גיור. מה הנדרש בפועל לעומת הנדרש באמת

הקושיה לא היתה עליך, אלא על אותם שהבאת את דבריהם.

לשון הרמב"ם:

" … הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם, חוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר".

אם לפנינו גר שלא בדקו אחריו ולא הודיעוהו המצות ועונשן, ובפרט שהרמב"ם גם מביא את המצוות הקלות והחמורות, שנראות כשיעורי גן ילדים לעומת מה שדורשים מהמועדים לגיור היום, ומזהיר שלא להפחיד אותם יותר מדי, שמא לא ירצו להתגייר, איך ייתכן שקיבל עליו את המצוות כשאינו יודע מהקלות והחמורות? ומה תואיל צדקותו שלאחרי "גיורו'', אם לא היה גיור?

כמו"כ ממה יש לחשוש?

האם ממה שהרמב"ם לא כתב שיש לחשוש לגיורו, האם לא ייתכן שהחשש אינו בכשרות הגיור?

תוקן על ידי נישטאיך ב- 23/08/2009 15:08:38

ידעתי. השאלה היא אם אדם יכול לקבל על עצמו דבר שאינו יודע מהו, לא מיניה ולא מקצתיה, ורגע אחרי שהתגייר הוא הולך לסטייקיה לחגוג את גיורו, ואינו יודע שאסור לו לאכול חזיר.

2) לאחר שנתגייר (ולא מבורר אם קיבל מצוות), ניתן לראות אם הוא שומר תומ"צ - סימן שקבלתו רצינית והוא יהודי לכל דבר, ואם יתברר שאיננו שומר תומ"צ - אז אנחנו בספק (לדרך הנ"ל) או שודאי איננו יהודי (לדרך יצחק_יונתן הנ"ל).

ראה תגובתי למספר 1.

3) אכן, הרב דיכובסקי מסביר שהחשש איננו בכשרות הגיור, אלא שעלולים ללמוד ממנו, אך להרחיקו א"א, כיון שכבר קיבל ע"ע עול תומ"צ. (לענ"ד זהו דוחק בדברי הרמב"ם).

בהלכות איסו"ב פי"ג הלכה טו כותב הרמב"ם על לא דחיה ולא קירוב בגיורים שהיו בימי דוד ושלמה, ללא קשר לקבלת מצוות, ושם הוא כותב "עד שתראה אחריתם", ולא כתב מתי הוא זמן אחריתם, ומה יהיה באחריתם.

4) אם יש לך דרך נוספת בביאור ד' הרמב"ם - אשמח לשמוע

אין לי, אך נראה לי שהקירוב והריחוק אינו אם לאשר את גיורו או לבטלו.

בכך ביאר הרמב"ם מדוע קיימו שמשון ושלמה את נשותיהן, אע"פ שנגלה סודן, והוכיח סופן על תחילתן שהן עובדות כוכבים ומזלות. מש"כ הרמב"ם "וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו", אין כוונתו להטיל ספק ביהדותו אלא בצדקתו, האם יהודי צדיק הוא או רשע".

אני חייב לציין שיש ראשונים ואחרונים שאינם רואים את קבלת המצוות כחלק ממעשה הגיור. ראה בריטב"א (כתובות יא.): "גר קטן מטבילין אותו על דעת בית-דין - והאי דמטבילין אותו, אע"ג דגר בעלמא בעינן שיודיעוהו קלות וחמורות, ההוא למצוה ואינו מעכב". כמו כן בשו"ת "טוב טעם ודעת" (לר"ש קלוגר, מהדורה תליתאי סימן קיא) כתב: "וגם מה שכתב כבודו דלפי דברינו גם המילה אינו עיקר רק הקבלת עול מצוות, זה טעות גמור, דקבלת המצוות הוי רק מכשיר, ועיקר הגירות הוי המילה והטבילה. ותדע, דבקבלת עול מצוה בלי מילה וטבילה, אינו כלום. ולהיפוך, אם מל וטבל לשם גירות, אף דלא קבל עול מצוות תחילה, הוי גר מן התורה בודאי. וקבלת עול מצוות תחילה הוי רק דרבנן".

