מנהג נפוץ בימינו לברך 'על נטילת ידים' לאחר הנטילה, כלומר, בתחילה שופכים את המים על הידים מתוך הכלי, ורק לאחר מכן מברכים על נטילת ידים.
במאמר הבא נבאר שדבר זה אינו מתאים להלכה הנלמדת מן התלמוד, אלא צריך לברך 'על נטילת ידים' לפני הנטילה, כלומר, בתחילה יברך, ואח"כ ישפוך את המים על הידים מתוך הכלי.
ברכת על נטילת ידים אינה שונה משאר ברכות המצות, וכשם שבשאר הברכות מברך עליהם קודם שיעשה את המצוה, כך גם ברכת על נטילת ידים צריך לברך אותה לפני שיעשה את המצוה. הבסיס לכל הדיון יהיה פשט דברי התלמוד, וגם נעסוק בנושאים שהם קרובים לנושא זה.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ז:
"דכולי עלמא מיהא מעיקרא בעינן לברוכי.
מנלן? דאמר רב יהודה אמר שמואל- כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן.
מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא?
אמר רב נחמן בר יצחק- דאמר קרא וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי [ויעבור, פירושו ויקדם, הרי שעובר פירושו לפני]
אביי אמר מהכא- והוא עבר לפניהם.
ואי בעית אימא מהכא- ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם.
בי רב אמרי חוץ מן הטבילה ושופר.
בשלמא טבילה דאכתי גברא לא חזי, אלא שופר מאי טעמא? וכי תימא משום דילמא מיקלקלא תקיעה, אי הכי אפילו שחיטה ומילה נמי?
אלא אמר רב חסדא- חוץ מן הטבילה בלבד איתמר.
תניא נמי הכי- טבל ועלה, בעלייתו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה" .
היוצא מהתלמוד "כל המצות מברך עליהן עובר [=לפני] לעשייתן, חוץ מן הטבילה".
מהי הטבילה שמברך לאחריה? נאמרו בדבר שלושה פירושים.
1- טבילת הגר, מפני שהגר עדין לא מחויב במצוות, והוא לא יכול לברך וציוונו, כי הוא איננו מצווה.
2- טבילה לאלו שאינם ראויים לברך, כגון בעלי קריין, בזמן שתקנו להם טבילה.
3- כל טבילה שיטבול.
לפי שלושת הפירושים, לא נזכר בתלמוד שצריך לברך על נטילת ידים לאחר הנטילה. טבילה איננה נטילת ידים אלא טבילה, אבל בנטילת ידים לא נזכר שמברך עליהם לאחר נטילתן. נמצאנו למדים, צריך לברך על נטילת ידים לפני הנטילה.
וכך פסק הרמב"ם בהלכות ברכות
ו,ב כל הנוטל ידיו--בין לאכילה, בין לקרית שמע, בין לתפילה--מברך בתחילה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים. [בתחילה, פירושו לפני הנטילה].
הרמב"ם מפרש כמו הפירוש הראשון, וטבילה שמברך לאחריה היא טבילת הגר, וכך פסק בהלכות ברכות
יא,ג וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים--בין מצוות שהן חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה, בין מצוות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידיים--מברך על הכול קודם לעשייתן, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות.
יא,ז אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה לעולם, אלא טבילת הגר בלבד--שאינו יכול לומר, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, ועדיין לא נתקדש ולא נצטווה, עד שיטבול; לפיכך אחר שיטבול, מברך על הטבילה, מפני שהיה דחוי מעיקרו, ולא היה ראוי לברכה.
ביאור הרמב"ם לתלמוד הוא בעקבות רבנו חננאל. ידוע מה שאמרו עליו שדבריו דברי קבלה, וגם אם לא נקבל את הדבר כשמשמעו, ויש מקומות שנחלוק עליו, אבל פירושו הוא הפירוש היותר קדמון שיש בידינו לסוגיה, וגם הרמב"ם הלך בדרכו ופירש כדבריו.
נמצאנו למדים, לפי הרמב"ם צריך לברך על נטילת ידים לפני הנטילה. ואם לא נסתור את פרשנות הרמב"ם בתלמוד, זאת תהיה המסקנה הסופית.
***
נפנה לראות כיצד פירש רש"י את התלמוד
רש"י דיבור המתחיל: דאכתי גברא לא חזי.
"כגון טבילת בעלי קרי, דקימא לן בברכות שאסור בדברי תורה ובברכה, דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה, ומשום ההוא טבילה תקון בכל הטבילות ברכתן לבסוף".
רש"י מפרש כמו הפירוש השלישי, ובכל הטבילות יברך לאחר שטבל. הוא מתאר את השתלשלות העניינים כיצד הגיעו לומר שיברך לאחר כל טבילה (לא משנה איזה טבילה), כי בתחילה תיקנו טבילה לבעל קרי, וכשרצה בעל קרי לטבול היה צריך לברך לאחר הטבילה, ומשום אותה טבילה באו חכמים ותיקנו שכך יהיה בכל הטבילות, ויברך לאחר הטבילה.
