"אושפיזין" (אשכול ביקורת על סרטים)

אני, לא כאנתרופולוג של כורסה אלא כסתם יהודי פשוט, לא ראיתי את הדברים כך.

בעיניי נראו המחיאות כמבטאות שיא, שיא של תפילה ודביקות. היה ברור לי שהמחיאות שייכות לעולם התופעות, ולא לעולם הדברים כשהם לעצמם. כמו שרואים מישהו עוצם עיניים חזק ועושה "פרצוף של דביקות". ברור שזו לא הנקודה, אלא מה שבתוכו פנימה.

האם היהודי הפשוט הבין זאת כך? גם אני לא עשיתי סקרים, אבל נראה לי שכן. בדיוק מכיון שאין שום קשר הגיוני בין מחיאות כפיים לנס (היהודי הפשוט לא מכיר את "על ידי ריקודים ומחיאת כף נמתקים הדינים"), ברור שזו התפילה, ומחיאות הכפיים מבטאות את שיאה של התפילה (במקביל, אגב, האישה מתפללת גם, אומרת תהילים - בלי מחיאות כפיים. מה זה אומר?).

והנלע"ד כתבתי.

הפרעתוני

אין לי אלא לומר שאתה נחנת בעין טובה, ואני לא.

אני רואה את הדברים בשיטת פרייזר ולדעתי גם של הרמב"ם.

כל דבר שיכול להתפרש כמגיה, ייתפס בצורה הגרועה ביותר.

אולי עלי ללמוד לדון אחרים יותר לכף זכות? (למשל, גם את המקובלים?)

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

התסריט הוא סיפור - לא פרק בקורס במחשבת היהדות. הסוציולוגיה שבו, כלומר מה שהוא מראה על דרך החשיבה וההתנהגות של הגיבורים, היא שמעניינת. אולי לא צריך לחפש מסר בכזה סרט.

אני מרגיש שאני חוזר על עצמי.

אני באמת חוזר על עצמי.

א. אין סוציולוגיה ללא מערכת אמונות. כך הוכיח סוקרטס וכך חוזר שוב ושוב ידידנו בנימין בראון.

ב. כאשר מדובר בסרט, שהופק בידי אנשים דתיים, שמפורסמים בציבור בתור "חוזרים בתשובה", הציפיה היא שבסרט כן יהיה מסר.

אילו היו המפיקים מדגישים שאין כזה דבר, יתכן שזה היה משכנע את הצופים. אך הם לא עשו כן.

שתיקה במקרה זה, לדעתי, הריהי כהודאה שהם מציגים את היהדות. והצופים אינם מבדילים בין נורמה לבין צורת התנהגות.

ג. לפי מה ששמעתי, יש שבחים לסרט על המסרים החיוביים שכן יש בו (הימנעות ממגע כדי לגלות חיבה, למשל, או עבודת המידות, כפי שכבר התבאר כאן היטב). אז יש מסר בסרט? כן, יש.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני, ערך של כל דבר שיש לאדם נקבע בד"כ ע"י הקושי להשיגו. ככל שקשה להשיג משהו, כך הערך שלו בעיני קונו עולה. אצלנו בעלי התשובה, כל מצווה נקנית במלחמה ויסורים, שלחרדי מבית אין השגה בזה. וכמו שגשם בלילה הראשון בסוכות ייראה לחרדי מבית כזריקת המצווה בפניו, ככה זה לכל בעל תשובה על "כל" מצווה שלא עלתה בידו.

וכמו שחרדי מבית אולי יעסוק בחשבון נפש במידה וירד גשם בליל סוכות הראשון, כך בעל תשובה יעסוק בחשבון נפש גם על המצווה הפשוטה ביותר שלא עלתה בידו.

אני מכירה בעלות תשובה שבכו בכי תמרורים כי לא הצליחו להתפלל באופן קבוע בבקרים. אני מכירה בעלת תשובה שנכנסה לייאוש כי לא הצליחה לכוון בברכות של תפילת העמידה. אני מכירה מעצמי, שבכיתי על דברים שבעיניך ייראו פעוטי ערך פשוט בגלל שהרגשתי שזה כאילו הקב"ה לא רצה את המצווה הזו ממני.

הרגשת פעם כך?

בכית פעם על כשלון של מצווה?

