|
|
| נשלח ב-21/11/2005 21:15 |
 |
| |
הסרט מציג כעת במספר מקומות בארה"ב, ולרגל זאת, נתפרסם מיני-ראיון עם במאי הסרט גידי דר (באחד העיתונים הניו-יורקיים, דומני שהטיימס - נתקלתי בו במקרה, או אולי בהשגחה פרטית, בשוטטות ברכבת התחתית).
גידי דר מספר שם על מה שעמד מאחורי הסרט. דר הוא חילוני שעבד עם רנד בטרם הלה חזר בתשובה, וניסה זה זמן רב לשכנע אותו לשחק שוב, תוך שרנד מתחמק. בשלב מסויים הציע דר לרנד לעשות סרט איתו כמו שהוא, בעולם שלו ועם החויות שלו - ולכך רנד הסכים (בתנאי שיקבל אישור מרבו וכו').
דר סיפר שלא ניסה להחזיר בתשובה (הוא הרי חילוני) וגם לא להעביר ביקורת על עולם אחר - אלא לתת תמונה מדוייקת ככל שניתן.
לטעמי, הוא הצליח (שוב, עולמו של רנד אינו בהכרח עולמה של 'היהדות', בדיוק כמו שגם עולמי או עולמו של מיימוני אינו בהכרח מייצג אותה - ואולם שלשתם הם אחת הבבועות שלה בימינו, עובדתית). בכל מקרה, העובדה שהשחקנים המרכזיים בסרט משחקים למעשה את עצמם, בהחלט סיעה לדר (ברוב הסרטים השחקן לא משחק את עצמו).
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2005 02:38 |
|
| |
לרגל שהותי בארצות ניכר ראיתי את הסרט השבוע.
ולמרות שירד האשכול לתהומות אעלנו משם, עם מעט ממחשבותי בצידו.
כמובן כמו כל יצירה אין טעם בדיון למה התכוון המכוון מפני שיש מה שנגלה שאולי לא היה בדעת היוצרים אך זה עדיין שם.
תמיהני על מיימוני המסתייג כה עזות מתפילה ששכרה בצידה. לפעמים אני מוצא את עצמי שואל כמה התרחקנו מטאטע (או לחלופין מימי התנ"ך) שאנו מסתייגים משייענו תפילותינו. הסרט מסביר (מצטט?) את ר"ן בנידון, ומה לנו כי נלין עליו.
ללא תלות בהצגה של התפילה, בעיני היתה מקסימה לא העניה, אלא תוצאותיה, והאנשים כאן דילגו על זה. תוצאה אחת היתה ההודאה המופלאה שלהם, השמחה האמיתית ביכולת לקיים מצוות. כמו-כן, היה נפלא בעיני יכולתם לחשוב דבר ראשון על החזרת חובות, ונתינת מעשר, משל לא היו הם נזקקים.
אבל היתה נקודה שניה והיא שעצם מתן הכסף הפך לנסיון, כאשר פתאום היה ביכולתם לארח את החברים. הרי אם לא היה כסף לא היה אירוח. הנושא של נסיון חוזר שוב ושוב.
נקודה אחרת, היא האתרוג. בזמן הסרט לא הופתעתי מכעסו של משה בלנגא (בלנגא ולא בלגנא - פרויד?), אם-כי הייתי בטוח שהוא "יפרק אותם" סופסוף, והפעם על לא-עוול בכפם. האם גם אחרים שמו לב לבורות+חספוס שלהם? (ישראלי טיפוסי?).