וקשה על פירוש רש"י, איך יתכן שאנו מברכים לאחר כל טבילה משום טבילת בעל קרי, והרי אותה טבילת בעל קרי בטלה, וכיצד הדבר הנלמד ישאר קיים כאשר הדבר המלמד כבר בטל! ועוד שבתלמוד נזכרה תקנת עזרא לטבילת בעל קרי, וגם נזכר שלבסוף בטלה תקנת עזרא, אבל בשום מקום לא נזכר שכל הטבילות הושוו לאותה טבילה!
רש"י ישיב על שאלות אלו, חכמים לא נתנו את דבריהם לשיעורים, והשוו את הדין בכל הטבילות, בכדי שלא לבלבל את בני האדם, ולמרות שבטל הטעם, ולמרות שלא נזכר הדבר במפורש, כך נבאר את התלמוד, ולפיכך מברך על הטבילה לאחר שטבל.
למרות התירוצים מידי דוחק לא יצאנו, ובפירוש הרמב"ם הדברים יותר מרווחים, בביאורו אין לנו הלכה משום דבר שבטל, אין לנו הלכה שלא נזכרה בתלמוד, אלא יש טבילה של גר, וטעמה ברור וקיים, האיש עדין אינו מצווה במצוות, ואינו יכול לומר אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, ולפיכך יברך על הטבילה לאחר שיטבול.
ומכלל הדברים למדנו, גם לפי פירוש רש"י, רק על טבילה מברך לאחר הטבילה, אבל על נטילת ידים מברך לפני, ומעולם לא עלתה על לב איש שיברך לאחר הנטילה.
***
נפנה לדברי התוספות, דיבור המתחיל 'על הטבילה'. [מה שבסוגריים, הוא תוספת הערות שלנו].
על הטבילה: אומר ר"ח בשם הגאון, דוקא בטבילת גר דלא חזי קודם טבילה, שלא מצי למימר וצונו דאכתי נכרי הוא, אבל שאר חייבי טבילה כגון בעל קרי וכיוצא בו מותר לברך, כדאמרינן בפרק מי שמתו, נהוג עלמא כתלתא סבי, כר' יהודה בבעל קרי שיכול להתפלל ולברך וללמוד קודם טבילה.
[חכמי התוספות רמזו לשאלות שכתבנו על פירוש רש"י, שכבר בטלה אותה טבילת בעל קרי, ועוד שלא מצאנו בתלמוד שהשוו את שאר הטבילות לטבילת גר. ולפיכך פירשו כמו ר"ח בשם הגאון].
אעפ"כ אומר ר"י, דאין לגעור בנשים שמברכות אחר הטבילה, כיון דאיכא טבילת גר דלא מצי לברך, לא חילקו.
[בזמן חכמי התוספות היו נשים שנהגו לברך לאחר הטבילה, ור"י נחלץ למצוא סימוכין למנהג, על סמך ההיגיון שנזכר בדברי רש"י, ומשום טבילה אחת (טבילת הגר), בכל הטבילות יברכו לאחר הטבילה. נשים לב, חכמי התוספות מסכימים לר"ח בפרשנות, לפי התלמוד רק בטבילת הגר יברך אחרי, אבל בכדי להצדיק מנהג, הם לקחו את פירוש ר"ח וחיברו לו את פירוש רש"י, וכך יצרו הצדקה למנהג. חכמי התוספות לשיטתם לאשש מנהגים קיימים גם אם הם סותרים את התלמוד, בניגוד לשיטת הרמב"ם הסובר שצריך לבטל את המנהגים הסותרים את התלמוד].
וכן בנטילת ידים, לא חילקו בין נטילה של אחר בית הכסא, דלא מצי לברך קודם.
[בזמן חכמי התוספות נהגו בני אדם לברך על נטילת ידים לאחר הנטילה. בפסקה כאן חכמי התוספות נחלצו ליישב מנהג זה, הם השוו נטילת ידים שלאחר בית הכסא לשאר הנטילות, ואמרו כשם שאינו יכול לברך עד שיטול ידיו לאחר בית הכסא, כך בשאר הנטילות אינו יכול לברך עד שיטול, נמצא שמצאנו אישוש למנהג.
כבר כתבנו בפסקה הקודמת, שדרך חכמי התוספות להצדיק מנהג גם אם בתלמוד נכתב להיפך, ואף בפסקה כאן הצדיקו חכמי התוספות מנהג נגד ההלכה התלמודית.
