האם הציטוטים בתנ"ך הם "מדוייקים"?

אבהיר דבר שרמזתיו ברמז דק מן הדק פה, אך ברמז עב כפיל מפוטם בסוכתי:

לא רק שירבעם אינו מתייחס לעגל אהרון כמעשה שלילי, אלא שבעת מצוא אעלה את התיאוריה שלי (תיאוריה בלבד, אך יותר נראית בעיני מזו של הפרעתוני) לפרטיה. לפי אותה תיאוריה, ירבעם מציג מצג כזה:

אהרון הוא מייסד הפולחן בישראל. לפניו אין אלא עולות ושלמים ספורדיים. פולחנו כולל עגל זהב המסמל את כסא ה'.

משה יוצא נגד אהרון ופולחנו, כותש את העגל, ולוחם בעובדיו באמצעות הלויים נאמניו. בשלב זה, אהרון נכנע באין ברירה.

משה, לאור הצלחת אהרון, בונה משכן וקובע פולחן, ובו דווקא כרובים מסמלים את כסא ה'. לכהן הוא ממנה את אהרון, אחיו, אך גם מייסד הפולחן בישראל.

ביום חנוכת המשכן מגיעה עת המבחן. בני אהרון, נאמנים לשיטת אביהם, מקריבים "אש זרה", היא אשו של אהרון, אש העגל. הם מומתים מייד. אהרון ובניו הנותרים חייבים לקבל עליהם את הדין.

מורשת משכן המדבר עוברת לשילה ומשם לירושלים.

ירבעם בא להחזיר את מורשת אהרון - עגל זהב. הוא, ירבעם, לא יוצא "סתם" נגד רחבעם בגלל בעיות מסוי. יש לו ענין דתי-עקרוני.

ולזה אולי אפשר לקשר את תיקון הלוח, הסמכות הדתית הנצרכת לזה.

***

לענין השם - אביה ואביהוא - אינם רחוקים כלל זה מזה, ואין בידי הזמן להאריך

***

ידידי בא לסוכתי, המשך יבוא!



הסכך של השכן ירוק יותר!!

תיאוריה יפה, אבל מחייבת טקסט שונה משלנו בתורה, או הסתמכות על המסורת העממית כמרכזית בעניין. אי אפשר להכחיש שהתורה מציגה את העגל כדבר שלילי לגמרי, ושום שמיניות באוויר לא יעזרו כאן.
אני עדיין עומד על דעתי שניסוח של ציטוטים הוא עניין ספרותי, ושייך לתחום עיצוב הסיפור.

הפרעתוני,

התיאוריה שלי (ויודגש שוב - תיאוריה יפה בלבד, לא גרם יותר) לא מחייבת שום שינוי בתורה, כיוון שאינה משנה את מה שאירע במדבר, אלא מציגה את מחשבותיו של ירבעם.


הסכך של השכן ירוק יותר!!

הנקודה שלי הייתה בפרופגנדה.

כדי שהתיאוריה של ירבעם תתפוס, היא חייבת מונחלת להמונים. ואם העוגן היחיד הוא התורה, זה ממש לא מחזיק מים. אני מודה, עם זאת, שאפשר לו להסתמך על המסורת העממית.

אני רק מתנגד (קצת) לכל העניין כי לא נראה לי שהכתוב רוצה לעניין אותי בתיאוריות של ירבעם, ולכן מבחינתי אין זה פשט.

הפרעתוני, מדוע לא סביר בעיניך שבימי ירבעם, נתפס סיפור העגל באופן שונה מאד מהאופן שבו הוא התקבע במסורת? אם אתה מייחס להמון את הפרספקטיבה ההסטורית שיש לנו מקריאת התנ"ך, אזי תמוה כיצד, בתקופה של ניסים גלויים ונבואות אפשר היה לסחוף את העם בקלות לפרוק עול, לעבוד אלילים ובאופן כללי "לעשות הרע בעיניי ה'". איזה תהליך של התבגרות עבר לדעתך על העם, כדי לעקור מן השורש את החשיבה בבסיס הבקשה מאהרון לעשות אלוהים "אשר ילכו לפנינו"? אם נחיל את הגישה שלך על דורנו, הרי שבעוד 1000 שנים יפקפקו בכך שבתחילת המאה ה-21 השתמשו בשמו של ברוך גולדשטיין כדי להלהיב את האספסוף בארץ ישראל.

