להלן קטע מעבודה סמינריונית בפילוסופיה שאני עובד עליה. בעבודה זו אני מסביר את השקפתי האישית על הטבע הרצוני של האדם, השקפה המבוססת על ניתוח אינטרוספקטיבי פנומנולוגי של עצמי. לטענתי מי שמגיע להבנה עצמית של טבעו הרצוני, יגיע גם להנחות מסוימות לגבי העולם, שיכולות להיות קשורות לאלוקים. אבל על זאת באשכול המשך.
העבודה מנתחת את כתבי הפילוסוף-פסיכולוג ויליאם ג'יימס ואת כתביו של פראנקל, ויוצאת משתי השקפות אלה אל זו שלי. אשמח לקבל תגובות והערות. אשתמש בצבע הסגול לציטוטים מן העבודה, אז אנא המנעו משימוש בו. אני מתחיל מחלק ב'.
ציטוט 1 מן העבודה ג'יימס בכתביו הפסיכולוגיים איננו מציע תורת אישיות. הטבע הרצוני של האדם הוא מבחינת ג'יימס אוסף של רציות ורגשות. הוא איננו מציע הרבה קשרים סיבתיים ביניהן ואיננו מנסה כמעט לעשות רדוקציה של רציה מסוימת לאחרת. בודאי היה מתנגד למוניזם בטבענו הרצוני, במסגרתו אפשר לדבר על מניע ראשוני של האדם, מאותה סיבה בשלה התנגד לסוגים אחרים של מוניזם – אי-התאמה לממצאים האמפיריים. בנקודה זו אני חולק על ג'יימס, שכן ממצאי האינטרוספקטיביים תואמים בעיני לתיאוריה מוניסטית לגבי הטבע הרצוני שלי. התיאוריה עליה אני מדבר דומה מאד לזו של ויקטור פרנקל, אבי ה"לוגותרפיה". לפי פרנקל, הכוח המניע הראשוני באדם הוא הרצון במשמעות:
According to logotherapy, the striving to find a meaning in one's life is the primary motivational force in man. That is why I speak of a "will to meaning" in contrast to the pleasure principle (or as we could also term it, the "will to pleasure") on which Freudian psychoanalysis is centered, as well as in contrast to the "will to power" stressed by Adlerian psychology.
המונח "משמעות" בקטע הנ"ל עלול להטעות. פראנקל מבאר אותו בקטע הבא:
The meaning of life differs from person to person, from day to day and from hour to hour. What matters, therefore, is not the meaning of life in general but rather the specific meaning of a person's life at a given moment. To put the question in general terms would be comparable to the question posed to a chess champion, "Tell me, Master, what is the best move in the world?" There simply is no such thing as the best or even a good move apart from a particular situation in a game and the particular personality of one's opponent. The same holds true for human existence. One should not search for an abstract meaning of life. Everyone has his own specific vocation or mission in life to carry out a concrete assignment which demands fulfillment…
As each situation in life represents a challenge to man and presents a problem for him to solve, the question of the meaning of life may actually be reversed. Ultimately, man should not ask what the meaning of his life is, but rather he must recognize that it is he who is asked. In a word, each man is questioned by life; and he can only answer to life by answering for his own life; to life he can only respond by being responsible. Thus, logotherapy sees in responsibleness the very essence of human existence.
בפסקה הראשונה פרנקל ממשיל את המשמעות הרצויה ל"צעד הטוב ביותר" במצב מסוים במשחק שחמט מול יריב מסוים. זהו משל שאעשה בו שימוש נרחב בהמשך. בפסקה השנייה פרנקל משתמש בדימוי של דיאלוג בין "החיים" לבין האדם, וטוען שלא על "החיים" אלא על האדם מוטלת חובת התשובה לשאלת המשמעות. תשובתו של האדם צריכה להינתן כהכרעה שלו. אפשר היה להבין מדברים אלה שהאדם יכול להמציא תשובה ככל העולה על רוחו. אך אם נשוב למשל השחמט, הרי לא כל הכרעה אפשרית תהיה טובה באותה מידה. בכל סיטואציה במשחק השחמט עומדים בפני השחקן מהלכים טובים ומהלכים פחות טובים. מכאן אפשר להסיק שלפי פרנקל חובתו של האדם הינה להכריע נכון; לא סתם להכריע. ואכן מצאתי לכך אישור בכתביו האחרים: "כמובן, האדם חופשי לענות על השאלות שהחיים מעמידים לפניו. אולם אין להחליף את החופש הזה בשרירותיות. יש לפרשו במושגים של אחריות. האדם אחראי למתן התשובה הנכונה לשאלה, למציאת המשמעות האמיתית הטמונה במצב זה או אחר. ומשמעות היא דבר-מה שיש למוצאו ולא לתתו, לגלותו ולא להמציאו." [ההדגשות במקור.]
פראנקל מדבר על "רצון במשמעות", אך הוא מסביר את המשמעות הרצויה כהיענות לחובה להכריע נכון. כלומר שהאדם רוצה להיענות לחובה מסוימת. בהתאם לכך פראנקל קובע במקום אחר: "ה'חובה' קודמת מבחינה אונטולוגית לרצון". אני מוצא בכך ניגוד מסוים להשקפתו של ג'יימס, אשר מקדים דווקא את הרצוי לראוי:
The only possible reason there can be why any phenomenon ought to exist is that such a phenomenon actually is desired.