בתלמוד לא נזכר נטילת שתי ידים לאחר בית הכסא, ואף הרמב"ם לא הזכיר זאת בהלכותיו. חכמים תיקנו נטילה רק לתפילה לקריאת שמע לברכת כהנים ולאכילה. וכך נאמר בתלמוד במסכת יומא דף ל עמוד א: "תנו רבנן, הלכה בסעודה: אדם יוצא להשתין מים - נוטל ידו אחת ונכנס" ופירש רש"י: "אדם - שיצא מתוך הסעודה להשתין מים, נוטל ידו אחת, אותה ששיפשף בה ניצוצות". נמצאנו למדים, נטילת ידים לאחר בית הכסא היא רק להסיר את הלכלוך, ורק ידו אחת, ורק אם נמצא בתוך הסעודה. אבל אם אינו בתוך הסעודה אינו צריך ליטול ידיו כלל, ואם ידיו מלוכלכות בצואה או במי רגלים ורצה לברך, יקנח אותם במים או בדבר המנקה ויברך, אבל חובת נטילת ידים בכלי ובברכה אין. נמצא שהנטילה שרצו חכמי התוספות להשוות את כל הנטילות אליה, אינה קיימת, ממילא גם בשאר הנטילות יברך לפני הנטילה ולא לאחריה. (בתלמוד שבת דף קח: קט. לא נזכרה חובת נטילה לאחר בית הכסא משום רוח רעה, ואף בבוקר לא נזכרה חובה ליטול שלש פעמים להסיר רוח רעה, אלא מי שחושש לרוח רעה ורוצה להינצל מנזקיה שיטול, אבל חובה אין. ובימינו שנעלמו נזקי הרוח רעה, צריך לפסוק לפי הסוגיות ההלכתיות שבתלמוד).
ונראה שדברי התוספות מוסבים על מימרה בתלמוד במסכת ברכות דף נג עמוד ב: "ידים מזוהמות פסולות לברכה". חכמי התוספות ביארו שהכוונה אף לזוהמה מבית הכסא, הם הניחו שלאחר בית הכסא צריך ליטול משום זוהמה, ואמרו, כשם שלא יכול לברך 'אשר יצר' קודם הנטילה של בית הכסא, כך בכל נטילה לא יברך על נטילת ידים קודם הנטילה.
אלא שאף מימרה זו אינה עוסקת בבית הכסא, ואין לעקור מימרה מסוגיה, ולבארה תוך התעלמות משאר הסוגיה. התלמוד בברכות נג עוסק בנטילת מים אחרונים, ועל כך הובאה המימרה, שהמברך ברכת המזון, והוא מברך על הכוס, לא יכול לברך כשידיו מזוהמות. מדובר שאכל תבשיל שמן ומלכלך, ואינו מכבוד ברכת המזון שיברך כך, אבל סתם ברכות, גם אם ידיו מלוכלכות בשומן אוכלים, יכול לברך ללא פקפוק. ומכלל הדברים למדנו, אף בסוגיה זו לא נזכר נטילת ידים לאחר בית הכסא.
וזה לשון הרשב"א בשו"ת סימן קנא (מיוחסות לרמב"ן): "ומה שאמרו ידים מזוהמות פסולות לברכה. לא אמרו אלא לברכת המזון ולמי שנוטל את הכוס לברכה. הא לברכות דעלמא לא אמרו אדם מעולם. ואדרבה אמרו (חולין פ"ה /פ"ח/ דף ק"ו) הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. וכן אמרו (ברכות פ"ו דף מ"א ב') דברים הבאים בתוך סעודה שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם. דברים הבאים לאחר הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. ולא שיהא צריך לרחוץ ידיו. דאפילו בין תבשיל לתבשיל רשות אלא ע"כ בין תבשיל לגבנה. וסתם ידים כשרות לברכה ולתלמוד תורה. ואם מטונפות כגון בבית הכסא או בדברים אחרים מטונפין מברך לבסוף כמו שאמרו בטבילת גר ובנדה שפלטה שכבת זרע. ואם ירצה מנקה ידיו בצרורות אי נמי בכלי שאינו ראוי לנטילה. אי נמי בפחות מרביעית ומברך ואחר כך נוטל. ומכל מקום לא ראיתי עכשו איש נזהר לדבר זה. ואפשר דכיון שצריך לנגב ידיו כל שלא נגב הרי זה עובר לעשייתן".
הרשב"א כותב בפירוש, מי שידיו מטונפות מבית הכסא ורצה לברך שאר ברכות, יכול לקנח ידיו בצרור, או במים שאינם ראויים לנטילה, ולאחר מכן יברך, אבל נטילת ידים לאחר בית הכסא לא מצאנו. ועוד הוכיח מהתלמוד, שלאחר הסעודה מותר לברך ולאכול בלי נטילת ידים, ולא חששנו לטינוף שעל ידיו, מכאן שסתם ידים גם אם אינן נקיות מותר לברך בהם שאר ברכות.
