"לומדעס" בהבנת מהות המצוות

מועדים לשמחה

אני מקווה שתסלחו לי על עקיפת חלק מהדיון הפרטני על סוגיות ספציפיות שעלו כאן באשכול, ואגש ישר לסיבות שלדעתי מונעות את הלימוד בצורה של לומדעס על טעמי המצוות ומהותם.

בלימוד ההלכתי/ישיבתי השליטה על מפתחות התורה נמצאות בידי אנשים שאו אגרו המון ידע תורני, או שהם בעלי סברא שנקנתה מתוך לימוד מעמיק בשיטת ההגיון הישיבתי.

אבל בלימוד של טעמים ומהויות המפתח להבנה מצריך גם ידע שאינו רק תורני (אם ההנחה הזאת אינה ברורה אפשר להביא הרבה דוגמאות ואכמ"ל) אלא גם דורשת הבנה בעולם - קרי פסיכולוגיה פילוסופיה ושאר הוויות העולם, ולכן השליטה על מפתחות התורה תתערר מידי ה"צדיקים" כיוון שבהרבה פעמים האדם האמון על הלימוד התורני בלבד יצטרך לשאול ולברר פרטים וסברות אצל אנשי העולם הגדול, ובעיה נוספת שתתעורר בעקבות זה שמעמד ההלכה והחינוך למשמעת תתערר - כיוון שבמקום שיש פתיחות לחכמות זרות קשה לשמור גם על המעשים.

זו דעתי מזה שנים אשמח לשמוע הערות והלוואי שאני טועה..

זכורני איך שבזמן לימודי בישיבה, הייתי מביא לרב תשובות על שאלות, על פי טעמם של מצוות, טעמה של המצווה כך ולכן הדין שנכתב כאן הוא כך, והרב היה חוזר ואומר לי, דע לך שאין אנו קובעים הלכות על פי טעמי המצוות, ואז נקבע הדבר בדעתי, שכך הוא דרך לימודם של חז"ל את התורה.

מי שעדין לבו נוקפו שמא הרב טעה בדבריו, מוזמן להזכר בביטוי, גזירת הכתוב, כך שחז"ל לאורך כל התלמוד התייחסו למצוות כגזרות הכתוב, והם מעולם לא דנו על ביאורי המצוות על פי טעמיהם, אלא המצוות התבארו על פי ביאור המילים וכו'.

זאת היא עיקר שיטתם של חז"ל, אפשר להוכיח שבזמן המקרא היתה שיטת לימוד אחרת, ואז הם למדו את המצוות על פי טעמיהם, ההוכחה היא מנישואיה של רות לבועז (לא יבוא עמוני + עמונית, אלא אם באה לבדה בלי משפחתה, כי לא אסרה תורה אלא על משפחות שלמות שעברו לגור בארץ, וע"י ההיבדלות מהם יזכר מה שעשו אבותיהם הקדמונים, אבל על בודדים שבאו לא הקפידה תורה), אבל כעת אנו עוסקים בדעת חז"ל, כך שבמחיצתם אין בכלל מקום לדבר על טעמי המצוות כמבארים את מצוות ה'.

חז"ל פתחו שיטת לימוד זו, כי מי יערוב לנו שנכוון לדעתו של אל דעות, ומנין לנו שאנו יודעים את הטעם הנכון של המצוה, ואולי אנו משבשים את הטעם ובעקבותיו את הבנת המצוה, ולכן הם החליטו לבאר את המצוות על פי המילים שנכתבו בתורה, ומעולם לא נמצא בחז"ל על מצוה ממצות התורה, שנשנה את המצוה בעקבות הטעם שלה.

