על כוחה של האמנות

קורט וונגוט ג'וניור הוא סופר אמריקני בן המאה ה-20, שזכה לפירסום מוצדק בשל הסגנון והעלילות המיוחדים שלו. ספרו "בית מטבחים חמש" נועד להציג עמדה אנטי-מלחמתית. ספרו "עריסת החתול", אולי הטוב שבכולם, מציג את גרסתו על סוף העולם (נושא שיחזור אצלו גם בספרים אחרים). השקפת העולם שלו היא דטרמיניסטית וניהיליסטית. לאדם אין בחירה חופשית, ואין שום ערך שניתן להגשמה – למרות שבחוסר עיקביות בולט הוא מחלק את הגיבורים שלו, בחלק מספריו, לטובים ורעים.
להערכתי, קריאה בספריו של וונגוט גורמת לפיתוח השקפת עולם פסימית וניהיליסטית, שאמנם היתה נפוצה בארה"ב באמצע המאה ה-20. אבל אין כוונתי להתמודד כאן עם השקפה זו, שאינה מקובלת עלינו ואין גם צורך להוכיח את שלילתה. לעומת זאת, אני מבקש להביא משל מעניין שלו.

האמן, כתב וונגוט, דומה לציפור בכלוב. לפני מאות שנים, נהגו כורים לקחת איתם ציפור – כנרית, סבורני – בכלוב, לתוך המכרות. הרעיון היה שהציפור תשמש להם בתור מכשיר אזעקה מפני הרעלת בפחמן חד חמצני. עבודה מרובה ללא איוורור גורמת להצטברות של הגז הקטלני, ואין מרגישים בו עד שנהיה מאוחר מדי. הציפור, בניגוד לאדם, בגלל משקל גופה הקטן, מגיבה הרבה יותר מהר על הגז הרעיל. כשהכורים היו מבחינים שהציפור מתמוטטת, הם היו יודעים שהגיעה השעה לנוס מן המכרה.
בדומה לכך, טען וונגוט, האמן הוא אדם רגיש במיוחד, שקולט השפעות חברתיות, ומזהה אותן, ומגיב עליהן. הוא הכנרית של החברה האנושית. בכוח ההבעה שלו, הוא חושף לפנינו השפעות מסוכנות – או להפך (למרות שוונגוט לא כתב כן) – ומעביר אותן אל המודעות שלנו.
להבדיל, אחד מתפקידיו החברתיים של הנביא הוא להוכיח את העם, להעביר למודעותו את העבירות שהוא עושה, כדי שילמדו להתרחק מהן.

חלק גדול מן ההתקדמות האנושית (אם תסלחו לי על השימוש בביטוי כה יומרני), וחלק ממה שאנו עושים כאן בפורום, הוא לזהות הנחות יסוד של החשיבה שלנו, כדי לבחון אותן, לשנותן בעת הצורך, או להשתמש בהן כדי ליישם אותן. המנגנון שוונגוט הצביע עליו עשוי לשרת אותנו. בכל אחד מאיתנו עשוי להיות אותו אמן קטן, שיכול לזהות השפעות שליליות או חיוביות. כמו כן, אנו עשויים ללמוד מיצירות אמנות, כיון שימי הנבואה כה רחוקים מאיתנו.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ומה עם התנ"ך?

הרי כל העולם כולו מוצג אומנותי אחד גדול, המביע את רעיון "הווה [השם] אחד, הוא האלוקים שכל הרבגוניות מתייחסת א-ליו". עלינו ללמדו, להבינו ולחיות לפיו!

אקדמאי

קשה לי לייחס את שם התואר "אמנותי" לתנ"ך, מסיבות ברורות מאליהן. התנ"ך אינו ספרות או שירה שיש להן תכלית אסתטית, אלא ספר קודש, שמטרתו לימוד ועיון.

מצד שני, אין ספק כי התנ"ך כתוב בסגנון ספרותי מיוחד, אם כי שונה לגמרי מזה המקובל בתרבות המערב. לדוגמא, כדי להבין את החומש או את הספרים שלאחריו יש לעיין בהם רבות, מפני שכאן רומזים במלים ספורות על הרבה שלא נאמר במפורש. (איני יודע אם זו היתה "כוונת הכותב" משום שאלו כתבי קודש, או שכך היה מקובל לכתוב ולספר בתרבות שבימיה ניתנה תורה. לפי המעט שראיתי על סיפורי עמים בתקופה ההיא, התורה ודברי הנבואה מהווים סגנון ספרותי בפני עצמם). כמו כן, התורה מלמדת דברים רבים גם בעצם שתיקתה (השווה: כאשר נאמר פעמיים "ויאמר" על אותו אדם באמצע שיחה, סימן שהיה מקום המתנה לתשובה, ולא היתה תשובה, והדברים אומרים דרשני). אכן ראוי להדגים את הגישה הראויה ללימוד המקרא והנביא, ואולי אעשה זאת באשכול נפרד.

בתור יהודים, יתכן שיהיה מי שישמח לגלות כי התורה מהווה, מבחינה זו, סוג ספרותי יוצא דופן בעומקו. אחד מגדולי תלמידי החכמים אמר כי כפי שניתן לראות הבדל ביכולת הניסוח בין תנאים לאמוראים, כך ניתן לראות הבדל בין החומש לבין הנביא.
אישית, לא הייתי בונה על כך שיעור שנועד להציג את יופי התורה כחלק מתהליך של החזרה בתשובה. חקר הספרות איננו נושא מדעי בעל מתודולוגיה שמאפשרת הכרעה חד חד ערכית. אם נשתבח בתורה כיצירת אמנות, אנו עלולים לגלות שלפי קריטריונים מסויימים יש יצירות אמנות גדולות עוד יותר. וכולי האי למה לי?