נמצא שהשוואת התוספות את כל הנטילות לנטילת ידים של בית הכסא אינה נכונה מחמת כמה סיבות. א- אין חובה ליטול ידים לאחר בית הכסא. ב- סתם ברכות מותר לברך גם ללא נטילת ידים, ואף ברכת על נטילת ידים מותר לברך ללא שיטול קודם. ג- גם מי שידיו מטונפות בצואה או במי רגלים יכול לקנחן בכל דבר המנקה ולברך, ואינו צריך ליטול את ידיו קודם].
מיהו בנטילה יש טעם אחר לברך אחר נטילה קודם ניגוב, כדאמרינן האוכל לחם בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא.
[בפסקה כאן חכמי התוספות מצדיקים את המנהג לברך לאחר הנטילה ע"י טעם נוסף. בתלמוד במסכת סוטה דף ד עמוד ב נאמר: "אמר רבי אבהו: כל האוכל פת בלא ניגוב ידים - כאילו אוכל לחם טמא". ביאור הדברים: כשנוטל מים ראשונים, ויש על ידיו לכלוך מועט, אותו לכלוך יעלם ע"י הניגוב, ואם יאכל ללא ניגוב, יעבור הלכלוך מידיו ללחם וימאיסו. טומאה=מיאוס. (רש"י. ביאור הרב צדוק לרמב"ם). נמצא שהניגוב מעכב בנטילה, ואסור לאכול ללא ניגוב. חכמי התוספות למדו, מכיוון שהניגוב מעכב, אם כן הוא חלק מהמצווה, ואפשר לברך על הנטילה, גם לאחר הנטילה קודם הניגוב.
בעיון קל נבין שדברי התוספות אינם מסתברים. נטילת ידים מסתיימת בגמר שפיכת המים על ידיו, ואם יברך אז הרי זה ברכה לבטלה. נטילת ידים כמשמעו, שפיכת מים על הידים, ובגמר השפיכה מסתיימת המצוה. נכון שיש עוד חובה לנגב את ידיו שלא ימאס הלחם מהמים, אבל חובה זו אינה גורמת שלא הסתיימה הנטילה, אלא היא גורמת שאינו יכול להתחיל לאכול מיד בגמר שפיכת המים, וצריך קודם לנגב את ידיו. דבר המעכב הקיים לאחר הנטילה, אינו גורם להחשיב שלא הסתיימה שפיכת המים, אלא הוא מונע מלהתחיל באכילת הלחם.
ניקח לדוגמה את מצוות מילה, שיש בה ציצין המעכבים, כל זמן שלא חתכם עדין לא נגמרה המילה, כי צריך לחתוך את העור החוֹפֶה כראוי ובשלמות, ושם הדבר המעכב הוא חלק מהמצוה והוא מעשה המצוה. מילה=חיתוך העור החופה בשלמות. אבל בנטילת ידים, הניגוב אינו חלק מהמצוה, ואינו מעשה המצוה, אלא הוא דבר נוסף המונע מלהתחיל לאכול, אבל עיכוב זה אינו יכול להיחשב שעדין לא נגמרה מצוות נטילת ידים].
וי"מ דבכל טבילות קאמר דגברא לא חזי, דקודם שירד למים אינו צריך לברך, דילמא משום ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל, ואחר שיורד למים שיורד אז הוא ערום ואסור לברך משום דלבו רואה את הערוה.
[בפסקה כאן חכמי התוספות כתבו טעם נוסף להצדיק את המנהג לברך לאחר כל טבילה, ומה שנאמר בתלמוד שבטבילה האיש לא ראוי ולכן יברך אחרי הטבילה, ביאורו, שהאיש לא ראוי שמא יפחד ולא יכנס למים ולא יטבול, ואם יברך לפני הטבילה תהיה ברכתו לבטלה.
אולם טעם זה תמוה, כי בתלמוד נאמר ההיפך, ואין לחשוש חששות לא הגיוניים, ואף החשש שמא האיש יפחד ולא יטבול אינו סביר, ואין לחשוש לו. וזה לשון התלמוד בפסחים דף ז: "בי רב אמרי: חוץ מן הטבילה ושופר. [בבית מדרשו של רב גרסו, שבטבילה ובשופר מברך לאחר קיום המצוה] בשלמא טבילה - דאכתי גברא לא חזי, אלא שופר מאי טעמא? [התלמוד מקשה, בטבילה אנו יודעים את הטעם שיברך אחרי הטבילה, כי האיש אינו ראוי, נתבאר בתחילת המאמר, אולם מה הטעם שיברך לאחר תקיעת שופר?] וכי תימא: משום דילמא מיקלקלא תקיעה. אי הכי - אפילו שחיטה ומילה נמי! [התלמוד ממשיך לדון, אם נרצה לומר שהטעם שיברך לאחר תקיעת שופר, שמא לא יצליח לתקוע כראוי, אם כן שאנו חוששים חששות רחוקים, נחשוש שמא תיפסל השחיטה והמילה, ולא יברך עליהם לפני המצוה אלא רק לאחר קיומה!] - אלא אמר רב חסדא: חוץ מן הטבילה בלבד איתמר [התלמוד דוחה את גירסת בית מדרשו של רב, ורק בטבילה יברך לאחר הטבילה, ואין לחשוש חששות רחוקים ולא סבירים]".