דרום חוקר,

הערה יש לי, רק על ה"הוכחה" כביכול שהבאת ממגילת רות - אם אתה מחפש הוכחה לדרישת טעמי המצוות (או לכל עניין אחר, למעשה) במקרא עצמו, אין זו שיטה נכונה, לטעמי, להחיל קריאה וניתוח "חז"ליים", שאינם פנימיים למקרא עצמו. מגילת רות אינה מתעסקת בנושא ה"לא יבוא עמוני" מבחינה חוקית/הלכתית. אם יש לה מה לומר על החוק הנ"ל, היא מביעה זאת בדרכים ספרותיות, ולא באופן של ניתוח הלכתי כזה או אחר. אתה רשאי כמובן לנסות ולהבין דבר מתוך דבר, לנתח את סיפור המגילה בכלי החשיבה ההלכתית שהנחילו לך חז"ל וכד', אבל לומר שזהו פשט הדברים, ושיש לך הוכחה "ביד", נדמה לי מעט מוגזם...

דרו"ח

ראה נא עמוד קודם, (שם תמצא מחז"ל שדנו ואף שינו הלכה על פי טעם הדברים).

אמשלום היקרה

אני מסכים איתך בכל דברייך, את צודקת בהחלט שההוכחה שלי היא ע"י הבנת דבר מתוך דבר, וכמובן יש מקום לחולק לדחות את דברי, ועל פי זה אין בדברי בכלל הוכחה.

אבל מכיוון שהאשכול עוסק בטעמי המצוות, ובהוצאת הלכות על פי הטעם, ומכיוון שדברי גם עוסקים בטעמי המצוות ובהוצאת הלכות על פי הטעם, נבאר את הדברים.

הדברים נתבארו בקישור הבא
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1413056

ונבאר עתה את עיקרם של הדברים בקיצור נמרץ

ותחילה הפסוקים בספר דברים
כג,ד לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל יְהוָה: גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד-עוֹלָם. כג,ה עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם--לְקַלְלֶךָּ. כג,ו וְלֹא-אָבָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ אֶל-בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת-הַקְּלָלָה, לִבְרָכָה: כִּי אֲהֵבְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. כג,ז לֹא-תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם, וְטֹבָתָם, כָּל-יָמֶיךָ, לְעוֹלָם.

מי שמתרשם מהפרשה, הרי שהיא באה להבדיל את העמונים והמואבים מקהל ישראל, ובכך (מחמת בדילותם) ידעו הכל שהדבר הוא מחמת מנהגי האכזריות של אבותיהם הקדמונים, ואין לו לאדם לנהוג במנהגי אכזריות כלפי רעהו.

כעת נצייר לעצמנו, משפחה מואבית על נשיה בניה ובנותיה וטפה, שעברו את הגבול והתישבו באחד מהרי יהודה, הרי שהתורה מצווה עלינו לפרוש מהם, ובכך כאשר הם יהיו מובדלים מקהל ישראל, ידעו הכל שהדבר הוא מחמת מנהגי האכזריות של אבותיהם.

נחשוב קצת, וכי רק מהבנים של אותה משפחה צריך לפרוש או שמא גם הבנות שלהם אסורות לבוא בקהת ישראל?
והתשובה, ברור שגם הבנות אסורות לבוא בקהל ישראל, כי התורה רצתה ליצור ריחוק ובידול בינם לבין קהל ישראל, ואם נתיר להנשא עם בנותיהם, אם כן המשפחה בכלל לא מבודדת, אנו מתחתנים עמם, ודברי התורה בטלו, וגם טעמה נעלם ואיננו, ושוב לא יהיה ניכר ההבדלות מהמשפחה, ולא יוודע המסר של התורה "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים".

דברי מכוונים לשכל הישר, אבל כבר העירה אמשלום שיש הבנות אחרות במקרא, ולדעתם גם הבדלות מהבנים יש בה בכדי ליצור רושם של הבדלות, אבל מה אעשה שהבנה זו נראית לי מוטעת מיסודה, ומי שאומר אותה כנראה לא יודע הבדלות מהי.

כעת נמשיך לסיפור מגילת רות, שם אנו שומעים על נערה מואביה שבאה עם חמותה משדה מואב, ולבסוף היא נישאה לבועז, מחשובי בית לחם.

היכן היא ההבדלות? היכן הוא מסר התורה "על דבר ..."?