We may now consider that what we distinguished as the metaphysical question in ethical philosophy is sufficiently answered, and that we have learned what the words "good," "bad," and "obligation" severally mean. They mean no absolute natures, independent of personal support. They are objects of feeling and desire, which have no foothold or anchorage in Being, apart from the existence of actually living minds.
בבדיקה ראשונית הטענות של פראנקל ושל ג'יימס אינן סותרות זו את זו. פראנקל אומר שהרצון של אדם מסוים תלוי בחובה שלו, וג'יימס אומר שחובה של אדם מסוים תלויה ברצון של מישהו. אולם אם ננסה לאמץ את שתיהן, נאלץ להמשיך ולשאול – מהי החובה של אותו "מישהו" שהרצון שלו תלוי בה? וכך נקלע לרגרסיה אינסופית. האם אפשר להבין חובה שאיננה מבוססת על מימוש רצון של מישהו? לא, אומר ג'יימס. האם אפשר להבין רצון של אדם שאיננו מבוסס על חובה שלו? לא, אומר פראנקל.
אני מוצא את שתי האינטואיציות משכנעות, ולכן בעיית ביצה ותרנגולת זו נראית לי רצינית. אני חש שהפתרון של ג'יימס מקובל יותר בקרב האנשים מסביבי. אולם אני סבור שבסופו של דבר, הצדק עם פראנקל. אסביר מדוע בהמשך. --------------
רשימת המקורות מהם ציטטתי, לפי הסדר:
Viktor Frankl, Man's Search for meaning, Simon and Schuster, NY 1984, P. 104, 113-114
ויקטור פראנקל, השאיפה למשמעות, הוצאת דביר, תשמ"ה, ע"מ 77.
ויקטור פראנקל, האל הלא-מודע, 60
William James, "The Moral Philosopher and the Moral Life", in: The Will to Believe and other Essays in Popular Philosophy, Longmans Green and Co., New York, 1897, P.195, 197
----------------
תוקן על ידי - נכספהנפשי - 11/10/2005 8:13:19
נשלח ב-11/10/2005 09:29
נכספה,
תודה על הבאת הדברים לאכסניתינו.
לפני שנכנסים לנבכי המחלוקת לכאורה , בין ג'יימס לפרנקל , האם לא נשאלה אצלך השאלה הפשוטה , כמה אחוז מהאוכלוסיה הסובבת אותך , עוסקים בחיפוש משמעות כמוך? ותשכח לרגע , מחבריך ללימודי הפילוסופיה .
חיפוש המשמעות , של העולם/החיים בכללותם, הוא בבחינת מותרות לרוב הציבור , המסתפק בד"כ בצימצום המשמעות , לדברים פרוזאיים בעולמו הצר [ראה הפירמידה של אברהם מסלאו וזכרונותיו של ידידו של פרנקל - אמרי - מתקופת שהותו במחנות]
לכן , לקבוע שפרנקל צודק , על סמך העובדה שהוא מתאים לאישיותך , נראה חובבני במקצת , אא"כ תקדים ותאמר שאתה יוצא לכתחילה מהשקפת עולם אכזיסטנציאלית.
נשלח ב-11/10/2005 09:37
.
דומני שעמדתו של פראנקל מבוטאת, ומאוששת באמצעות ציטוט מכתביו, בעוד עמדתו של ג'יימס, משוערת. נדמה כי כך היה סובר, או שאינו סובר.
חוששני שהדבר מקשה על התעמקות בניתוח שלך, עוד בטרם התחיל.
נשלח ב-11/10/2005 10:08
ספרן,
אני מסכים שלא רבים עוסקים בחיפוש משמעות כמוני (ואולי גם כמוך? ). אולם טענתו של פראנקל ושלי פולשת בחוצפה לבלתי-מודע שלהם ואומרת שהשאיפה הזו מניעה אותם באופן נסתר. החוצפה האישית שלי כוללת גם את ההנחה שאני הבנתי את עצמי יותר טוב מהם, כיוון שהשקפתי מבוססת בראש ובראשונה על אינטרוספקציה. וכמובן שאני מניח את ההנחה שיכולה להיות מוטעית, שהטבע הרצוני שלי הוא כמו זה שלהם.
מואדיב,
הבנתי אותך.
נשלח ב-11/10/2005 10:12
ציטוט 2 מן העבודה (המשפטים הראשונים הופיעו בסוף ההודעה הקודמה וכעת תוקנו קלות)
אני מוצא את שתי האינטואיציות משכנעות. בעיית ביצה ותרנגולת זו איננה ניראית לי כמשחק מילים אלא מהותית. אני חש שהפתרון של ג'יימס מקובל יותר בקרב האנשים מסביבי. אולם אני סבור שבסופו של דבר, הצדק עם פראנקל. אסביר מדוע בהמשך. לפני כן עלי להציג את התיאור הפנומנולוגי של התנסותי האישית אשר מבסס את גרסתי לתיאוריה של פראנקל. במסגרת זו אפתח את משל השחמט של פרנקל למודל של משחק-חיים כולל, מודל שאני מניח שהעולם בנוי בהתאם לו.