בתלמוד נאמר במפורש שאין לחשוש חששות לא הגיוניים, אין לחשוש שמא תיפסל השחיטה או המילה, אין לחשוש שמא לא יצליח לתקוע כראוי. ואף החשש שמא יפחד מהמים ולא יטבול אינו הגיוני, ואין צורך לחשוש לו. נמצא שהטעם שכתבו התוספות נסתר מתלמוד מפורש]. (ע"כ תוס' והערות עליו)
סיכומו של דבר, חכמי התוספות הפליגו לדרך רחוקה, ליישב מנהגים שהיו נפוצים בזמנם, לברך לאחר הטבילה, לברך לאחר נטילת ידים, אבל ההלכה היוצאת מהתלמוד היא אחרת, וכל הנסיונות למצוא סימוכין למנהג נסתרו אחר העיון.
***
נעיין בדברי הב"י והשו"ע ונראה איך פסק.
טור אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קנח
ולא יברך עד אחר הנטילה, אף על גב דכל המצות מברכין עליהם קודם לעשייתן, שאני הכא שפעמים שאין ידיו נקיות ואינו יכול לברך קודם, הילכך תקנו שלעולם יברך אח"כ, ועוד כיון דמברך קודם הניגוב הוי שפיר קודם לעשייתן שגם ניגוב הוא מן המצוה.
בית יוסף אורח חיים סימן קנח
ומ"ש ועוד כיון דמברך קודם הניגוב וכו'. כן כתבו התוספות והרא"ש שם. ומכל מקום אין במשמע דבריהם שם דבדוקא קא אמרי דצריך לברך אחר הנטילה אלא דמטעמים אלו נוהגים לברך אחר הנטילה, וא"כ לא הוה ליה לרבינו לכתוב לא יברך עד אחר הנטילה, אלא כך הוה ליה לכתוב ומברך קודם נטילה כדקיימא לן (סוכה לט.) כל המצות מברך עליהם קודם לעשייתן, ומיהו נהגו העולם לברך אחר נטילה משום דפעמים דאין ידיו נקיות. והרמב"ם (ברכות פ"ו ה"ב) כתב סתם כל הנוטל ידיו מברך. ורבינו ירוחם (נט"ז ח"ו קמז:) כתב שראה לרבותיו נוהגים אחר שפשוף ידים מברכין קודם שיטלו עליהם מים שניים כיון שהן נקיות כבר. ולדברי כולם צריך לברך קודם ניגוב עכ"ל.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קנח
מברך קודם נטילה, שכל המצות מברך עליהם (לט) עובר לעשייתן; ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה, משום (מ) דפעמים שאין ידיו נקיות, ומפני כך מברכין עליהם אחר ששפשף ידיו, שכבר ידיו נקיות קודם שיטול עליהם (מא) מים שניים. הגה: גם יכול לברך עליהם קודם נגוב, (מב) שגם הנגוב מן המצוה, (מג) ומקרי עובר לעשייתן (הגהות אשירי פ"ק); ואם שכח לברך עד אחר נגוב, (מד) מברך אח"כ.