על כרחנו, שזקני בית לחם אשר בשער, ישבו ונמנו, שציווי התורה היה כאשר באה משפחה שלמה, אז יש טעם ליצור כלפיהם בידול, כי הם קבוצה, וזה מה שאסרה תורה, אבל כאשר באה נערה בודדה, שם בכלל לא התכוונה התורה לאסור, וכי בגלל מוצאה היא לא תבוא בקהל ישראל, והרי כוונותיה חיוביים, ולכן הם התירוה לבוא בקהל.

האמת היא שגם חז"ל הרגשו בהגיון שכתבתי, והם אמרו "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית", אלא שיש בדבריהם פספוס, דבריהם נאמרו כתירוץ טכני בעקבות הסיפור של מגילת רות, אבל כאשר העמקנו חקור אחר טעמו של ציווי התורה נוכחנו, שרק נערה בודדה או נער בודד מותרים לבוא בקהל, אבל כאשר באה משפחה שלמה, וכפי שהיה נהוג באותם ימים שהעולם היה מושתת על שבטיות ומשפחתיות, ועל זה דברה תורה, כי אז נאסר עלינו להנשא לכל אותה משפחה, בין לבנים ובין לבנות, ובכך יצרנו הבדלות מאותה משפחה מואבית, והמסר התורתי היה גלוי לעין כל.

ביום שנתגלה לי טעם זה שמחתי מאוד, כי זה נראה לי פשוטו של מקרא.

יהוסף

אני מסכים עמך, ברור שכשמבארים את המצוה על פי טעמה, אי אפשר לבאר מצוות עם טמינת הראש באדמה בלי הבנה, אבל תראה במקרה שכתבתי, כיצד ביארו מדוע מותר לרות לבוא בקהל, בגלל הטעם (כך נראה לי), ודבר זה בתקופת חז"ל כבר לא היה.

גם שלמה שאמר אני ארבה ולא אטה, לא ראה בדבר איסור, כי חוקי התורה היו נלמדים אצלם בצורה הגיונית, והם לא ראו את הדברים כגזירת הכתוב, כפי התפיסה של חז"ל בתלמוד, ולכך מכוונים דברי.

אני רואה שבקשתו של יהוסף להביא את דברי התוס' הרא"ש טרם נענתה. אז הנה דבריו:


תוספות הרא"ש על מסכת בבא מציעא דף צ/א
היתה אוכלת ומתרזת מהו - אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא לקמן בפרק המקבל דאמר אלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין אותה היינו משים דפשטיה דקרא משמע בין עניה בין עשירה, אבל הכא פשיטא דרחמנא לא אזהר אלא לטובתה של בהמה אי משום דמעלו לה אי משום דלא ליצטער:

דר"ח,

בלינק שהבאת (תודה!) כתבת -
...שבתקופת המקרא היו חוקי התורה ידועים לעם בטעמיהם, ולכן בכל מקום שטעם חוק התורה לא אקטואלי, כי אז לא החילו עליו את חוק התורה, לאחר תקופה כשנוצר נתק והעם לא ידעו את טעמי חוקי התורה, נהפכו חוקי התורה לגזירת הכתוב, ההתייחסות לחוקי התורה נהפכה להיות בצורה יבשה, ושוב לא ניתן לקבל פטור מחוק התורה מחמת שהטעם לא אקטואלי, וכפי שאמרנו, חוקי התורה נהפכו לגזירת הכתוב. כעת ננתח את המצב אצל רות המואבייה, היא נישאה למחלון באיסור, מחלון ומשפחתו עברו את הגבול למואב והיא נישאה אליו שם, אלימלך היה דמות מכובדת בבית לחם, לאחר זמן כשחזרה נעמי לבית לחם, אחת מכלותיה שבה עמה. כעת נחשוב, האם האיסור של עמוני ומואבי לבוא בקהל ה' תקף כלפיה, חז"ל חככו בדעתם, ואז אמרו "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית", אנו נדייק יותר בדבר ונאמר, והרי מדובר בנערה בודדה שבאה ממואב, היא הביעה נכונות לקיים את מצוות העם, האיסור של ביאת עמוני ומואבי נאמר כשבאו כמשפחה, אבל נערה בודדה בודאי לא כלפיה נכתב האיסור. וכפי איך שביארנו, בתקופת המקרא היו קרובים לחוקי התורה ולטעמיהם, ולכן במקרה שלפנינו שטעם המצוה איננו תקף, ואין טעם לנדות נערה זו, כי אז היא מותרת להינשא. כאמור רק בכזה מקרה מותר לשאת מואבייה, אבל משפחה שלמה שבאה ממואב, אסורים לבוא בקהל בין הזכרים ובין הנקבות של המשפחה.

