|
|
| נשלח ב-31/8/2002 23:05 |
 |
| |
בתורה כתוב שהוא יום זיכרון, שבתון, תרועה בראשון לשביעי.
זאת אומרת שהתורה מצווה על הפסקה של שביתה המוכרזת על ידי הודעת תרועה, שמטרתה לקבוע עצירה בזיכרון.
מאחר ונאמר שתתקיים בראשון לשביעי ללא אזכור סיבה, משמע שזה מובן מאליו.
חודש תשרי הרי הוא חודש המעבר של השנה המתבטאת בחקלאות, סוף האסיף ותחילת הזרע - ראה ב"מ ק"ו:[מלבד איזון היום והלילה החוזר גם בניסן].
נמצאת העצירה הטבעית בראשון לשביעי הוא ראש מעגל השנה, דהיינו שבראשון לחודש מעבר השנה, מודיעים שמתחילה כעת שנה חדשה.
מאחר וזהו ראש השנה, טבעי לערוך בו חשבון לשנת תקציב חדשה. לעם המיועד למוסר, הרי זה גם זמן להחלטות מתחדשות בתחום ההתקדמות המוסרית. [כך עושים גם הגויים בראשון לינואר ולא תהא פונדקית כשפחה!]
ראש השנה נמשך עד העשור לחודש [באזכור היחיד של ראש השנה בתנ"ך, יחזקאל מ' א', נקרא יוה"כ ראש השנה].
אימרה ששמעתי היום על שפעם באלול היתה תחושה שעומדים להילקח לגרדום. שההבדל היום אינו שלא מחשיבים את יום הדין כגרדום, אלא שהיום גם אם אומרים לאדם שמחרתיים יילקח לגרדום, תהיה תגובתו, "טוב בסדר".
תוקן על ידי - ווטו1 - 9/1/2002 9:00:58 AM
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2002 09:19 |
|
| |
לקראת השנה, סולחים!
האם נכון לסלוח גם לנעשה לקרובינו? היוכל אדם לסלוח על הנעשה לבת/בן זוגו, להוריו, לילדיו, לרבו ולתלמידו? הראוי להיות סלחן על חשבונם?
הרי לכן יש לאהוב את זוגתו יותר מגופו, כי על גופו יש לו זכות וויתור.
מתבאר ברמב"ם הלכות ת"ת [ראה חי' רי"ז] שכבוד תלמיד חכם הנמשך מפני כבוד התורה המיוצגת בו, אין פירושו שהכבוד הזה הוא כבוד התורה, אלא שכבודו האישי של התלמיד חכם, מקבל לגיטימציה עצמאית מפני היותו תלמיד חכם.
אותו הדבר לגבי קרובי הנפגע, גם אם הוא מוחל על הנעשה לו, קרוביו שהנפגע הוא חלק [מורחב] של אישיותם, אינם יכולים למחול על הנעשה לו. וצ"ע.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2002 09:39 |
|
| |
נזקי נפש כנזקי ממון.
בנזקי ממון בודקים אם הפגיעה בניזק המרכזי כללה נזקים נוספים שבאו ישירות ממעשה הנזק. אם כן- הרי שכל בני המעגל הרחב הם בגדר 'ניזק'.
אולם אם הפגיעה במעגל הרחב לא היתה אלא תוצאה של הפגיעה בניזק המרכזי, הרי שהשאר זה 'גרמא' ופטור.
בנזקי נפש יש יתרון נוסף: אם כל פגיעתם של הסובבים אינה אלא מכח פגיעתו של הניזק המרכזי, במקרה שהוא מוחל בטלה הסיבה ויתבטל גם המסובב. 'מכח ראשון קאתו, ואין לו לשני אלא מה שנפגע הראשון'.
(לומד'ס ב'בין אדם לחבירו' גם הוא לומד'ס...)
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2002 16:07 |
|
| |
אקדמל
אם לומדס, אז לומדס.
הרי מכוח אבוה דאבא קאתינא יש גם בלי דין משמוש, אם כן מי שביזה את אשתך שכגופך, ביזה גם אותך וגם אם היא תמחול, איני חושב שאתה גם תמחול ואם כן, אוח איזה בעל אתה?!
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2002 21:35 |
|
| |
ועדיין בדידי קאימנא,
'מה מכר ראשון לשני...?
וכי תימא, מה שהתבזתה אשה התבזה בעלה?
בטל דבר - בטלה אהבה, בטל בזיון - בטלה מריבה.
'אשתו כגופו' אמרו חכמים, אך לא גופו ממש. (מלבד אם תאמר דבת ק' כבת כ"ף, ככף הדמיון הטובה עליך...)
כל פטטיא בישין ופטטיא דאורייתא טבין.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2002 15:22 |
|
| |
אם תצדק מה תתן לו.
ברור שאין להשם 'צורך' בהמלכתנו. אם כי קשה לרדת לדעת חז"ל או מי שתיקן את במלכויות, אבל ניתן למצוא בנוהג נקודה אובייקטיבית עצמית גם ללא קבלת דינו של המלך.