משנה ברורה סימן קנח
(לט) עובר לעשייתן - קודם וסמוך להעשייה [מרש"י]:
(מ) דפעמים שאין ידיו נקיות - כגון שיצא מבהכ"ס או שנגע במקומות המכוסות בגופו שאינו ראוי לברך קודם שנטל ידיו ומפני זה נהגו בכל הנטילות לברך אחר הנטילה:
(מא) מים שניים - הב"י הביא זאת בשם רבינו ירוחם שכתב שכן נהגו רבותיו ובשב"ל הביא בשם רבינו מאיר ז"ל שנהג לברך אחר הנטילה וקודם הניגוב וכדלקמיה וכן נהגו העולם:
(מב) שגם הניגוב וכו' - הוא טעם אחר לאיחור הברכה דגם אחר הנטילה חשיב עוד עובר לעשייתן דגמר הנטילה הוא הניגוב וכדלקמיה בסי"ב:
(מג) ומקרי עובר לעשייתן - ואף בשופך רביעית בב"א דלדעת המחבר א"צ ניגוב כלל כדלקמיה מ"מ לא פלוג [מ"א וש"א]:
(מד) מברך אח"כ - והיינו לפי טעם הראשון שכתב המחבר דלא דמי לשאר ברכות שעל מצוה דקי"ל שאם לא בירך מתחלה שוב אינו מברך אח"כ דהואיל ואדחי אדחי דשאני הכא שלא היה ראוי לברך מקודם משום שפעמים שאין ידיו נקיות ולכן אף אם כבר נגב ידיו יוכל לברך עוד אבל אם כבר בירך המוציא כתבו הפוסקים דשוב אינו מברך על נט"י. והנה הט"ז מחמיר אף לאחר הניגוב ששוב לא יברך ואף דלמעשה אין לנהוג כן דרבו האחרונים שמסכימים עם הרמ"א מ"מ לכתחלה יש ליזהר בזה מאד וע"כ יש ליזהר במה שנוהגין איזה אנשים שאומרים שאו ידיכם וממשיכין הדבר מלומר ענט"י עד לאחר הניגוב שלא כדין עושין כן:
הטור כתב שיברך לאחר הנטילה, כפי המנהג המופיע בתוספות. הב"י העיר על דבריו, שמהתלמוד משתמע שיברך לפני, ודברי התוספות רק ליישב את המנהג, אבל גם התוספות מסכימים שלפי התלמוד יברך לפני. וכך פסק הרמב"ם. השו"ע פסק שההלכה היא לברך לפני הנטילה. לאחר מכן כתב השו"ע את המנהג לברך אחרי הנטילה הראשונה, ובכדי שלא יברך לאחר סיום המצוה, הביא את דעת רבינו ירוחם, שיברך לפני המים השניים. הרמ"א הביא את המנהג ללא דברי רבינו ירוחם, ויברך על הנטילה לפני הניגוב. לאחר מכן כתב שאף לאחר הניגוב יכול לברך. המשנ"ב ביאר מדוע יברך לאחר הנטילה שמא ידיו מטונפות מבית הכסא, או נגע במקום מכוסה. עוד כתב שגמר הנטילה הוא הניגוב. עוד כתב מדוע יכול לברך אף לאחר הניגוב, שכיון שלא היה ראוי לברך לפני, אף אם מברך אחרי הנטילה, לאחר הניגוב, אין בכך כלום.
***
נמצאנו למדים, פסק הרמב"ם הוא פסק התלמוד, כל המצוות מברך עליהם קודם עשייתן, חוץ מטבילת הגר, אבל שאר טבילות, וכן בנטילת ידים, יברך לפני, וקודם יברך על נטילת ידים, ואח"כ יטול.
הטור שפסק כפי המנהג שנזכר בתוספות לברך אחרי הנטילה, כבר נטה מפסק התלמוד, ואף הב"י העיר על דבריו, שאף לשיטת התוספות ההלכה בתלמוד היא לברך לפני נטילת ידים.
השו"ע בתחילה פסק את ההלכה התלמודית לברך לפני הנטילה, ואח"כ סתר את ההלכה עם המנהג לברך אחרי הנטילה, נמצא שהוא פסק דבר והיפוכו, והקורא עומד נבוך, האם אקיים את ההלכה, האם אקיים את המנהג ואעזוב את ההלכה. וכאמור בפסק הרמב"ם קיימת רק ההלכה, והדברים ברורים ללא בלבול.
המשנ"ב ביאר את המנהג, מדוע יברך לאחר הנטילה, שמא ידיו מטונפות בצואה ומי רגלים מבית הכסא, או שמא נגע במקום מכוסה. אבל כבר ביארנו למעלה בדברי הרשב"א, שאף מי שידיו מטונפות מבית הכסא אינו צריך ליטול ידים, ודי בקינוח בדבר המנקה, או במים אף שאינם ראויים לנטילה, נמצא שטעם המנהג אינו קיים, ובמקרה כזה אינו צריך ליטול ידים, ואין צורך להקדים את הנטילה לפני הברכה, ואדרבה אסור לברך לאחר שסיים לקיים את המצוה. גם מה שכתב שמא נגע במקום מכוסה, בתלמוד לא נזכר שאם נגע במקום מכוסה צריך ליטול ידים, ואדרבה בזמנם בלילה ישנו ערומים, ובבוקר מיד כשהתעוררו ברכו אלהי הנשמה, מכאן שאף שנגע במקום מכוסה יכול לברך ללא נטילה, ואף טעם זה אינו קיים.
הרמ"א כתב, שגם הניגוב מן המצוה. וביאר המשנ"ב, שגמר הנטילה הוא הניגוב. וכבר ביארנו שדבר זה נאמר שלא בדקדוק, והניגוב מעכב את אכילת הלחם כשידיו רטובות, אבל אינו גורם שנטילת הידים, שפיכת המים על ידיו, עדין לא הסתיימה.