לאחר הסרט, תמהתי כמובן על כעסו, הרי קיים מצווה של יום ראשון? אבל אז הוזכרתי שישנה נקודה נוספת שלא שמתי לב אם הועלתה והיא הקשר בין האתרוג והסגולה לבנים. האם משה לא מעוניין באתרוג הכי מהודר משום כך? נקודה זו לא עלתה ישירות הסרט אך היא מוכרת. וכך יצא שהאושפיזין בנותנם למשה את האתרוג, היו כמלאכים המבשרים לאברהם. ודוק.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2005 07:51 |
|
| |
מייפל
אם לא עמדתי בדברי לעיל על הנקודות הטובות של הסרט, אעשה זאת עכשו. אני סבור כמוך שהסרט מציג כמה צדדים חשובים באמונה היהודית הפשוטה, שאינם ידועים כלל לציבור שמגיע לראותו. כדבריך, התפילה והצדקה, ועבודת המידות של משה בלנגא, וכן, מה שנזכר בדפים קודמים של האשכול, היכולת של בני הזוג להביע אהבה ללא צורך במגע פיזי - תופעה ששמעתי שנחשבת מדהימה בציבור רואי הסרטים.
אבל איני מסכים איתך בנוגע לתמונה שמוצגת בנוגע לתפילה. אילו היה משה, גיבור הסרט, משקיע את עצמו בתפילה נרגשת, הייתי מצטרף לשבחים שלך. אבל לפי הנראה זה לא מה שהוא עושה. כשהוא רוצה להראות תפילה, הוא מוחא כפים בקצב שהולך וגובר. זה לא נראה כמו תפילה, אלא כמו מאגיה.
וצר לי על שזה נכרך בשמו של רבי נחמן מברסלב. נכון הוא שרבי נחמן כתב דברים על מחיאת כפים, אך ספק גדול הוא בעיני אם כוונתו היתה למחיאה בקצב שמתקדם לעבר קרשצ'נדו.
כבר ציינתי שהתנהגותם של בני הזוג לוקה מבחינת ההלכה. כפי שכתבת בעצמך, האם מותר להם לתת "מעשרות" בשעה שאין להם מה לאכול, או שיש להם חובות? האם מותר להם להשקיע באירוח אורחים בשעה שאין להם מה לאכול אחר הסוכות?
(יתכן לקשור זאת לשיטתו של הלל הזקן, שהיה אומר על כל יום "ברוך השם יום יום" ולא היה דואג דאגת מחר. אך נראה לי שגם זה דווקא אצלו, שהיה עובד כל יום לפרנסתו בחטיבת עצים והיה לו די יומו בדרך כלל).
וכפי שציינת, האירוח שלהם נועד להיות סגולה, מאגיה להשגת ילד. אמנם, כיון שמותר לאדם לקיים מצוות גם לא לשם שמים, קשה למתוח ביקורת על גישה כזו - אילולא היתה מבוססת על הנחה לא נכונה ואסורה, שצריך אדם לסבול עלבונות מאורח חסר דרך ארץ וזו היא מידת אברהם אבינו...
לפיכך, גם אם יש נקודות טובות בסרט, לדעתי ההפסד כמעט יוצא בשכר.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2005 09:23 |
|
| |
מיימוני,
וכי עני המתפרנס מהצדקה פטור מלתת צדקה?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2005 12:07 |
|
| |
"והצדקה 'די מחסורו'" ..." ואפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו"
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2005 14:23 |
|
| |
מיימוני
מה שהוא עושה בתפילה זה דומה למה שאתם עושים עם הערבות בהושענא רבה! (הסרט מתאר אוירת חג הסוכות)
מבחינת הלהטוטנות (מאגיה) מה ההבדל לבין אם הוא מתפלל מול קיר בעינים סגורות בהתעמלות ראש או בישיבה על ספסל בהתעמלות ידיים? הרי גם אתה מסכים להתחלפות הסירוגית בין מעמד התפילה להשחלת האלף דולר מתחת לדלת, דהיינו שעקב תפילות ומע"ט נפתחים שערי השמים. אני בטוח שאם תשאל את בלנגה הוא יגיד כמוך שאלוהים נענה. מה ההבדל אם כן, אם הוא נענה באמצעות מלאך זה או עב"מ זה?
עדיף לי אלה מבית משוגעים לאלה מבית כלא (הכונה לויכוח על ההבדל בין החרדיבן לטליבן).