ודאי שאפשר היה לסחוף את העם, וזה לא היה כזה קשה.

רק הצבעתי על כך שארמז לנאמר בתורה הוא גול עצמי, כיון שהתורה מאירה זאת (כמה פעמים אחזור על זה?) באור שלילי מאוד, ותשאל כל ילד בגן על כך (מה שנקרא: זיל קרי בי רב הוא).

לא פקפקתי באפשרות של ירבעם לחולל מהפכה בדת, תוך שימוש בפולחנים קדומים או דומים לגויים השכנים. רק טענתי שההשוואה לתורה נעשתה לרעתו, ולכן לא על ידו.


באמירה עקרונית יותר: מקריאה של המקרא, רובו נראה לי כמשדר אמינות וצמידות לאירועים. לכן לא אומר שלא היו עגלים עד שיתברר אחרת, וכן על זה הדרך. עם זאת, דרך עיצוב הטקסט הוא דבר שמראש נתון למספר, וזה עושה שימוש בתקבולות, מצלול, אנלוגיות, וכו'. גם השאלה על מה יסופר נתונה למספר. את כל הדברים האלה לא אייחס לדמויות בתוך הסיפור, אלא אם כן יש לי הכרח לומר אחרת (למשל, אם מובאת תעודה אותנטית, וגם אז אסתפק אם היא לא עברה עריכה).

לפי דבריך, פרעתוני, ירבעם חשב יותר על תדמיתו בתולדות עם ישראל, מאשר על צבירת כח וביצור שלטונו.
אולי זה עולה בקנה אחד עם טענות על ירידת הדורות, אבל בוודאי שלא עם דפוס ההתנהגות המוכר לנו מפוליטיקאים בכל הדורות.
הטענה שהעם לא היה "מתחבר" לפולחן העגל שהחיה ירבעם, אינה עומדת לדעתי במבחן התנהגות ההמון. קל מאד להפוך "טוב" ל"רע" ולהיפך. בוא איתי פעם למשחק כדורגל ואראה לך כמה דוגמאות חיות. מה שחשוב זה לנטוע בהמון את התחושה שהמנהיג מחובר לכוחות טמירים. השכן דיבר על כך כאן ובמקום אחר, אבל אתה מתעקש לייחס לעם ישראל דאז איזו ראיה הסטורית ביקורתית שהופכת את הקישור לעגל הזהב ל"גול עצמי". לעניות דעתי, אתה לא כ"כ מבין איך בנוי המגרש.

לגבי הזוית העקרונית יותר שדיברת עליה, לצערי אין לי זמן להכנס לדיון הזה ויש כאן גם זיקה מצערת לאופנה המודרנית של דיונים אינסופיים בהקשרים ונראטיבים. אסתפק בחזרה על מה שכתבתי קודם: לדעתי, התחום בין מצלול ותקבולת לבין האספקטים הכמותיים של המאורעות (כמה חומר זז לאן ומתי), הוא רצף ולא אוסף של קטגוריות איכותיות.

אתה מייחס לי מה שלא אמרתי מעולם.
אחזור על דבריי. יצאתי נגד הטענה שירבעם השתמש בביטוי "הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" כדי להזכיר את פרשת העגל בתורה. על כך אמרתי שזה לא ייתכן, כי נכון להזכיר את פרשת העגל אולי, אבל לא איך שהיא מנוסחת בתורה. ברור בעיני שהמקרא הוא זה שעושה את השיוך, כדי שאנחנו נדע ששני הדברים מזעזעים.

לגבי הטענה השניה, אני מסכים עקרונית, ועדיין דבריי עומדים.

היום בא לידי פירוש הרב אריאל לס' מלכים וראיתי שבמידה רבה כיוונתי לדבריו (ולא בכל). אינו בידי כעת, והמביא מקור מדויק לכאן תבוא עליו ברכה.