לענ"ד, משהו שגוי במתודה שלך - אתה מניח הנחות יסוד רבות, שאינך מבסס (מנין לך, למשל, "שבתקופת המקרא היו חוקי התורה ידועים לעם בטעמיהם, ולכן בכל מקום שטעם חוק התורה לא אקטואלי, כי אז לא החילו עליו את חוק התורה"?), ואשר ע"י הסתמכותך עליהן אתה מפתח הנחות נוספות, בעלות בסיס רעוע במקרה הטוב.
אתה מנסה ללמוד על טעם החוק ("לא יבוא עמוני ומואבי" במקרה ספציפי זה) מסיפור מאוחר בהרבה לנוסח החוק, שאינו בהכרח מחוייב לו (וגם אם נניח שכן, קשה להתעלם מכך שהוא מתפלמס עימו עמוקות). מכיוון שאתה מניח מחוייבות וציות של הסיפור לחוק, אתה לומד ממנו את פרשנות לחוק, ומסיק כי זהו טעמא דקרא האמיתי. לכאורה, מעשה דרשנות לגיטימי אתה עושה, וכמי שאוהבת דרשנות ומעריכה את אלה המסוגלים לעשותה היטב, הייתי שמחה להנות מדבריך. אולם, למעשה, אינך טוען למדרש יצירתי, אלא לגילוי האמת המוחלטת שבבסיס חוק התורה (למשל, ש"לא יבוא עמוני ומואבי" מדבר על משפחות ולא על יחידים). בכך, לענ"ד, יש טעם גדול לפגם (לפחות ברמה המתודולוגית, אם לא ברמה הערכית).

בן איש

תודה רבה, לשונו אולי קצת קשה להכיל הנ"ל בדבריו, אך להבין כפשוטו נראה ק' עוד יותר.


דרום חוקר

בהודעה הקודמת כתבת שחז"ל פירשו ופסקו אך לאור דיוקי וביאורי מילים.

ראה ב"מ צ' גבי חסימת שור בדישו, הדיון בטעם והנפק"מ

ראה בסנהדרין מ"ו לגבי רובע בהמה בשגגה, הגמ' דנה בטעם ה"קלון" שבהריגת הבהמה

שם נ"ה גבי קבורה "אם משום כפרה או משום ביזיון" ונפק"מ כשציווה שלא לקבור.

ריש ב"מ "מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע" והנפק"מ

ובשני מב"מ שם למדו צער בעלי חיים מהבנת טעם עזוב תעזוב עמו

בתמורה ז' דברי רבא על טעם פסול בע"מ ונפק"מ למקדיש

ויש עוד כמה מפורשים, ומאות שאינם, ורוב דרשות חז"ל נסובים על מהות העניין וכל' תוס' "סברת הדרש".


בהודעתך השנייה נראה שאינך מדבר על הטעם הנשמע מדבריך בהודעה הראשונה.

לב העמק

דבריך ראויים לדון בהם בארוכה, אולי תפתח אשכול נוסף ע"כ?

יש לדון אם יש צורך ב"ידיעות" נוספות, או שמא בגישה מחשבתית רחבה יותר, ולא די בזו הניגשת במחשבת משפט מקומית.

תוקן על ידי - יהוסף - 21/10/2005 10:05:24

אמשלום היקרה

הגיע הזמן ללמוד את מצוות התורה בעמקות, לא רק תלמוד צריך ללמוד בעמקות, כי אם גם מקרא.