ברצוני להסביר כיצד רצונות אחרים הינם משניים לשאיפה להכריע נכון, לה אפשר לקרוא רצון ראשוני. לכל רצון משני אפשר לעשות רדוקציה לרצון הראשוני. מה שהרדוקציה תותיר מלבד השאיפה להכריע נכון, הוא בחירה שלי לשחק במשחק מסוים שמהווה פרשנות מסוימת שלי לחיי ברגע מסוים. כאשר אני אומר "משחק" כוונתי למשחק שיש בו בין השאר מטרה, ואילוצים שיש בהם חוקיות קבועה. בהמשך אפרט מרכיבים נוספים הכלולים במודל המשחק.
אינטרוספקציה אישית – הרצון במסגרת מודל המשחק כל רצון משני מביע בחירה במה שנראה כמהלך נכון במשחק בו אני משחק. אדגים כיצד אני משתמש בהנחה זו כדי להבין את עצמי.
להלן מספר תיאורים של משחקים שמצאתי את עצמי משחק בהם ברגע מסוים:
1. שם המשחק – "כתיבת עבודה סמינריונית".
המטרה: לקבל ציון גבוה ככל האפשר.
2. אילוצים: הפסיכולוגיה של בודק העבודה, מוסכמות חברתיות מסוימות בקהילה האקדמאית באוניברסיטה העברית (למשל שעלי להתבסס על הוגים ידועים בעלי שם, ועם זאת להפגין חשיבה מקורית), דרישות האוניברסיטה הרשמיות לגבי עבודות סמינריוניות (למשל מספר עמודים מינימאלי, מקסימאלי, כללי ביבליוגרפיה וכו'), מגבלות השפה, מגבלות המחשב באמצעותו אני מייצר דפים כתובים, מגבלות כושר הריכוז שלי, מגבלות הזמן שלי, וכו'.
מהלכים שאני חושב שהם נכונים: לסגור את החלון כדי שלא יפריע לי הרעש, להסתכל ביומן כדי לדעת כמה זמן נשאר לי לכתוב ולתכנן בהתאם, לעצור מדי פעם ולקרוא מה שכתבתי כדי לשפר את הניסוח, וכו'.
3. שם המשחק – "ביטוי עצמי".
המטרה: לזכות לכך שאנשים אחרים יבינו אותי ככל שניתן.
אילוצים: מגבלות פסיכולוגיות שלי (קשה לי להודות בדברים מסוימים אולי), מגבלות השפה כאמצעי תקשורת, מגבלות הקוראים, המרחק בין השקפות הקוראים להשקפותיי, מגבלות התפוצה של מה שאני כותב, וכו'.
מהלכים שאני חושב שהם נכונים: להראות מה שאני כותב לחברי ולשמוע את הערותיהם, לפנות לנושאים שמעניינים את הקוראים הפוטנציאליים, וכו'.
4. שם המשחק – "כיבוש לב השכנה".
המטרה: לכבוש את ליבה של השכנה.
אילוצים: הפסיכולוגיה של השכנה, מיקומה של השכנה בדירתה כרגע, מידת הגובה שלי, וכו'.
מהלכים שאני חושב שהם נכונים: לפתוח את החלון ולהקשיב מתי היא יוצאת מביתה, כדי לצאת באותו זמן מביתי.
5. שם המשחק – "לאכול".
המטרה: לאכול. (או: להפיג את תחושת הרעב. )
אילוצים: המיקום של המאכל הקרוב וכד'.
מהלך שאני חושב שהוא נכון: ללכת למקרר.
אני רוצה לסגור את החלון ויחד עם זאת לפתוח את החלון, להראות מה שאני כותב לחברי, וכן ללכת למקרר. כל אלה הם מהלכים שחשבתי שהינם נכונים במסגרת משחקים מסוימים. בתור שכאלה, הם תלויים לגמרי במטרה ובאילוצים. סגירת החלון מטרתה להתרכז בכתיבת העבודה, כדי לקבל ציון גבוה. פתיחת החלון מטרתה לשמוע מתי יוצאת השכנה מביתה כדי שאוכל לצאת לפגשה, במגמה לכבוש את ליבה. ניתן לומר, אם כן, שהרצון לסגור את החלון משני לרצון לקבל ציון גבוה בעבודה, והרצון לפותחו משני לרצון לכבוש את ליבה של השכנה. אפשר לדעתי לעשות רדוקציה של הרצון המשני למטרה ולאילוצים של המשחק. במובן זה, אפשר לומר שהמטרה מייצגת רצון יותר ראשוני.
אולם יש לשים לב לעובדה שאת אותו תהליך רפלקטיבי אפשר להמשיך הלאה. מדוע אני רוצה לקבל ציון גבוה? מדוע אני רוצה לכבוש את לב השכנה? טענתי היא שגם רצונות אלה מבטאים בחירה במהלך שניראה נכון במסגרת משחק מסוים. אינני בהכרח מודע לאותו משחק. יכול להיות למשל שאני רוצה ציון גבוה כדי לחזק את בטחוני העצמי, או כדי לקבל מלגה. ומדוע אני רוצה לחזק את בטחוני העצמי, או לקבל מלגה? האין אלה רצונות משניים בפני עצמם? עד לאן אפשר להמשיך את התהליך הרפלקטיבי?