הוזכר למעלה שתחילת שנה זה זמן לערוך חשבונות ותוכניות. אם כל חיינו המוסריים תלויים בהוראתו של מלך, הרי מן הראוי שבפתיחת השנה נחדש בדעתנו ובלבנו את קבלת עול מלכות שמיים. כמו שבליל פסח יש שחזור יציאת מצרים הנמשכת להיזכר בכל יום מימות השנה, כך בראש השנה יש קבלת מלכות שמיים הנמשכת להתקבל בכל ימות השנה.
בעצם, זה דומה ליום הצבעה בבחירות. אלא שבמקרה הזה המטרה היא למען נהפוך אנחנו חלק ממקבלי המלוכה ולא בגלל שיש סיכוי כביכול למנהיג אופוזיציה.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2002 08:44 |
|
| |
צירוף אשכול שהיה: "יום הדין"
קלונימוס:
אפפוני חבלי מוות ומצרי שאול מצאוני...
ישבתי היום ולמדתי את המשנה במסכת ראש-השנה "בארבעה פרקים העולם נידון" ואם כי משנתי איננה סדורה התעוררו אצלי מספר שאלות הקשורות לקיום האקזיסטנציאליסטי שלי.
בגמרא שם יש מחלוקת האם נידונים פעם בשנה, כל יום או כל רגע, ובהקשר זה נתעוררו בפני כמה שאלות.
ראשית, אולי אין מחלוקת, הלכה למעשה, אולי יש פה מודל המצוי בעולם ההלכתי-הגותי מודל לפיו "בכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ויחד עם זאת פעם בשנה חוגגים את חג הפסח. כנ"ל, אולי נאפשר לומר כי בכל יום ויום יש דין וחשבון נפש ובנוסף פעם בשנה יש את "יום הדין". מה המשמעות של מציאות כזו מבחינת החוויה הדתית.
שנית, אחד הפסוקים שבאים להוכיח את עובדת היות יום הדין ריטואל החוזר על עצמו מדי יום הוא פסוק מאיוב "ותפקדנו לבקרים" אבל מעיון באיוב נראה שאיוב אומר משהו אחר. רוברט קובר מדבר על "נרטיביות ונומוס" ועל הנרטיביות שמעצבת, מכוננת ומגדירה את כלל ההתנהגות ואכן נראה פה שברור שיש יום הדין ואף שמדובר בחוויה חיובית. האמנם?! איוב שואל:
"מאסתי לא לעולם אחיה
חדל ממני כי הבל ימי
מה אנוש כי תגדלנו
וכי תשית אליו לבך
ותפקדנו לבקרים
לרגעים תבחננו
כמה לא תשעה ממני
לא תרפני עד בלעי רקי
חטאתי מה אפעל לך נצר האדם
למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא
ומה לא תשא פשעי ותעביר עוני
כי עתה לעפר אשכב ושיחרתני ואינני"
האם חווית יום הדין היא חוויה משחררת או מדכאת?
קרליבך מספר בשם ר' ישראל מרוז'ין על אותו אחד שפגש את אהבת חייו שנתנה לו את מספר הטלפון שלה אך המספר עף מידיו והבחור מתחיל לרדוף אחרי הפתק. ברדיפותיו הוא עשה אי אילו פשעים שגררוהו לבית המשפט ובבתי המשפט אורו עיניו השופטת היא אהובת ליבו והוא אומר לא אכפת לי מה תשפטי העיקר שזכיתי להיות במחיצתך...
האומנם?! האם חווית יום הדין מקרבת אותנו לרבש"ע או דווקא מרחיקה?
בוגיעלון:
שאלת חכם - חצי תשובה!
אמרת קרליבך (המזכירה אמרה על שמחה בתשעה באב, כי ההיות באבל מבטא קשר עם שמתאבלים עליו), בעצם עונה על שאלתך. לפיה, איכות החוויה הדתית של יום הדין תלויה אם הקשר עם השופט, הוא רומנטי או כפייתי.
ניתן לחשוב כי המשקיף על הא-ל כמסתתר בשפריר חביון משגיח מן החלונות ומציץ מהחרכים, ועל הריטואליה כהתקשרות אמוציונלית, יראה ביום הדין תקשורת רומנטית עם א-לוהיו. מאידך, כאשר ישים לב שהליכות יום הדין הן חובה המוטלת על ידי המסה החברתית, יבחין כי זה לא בדיוק דומה ליוזמה העצמית של ריצה אחר פתק עם מספר הטלפון של האהובה.
לעומת זאת, הרואה בריטואליה רק מתן חובה דתית למוסר, יקח את מושג יום הדין בפרופורציה נכונה. ככל שיראה במוסריות התקרבות להווה, כך תהיה גישתו ליום הדין הממקד במוסריות, רומנטית יותר.