כעת הסכיתי ושמעי, אולי את חושבת שאני דורש דרשות, אבל אני מתכוון לישב את פשוטם של מקראות זה עם זה, לבלתי ידח מהם נדח.

הדברים נתבארו בלינק שציינתי, אבל כעת אכתוב את הנקודות הלוגיות שבנושא.

ידוע לכל קורא תנ"ך על נישואיו של שמשון המושיע עם בנות עזתיות, כמו כן גם שלמה מלכינו האדיר והנערץ הרבה לשאת נשים נכריות.

מכיוון שאנחנו מכירים את חומרת ההלכה בקבלת גרים, כי אז לא יעלה על הדעת בשום פנים ואופן, שנשיו הבוגדניות של שמשון עברו גיור כל שהוא, אני רוצה לדעת את שמו של הרב שקיבלם כגיורות (נא לרשום שם מלא), וגם אם קיבלם וכי אמירתם שוה משהו, והרי הם המשיכו לשתף פעולה עם בני עמם.

לא נראה לי שהם חשבו על קיום מצוה כל שהיא, אפילו על לא תרצח הם לא שמרו, אז דיני שבת בטח שלא היה אפשר לדבר איתם.

גם נשיו הנכבדות של שלמה מלכינו הנערץ, שהמשיכו לקטר לאלילים לאחר שהייתם בירושלים עיר הקודש, מעולם לא עברו תהליך גיור, ומי שחושב שהם גוירו מאמין בנמנעות.

מכיוון שכן, יקל עלנו להבין מדוע לא נזכר טקס גרות אצל רות, (אלא אם תגידי שאלהייך אלוהי הוא טקס גרות), המקרא תיאר את גודל העומר שקיבלה, והיכן ישנה וכיצד התקשטה, משום מה מוטיבים דתיים לא היו חביבים על כותב הסיפור, ואת טקס הגרות הוא מחה מהעולם, הדבר אומר דרשני, על כרחינו שגם היא לא עברה טקס גרות מעולם.

כעת, אם הבנתי נכונה, יבוא המקשה וישאל, היכן כל חכמי אותם דורות, וכי כל קדמוני האומה בני נידוי בועלי גויות???

על כרחינו שההלכה אז היתה שונה ממה שנמצא בידינו בעקבות חז"ל.

נמשיך להעמיק חקור במצוות התורה, אם כתוב בתורה שאדומי ומצרי יבואו דור שלישי בקהל ה', מאימתי נמנה 3 דורות, האם מטקס הגרות או מביאתם לארץ?
אם הוכחנו שלא היה אז טקס גרות, כי אז מביאתם לארץ, לאחר שקיבלום אנשי המקום וזקני השער, והמשפחה הצהירה שהיא מעוניינת לחיות עם ישראל בשלום, לאחר 3 דורות, כבר קלטו בניהם ממנהגי ישראל הכשרים, והם הותרו לבוא בקהל.

מה יהיה באותם 2 דורות ראשונים, האם רק הבנים יאסרו או גם הבנות?
ברור שגם הבנים גם הבנות יצטרכו להינשא ביניהם, או שיביאו נשים מהחוץ, מאדום ומצרים, ורק לאחר שיעברו 3 דורות, והם כבר עברו כור היתוך בארץ, כי אז יותר לישראלי להנשא עמם.

כיוון שכן, גם עמונים ומואבים דינם זהה, וגם הם האיסור עליהם הוא גורף, והתורה מדברת על נידודי משפחות, כפי שהיה הדבר בזמנם, ועל כך היא אסרה להנשא עם כל המשפחה.

מי שעדין לבו נוקפו שמא אין זה ההגדרה של גר בתורה, מוזמן לעיין במקרא, ולאסוף את כל המקומות שנזכר בהם גר.

להלן הממצאים
הגר מצווה על קרבן פסח, על המילה, על השבת, על עינוי בכיפור, לזבוח את זבחו בפתח אוהל מועד, לא לאכול דם, אם יאכל נבלה וטריפה יכבס בגדיו ירחץ במים ויטהר בערב, מצווה על העריות, לא להעביר מזרעו למולך, להקריב קרבן תמים, אם יקלל את ה' יומת, מצווה על פסח שני, מצווה על הנסכים, יביא קרבן כפרה על שגגתו, ינוס לעיר מקלט, הגר מותר באכילת נבילה, מצווה בהקהל.