טענתי הינה שכל רצון שכזה הינו משני. כל רצון שכזה תלוי במשחק מסוים שאני מרגיש "בתוכו". משחקים רבים אני משחק מתוך הרגל. משחקים רבים למדתי לשחק על ידי חיקוי של אנשים אחרים. מטרותיהם הוטמעו בי על ידי החברה. אולם אינני מאמין שישנו איזשהו משחק מסוים שטבוע בבסיס נפשי. על ידי רפלקסיה תמיד יכול הייתי להביא את עצמי להיות מודע לבחירות שלי בתכליות ובמשחקים הבסיסיים ביותר בחיי, ובכך ההיקבעות שלהם התערערה. גיליתי שלמרות שהחברה (ואולי גם החוקיות הביולוגית) מציעה בפני משחקים, אני הוא הבוחר להשתתף בהם, לאמץ את המטרות שבהם, לפעול בהתאם לחוקיות שבהם. גילית שבכל משחק אני יכול לבחור שלא לשחק. מצאתי עצמי מתלבט אם לנטוש או להמשיך לשחק בכל משחק ממשחקי חיי. נוכחתי שאין תכלית מסוימת בחיי שלא תלויה בבחירתי. אם להקדים מעט את המאוחר, מה שלא תלוי בבחירתי זו התכליתיות עצמה - השאיפה לעשות את הדבר הנכון בהתאם לתכלית. -----------------------
והרי, בהנחה שהרצונות שלנו חופשיים, אין להם כל גורם שקשור להסטוריה שלנו, הם נוצרים באופן ספונטני!
בינתיים, המסקנה שלי היא (בעמוד 5 של אותו דיון), שהדבר היחיד המאחד בין כל הרצונות שלנו, הוא העובדה שהם נוצרים במוח שלנו, כלומר - המיקום שבו הם מתרחשים ("מיקום" לא דווקא פיסי, יכול להיות גם תודעתי).
אראל, אולי הדברים הבאים קשורים לבעיה שהעלית: לפי השקפתי יש בי רק רצון אחד בסופו של דבר, רק עימו אני יכול להזדהות, הוא ה"אני" האמיתי והעקבי. לרצון זה אני אקרא בהמשך העבודה "השאיפה להכריע נכון". כל הנטיות הפסיכולוגיות הכלולות באישיות שלי הן אילוצים שאני נתקל בהם.
תוקן על ידי - נכספהנפשי - 11/10/2005 11:19:42
נשלח ב-11/10/2005 17:13
נכספה
יש כמה מונחים הטעונים בירור נוסף בדבריך.
מהי משמעות?
מהי "חובה"?
אתה טוען שאינך מכיר "משחק" הטבוע בבסיס נפשך. המשחק של כן לשחק או לא לשחק, אינה בבסיס נפשך?
אתה טוען שאין משחק שאתה לא יכול שלא להשתתף בו, שים נא לב אם אין פירושו של דבר שאז תשחק משחק אחר. כוונתי, שאם תחליט לא לאכול כדי לא לשחק את משחק האוכל, אתה משחק את המשחק של מי שאינו אוכל.
***
ולגופם של דברים, הצגת פרדוקס בין הרצון למניע וחוזר חלילה.
אציג בקצרה איך שאני רואה הדברים:
אדם אינו יכול לעשות פעולה לא הגיונית, פירושו פעולה שאין גורם "התאמה" במציאות לקיומה. זהו חוק ראשוני באדם, התואם ייעשה על ידו (ללא יכולת בחירה נגדית, אא"כ יש התאמה נגדית) והבלתי תואם לא יוכל להיעשות.
ברגע שננסה לומר שהאדם עושה דבר שאינו הגיוני, כלומר שאין התאמה לעשייתו, נמצא שעשייתו היא אקראית, ולא נוכל להתייחס אליה כפעולה השייכת להכרה (כי הרי לא נמצא נתון לעשיה בהכרה). רק פעולה עם התאמה, זו המתייחסת להכרת המציאות (המכירה בהתאמה בין "חלקי" המציאות), יכולה להתייחס לאדם - [המציאות יחסיה וכיווניה וכו' שבידיעה].
לכן נכון לומר שהאדם עושה את הנכון - מתאים (כל אחד לפי רמתו ולפי בחירת הרמה שקירב בבחירתו אל מיקודו).
אך אין צורך לראות בכך "חיפוש" או "שאיפה", אלא מהות האדם. מה שמניע א"כ את האדם זו התאמה.
במקרים שישנם ב' התאמות, או ב' רמות וזוויות של התאמה, שם ניתן לבחון את הבחירה, המונעת על ידי הצד השווה שבהם - התאמה, לבחור את אחת ההתאמות.
נמצא, זיהוי ההתאמה, גורר היבחרות של המתאים, ובהתאם לכך האדם "רץ" - רוצה את הדבר הבחור.
ובלשון ווטו זב"ר (זיהוי. בחירה. רצון], או זמ"ר [זיהוי. מובחר. רצון].
נשלח ב-12/10/2005 00:03
נכספה נפשי: מעניין,
אם כך, מתי בדיוק האדם עושה את הבחירה הזאת? מתי נוצר בו הרצון היחיד, שממנו נובעות באופן דטרמיניסטי כל שאר הפעולות שיעשה בחייו?