נוהל שכן
זה כאן!

לטובת הציבור:

מקדש מלך, הרב יגאל אריאל, עמ' 117-118:

(\הערות כאלה, פירושן הערות שוליים במקור\)

כבר עמדו החוקרים (\ראה קאסוטו, פירוש על שמות, ל"ב\) על כך שירבעם לא יכול היה להצליח להסית את ישראל באמצעות מסורת זרה מבחוץ [הערת הפרעתוני: דווקא היו כמה שעשו זאת לא רע, ע"ע פולחן הבעל], על כן ניסה לחזור למסורות קדומות בישראל. מסורות אלה עשויות היו לשמש אלטרנטיבה סמכותית ומקודשת לתורה שנהגה בירושלים וממנה שאבה את קדושתה הבלעדית.
...
א. העגל נעשה במדבר (\לא במקרה השתמש הפסוק בלשון התורה במעשה העגל: ויחל משה את פני ה' אלהיו (שמות ל"ב יא), וגם בדברי ירבעם לנביא מיהודה: חל נא את פני ה' אלהיך\) על ידי אהרון הכהן, ואהרון עצמו לא נענש עליו. אחד הסמלים להם משמש העגל הוא השור שבמרכבה (\עיין יחזקאל א' ז י. בפרק י' יד השור נהפך לכרוב. והשווה חגיגה י"ג ב\), ובכרובי הארון, המשמשים ככסא לשכינה הנעלמת והנסתרת. לכן היה סמל מוחשי לעבודת ה', סמל שהלם במיוחד את שבטי יוסף, שנמשל לשור: בכור שורו הדר לו.
ב. קשריו וזיקתו של ירבעם לאהרון באו לידי ביטוי גם בשמות בניו, נדב ואביה, שנקראו בשמם של נדב ואביהוא בני אהרון, שנענשו ומתו בעבודתם החריגה והאסורה לפני ה'. למרות עונשם החמור לא גינה הכתוב את נדב ואביהוא בחריפות על תעוזתם, אלא קרא עליהם: בקרובי אקדש.
ג. בית אל ודן שבהם הוצבו העגלים, היו מקומות מקודשים מקדמת דנא. בית אל היא שער השמים, בה נתגלה ה' ליעקב, ובדן היתה במה (\פסל מיכה נעבד באמצעות יהונתן בן גרשום בן משה, שתרם לבמה זו את ההילה של משה סבו\) לפסל מיכה מראשית תקופת התנחלותו שם. שכם ופנואל עריו של ירבעם היו מקודשות משחר האומה. שכם היא המקום הראשון שבו חנה אברהם בארץ ובנה מזבח, ובפנואל קיבלו המלאכים את פני יעקב בשובו מחרן. ירבעם דילג אפוא על פני הדורות וחזר אחורנית אל תקופת האבות.
ד. ירבעם דחה את הכהנים והלוויים ממקומם ועשה כהנים מקצות העם. ברור שלא היה מקום בעבודת העגלים ללוויים, שהתקדשו בזכות מלחמתם בעגל. אבל ייתכן שמטרתו היתה גם להשתחרר מן הלוויים בכלל ולחזור אל דיני במת היחיד שבה לא היה צורך בכהן. בכך שב אל תקופת הבראשית שלפני העגל, שבה בכורות כל משפחה נחשבו למועמדים לכהונה. כך הוציא ירבעם את עבודת ה' מידי ה"מונופול" הכהני ועשאה נחלת הכלל.
ה. הוא עשה חג בחודש השמיני. הכוונה כנראה איננה לחג חדש ממש, אלא לעיבור השנה (\"בחודש אשר בדא מלבו"\). עיבור זה שלא על דעת ירושלים הזיז את הלוח של מלכות ישראל באופן קבוע בחודש אחד לעומת הלוח שנהג ביהודה. כך נשתנה סדר השנה בין המלכויות, והעם נחצה באופן עמוק ויסודי (\אפשר שלכך קשורה העובדה שחזקיה, שרצה לצרף לפסחו את בני אפרים ומנשה, עיבר את השנה שלא כהלכה, בראש חודש ניסן. אולי היה זה נסיון לתקן את ההבדל בין הלוחות. אף שם חזר הכתוב והשתמש בלשונו כאן: ויועץ המלך ושריו וכל הקהל לעשות הפסח בחדש השני (דברי הימים ב' ל' ב). וראה להלן על פסח חזקיה\). בזאת הסיט ירבעם את הדגש מחג הפסח, אשר תפס מקום חשוב בבית המקדש וביהודה (\לדוגמה, המאמץ הכביר של חזקיה ויאשיה לעשות פסח לאומי גדול. לעומת זאת מוצאים אנו שבבית שני הדגישו הרבה את חג הסוכות: זכריה י"ד, עזרא ג', נחמיה ח'\), והעתיק את מרכז הכובד לחג הסוכות, שבירושלים נדחק לשוליים.
כל הנקודות הללו מסבירות כיצד גרר ירבעם את עשרת השבטים ליזמתו ועשאם נאמנים לו ולתורתו. הוא העניק להם אפשרות של ביטוי ייחודי מקורי שיסודותיו קמאיים ומקודשים (\עיין סנהדרין ק"א ב, "ואף אחיה טעה וחתם", כלומר למעשי ירבעם היתה הילת קדם ולגיטימציה, ואפילו שמו של אחיה נגרר לכך\). דרך זו לא באה בתביעות קשות אל העם, אלא הלמה את רצונו והקלה עליו. העם נעשה מעורב ושותף לעבודה. הוא לא נדרש לעלות לרגל הרחק לירושלים, אלא לעלות לעריו שלו ולקדש אותן.
ואולם דוקא משום שיזמתו של ירבעם הפכה לאידיאולוגיה שבטית, ביטלה אותה ההשגחה על ידי היפוכה הגמור, על ידי נביא מיהודה (\וכאשר הנביא מיהודה נכשל הופיע האריה - סמלו של שבט יהודה - כדי לסיים את פעולתו\).