לדעתי נושא הסרט הוא מהותה של התשובה. הוא מעלה את השאלה האם השב הוא אדם אחר או שהוא בעצם נשאר אותו אדם (ע"ד הויכוח בין ר"ל ור"י). זה כמובן קשור לביוגרפיה של רנד. אלא ששאלת החיים הזאת לא מתבטאת בסרט במלא העוצמה שטמונה בה, ובמובן זה הוא כשלון.

גינגית

הארת את עיני במהותו של הסרט. אלא שמעתה עלי להתלונן על יוצריו שלא טרחו לבאר זאת. ורוב האנשים לא יבינו כלל שזו משמעותה של הצעקה הגדולה.

(כבן ישיבה אפילו תמהתי מדוע הוא צועק. הרי ביום הראשון הוא כבר נטל את אתרוגו המהודר... והרי זהו העיקר)

הסרט המדובר שאכן היה לאושפיזין במחשבי, מכיל בעיקר מסרים על חייהם של הברסלבים, רוויי השתוקקות רגשית. אולם לא על עניין זה נדרשתי, כי אם על עניין שיעורר אולי דובים מרבצם, וימריץ עוד יותר את הדובים שכבר ערים ועומדים.

בתוככי שכונה חרדית, מארח שולי שני אנשים שאינם נמנים על שומרי תורה ומצוות (במקרה זה מדובר בכאלו שאינם נמנים גם בין שומרי חוק). אולי כאן יבינו בעלי התשובה את הקונפליקט הגדול של מנהלי מוסדות חינוך. אין אף אחד שמערער על זכותו של כל אדם לחזור בתשובה, ולהמנות על הציבור החרדי. אולם הדבר מביא לפעמים אל תוך המחנה החרדי השמרן, (אין הדבר מעיד שאני סובר שכך אכן צריך להיות אולם זוהי המציאות), מוטיבים ודברים שבעלי התשובה אינם משימים לב אליהם.

אכן דווקא בסרט הם נוחתים עליו ללא הזמנה, וגם התנהגותם קיצונית מאד. אולם בחיי היום יום אנו נפגשים בסיטואציות לא נעימות, שבעלי תשובה מארחים את משפחתם, ועמם צרורות של אי נעימויות.

מה אתם חושבים?

ג'ינג'ית חביבה

אינך סבורה שאת שואלת שאלה קצת אישית?

אבל לא אכפת לי לענות. אדרבה.

כן, איני זוכר אם בכיתי בדמעות, אבל בלב כן.

כולנו רוצים להרגיש שהמצוות שלנו מתקבלות לרצון.

ואיני יודע מדוע את סבורה שרק בעלי תשובה נחנו ברגישות למצוות שלהם.

אם תקראי פעם את הרב סולוביצ'יק (הגרי"ד זצ"ל), תראי שהוא כתב תיאור יפה מאד של טיפוסים של תלמידי חכמים. הוא תיאר שנים, ושניהם היו סביו. האחד היה אדם שקול ומדוד בכל צעד. הוא מספר כיצד בתו של הסב גססה, ונותרו לה דקות או עשרות דקות. הסב הלך להניח תפילין, אחר כך תפילין דר"ת (ואין בדברי הסכמה שראוי להניח תפילין דר"ת), ואז הלך להיפרד ממנה. היה לו חשבון שעוד יספיק, אבל לאחר שתיפטר, יהיה פטור מתפילין, והוא לא רצה לוותר על המצוה!

שליטה עצמית מדהימה.

ואילו הסב השני, הוא כותב, התפלל כל פעם תפילה אחרת. הפוך מהסב הראשון.

לכן אני סבור שההבדל שאת מזהה בין בעלי תשובה לחרדים קיים למעשה בין בני אדם.

וכולם כשרים ורצויים למקום, כל עוד ליבם לשמים.

נכון שבעל תשובה, בתחילת הדרך לפחות, יותר רגיש ויותר בודק את עצמו. אך גם כאן צריך הרבה מאד לימוד, כי אחרת הוא יבוא להחמיר במקום שלא צריך (והפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט). וגם לענות את עצמו על מה שלא צריך!

צריך רגישות ורצון טוב, אבל צריך גם חכמה. ומזה ומזה לא צריך להניח את ידינו.