במילים אחרות - האם האישיות של האדם נוצרת בנקודת-זמן מסויימת? ומה היה לפני כן?
נשלח ב-12/10/2005 07:50
Nichsefa,
I would use some different words to say the same thing Yeshosef is basicaly saying,
You're asking how the whole cycle of "wants" starts.
It all starts with our picture of reality,
We are nothing more than Conscious beings.
We see reality (our conception of reality) but reality keeps on changing, so in theory we should constantly change our picture of what we have of our reality. Now what if we see something that tells us that there might be a change in our picture of reality [a certain fact happened that might trigger a change in what I thought will be the future reality], remember it doesn't say 'it surely will change' it only shows a chance of change. Due to the fact that we are habitually used to assuming things based on it's likelihood, [I am assuming now that you are a person with 5 fingers on each hands, etc.] we will then, most likely, continue to assume our picture of reality is true disregarding the specific fact which should've triggered some doubt to its veracity. So we then have a picture of reality but we also have something here that doesn't belong in the picture, it doesn't fit in the picture, as we have disregarded this fact we essentially have a picture without this fact so this fact is not in the picture yet it's here, but it doesn't belong here. This is the first kernel of 'want', we say that x doesn't really belong to be here or to exist at all. I want this to be here really means this belongs over here (according to my picture of reality). How 'want' becomes an emotional element needs to be addressed in the general context of 'what are emotions'.
We have now seen that 'want' is just another aspect of our conception of our reality, or rather, our misconception of our reality. It's a misconception because we really are seeing this fact and it is part of our picture and yes it changed our picture from one of where we were sure that x will happen to one where we have some doubt.
Once we will train ourselves to accept reality, not to say 'this doesn't belong in the picture', once we will realize that it's simply not true, for after all there is no validity in continuing with the old picture when the facts have changed. We will then stop having 'wants'.
Yet even if we will constantly see the facts as they really are, and we will constantly accept what reality give us, we can still say 'this belongs over here'. What we are doing is reaffirming what we see, aha this belongs over here this over here, etc. aha so 2 is 2, and 2 + 2 is 4, hmm. We are getting a better grasp of what we see, defining and realizing our reality. When we do this we say that we are doing some logical thinking, we are really adding nothing to our awareness, we are only getting a clearer picture of what we already see.
We now have two ways where we say 'this belongs over here'. One is a misconception the other is just reaffirming the true conception. We have exchanged the word 'want' with 'this belongs over here'.
When I see something belonging here it is very likely that I will then become aware of the option of me going ahead and putting it there. This in itself will then become part of the picture too. I have an awareness of the future reality and part of that picture includes myself doing x.
נשלח ב-30/10/2005 23:18
יהוסף,
לגבי החלק הראשון של דבריך, אני מסכים לכך שאין מפלט מלשחק איזשהו משחק - וזאת כי אין מפלט מן השאיפה להכריע נכון. אני מקווה שדברי יובהרו בהמשך הקטעים שאדביק מן העבודה.
לגבי ההתאמה, טרם נכנסתי לשפת מועדון-ווטו היוקרתי אז אינני מבין מה שאמרת.
דרך אגב, האם עני_פתח קולע לעמדתך?
--------
אראלסגל,
השאלה שלך מסתכלת על האדם מבחוץ ומחפשת סיבה לשאיפה להכריע נכון. לעומת זאת הטענה שלי מבוססת על איך שאני מבין את חיי מבפנים. לאחר שהבנתי את עצמי כשאיפה להכריע נכון, אני משתמש בהנחה שכל אדם בנוי כך כדי להבין אנשים אחרים. אבל כמובן שאינני בטוח שאכן כך בנוי כל אדם.
אם בכל זאת להתייחס לזווית החיצונית, אינני יודע מתי נוצרת השאיפה להכריע נכון ומה גורם לה. מה זה משנה?
לגבי ניסוחי שאלותיך:
*על איזו "בחירה" אתה מדבר?
*לא כ"כ מסכים לניסוח "באופן דטרמיניסטי". קודם כל יש גורמים נוספים שמשפיעים על הפעולות שהאדם יעשה בחייו - כל מה שהוא חווה וקולט. דבר שני, אני לא מתחייב לכך שאכן זה עובד לגמרי באופן דטרמיניסטי. ולבסוף - מה זה משנה?
*מה הקשר לאישיות? האישיות משתנה עם הזמן ומתפתחת. יש תקופות שהיא יותר יציבה ויש שלא.
אבל השורה התחתונה היא - למה להתעסק בנקודת המבט החיצונית? הרי זו נקודת מבט משוערת ותיאורטית. אני חי את נקודת המבט של השאיפה להכריע נכון, זו האמת, החובה והרצון הראשוניים.
---
עני_בפתח,
נקודת המבט שלך מעניינת ואכן אני מזהה קשר למועדון ווטו. יותר קל לי להבין את השפה שאתה משתמש בה מאשר שאר חברי המועדון. ההשקפה שלכם מזכירה לי את שפינוזה, מה שבודאי לא מפתיע אתכם.