כל ההלכות זהות לחז"ל חוץ מאכילת נבילה, במקרא נאמר גר אוכל נבילה, ולפי חז"ל גר צדק לא אוכל נבילה. הפסוק שנזכר בספר דברים.
יד,כא לֹא תֹאכְלוּ כָל-נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי--כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ

כמובן שניתן לדחות זאת ולומר שהתורה מדברת על כמה סוגי גרים, גר צדק גר תושב, אבל זאת לא ההבנה הפשוטה והנכונה במקרא, דיני גר הם אחידים, והתורה בכל המקומות מדברת על אותו אדם.

התורה מדייקת בדבריה, והיא עקבית בהגדרותיה, ולכן בכל מקום שנזכר בתורה "גר" הכוונה לאותו אדם, ואנו בנינו פרופיל של חוקי הגר, ע"י מעקב בכל המקומות שנזכר בתורה גר.

מי שיודע להבין את פשוטו של מקרא, ידע שיש לפנינו מעמד נחות שהיה אז בישראל לכל מי שרצה לבוא לגור בארץ ישראל ביחד עם עם ישראל. מטבע הדברים לא היתה לו נחלה, מעמדו לא היה אמיד, תמיד הוא נזקק לאכול מהמתנות, בנוסף מכיוון שראו אותו כנחות גם את הנבילה נתנו לו לאכול.


בנוסף דיוק מדהים (נא לשים לב), אם מעמדו של הגר נחות, כי אז יש טעם מדוע האריכה התורה לחייבו בעוד ועוד מצוות, למרות שהוא לא בא להתחייב על כל המצוות, אבל התורה מצווה אותו, גם בחוק זה אתה חייב, וגם בחוק זה אתה חייב. אבל אם הגר הוא גר צדק, והוא קיבל עליו את כל מצוות התורה, מה מקום לחייבו בעוד ועוד מצוות, הרי הוא קיבל על עצמו את כל המצוות והוא כישראלי לכל דבריו??? ונמצא שכל אריכות התורה לפי חז"ל היא לשוא!!!

הדיוק הוא מדהים, והוא מגיע עד עומקו של פשט.

בזאת התחלנו ובזאת נסיים, מי הוא זה ואיזה הוא, מה שמו ומה שם עירו, של זה שגייר את נשיו של שמשון המושיע, או את נשיו של שלמה מלכינו האדיר והנערץ.

צריך לקרוא את כל פסוקי המקרא, ואז נבין כיצד התרחשו העניינים באותם ימים רחוקים.

ונקשר את הדברים לאשכול שלא תהיה חריגה מהנושא, בזמנם לטעם של המצוה היה משקל כבד, ולכן שלמה שהרבה לו נשים או הרבה סוסים, לא החשיב את עצמו כעבריין, ואדרבה אלוהים דיבר איתו בחלום, אלא שהוא הבין את חוקי התורה בצורה הגיונית, וכוונת התורה לחנך את האדם שלא יגיע לידי כך, והוא חשב שישלוט בעצמו, ולא עליו נאמרו הדברים.

גם איסור נישואים על בודדים (עמוני ומואבי) לא היה אז, ולכן אחד מגיבוריו של דוד היה מואבי (יתמה המואבי דבה"י א יא,מו), והוא לא חשש שלא ינשאו איתו, כי כוונת התורה ליצור בידול מהאומה המואבית, וכשהם באו בודדים הם נטמעו בישראל, ואין טעם להבדל מהם.

רק כעת היה סיפק בידי להיכנס לכאן, ולא יכולתי לעבורר על הכל. אולם מכיון שעסקו גם בדבריי (כאן וב'מידה טובה') אני חש חייב כמה תשובות.