קונילמל7:
בוגי
כתבת שהריטואלים נותנים 'חובה דתית למוסר'. לפי התפיסה הרווחת וסביר שהתפיסה העתיקה לא היתה אחרת, שכאשר אדם עוסק בריטואליות, אין לו שום עסק עם המוסר האנושי. הוא פשוט מסדר את העניינים שלו עם אלוקיו.
בוגיעלון:
קונילמל, זה לא כל כך משנה מה היתה התפיסה על ריטואלי הדת, אלא מה משמעותם עבורנו ועל כך דובר באורך וברוחב בפורום.
הרי בכדי לנהל אורח חיים חיובי (קריטריון החיוביות: יושר/מוסר - ראה ארכיוני הפורום), דרושה משמעת עצמית.
לכך, יש צורך בדרמטיזציה של המוסריות, אם בהאלהת אישיות מצווה או בתמריצים של שכר ועונש. זהו פירושו של 'חובה דתית'. הדרמטיזציה שבדת, מאזנת את חוסר הרגישות למוסר.
הבעיה היא שהטפל הפך לעיקר. עיקרון יום הדין האמור להיות יום עצירה להתבוננות ותכנון שנתי, נהיה ליום התגוננות מרודנות בדיונית וכו' וכו'.
***********
ישנם אולי כאלו שירצו לפתוח אשכול מיוחד לברכות "שנה טובה" הדדיות. אישית אני מעדיף להשתמש ב"הצנע לכת" באשכול זה.
בכן אודה לא-ל לבב חוקר על ההישג הנפלא שהזדמן לנו בפורום הזה שנוצר ממש ב"היסח הדעת". ואתפללה שנוכל הלאה להיות במה לקידוש שמו באמת ובתמים ללא הסוואות וללא טומאת שיעבוד הדעת לשום בשר ודם אלא להווה אחד, ברוך הוא. "יהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל".
תודה לכל הידידים, לכל המשתתפים ולכל התורמים המגוונים ברקע, בסביבה ובהשקפה. איך נאה לראות פורום שנקודתו המאחדת היא בקשת האמת האובייקטיבית ההווייתית ולאו דווקא ה"אמת שלי"!
ברכת שנה טובה, שימלא השם את כל משאלות לבותיכם הטהורים. [ראוי היה להזכיר את שם כל אחד ואחד, אך "דעו נא רבותיי כי אי אפשר לפורטם, כי ברוך השם רבים הם".]
תוקן על ידי - עצכח - 27/03/2006 9:00:28
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2002 17:07 |
|
| |
שנה טובה ומתוקה לכל משפחת 'עצור כאן חושבים' ולכל משפחות בית ישראל. שנת שלווה ונחת בכל תחומי החיים.
מתנצלת על שעשיתי ועל שלא עשיתי. מתנצלת שלאחרונה השתתפתי פחות. עסוקה הייתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2002 19:11 |
|
| |
"שנה טובה ומתוקנת" לכולם, כוח"ט וכט"ס.
קוני,
לא שכחתי, אנחנו נתגבש בקרוב, וזה כמובן יהיה כרוך ב'אאוטינג' מבוקר.
תוקן על ידי - אקדמאי - 9/5/2002 7:13:27 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2002 19:59 |
|
| |
שנה טובה ומבורכת
לכל באי שער קדושית,
לכל משתתפי הפורום,
לכל הצופים בבית,
לכל אלה שימלאו את בתי הכנסיות בהמוניהם,
ולכל אלה שלא,
ושנה טובה במיוחד לרציו.
תשאלו למה?
למה לא?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/9/2002 00:29 |
|
| |
תודה אצת, למה לא?
בכן שנה טובה לכולם, שנת בחינת רצון הא-ל ועשייתו, שנת אחדות ואהבה, בה יטו כולם שכם אחד לעבדו. שנת גאולת הנפש והגוף. יימלאו כל משאלות לבכם-לבנו לטובה,
מאחלים, רציו ומשפחתו.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/9/2002 13:38 |
|
| |
שנה טובה ומבורכת לכל ידידי ורעי
חברי הפורום ומבקריו
שנת שלום
שנת תשובה
שנת אמת
שנת שמחה, אהבה וחיוך (ותודה לאני על הרעיון).
ה' ימלא כל משאלות לבכם לטובה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/9/2002 19:16 |
|
| |
התלוויתי בחג לרב שהחליט לא ללכת לתשליך במקום שהמנהג הוא לזרוק לחם לים. לפני כמה שנים הייתי אתו והוא היה היחיד שהלך מרחק של עשרים דקות תחת גשם זועף עד הים לתשליך.
שאלתי אותו על הסתירה לכאורה? הוא ענה שאז חשד בעצמו שאינו הולך מפני העצלות, לכן התאמץ, אבל עכשיו שזה היה קרוב, לכן רק חשש שהמנהג יזיק לו יותר מאשר יועיל 
|
|
|
|
|