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2005 21:27 |
|
| |
גם וגם וריב
לא הבנתי את השאלה.
בוגי
וכי אני נמנה עם אלו שחובטים ערבות עד תומן? כך אתה חושדני?
ואשר להשוואה - אני מסכים איתך. אלו ואלו, הבלנגות של הושענא רבה והבלנגות של האושפיזין שוים הם. תמימים כשה ויקרים לפני ה', אך לגביהם - עבודת ה' לפעמים מתחלפת להם במאגיה.
די לנו על הראשונות שרוצים להוסיף עלינו?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2005 22:35 |
|
| |
מיימוני.
לדעתי, הצדקה שעושה אדם עם "אורחיו" - היא בהתאם למה שהאורחים מורגלים בהם, עושה הצדקה מתאים את עצמו אליהם, ומשתדל לספק את צורכיהם - מה יותר מעליב מזה? ככה אני מבינה את הדברים שהבאתי למעלה.
ולדעתי שיטתו של הלל הזקן שלא היה דואג דאגת המחר קשורה יותר במעלה בה היה,"איזהו עשיר השמח בחלקו"- פרנסתו לא היתה מובטחת, שהרי ידוע הסיפור שקפא כי לא היה לו במה לשלם דמי כניסה לבית המדרש ועלה לגג וישב בפתח הארובה וכו', יש גם את הסיפור על רבי עקיבה ורחל שהיה להם רק תבן למראשותם, ובא זקן(אליהו הנביא?) וביקש והם התחלקו איתו במה שהיה להם(כמדומני שזה הסיפור שדירבן את ר' עקיבה להתחיל ללמוד תורה
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2005 22:57 |
|
| |
כיוון שאתה שואל האם מותר להם לתת "מעשרות" ולארח אורחים בשעה שהם עצמם מתקיימים בקושי, שאלתי בתגובה האם עני המתפרנס מן הצדקה פטור מלתת בעצמו.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2005 23:39 |
|
| |
גם וגם
איני זוכר את הדין, אך כמדומה שהרמב"ם פסק שחייב. אבל לי נראה ברור - כלומר שזו סברה שלי - שהדין הזה נאמר רק כדי שהעני לא ירגיש שאינו מסוגל לתרום. וגם כדי שלא תישכח תורת צדקה ממנו. ויוצא בפרוטה אחת.
ובוודאי שאינו יכול לתת ואינו חייב לתת מה שאין ברשותו. ומי שהוא למשל בעל חוב, אסור לו לתת צדקה עד שיפרע חובותיו שחייב להחזיר כעת. וזה דבר פשוט.
משפחת בלנגא מוצגת כעניה מאד. יש להם גם חובות, אם אני זוכר נכון. לפי זה, אסור להם להכניס אורחים לפני שפרעו את חובותיהם.
ריב
מה שנאמר על "כדי מחסורו" לא נראה לי שהוא נאמר לגבי שני האורחים של משפחת בלנגא. אבל אולי איני בקיא מספיק בעלילה...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-9/12/2005 00:06 |
|
| |
מיימוני,
אם כן השבתת הכנסת אורחים (וכל מצוה העולה כסף) מרבות מהמשפחות החרדיות ומחלק גדול מעם ישראל בכלל; התבונן בנתונים שהתפרסמו לאחרונה אודות שיעור משיכת היתר בישראל, ותראה שרבים מאד מצויים עמוק בחובות, ומגלגלים אותם בצורות שונות (גמ"חים, נניח). האם כל אלה אסורים בהכנסת אורחים?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/12/2005 08:17 |
|
| |
גם וגם
כמדומה שנעלם ממך דבר גמרא לפי שעה:
טוב המלבין שינים לחברו ממשקהו חלב.
(כתובות קיא - בזכות פרוייקט השו"ת).