ראשית, לב העמק ממצה את הדברים שהתכוונתי לומר באשכול המקור. יש להבחין בין לומדש כמתודה לבין לומדש כאוסף תכנים שנוצרו על ידי המתודה הזו. הרי ברור שניתן לבנות כל חקירה בטעמי המצוות בצורה למדנית כמו 'ויש לחקור' כפי שהציג יהוסף. אך הצורה אינה ממצה את המושג למדנות.
כאינדיקציה: האם מי שאינו מיומן בחקירות ישיבתיות וניתוח מן הסגנון הנ"ל יוכל פחות טוב לרדת לטעמי המצוות? אין לי שום ספק שלא.
העובדה שמי שאמון על הלמדנות הישיבתית ינסח זאת באופן כזה, אינה נותנת בסיס להערתו של מיימוני שקרא דווקא ללמדנים להביע את דעתם בעניין טעמן של ג' החמורות. על כך הערתי.
ראו את טובי הלמדנים ואת יכולתם לרדת לניתוח של טעמי המצוות, ותבינו את כוונתי. מעבר לכך, אפילו חכמי בריסק (ר' חיים ובנו) שמנתחים אגדות ומקראות באותה צורה, לא ממש משכנעים בתוצאה.
מאידך, אני גם לא מסכים (עד כמה שהרתי את ר' גדליה וגישתו) שר' גדליה חידש משהו ביחס בין למדנות לבין טעמים. אולי הוא הצליח לחשוף טעמים אך זה לא בגלל גדלותו בלמדנות (גם אם באמת היה כזה). להיפך, פעמים הרבה הבנתי שמטרתו היא להחליף ולייתר את הלמדנות באמצעות חיפוש אחר טעמים.

לכן חשוב להבחין בין המתודה לבין התכנים של הלמדנות. אמנם מדוע למדנות כרוכה דווקא בתכנים אלו ולא אחרים, ואינה רק מתודה, זוהי תופעה היססטורית לא הכרחית, אך קיימת ונכונה בבירור (ראו בדוגמאות לעיל).

הערה נוספת. בהחלט יש חשיבות ללמדנות ככלי חשוב לבירור הגדר ההלכתי. וזה מהווה תשתית יסודית לטעמים במובן שרק לאחר בירור הגדר ניתן לגשת ברצינות לחיפוש הטעם (בניגוד לאומרי הוורטים למיניהם). לכן אני לא מקבל את חיפוש הטעם ככלי אלטרנטיבי ללמדנות. מאידך, אחור ואדגיש שחיפוש הטעם אינו בהכרח נעשה בכלי הלמדנות, אלא על בסיסה. וזה לא כפי שהציג יהוסף בדוגמאותיו.

לגבי טעמא דקרא יש להעיר כמה הערות:
1. ההבדל בין טעם לגדר הוא קשה מאד, והוא מקביל להבחנה בין סמנטיקה לסינטקס. מסתבר בעיניי שלפחות בתקופת התלמוד היה ברור להם מתי אנו רק מגדירים (שואלים 'מה', בלשון בריסק) ומתי אנו מחפשים טעם (שואלים 'למה'). לנו היום זה הרבה פחות מוגדר, אולי דווקא בגלל שאנחנו מחפשים הגדרות חדות ולאמסתפקים באינטואיציות. שורש הבעיה הוא שברור כי כל 'מה' כרוך גם ב'למה', שאם לא כן מגיעים לאבסורדים גמורים (למשל, מזיק של קרן יהיה רק באמצעות קרן ולא כל היזק משונה בכוונה).
2. ואכן יש לא מעט דוגמאות (חלקן הובאו במהלך האשכול) שבהן נראה שדורשים טעמא דקרא. דברי התוס' רא"ש לא יוכלו לסתור את העובדה שטעם האיסור למשכן אלמנה נקראה פשוט ונכון, ולא ברור לשיטתו מדוע לא דורשים שם טעמא דקרא. רק מקופיא אוסיף את הסבר הרי"ף (והרמב"ם בעקבותיו בשינוי מה) על פטור שן ורגל ברה"ר, וידועים דברי הים של שלמה והרא"ש בזה.
3. יש להוכיח, לפחות לפי חלק מהראשונים, שלא דורשים טעמא דקרא גם במקום שהתורה עצמה קובעת את הטעם במפורש. למשל, בסוגיית המלך בסנהדרין (לא ירבה לו נשים, ואפילו רבות כאביגיל שאינן מסירות את לבבו). ראו בזה מחלוקת הרמב"ם וררמב"ן בשורש החמישי, ויש לי בזה אריכות דברים.
דומני שלפי הרמב"ם (שלדעתו יש גם סתמא במשנה שסובר כך, שכלל לא קיים לפי הסבר הרמב"ן שם), יוצא שלא דורשים טעמא דקרא בגלל שאין לכך כל נפ"מ. הטעם חייב להיות זהה לגדר (כמו משפט הנאותות וההלימות בלוגיקה, שקובע זהות בין סמנטיקה וסינטקס). ובכל מקום שיש סתירה, הולכים אחרי הגדר כי הטעם לא נכון (שהרי הטעם הנכון צריך להקביל לגדר). ואולי זה פשט דברי התוס' רא"ש, שבמקום שהטעם פשוט (=כלומר מתאים לגדר) כן הולכים אחריו (אם כי, אין לכך משמעות, שהרי הגדר יתן אותה תוצאה). ויל"ע בזה עוד.

