיי, ותגמלני חסדים טובים מלפניך; ברוך אתה ה', גומל חסדים טובים.
ועוד פסק בהלכות תפילה
ד,א חמישה דברים מעכבין את התפילה, אף על פי שהגיע זמנה--טהרת הידיים, וכיסוי הערווה, וטהרת מקום התפילה, ודברים החופזין אותו, וכוונת הלב.
ד,ב טהרת הידיים כיצד: רוחץ ידיו במים עד הפרק, ואחר כך יתפלל.
ובהלכות קריאת שמע פסק
ג,א הקורא קרית שמע, רוחץ ידיו במים קודם שיקרא.
כעת נוכיח מדברי הרמב"ם, שבחולין אין צורך ליטול יותר מפעם אחת, וכך כתב הרמב"ם בהלכות מקוות
יא,ג "הנוטל ידיו לתרומה--צריך לחזור וליטול פעם שנייה במים שניים, כדי להסיר המים שעל גב ידיו, שהרי המים שנטל בהן תחילה והן הנקראין מים ראשונים, נטמאו בידיו. לפיכך אם נפל כיכר של תרומה לתוך המים שנטל בהן ידיו תחילה, נטמא; ואם נפל לתוך המים השניים, לא נטמא; ואם נטל ראשונים ושניים למקום אחד, ונפל שם כיכר של תרומה—נטמא"
וכתב שם הכס"מ "כתב הראב"ד הנוטל שתי ידיו לתרומה, אמר אברהם ואף לחולין וכו'. ואני אומר [דברי הכס"מ] שרבינו סובר שלא צריך נטילת מים שניים אלא לתרומה אבל לא לחולין, וכן נראה מדבריו בפרהמ"ש בהקדמתו למסכת ידים. ולפיכך בפרק ששי מהלכות ברכות בענין נטילת ידים לחולין, לא הזכיר מים שניים כלל. ולפיכך כתב כאן הנוטל שתי ידיו לתרומה צריך לחזור וליטול פעם שנייה, דוקא לתרומה, ואילו לחולין לא צריך פעם שנייה" (ע"כ לשון הכס"מ)
סוף דבר, לפי פשוטו של תלמוד, צריך לברך ברכת "על נטילת ידים" לפני הנטילה, ואם בירך לאחר הנטילה הרי זה ברכה לבטלה.
 |
|
|