נראה לי שצריך לחלק בין כמה רמות של הכנסת אורחים:
בימי אברהם אבינו, הכנסת אורחים היתה לתת להם מזון ושתיה, ומקום ללון. כפי שמצאנו שעשה אברהם אבינו לאורחיו, וכפי שעשו בבית רבקה לעבד אברהם.
וכך נהגו בימי המקדש, לפי הגמרא, כאשר היו עולים לרגל ומוצאים מקום לגור ללא תמורה (ורק היו נותנים, אם זכרוני אינו מטעני, את עורות הקודשים שלהם לבעל הבית).
האם זה שייך היום? לעתים מאד רחוקות, אם בכלל.
כאשר מגיע חבר או אורח מעיר אחרת, ואין צריך לומר מחו"ל, אז שייך באמת לארחו, לתת לו לאכול ולשתות ומקום ללון.
זה שייך היום כאשר משפחה בשכונה עורכת שמחה, ומשפחות חברות מעניקות מקום לינה ולפעמים סעודה לקרובים המגיעים לשמחה מחוץ לעיר.
ושמעתי בשם הרב זילברשטיין שאמר כי לתת טרמפ היום הוא מידת הכנסת אורחים.
הכנסת אורחים של מקום ללון אינה תובעת כסף. לא הרבה. וגם לגבי מזון כבר אמרו כי כאשר יש פה אחד נוסף בבית ההוצאות אינן מורגשות (ולכן יכולים היורשים של הבעל לתבוע מהאלמנה לדור איתם יחד כדי לחסוך בכסף).
כל זה, מסתבר שאינו אסור גם לבעל חובות. הרי הוא חי כדרכו, והיא דרכו. ודרך כל אדם.
אבל לארח אורחים רעים - האם יש כאן כדי מחסורו, כפי שטענה ריב? סבורני שלא. גם מחמת זה שאין כאן "כדי מחסורו", וכי מפני שזה הרגיל את עצמו בדעתו הרעה לאכול ולזלול צריך לספק לו את זאת?
ועוד, שגם אם תרצה לספק לו עבד לרוץ לפניו, אין אדם נכנס לחובות כדי לעזור כן לחבירו (ולכן יש לתמוה לדעתי על מנהג העולם לאסוף צדקה להכנסת כלה כדי לערוך חתונה מפוארת וכיו"ב).
ומי לנו גדול מהלל, שהיה עני, ולכן רץ לפני האיש שהיה זקוק לעבד לרוץ לפניו, ולא שכר לו רץ.
(אפשר להתפלפל על הדוגמא האחרונה ולהציע הסברים אחרים).
לגבי הכנסת אורחים החפצים במזון יקר, מצאנו שני סיפורים הפוכים. אם אני זוכר נכון, שניהם על רבא.
אחד מהם על אורח שביקש לסעוד. ואז היו רעבים בסכנת חיים. רבא הציע לו עדשים, כי זה מה שהיה. והאורח היה מפונק ולא סבל עדשים. אבל בלית ברירה אכל - ומת.
אמר רבא: לא אני צריך לעשות תשובה על שהרגתיו, אלא הוא הרג את עצמו. כלומר בפינוקו.
ומצד שני, היה מעשה שבא אורח וביקש תרנגולת ויין משובחים, ולרבא לא היה, אך באותו יום שלחה לו אחותו במתנה את המזון היקר הזה. והבין רבא שזה בהשגחה פרטית לאותו אדם.
האם תרצה לטעון שגם משפחת בלנגא הבינו שבהשגחה פרטית קיבלו את הכסף כדי להוציאו על האורחים הרעים שלהם?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/12/2005 19:41 |
|
| |
מיימוני,
אני לא יכולה להתייחס לעלילה, מפני שעוד לא יצא לי לראות את הסרט, אבל מדברי הכותבים הבנתי שבסך הכל מוצגת התמודדות אמונית - והאורחים אינם סתם אורחים רעים, אלא חברים מעברו של 'בלנגא' שהוא היה כמותם, ובעקבות חיבוטי נפש והיסוסים, בעל כורחו הם ה"אושפיזין". וכל חוזר בתשובה שמתייחס לחזרתו בכבוד הראוי לה, יודע שהעבודה על המידות היא זו שעומדת במבחן המציאות.