באשר ל'מידה טובה', אני לא מנסה לחפש את טעמי הדברים אלא ממש ההיפך: את הגדר הפורמלי של מידת הדרש. כמעט כל העבודה המשמעותית היא לנקות את התכנים מתוך הפורמליסטיקה האוניברסלית (מה שכמובן לא אפשרי לחלוטין, שהרי כל ''מה' כרוך גם ב'למה').
באשר להערת ממללא, אני מתכוין בדיוק להיפך הגמור. אני בהחלט כם מתכוין להחזיר את הדרשות במידות להלכה ולמעשה, ולא רק למחקר תיאורטי. אני בכלל לא מכיר בלימוד תורה שהווא תיאורטי ולא למעשה, שהרי זהו תלמוד שאינו מביא לידי מעשה.
לכן אני גם לא מסכים עם מיימוני שמחלק בין החשש למהימנות הטעם לבין האפשרות לחקור אחריו. הוכחתך מהגמרא שדוחה את הטעם של לחבול בגד אלמנה רק בזה שזהו טעמא דקרא ולא במחלוקת על הטעם עצמו, אינה ראיה כלל ועיקר. הרי עצם העטנה שזהו טעמא דקרא נובעת מכך שיש חשש אנו לא מדייקים בטעמים.
לענ"ד אם הטעם הוא נכון אז הוא צריך לקבוע את הגדר, שהרי זה באממת הטעם. ואם לא סומכים עליו אז זה בגלל אחת משתים: 1. או שיש חשש לאמיתותו, או בגלל שהוא לא משנה מאומה. ולענ"ד זהו הויכוח בין הרמב"ם הורמב"ן בשורש החמישי בסוגיית ריבוי נשים למלך, ע"ש היטב.

ויש להאריך בכל זה המון, וחבילי טרדות וזרדים אפפוני עד מוות, ועל כן אחתום כאן בברכת מועדים לשמחה וגמר טוב.


מיכי

דר"ח,

מה לעשות, וכאשר מנסים לישב פשוטם של מקראות זה עם זה, יוצא דרש?!
סיפורו של שמשון אינו מתיישב עם חוקי התורה (כיצד יהא אדם נזיר כל חייו?!), וכך גם נישואיו של שלמה לאלף נשים, שרובן נכריות עובדות אלילים. רות היא מואביה ולא היתה אמורה לבוא בקהל ישראל, או להינשא לבנם של אלימלך ונעמי מלכתחילה, ועוד ועוד. הצורך שלך (שהוא בהחלט מובן, בהקשר של לימוד הלכתי-חז"לי) ליישב את הסיפורים עם המצוות, מוביל אותך למסקנות מסויימות, שהרבה יש להן עם דרשות חז"ל, מעט מאוד עם פשט המקרא, וכמעט כלום עם טעמא דקרא המקורי של מצוות התורה.
והכל לענ"ד וכו'.