הרמ"א כתב, שיכול לברך אף לאחר הניגוב. וביאר המשנ"ב, שכיון שלא היה ראוי לברך לפני, אף אם מברך אחרי הנטילה, לאחר הניגוב, אין בכך כלום. ביאור דבריו, שכיון שאינו יכול לברך לפני הנטילה, וצריך לברך לאחר הנטילה, אף אם יברך לאחר הניגוב, יועיל לו, כיון שמלכתחילה הוא מברך אחרי קיום המצוה. סברא זו בנויה על מה שכתבנו למעלה, שניגוב אינו חלק מהנטילה, והנטילה תמה ונגמרה בגמר שפיכת המים, כיון שכן, אם מותר לברך לאחר סיום קיום המצוה, אף מותר לברך לאחר הניגוב, ומה שונה הדבר, לפני הניגוב או לאחריו, בשני המקרים המצוה כבר תמה ונגמרה בגמר שפיכת המים. וכבר ביארנו למעלה שלפי התלמוד אין לברך לאחר סיום הנטילה, כלומר לאחר סיום שפיכת המים על ידיו, ואם יברך אז, הוא ברכה לבטלה. ובין אם ניגב את ידיו ובין אם לא ניגבם לא יברך אז.
סוף דבר
לפי פשוטו של תלמוד, צריך לברך ברכת 'על נטילת ידים' לפני הנטילה, ואם בירך לאחר הנטילה הרי זו ברכה לבטלה.
***************************************************************************
בשביל השלמת התמונה, נכתוב קצת מדברי הסוגיות הנושקים לנושא שלנו.
מסכת שבת דף קח: – קט.
"... תניא נמי הכי אמר רבי מונא משום רבי יהודה, טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים ערבית מכל קילורין שבעולם.
הוא היה אומר [ר' מונא], יד לעין תיקצץ, יד לחוטם תיקצץ, יד לפה תיקצץ, יד לאוזן תיקצץ, יד לחסודה תיקצץ, יד לאמה תיקצץ, יד לפי טבעת תיקצץ, יד לגיגית תיקצץ.
יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס.
תניא רבי נתן אומר, בת חורין היא זו, ומקפדת עד שירחוץ ידיו שלש פעמים.
אמר רבי יוחנן, פוך מעביר בת מלך, ופוסק את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים.
תניא נמי הכי, רבי יוסי אומר, פוך מעביר בת מלך, ופוסק את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים."
נסכם את מה שנאמר בתלמוד, יש רוח רעה המכונה בת מלך או בת חורין, והיא מזיקה לאדם אם יגע באחד מאברי גופו, או בדבר שמכינים בו אוכל, קודם שיטול את ידיו. בכדי להינצל מנזקיה, יטול שלש פעמים על כל יד, ואז תסור ממנו הרוח רעה ולא תזיקו. ואם כבר ניזוק מהרוח רעה, יכחול את עיניו בפוך, ואז יסור נזק הרוח רעה ממנו.
את הסוגיה צריך לבאר כפשוטה, חכמי התלמוד מתארים מציאות קיימת שהם מכירים, הם הכירו רוח רעה הגורמת נזקים גופניים. אם נתבונן, הסוגיה בתלמוד אינה מכריחה את האדם ליטול את ידיו שלש פעמים כשיקום משנתו, אלא היא מלמדת, מי שירצה להינצל מנזקי הרוח רעה יטול שלש פעמים, אבל חובה ליטול שלש פעמים אין. גם הרמב"ם הבין את הסוגיה כלא מחייבת, ולכן הוא לא פסקה בשום מקום, כיון שאותם נזקים נעלמו ואינם, נמצא שאף התועליות הקיימות בסוגיה נעלמו, וצריך לפסוק לפי סוגיות אחרות העוסקות בענייני הלכה, כי ההלכה אינה מתבטלת.
וכך נאמר בתלמוד במסכת ברכות דף ס:
"... כי מתער אומר, אלהי נשמה שנתת בי טהורה אתה יצרתה בי אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל העולמים אדון כל הנשמות ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים.
כי שמע קול תרנגולא לימא, ברוך אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה.
כי פתח עיניה לימא, ברוך פוקח עורים.
כי תריץ ויתיב לימא, ברוך מתיר אסורים.
כי לביש לימא, ברוך מלביש ערומים.
כי זקיף לימא, ברוך זוקף כפופים.
כי נחית לארעא לימא, ברוך רוקע הארץ על המים.
כי מסגי לימא, ברוך המכין מצעדי גבר.
כי סיים מסאניה לימא, ברוך שעשה לי כל צרכי.
כי אסר המייניה לימא, ברוך אוזר ישראל בגבורה.
כי פריס סודרא על רישיה לימא, ברוך עוטר ישראל בתפארה.
כי מעטף בציצית לימא, ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית.
כי מנח תפילין אדרעיה לימא, ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין ארישיה לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין.
כי משי ידיה לימא, ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים.