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

כוחה של האומנות הוא העברת רעיון מתוך הסתכלות ישירה בלתי אמצעית במציאות החיה, או איך שכתב מישהו 'השתכלות מתוך הסתכלות'.
רגילים לומר שתמונה אחת שוה אלף מילים ויש המוסיפים שקריקטורה אחת שוה אלף תמונות. הסיבה היא מכיון שבקריקטורה מודגשות הנקודות הנושאות את הרעיון המובע.

לכן גם אייקונים הם אמצעי מצויין וחבל שאין לנו יותר.
נגיד לכתוב 'נחמד' או 'חבל', ודאי שהמסר יועבר בעוצמה רבה יותר על ידי או .

ואחרי זה, יש פה כאלו שיטענו כי עדיף כוח השכל על פני הרגש...


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

כבר ניסיתי להוכיח בכמה מקומות שהרגש הוא מגביר העוצמה של השכל. ללא סינכרוניה עם השכל אז הרגש לרועץ, אבל בהרמוניה אז "היא תתהלל".


לעצם מעלת האומנות, מצאתי מאמר קצר שהועתק ממאמר של איין רנד והותאם לרעיון שהעליתי למעלה שכל הבריאה היא מוצג אומנותי ושיום השבת מיועד להתבוננות בהיבט זה.

בהעתקת המאמר אשתדל להפריד בין דברי איין רנד לדבריי [כפי מיטב זכרוני] על ידי הכנסת הוספותיי אך בסוגריים כאלו []:

"מאחר ושאיפותיו של האדם השכלי הן בלתי מוגבלות, מאחר ומאבקו להשגת ערכיו נמשך לאורך חייו -וככל שגבוהים ערכיו כך קשה מאבקו- הוא זקוק למצב [יום] בו יחוה את תחושת משימתו השלימה, תחושת חיים בעולם בו ערכיו הושגו במלואם. מצב [יום] זה הוא מצב [יום] מנוחה, בו הוא גם אוזר כוח כדי להמשיך הלאה. [אומנות ששת ימי המעשה מעניקה לו את היום השביעי הזה, את ההנאה שבחוית החיים כפי שיהיו בעולמו האידיאלי הנקרא "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". גובה הערך העליון אליו מכוונים בני ישראל, מזקיקם ליום אותו יקדשו בשביתתם כשיר השר "מה גדלו מעשיך השם מאד עמקו מחשבותיך" ממזמור השיר ליום השבת.]

ווטו,
בהמשך לדבריך, השבת היא למעשה המרכז בחיינו – אפשר לראות ביטוי יפה לכך במנורת שבעת הקנים (השתמשו בדמיון...-) כאשר הקנה המרכזי הוא השבת ממנה יוצאים שאר ימות השבוע – ששת הקנים - וממנה יונקים את הכח והאנרגיה ("אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" במדבר ח',ב'). כמו במנורה , אנו חיים שלשה ימים לפני שבת ושלשה ימים אחריה כשהיא המרכז – שימו לב שביום הרביעי אנו כבר מתגעגעים ובשיר של יום אנו אומרים "לכו נרננה לה' נריע לצור ישענו...!" מקבלת שבת...

ולעניין שדירבן מיימוני–
סוגיית הרוע בעולם או השכר והעונש מעסיקה אותנו לא פעם, השורה התחתונה ברוב המקרים היא, שאיננו יודעים את "חשבונו" של בורא עולם וגם מה שנראה לנו לעיתים כארוע אכזרי או "נעדר השגחה" הוא למעשה מנקודת הראיה שלנו ומהזוית שאנו בוחנים את הדברים בעין אנושית.
סמיואל לנגהורן קלמנס (1835-1910) – סופר, עיתונאי והומוריסטן אמריקאי כתב ספר מופלא בשם "הזר המיסתורי", הספר מגולל את סיפורו של השטן המגיע לכפר באוסטריה מתחבר עם 3 ילדי המקום וממחיש להם כי ההבחנה בין טוב ורע ויכולת הבחירה של האדם הן הבל הבלים... באופן אישי אני חושבת שקריאת הספר (במיוחד בזמנים אלו) בכוחה להאיר נקודה חשובה ומשמעותית בזרקור משמעותי (לעיתים יותר מדברי בעלי ההוראה..) משום שזה סיפור שלם קשה לי לצטט קטע ממנו , אסתפק בציטוט קטן מהמחבר:"כל הדתות משמיצות את השטן...אבל לעולם איננו שומעים את הצד שלו"

*מי שעדיין לא זיהה סל"ק ידוע בשמו הספרותי מארק טווין , הסופר שכתב בין היתר את טום סוייר , הקלברי פין , מסע תענוגות לארץ הקודש ואת מאמרו המפורסם "בנוגע ליהודים")

ראשית חכמה יראת ה'

נ.ב אשמח לשמוע את דעתם של מי שקראו את הספר...

תוקן על ידי - החפרפרת007 - 1/24/2003 1:18:41 AM

רדף, לא לגמרי הבנתי אותך. אני התכוונתי לאמנות מודרנית מהסוג שדן בה אפרים קישון בספרו היפה 'נקמתו המתוקה של פיקאסו'.