***

כמו כן, איני רואה איך זה נמצא בסרט. אני נוטה למחשבה שאת מפרשת את הסרט לפי רמתך האישית, מה שנקרא "איש לפי מהללו", שהאדם הצדיק רואה טוב אצל אחרים, משום שזה מה שיש בפנימיותו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לא נראה בסרט שהוא כוון להעביר מסר [אם כי העירוני שאולי רצו להציג את זוג ה"חוזרים" מול זוג ה"פושעים"]. זה נראה כרעיון לסרט מעניין שנכנס לראשונה לתוך מאה שערים ומביא הווי חיים מעניינים בין למי שבפנים ובין למי שבחוץ.

למתלוננים על רמת האמונה אומר; אתם מתקוממים נגד דבר שכנראה הנכם לוחמים בו בתוככי עצמכם. לכל אדם רמת אמונה משלו בנוגע לאיך שהוא משיג את המובא לידיעתו ע"י המלה "אלוקים". על כך אין להתלונן על אנשי הסרט יותר מאשר על ילד המדבר בשפה המיוחדת לו.

כמו שהעירה גינגית [וחן חן לה על כך] הסרט דווקא מתאר לנו את הגישה השונה למצוות שבין המכירים אותן במבט ראשוני בלבד לבין הרגילים בהן. ניתן היה להוסיף עוד את מבט המבינים יותר את משמעותן. אך לכך דרוש שיעשו סרט על קדושית [כל הזכויות שמורות לעצכח ].

לכולם מושג האלוקים הוא את שמעל לאדם כפי שביטא זאת נעים זמירות ישראל: "ותחסרהו מעט מאלוקים". השוני בין התפיסות אינו אלא בגישת האדם כלפי המושג אם מהבחינה המחשבתית ואם מהבחינה הרגשית-התנהגותית. הטיב עמנו הסרט לתאר את הגישה הרגשית. אמנם אצל הרבה שבברסלב היא פשוטה יותר מחמת רמת הבחינה המחשבתית, אבל הרגשית נשארת ביסודה אחת אצל כל אדם דתי; תקשורת האדם עם הווה אחד שמעליו. לכן נראה שהסרט הממחיש את התקשורת הזו, מוסיף יראת שמים לכל אחד לפי יראתו [פחד או עירנות] ולפי השמים שלו [א-ל סוחר ומעניש או הווה אחד שהוא כל חיינו].

ע"ז כבר אמרו ז"ל: "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה...". אך במקום לנסות לשפוט את מי שבעינינו לא זכה [שזה בעצם בלתי אפשרי כי לא ניתן לדון את מי שאיננו במקומו], הבה ננסה לתרגם לשפתנו את ה"סם חיים" שניתן להפיק מהסרט כמו כל הפקה חיובית מהיהדות.

בני בניו של חוני המעגל
מאת: הרב בני לאו


באחד מרגעי השיא בסרט הנפלא של שולי רנד: "אושפיזין", נראים בני הזוג, ערב לפני חג הסוכות, כשביתם ריקם,אין כסף בבית ואין תקווה. הוא מגיע לביתו בבושת פנים ואשתו שולחת אותו: "לך תתפלל, לא השתדלת מספיק". בשלב זה עוברת המצלמה לתיאור תפילה מדהימה, שלו ושלה, תפילה ישירה כאשר ידבר איש עם רעהו, תפילה כנה שמלאה בביטחון שאבא שבשמים לא יכול להתעלם מלב שבור של בניו. בו זמנית מתרחש הנס. הסרט מפגיש אותנו עם הנס בהתהוותו. נדבן גדול מפיל גורל לנתינת סכום גדול לחג והם עולים בגורל. התפילה פילחה את שערי השמים ואבא לא הכזיב.

מערכת היחסים שבין הזוג הברסלבי הזה עם הקב"ה מתגלה לאורך הסרט בישירותו ותמימותו. הרבה דיבור,הרבה ביטחון, הרבה אהבה והרבה תסכול לנוכח מציאות מסובכת עמה הם נפגשים. אדם דתי שגדל על ברכי המסורת של יראת ה' ותחושת רוממותו יתברך עומד המום מול עוצמת הקשר שמוקרן מבעד למסך. אחד המקורות הבולטים שמבהירים את המתח שבין העמל המפרך שבעבודת ה' ובין הבקשה למגע מיידי וישיר עם ה'הוא המעשה על חוני המעגֵל. חוני המעגל מוכר לעולם כאחד מן החסידים המופתים שמזכיר קצת את ימי הנביאים. הוא זה שמסוגל לעמוד מול גזירת בצורת ולחולל את הנס של הורדת הגשמים. זהו ערעור מוחלט של המימרה התלמודית הקובעת שמפתח הגשמים אינו נתון בידי בני אדם אלא בידי האלקים בלבד:

"אמר רבי יוחנן: שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתחשל חיה, ומפתח של תחיית המתים. מפתח של גשמים דכתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטובאת השמים לתת מטר ארצך בעתו"

יש בחוני משהו מדמותו של אליהו הנביא שמחזיק בידיו את מפתח הגשמים. ואולם, קריאה זהירה של מסכת תענית חושפת ביקורת חמורה כלפיו. המעשה המפורסם של חוני המחולל את נס הגשם בשנות הבצורת משובץ במשנה בתור מעשה המדגים את ההלכה ש"אין מתריעים על רוב גשמים", ואולם, ברובד נוסף נמצא הסיפור של חוני גם כמעשה המנוגד במהותו לכל המסכת. מסכת זו מלמדת את סדר תעניות הגשמים. מתעניות של יחידים ועד לתעניות של כלל הציבור. מדובר על תהליך ארוך מאוד, שלוש עשרה תעניות, שבהן מעוררים את העם לתשובה ולחיפוש כל דבר המצריך תיקון - אולי יש תקווה. יש משהו ארוך ומתיש בתעניות הגשמים הללו. את רוב עונת החורף עוברים בתפילה ובתשובה אך לאף אחד בעולם אין את הביטחון שלמעשה התפילה והתשובה יש כוח לפעול בעולמות העליונים. עד סופה לא מבטיחה המשנה שום גמול ודאי. אין לדעת אםהתענית תצליח או לא. התלמוד במסכת תענית מלא בסיפורים על אמוראים שגזרו תעניות גשמים הן בבבל והן בארץ ישראל ולא הצליחה התענית ולא ירדו גשמים. רק לאחר ש"חלש לִבם", היינו, נשבר משהו באישיותם, אז נענה ה' לתפילתם וירדו גשמים. על רקע ידיעות אלו אנו באים לסיפורו של חוני המעגל.

"מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: 'התפלל שירדו גשמים'. אמר להם: 'צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו'. התפלל ולא ירדו גשמים.מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפניו: 'ריבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין. אמר: 'לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות'. התחילולירד בזעף. אמר: 'לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה'.ירדו כתיקנן. שלח לו שמעון בן שטח 'אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו ועליך הכתוב אומר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך"

לא ארחיב בניתוח המעשה, על מקבילותיו. אני מבקש להתמקד בדמותו של חוני כפי שנתפס על ידי שמעון בן שטח. הן בדברי חוני עצמו והן בדברי שמעון בן שטח מתברר שייחודו של חוני הוא בהיותו מקושר לקדוש-ברוך-הוא "כבן שהוא מתחטא לפני אביו". דמות זו מצטיירת לנו כהנגדה לדמות העבד לפני רבו. בן מסוגל לבוא לאביו בדרישות ללא שום מורא מגירוש או "הסתר פנים". הוא יכול "לעלות לאביו על העצבים", אביו יכול לגעור בו, לכעוס עליו, אך סופו שיעשה לו רצונו. זוהי התובנה שנמצאת בעומקו של הסיפור ביחס לחוני. שמעון בן שטח יודע להעריך את עוצמתו של חוני כבן המתחטא לפני אביו אך גם מביע את החשש שלו מפניו. הבן הזה יכול לשבור את כל המערכת הממוסדת של קשרי עם-אלוקים. כל עולמם של חכמים הבנוי מעבודה קשה יכול להתנפץ לרגלי הבן הפורץ לו דרך לבית האב ואין מוחין בידו. חוני התנהג כבן. ולא רק כבן אלא כבן מפונק. היטיבה לתאר זאת הברייתא המובאת בתלמוד הבבלי, המקבילה לסיפור חוני במשנה אלא שרחבה ממנה לאחר שחוני מצליח להוריד את הגשמים בדיוק לפיהמידה הרצויה אומר לו שמעון בן שטח:

"מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו. ואומר לו: אבא,הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים, שקדים, אפרסקים, ורמונים - ונותן לו. ועליך הכתוב אומר: ישמח אביך ואמך ותגל יולדתיך."