באופן כללי ניראה לי שאני נמצא בקיצוניות ההפוכה להשקפתכם מבטלת-הרצון והבחירה. אבל האמת היא שיש לי הרגשה שאנחנו כל כך מנוגדים שבעצם אנחנו מסכימים... יתכן שזה עניין של מערכת מושגים. אולי אתם מעמידים את הכל על תפיסת עולם נכונה ואני מעמיד הכל על השאיפה להכריע נכון. אבל אצל שנינו יש את ה"נכון".
אבל עדיין אני לא סומך על מערכת המושגים שלכם. אתם אומר דברים שמאד חשודים בעיני. אתה מסביר "פעולה" כחיזוי העתיד. אני אומר הכל הפוך - הכל בחירה שלך, אתה אף פעם לא חוזה את העתיד רק בוחר הנחות לפעולה, והבחירה עצמה היא פעולה.
בינתיים לא אנסה להכנס לראש שלכם יותר מידי, אלא אמשיך בכיוון שלי ואדביק חלקים מן העבודה.
נשלח ב-30/10/2005 23:28
מבנה העבודה השתנה קצת מאז ההודעות האחרונות שכתבתי. כרגע העבודה נסתיימה כבר. אדביק קטע מן העבודה שממשיך מן המחלוקת בין ג'יימס לפראנקל. בפתיחה אני חוזר על קטע מסוף ציטוט 1 מן העבודה, תוך תיקונים.
ציטוט 3 מן העבודה החובה, הרצון, והטוב האובייקטיבי פראנקל מדבר על "רצון במשמעות", אך הוא הסביר את המשמעות הרצויה כהיענות לחובה להכריע נכון. כלומר שהאדם רוצה להיענות לחובה מסוימת. בהתאם לכך פראנקל קובע במקום אחר: "ה'חובה' קודמת מבחינה אונטולוגית לרצון". אני מוצא בכך ניגוד מסוים להשקפתו של ג'יימס, אשר מקדים דווקא את הרצוי לראוי:
The only possible reason there can be why any phenomenon ought to exist is that such a phenomenon actually is desired.
[...] we have learned what the words "good," "bad," and "obligation" severally mean. They mean no absolute natures, independent of personal support. They are objects of feeling and desire, which have no foothold or anchorage in Being, apart from the existence of actually living minds.
<מתוך The Moral Philosopher and the Moral Life>
ה"ויכוח" בין ג'יימס לפראנקל הוא לגבי מובן המושגים של חובה ורצון. האם אפשר להבין חובה בלי מושג הרצון? לא, אומר ג'יימס - חובה מבוססת על מימוש רצון של מישהו. האם אפשר להבין רצון של אדם ללא מושג החובה? לא, אומר פראנקל. אמנם הטענות של פראנקל ושל ג'יימס אינן סותרות זו את זו במפורש, אולם אי אפשר לאמץ את שתיהן כיוון שאז ניקלע לרגרסיה אינסופית.
אני מוצא את שתי האינטואיציות משכנעות. בעיית ביצה ותרנגולת זו איננה נראית לי כמשחק מילים אלא כבעיה מהותית. אני חש שהפתרון של ג'יימס מקובל יותר בקרב האנשים מסביבי. אולם אני סבור שבסופו של דבר, הצדק עם פראנקל. אני בספק אם אוכל כאן לשכנע מישהו שמזדהה עם עמדתו של ג'יימס, אבל אנסה לפחות להסביר כיצד נראים הדברים מנקודת המבט שלי. כאמור, אציג את השקפתי כפרשנות אפשרית לתיאוריה של פראנקל.
ראשית אני מציע להעביר את הויכוח למונחים אחרים. הבה נגדיר טוב אובייקטיבי כטוב בלתי תלוי ברציות של האדם. מושגיו של פראנקל חובה ונכונות הם מושגים שמניחים או מבטאים טוב אובייקטיבי. כנגד זאת אציב את המושג טוב סובייקטיבי, מושא של רצון של מישהו.
ג'יימס תוקף את העמדה שיש מובן לטוב אובייקטיבי שאיננו נובע מטוב סובייקטיבי. אך לדעתי, למושג של "טוב" אובייקטיבי, שאיננו נובע מרציה של מישהו, אכן יש מובן, אם כי מובן מסוג מיוחד. אמנם איננו יכולים להחיל עליו סיבתיות, איננו מסוגלים להסביר מדוע הוא טוב. איננו מסוגלים להזדהות עם הטוב הזה כמו שאנו מזדהים עם הטוב הסובייקטיבי. בעיה זו חושפת את גבול התודעה, גבול ההבנה שלנו. הטוב האובייקטיבי נמצא בגבול התודעה. כמו האופק, אנו יכולים להביט בו רק מכיוון אחד, רק כגבול של תחום ראייתנו. ככל שננסה לעבור אותו, הוא יתרחק; לכן יש לוותר על הניסיון ללכת מעבר לו. אפשר לוותר על הניסיון ללכת מעבר לו. אי אפשר לוותר על עצם קיומו, כפי שג'יימס מנסה לעשות.