כי משי אפיה לימא, ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי ויהי רצון מלפניך ה' אלהי שתרגילני בתורתך ודבקני במצותיך ואל תביאני לא לידי חטא ולא לידי עון ולא לידי נסיון ולא לידי בזיון וכוף את יצרי להשתעבד לך ורחקני מאדם רע ומחבר רע ודבקני ביצר טוב ובחבר טוב בעולמך ותנני היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ותגמלני חסדים טובים ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל"
כדאי לשים לב, ברכת על נטילת ידים נזכרה בסוף הפעולות שיעשה האדם בבוקר. ולכאורה קשה, והרי מהתלמוד במסכת שבת משתמע שצריך ליטול מיד כשיעור משנתו, שלש פעמים, להעביר את הרוח רעה, ומדוע נזכרה כאן על נטילת ידים בסוף הרשימה? על כורחנו, יש לפנינו שתי סוגיות סותרות, במסכת שבת נזכרה נטילה משום רוח רעה, הסוגיה שם לא נפסקה להלכה וגם הרמב"ם לא הזכירה בשום מקום, הסוגיה שם מעולם לא התיימרה לחייב את האדם לעשות כדבריה, אלא היא מייעצת כיצד להינצל מנזקי הרוח רעה. לעומת זאת, כאן במסכת ברכות ישנה סוגיה הלכתית, והנטילה כאן היא משום קריאת שמע ותפילה ולא משום הרוח רעה, ולכן הרמב"ם פסק את הסוגיה שלפנינו. במסכת ברכות לא נזכר שצריך ליטול ידיו שלש פעמים, מן הסתם מספיק ליטול פעם אחת.
וכן פסק הרמב"ם בהלכות תפילה
ז,ג בשעה שייקץ בסוף שינתו, מברך והוא על מיטתו כך: אלוהיי, הנשמה שנתת בי טהורה--אתה בראתה, ואתה יצרתה, ואתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני, ואתה עתיד להחזירה לי לעתיד לבוא; וכל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך ה' אלוהיי, ריבון כל המעשים; ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים.
ז,ד כששומע קול התרנגול--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הנותן לשכווי בינה להבין בין יום ובין לילה. כשלובש בגדיו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, מלביש ערומים. כשמניח סדינו על ראשו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, עוטר ישראל בתפארה. כשמעביר ידיו על עיניו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, פוקח עיוורים. כשיישב על מיטתו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, מתיר אסורים. כשמוריד רגליו מן המיטה ומניחן על הארץ--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, רוקע הארץ על המים. כשעומד--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, זוקף כפופים. כשנוטל ידיו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים. כשרוחץ פניו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המעביר שינה מעיניי ותנומה מעפעפיי; יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, שתרגילני לדבר מצוה, ואל תרגילני לדבר עבירה, ותשלט בי יצר טוב, ואל תשלט בי יצר רע, ותחזקני במצוותיך, ותיתן חלקי בתורתך, ותיתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיי, ותגמלני חסדים טובים מלפניך; ברוך אתה ה', גומל חסדים טובים.
ועוד פסק בהלכות תפילה
ד,א חמישה דברים מעכבין את התפילה, אף על פי שהגיע זמנה--טהרת הידיים, וכיסוי הערווה, וטהרת מקום התפילה, ודברים החופזין אותו, וכוונת הלב.
ד,ב טהרת הידיים כיצד: רוחץ ידיו במים עד הפרק, ואחר כך יתפלל.
ובהלכות קריאת שמע פסק
ג,א הקורא קרית שמע, רוחץ ידיו במים קודם שיקרא.
כעת נוכיח מדברי הרמב"ם, שבחולין אין צורך ליטול יותר מפעם אחת. רמב"ם הלכות מקוות
יא,ג "הנוטל ידיו לתרומה--צריך לחזור וליטול פעם שנייה במים שניים, כדי להסיר המים שעל גב ידיו, שהרי המים שנטל בהן תחילה והן הנקראין מים ראשונים, נטמאו בידיו. לפיכך אם נפל כיכר של תרומה לתוך המים שנטל בהן ידיו תחילה, נטמא; ואם נפל לתוך המים השניים, לא נטמא; ואם נטל ראשונים ושניים למקום אחד, ונפל שם כיכר של תרומה—נטמא"
כתב הכס"מ
"כתב הראב"ד הנוטל שתי ידיו לתרומה, אמר אברהם ואף לחולין וכו'. ואני אומר [דברי הכס"מ] שרבינו סובר שלא צריך נטילת מים שניים אלא לתרומה אבל לא לחולין, וכן נראה מדבריו בפרהמ"ש בהקדמתו למסכת ידים. ולפיכך בפרק ששי מהלכות ברכות בענין נטילת ידים לחולין, לא הזכיר מים שניים כלל. ולפיכך כתב כאן הנוטל שתי ידיו לתרומה צריך לחזור וליטול פעם שנייה, דוקא לתרומה, ואילו לחולין לא צריך פעם שנייה"