מה שנאמר על ידי הרמב"ם ש'הצדקה די מחסורו' וככה מופיע במקור, נאמר עקרונית, ולא ביחס לאורחים כאלה או אחרים. הציווי מתייחס לנותן, ולא למקבל. כל המצוות שקשורות בנדיבות מטרתן היא ליצור לאדם לב טוב, וכולן,והרשימה ארוכה [המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללות, ודין שמיטה ויובל] - להוציא את הצדקה, מתוחמות בגבול, זמן, מקום, או כמות על פי "חוק".
ייחודה של מצוות 'הצדקה' [די מחסורו] היא נכונות האדם לתת מעבר למה שמגיע על פי החוק, ורבותינו אינם מסייגים את הנתינה בתנאי - וראה התנאי שר' יהודה הנשיא קבע כשפתח את ביתו בשנת רעבון - שרק תלמידי חכמים יהיו זכאים לאכול, ובא ר' יונתן בן עמרם והפריך את התנאי כשאמר לו: פרנסני ככלב וכעורב - שמה שראוי להנחות את עושה מצוות הצדקה היא "ההליכה בדרכיו".. "מה הוא נקרא חנון- אף אתה.." [ואף שמטרתו של הסיפור הזה הוא לימוד זכות על ר' יונתן בן עמרם שלא השתמש בכתרה של תורה] -
תוך כדי כתיבה, נזכרתי בפסק הלכה שהוציא הרב עובדיה שלא לתת צדקה למי שלא נוטל ידיו. וזה לדעתי מתאים לדברי הרמב"ם, שבעלי השררה דואגים להבריח את ההמון מהעבירות הגדולות, והמידות הטובות אינם נחשבות אצליהם מן הדין ומן הדת.
אתה כותב: וכי מפני שזה הרגיל את עצמו בדעתו הרעה לאכול ולזלול צריך לספק לו את זאת? ואני שואלת: אם אדם עשיר, שהתרגל לחיות ברמת חיים גבוהה,ירד מנכסיו- גם עליו תאמר: וכי מפני שזה הרגיל את עצמו וכו' -
כתבת:
ומי לנו גדול מהלל, שהיה עני, ולכן רץ לפני האיש שהיה זקוק לעבד לרוץ לפניו,ולא שכר לו רץ.
ואני שואלת, האמנם היו להלל אמצעים לשכור לו רץ, והוא העדיף לרוץ לפניו? בזה התבטאה גדולתו? אני לא מעיזה לחשוב עליו כעל מזוכיסט.
לדעתי הסיפור על האורח שמת מאכילת עדשים לא שייך לכאן,רבא עשה כמידת יכולתו- על פי הדין הוא אינו חייב להאכיל אותו בכלל, וכמו שאדם יכול להצטער על שהשתמש בכתרה של תורה ומת בצערו, כך אדם יכול להצטער באכילת עדשים עד שימות בצערו -ויחי ההבדל הקטן.
ובכלל, לגבי דבריו של ווטו בראשית האשכול שבאמצעות הסרט ניתן להבין את היהדות על פי המודל של אברהם אבינו. וכמובן שאינני משווה ואני נוקטת בלשון גוזמא - על אברהם נאמר "והאמין בה' ויחשבה לצדקה" שזה שאברהם רכש את מידת הביטחון באמונה בה' זו נחשבה לו לצדקה שעשה עם ה'- מפני שהוא נתן לה' קרדיט יותר ממה שהיה מגיע על פי חוק - שהרי עצם צו העקידה מבטל מעיקרן את כל ההבטחות שניתנו- והיה יכול לסרב, ואו להטיח בפני ה' דברים, ובצדק.
|
|
|
|
|
|