יש כאן הקצנה של תגובת שמעון בן שטח, לעומת המשנה: חוני הוא הילד המפונק שהכול מגיע לו. הוא מסוגל לתבוע עוד ועוד, והאב, הכל כך גאה בבנו, נותן לו עוד ועוד. מזה חושש שמעון בן שטח ביותר. הוא לא יכול לשאת את המחשבה שהתנהגותו החריגה של חוני תהפוך להיות הנורמה המקובלת. ההצלחה האחת שבהורדת הגשם תביא להורדת המתח של התפילה, שהרי למי יש כוח לעמוד בכל תעניות הגשמים כשברחוב ליד גר אדם המחזיק בידיו בכל המפתחות?

חששו של שמעון בן שטח לא היה לשווא. הידיעה שיש מישהו המחזיק בידיו מפתחות גשמים ויכול להכניע בדרישותיו את כעסו של אביו יצרה זילות גדולה בקרב העם. בדור שאחרי חוני כבר התרגלו לפנות ישירות לבן בנו של חוני. כך מפורש בגמרא "שבכל פעם שהעולם היה צריך מטר היו שולחים שליחים אל אבא חלקיה, נכדו של חוני, שיתפלל ויביא גשם." כבר לא מבזבזים אנרגיות על תעניות ארוכות ומתישות. אם יש בינינו מי שמסוגל להוריד גשם בדרישת בן לאביו – מה טוב חלקנו. ובכל זאת, משהו לא טוב קורה כשעוברים לחיות בחוויית ההתגלות המיידית של בן אצל אביו. את תודעת הערפל, את חידוד האוזן, את הקשבת הלב– את כל אלה מפסידים. הופכים להיות גסים מתוך תחושה של מראה גדול.

חז"ל אמרו יותר מזה באומרם שחוני עצמו נחשב ל"מגיס דעתו כלפי מעלה". זוהי אמירה חמורה שמבקשת להציג את חוני בדומה לשבעים הזקנים שעלו לחזות את האלקים "ויאכלו וישתו". "הגסת דעת" היא אותה תחושת ביטחון שמערערת ומערפלת את החושים וגורמת לזחיחות האדם ביחס לעצמו, לסביבתו ולאלקיו. ההורים לא תמיד מרגישים את זחיחות הדעת של בנם. הורים מתגאים בילדם, כפי שאמר שמעון בן שטח לחוני: "עליך הכתוב אומר "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך". ואולם, העומד מן הצד מבין ויודע שזחיחות הדעת, המביאה את כהות החושים ומולידה את גסות הלב אינה מרוממת את האדם למקום טוב. מי שחי בתודעה קבועה של חיפוש אחר החוויה הישירה, המיידית, נטולת התפילה והעמל – יכול למצוא עצמו בריסוק אברים בימים של הסתר פנים. ראיית פני המלך נמצאת ב"מסילת ישרים" בראש הסולם, במדרגת הקדושה. לדברי רמח"ל עניינה של הקדושה כפול:"תחילתה עבודה וסופו מתנה". אין קיצורי דרך ואין דילוגים. עבודת ה' מבית מדרשו של שמעון בן שטחאינה מבטיחה דלת פתוחה ומענה ישיר כפי שנמצא אצל חוני. עולמם של חכמים יצר סדר אחר לתקשורת בין אדםלאלקים: סדר של משמעות, קצב מדוד, מסגרת זמנים וקביעת עִתים. העולם של ברסלב מבקש לסלול דרך אחרת בעבודת ה', בשונה ממסילת ישרים. "מסילת בנים". המסילה הזו מבוססת על גישה של תלות מוחלטת ביחסי בן-אב.הרבה יש לחשוב על שני המסלולים הללו,על מחירו של כל מסלול ועל רווחיו.

אנו משתדלים לפלס כל דרך לקרבת ה' "אם כבנים ואם כעבדים". עינינו תלויות לה' כעבדים והלב מתפלל שירחמנו כרחם אב על בנים.

הרב בני לאו הוא ראש בית המדרש ב"בית מורשה" ורב קהילת רמב"ן בירושלים


--------------------------------------------------------------------------------

פורסם באתר "כיפה - פורטל היהדות"
www.kipa.co.il
© כל הזכויות שמורות