אני סבור שהטוב האובייקטיבי הוא מושג טרנסצנדנטאלי שכלול במושג של "החובה להכריע נכון". יתכן שהמונח שלי של הטוב האובייקטיבי תואם למונח של פראנקל "משמעות עליונה":
<ציטוט> על פי הטרנסצנדנטליות של עמנואל קנט, [...] אם יורשה לי, לצרכים דידקטיים לפשט את הדברים פישוט יתר, האדם אינו יכול לחוש באמת דברים מבלי שיחוש אותם בחלל ובזמן ומבלי שייחס להם את מושגי הסיבה והמסובב. עד כאן קנט. ואני טוען, כי האדם לא יכול כלל לנקוף אצבע אילולא היה חדור אמון בסיסי, עד עצם קיומו ונבכי הווייתו, במשמעות עליונה. בלעדיו היה עליו לחדול לנשום. גם אדם ששם קץ לחייו חייב להיות משוכנע שיש פשר להתאבדות.
ועל כן, אמון במשמעות ואמונה בהוויה, רדומים ככל שיהיו, הם טרנסצנדנטליים, ועל כן הכרחיים. אי אפשר למוחקם. <סוף ציטוט> <השאיפה למשמעות, 179>
אפשר לחזק את הקביעה שהמשמעות העליונה של פראנקל תואמת למונח של טוב אובייקטיבי גם בעזרת העובדה ששניהם נשגבים מהבנה. תיארתי את המושג של טוב אובייקטיבי כמושג גבולי שאיננו ניתן להבנה מלאה מעצם טבעו. אי אפשר להבין למה התוכן המסוים של הטוב האובייקטיבי הוא טוב. אני סבור שמאפיין זה נכון גם לגבי המשמעות העליונה של פראנקל - פראנקל טוען שהכרחי שהיא נשגבת מהבנתנו:
This ultimate meaning necessarily exceeds and surpasses the finite intellectual capacities of man; in logotherapy, we speak in this context of a super-meaning. What is demanded of man is not, as some existential philosophers teach, to endure the meaninglessness of life but rather to bear his incapacity to grasp its unconditional meaningfulness in rational terms. Logos is deeper than logic. <Man's search for meaning, 122>
הבה נחזור למחלוקת בין פראנקל לג'יימס, שאותה הצגתי במושגים של טוב אובייקטיבי מול טוב סובייקטיבי. אמשיך להסביר מדוע אני בצד של פראנקל. אפשר לומר שאינני יכול להבין את חיי המעשה שלי בלעדי המושג של טוב אובייקטיבי. לפי העמדה של ג'יימס, אפשר להבין את הטוב האובייקטיבי כטוב סובייקטיבי של מישהו אחר, מושא רציה שלו. אינני מקבל זאת. אני יכול להבין את חייו ורציותיו של מישהו אחר רק על בסיס ההבנה שלי את חיי; ולכן אינני יכול להבין גם רציה של מישהו אחר ללא המושג של טוב אובייקטיבי.
בנוסף, אינני מוצא שום רציה כראויה מעצם קיומה כפי שאומר ג'יימס:
Take any demand however slight, which any creature, however weak, may make. Ought it not, for its own sake, to be satisfied?
אינני רואה מדוע חובה עלי לממש רציה שלי או של מישהו אחר רק משום שהיא קיימת אצל אחד מאיתנו. היא יכולה בהחלט להיות בלתי ראויה. ג'יימס מתייחס גם לאפשרות שאותו "מישהו אחר" שרצייתו הופכת לחובתי, הוא אלוהים. אם מדובר באל שאני יכול להבין, שרציה שלו היא כמו רציה של אדם, מה שאמרתי לגבי רציה של מישהו אחר נכון גם לגביה – היא איננה ראויה מעצם קיומה. אפשר לטעון שמדובר ברציה אלוהית ששונה מרציה אנושית (ג'יימס איננו משתמש בטענה זו), ולכן היא ראויה מעצם טבעה. אם כך, התיאור שלה כרציה אלוהית איננו תורם לי להבינה. מספיק לומר שהיא טוב אובייקטיבי. הניסיון להסבירה כרציה אלוהית דומה בעיני לניסיון ללכת מעבר לאופק.
מעניין לציין שלמרות ההבדלים שציינתי ג'יימס ופראנקל מביעים השקפה אישית דומה בעניין המשמעות הנשגבת מבינתנו. שניהם השתמשו ביחס בין בע"ח לבני אדם כמשל להסביר את היחס בין בני אדם לעל-אנושי – כמו שהחיות לא יכולות להבין את משמעות פעילותם בחיינו, אנו לא יכולים להבין את משמעות פעילותנו במימד על-אנושי ששניהם האמינו בקיומו. אמונתו האישית של ג'יימס יכולה להיות מוסברת באמצעות השערה מסוימת שיש לי לגבי אישיותו של ג'יימס. השערתי היא שבאופן אישי ג'יימס היה מאד מודע לרצייתו להיענות לחובה להכריע נכון. זה מסביר את החשיבות שיש אצלו למוסריות, לחופש הפעולה, ואף את הרליגיוזיות שלו. מודעות זו הביאה אותו להאמין במימד על-אנושי שאיננו יכולים להבין, ולהתייחס באופן חיובי להנחה ששם גם מקור החובות שלנו.