-----------
מה שהפתיע אותי היה שהרב יגאל גם הזכיר את נושא פסח חזקיהו, בדיוק באותו כיוון שהזכיר השכן. למרות שכבר הסכמנו שיש לפקפק על כך.

כן יש להעיר שלכל זה אין קשר לנושא שעליו דיברתי - מי מעצב את הפסוקים. נצא נשכרים עוד יותר אם נאמר שירבעם התבסס לא על קישור ישיר לתורה, אלא למסורת העממית. שכן לתורה יש אג'נדה, והאג'נדה שלה אינה אוהדת את העגל ודומיו.

1. תודה לך הפרעתוני. בשעת ההקפות עיינתי בספר, אבל אינו בביתי כדי שאצטט ממנו.
2. ברוך שכיוונתי (ופגעתי. כל אחד שהשתתף פעם במטווח יודע שלכוון זה לא מספיק...).
3. איני מבין את דבריך, הפרעתוני, בסופם. ירבעם כיוון למסורת אבל לא אמר מילים שמקשרות את מעשיו למסורת? דחוק.


נוהל שכן
זה כאן!

לגבי הנקודה השלישית:

המסורת אינה "מה שכתוב", אלא הסיפורים המסופרים בעם, והמסורות המתהלכות בו. לבית אל הייתה הילה של קדושה לא "כי כתוב" שבנו שם מזבח, אלא כי כולם ידעו שזה מקום קדוש, שיעקב אבינו התהלך בו. התורה רק כותבת את מה שכולם יודעים בהקשר הזה.

אנחנו רחוקים מאוד מזמן התורה, ולכן מבחינתנו המסורת היא מה שכתוב, וזהו. ודאי שבתקופתם זה לא היה כך. למסורת היו גם פנים אחרות ממה שכתוב, שעם חלק מהן התורה התווכחה, בפירוש או בשתיקה (וידועה שיטת קסוטו בנושאים אלו ואכמ"ל).

על כן אמרתי שירבעם יכול היה לטעון שעריכתו של ספר התורה היא מגמתית כדי שתתאים לטובת הפוליטיקאים ביהודה, או על כל פנים לא לקשר אליו ישירות, אלא למסורות הרווחות בעם.