אך בניגוד לפראנקל, ג'יימס ראה את הרציה להיענות לחובה להכריע נכון כרציה אישית שלו, אחת מיני רבות, שווה בין שוות. כך גם התייחס לרליגיוזיות שלו (ראה פרק 2), אשר לדעתי מהווה ביטוי של הרציה להיענות לחובה להכריע נכון. רציה זו נתפסה אצלו כעובדה קונטינגנטית. הביקורת העיקרית שלי על ג'יימס הינה שלא הבין שלרציה להיענות לחובה להכריע נכון יש מעמד מכונן בתפיסת חיי המעשה. מעמדה המכונן בא לידי ביטוי בכך שכל המושגים הכלולים בה הם טרנסצנדנטאליים, הבנת חיי המעשה שלנו תלויה בהם. עד כה דיברתי רק על הטוב האובייקטיבי כמושג טרנסצנדנטאלי שכלול ברציה להיענות לחובה להכריע נכון, אולם בהמשך אציג מודל שלם שכלול בה. מעתה אקצר ואקרא לרציה זו השאיפה להכריע נכון.
נכספה נפשי: לא טענתי שיש סיבה להכריע נכון; אני מוכן לקבל שהרצון להכריע נכון נוצר באופן ספונטני. עדיין, הוא נוצר בנקודת זמן מסויימת. אולי זה לא חשוב לצורך העבודה שלך, אבל מכיוון שאתה טוען שהרצון הזה הוא האישיות, זה מעניין להשוות אותו לתיאוריות אחרות על האישיות, ולכן מעניין לדעת מתי הוא נוצר.
שאלה מעניינת נוספת היא: ממה נובעים ההבדלים בין בני האדם? מדוע אנשים שונים עושים מעשים שונים? אם הרצון להכריע נכון קיים אצל כל אחד ואחד - האם המעשים השונים נובעים רק מתכונות תורשתיות ומתנאי הסביבה?
זה מתקשר לשאלת האחריות המוסרית: אם ההבדלים בין בני האדם נובעים רק מגורמים שאין להם שליטה עליהם (תורשה וסביבה) - מה ההצדקה להטיל על אדם את האחריות המוסרית לפעולותיו?
(התשובה שלי הייתה שאין לכך חשיבות, כי ע"פ התורה האחריות הפלילית נקבעת לפי התהליך ולא דווקא לפי הגורם הראשוני:
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1641799 )
תוקן על ידי - אראלסגל - 10/11/2005 21:42:23
נשלח ב-16/11/2005 17:56
אראלסגל,
אכן אתה שואל שאלות שונות ממה שאני מתמקד בו. השאלות הללו עוסקות בעיקר באדם כמשהו שאנו מסתכלים עליו מבחוץ, ולא בחיי כפי שאני מכיר אותם ומתמודד איתם מבפנים.
בכל זאת אתייחס לכך:
* אני לא יודע מה יוצר את הרצון להכריע נכון, ומתי הוא מתחיל. אני לא אומר שהרצון להכריע נכון נוצר באופן ספונטאני, כי אני לא בטוח שאמירה זו עוזרת להבין משהו לגביו.
* אני לא יודע אם יש טעם או אין טעם לומר שלתינוק שנולד יש רצון להכריע נכון, וכן לגבי בע"ח. מאמירה זו אתה יכול להבין כמה אין לי תשובה לשאלה שלך. האם לך יש תשובה להציע עליה?
* יתכן שאנשים שונים עושים מעשים שונים רק בגלל הקלט השונה שהם נחשפו אליו, קלט שאנו בד"כ מסבירים כנגרם מתנאי הסביבה ותכונות הגוף, בדומה לדבריך.
* אני לא רואה בינתיים איך התיאוריה שלי עוזרת בשאלת האחריות המוסרית וההענשה. לגבי איך שאני שופט את עצמי, אני חושב שכל חטא מקורו בטעות, כמו שאומר סוקראטס - אי אפשר לעשות רע בכוונה. אני חושב שאין טעם לכעוס על עצמי על העבר. במקום זאת אני צריך לבחור את המהלכים בהווה אשר ימנעו את אותן טעויות בעתיד.
נשלח ב-16/11/2005 20:00
"האם לך יש תשובה להציע עליה?" - בעיניי האישיות אינה זהה עם רצון אחד מסויים, אלא היא מורכבת מאוסף של רצונות שונים שנוצרים בזמנים שונים, החל מהרגע שהאדם נוצר (נראה לי שכתבת שזוהי דעתו של ג'יימס).
זה גם די מתאים לחוויה האישית שלי, שיש לי רצונות שונים באותו זמן, והם נאלצים להסכים ביניהם בגלל שהם נמצאים באותו גוף (בדומה לשרים בממשלה, שצריכים להחליט בהצבעה על אופן הפעולה הרצוי של הממשלה).
למעלה כתבת שכל אותם רצונות שונים למעשה נובעים מרצון אחד - האם אתה יכול לחזק טענה זו?
). אולם טענתו של פראנקל ושלי פולשת בחוצפה לבלתי-מודע שלהם ואומרת שהשאיפה הזו מניעה אותם באופן נסתר. החוצפה האישית שלי כוללת גם את ההנחה שאני הבנתי את עצמי יותר טוב מהם, כיוון שהשקפתי מבוססת בראש ובראשונה על אינטרוספקציה. וכמובן שאני מניח את ההנחה שיכולה להיות מוטעית, שהטבע הרצוני שלי הוא כמו זה שלהם.