גם בשו"ת "מלמד להועיל" (ח"ג סימן ח) נשאל אם ניתן לגייר נכרית שנישאה לכהן בנישואים אזרחיים, ורוצה להנשא לו כדמו"י. וכתב, כי בנישואי נכרית יש איסור דאוריתא וחייב כרת, אבל כהן שנשא גיורת הוא איסור לאו, ובכדי להציל אותו מאיסור חמור בודאי טוב שיגיירו הנכרית. ושאל, כיצד ניתן לגיירה, והרי היא אינה מקבלת על עצמה איסור גיורת לכהן? וכתב: "[אמנם יש לפקפק על זה דהא לא אמרינן חטא בשביל שיזכה חברך, ואמרו בבכורות דף ל' ע"ב הבא להתגייר ואינו מקבל עליו אפילו דבר אחד אין מקבלין אותו, וא"כ הרי הנכרית גם כשתתגייר צריכה לצאת מבעלה והיא רוצה לכנסו, וא"כ אינה רוצה לקבל איסור גיורת לכהונה והאיך מקבלין אותה כדי לזכות הכהן שלא יעשה איסורא רבה. וי"ל] דבאמת אם אומרת בפירוש שאינה רוצה לקבל מצוה זו, אסור לקבלה. אבל בנידון דידן הרי אינה אומרת כן בפירוש, וא"כ אף דאנו יודעין שתעבור על איסור זה, מ"מ בשביל תקנת הכהן ובשביל תקנת זרעו מקבלין אותה. וגם י"ל, דדוקא אם מקבלין הגר משום תקנה דידיה צריכין לומר לו, או תקבל כל התורה כולהאו תשאר נכרי...[- כמו שהיית עד עתה שהנכרי אין לו עונש אם אינו מקיים המצוות. אבל אם אנו מגיירין אותה משום תקנתא דישראל ודאי מוטב שתתגייר ולא יופסד זרע ישראל ולא יתחייב ישראל כרת על ידה, אף שיעשו שניהם איסורא זוטא, דהא עכשיו לא די שהישראל עושה איסורא רבה אלא שגם היא עושה איסור שמכשלת את ישראל. ובפרט דבנ"ד יש עוד לחוש שאם תשתגע האשה מחמת שאין מקבלין אותה, יהי' חלול השם ח"ו שיאמרו שישראל אינן מרחמין על נכרית, ואין חוששין אם תחלה ותשתגע. ומה שעומד לנגד זה מהמשנה דהנטען יבמות כ"ד: ע' קונטרס וכתורה יעשה ד' י"ג וד' כ"ג ע"ב והלאה. ] אבל אם אנו מגיירין אותה משום תקנתא דישראל, ודאי מוטב שתתגייר ולא יופסד זרע ישראל ולא יתחייב ישראל כרת על ידה".

אלו דברים מרחיקי לכת ביותר. גם אם לא נקבל דבריו - ואני מתקשה לקבלן - אין להן ביאור, אא"כ נניח שקבלת המצוות אינה חלק ממעשה הגיור, אלא הלכה בבית-דין המגייר שלא יזדקק לכך. אבל, כל שיש לבית-הדין נימוקים כבדי משקל, יכול לקבל גר גם ללא קבלת מצוות שלימה. דבר נוסף למדים ממנו, ששום אומדנא דמוכח לא תועיל לסתור קבלת מצוות, כל שקיבלה במפורש את המצוות בפיה.

עכ"ד הרב דיכובסקי. (הוספתי בתוך סוגיים מרובעים את דברי המלמד להועיל שדולגו).

ברצוני לשאול: האם ישנה פרשנות אחרת לדברי הרד"צ הופמן זצ"ל המצוטטים ע"י הרב דיכובסקי שליט"א?



2) עוד כתבת:
< ככלל אומר שדעתי האישית היא שאי־אפשר לבטל מעשה בית דין אם אין לנו ראיות ברורות שנפל בו מלכתחילה פגם ספציפי (לא רק פגם בנוגע למדיניות הכוללת, שוודאי קיים כאן).>

- כלל זה איננו מנומק ולא הובאו לו תימוכין.
מסברא היה נראה לומר (וכך בעצם פסק ביה"ד הגדול וביה"ד באשדוד, - מלבד פסילת הדיינים), שאם הדיינים לא ביררו כשורה את קבלת המצוות, אין לנו ידיעה שהייתה קבלת מצות, ולכן א"א להתיר את האשה לנישואין בלא ראיה (ור' פי"ג מהל' איסו"ב ה"ט).



3) עוד כתבת להשיג על ראייתו של הגר"ש דיכובסקי שליט"א ממעשה דשמעון בן שטח (סנהדרין לז:) משום שדיני נפשות שאני, והתעלמת מהחלק העיקרי של ראייתו:
- בהמשך הגמ' שם מבואר (וכן נפסק בחו"מ תח, ב), שאף בדיני ממונות אין מקבלים אומדנא של גמל האוחר (מלבד לדעת רב אחא). וטעם הדבר כתב המהרי"ק (סי' קכט):

"דודאי דכל שהמעשה מבורר אצל הדיינים, אלא שאנו מסופקים באומדן דעת הנותן או המוכר או המגרש, אזלינן בתר אומדנא. אבל היכא דלא נתברר גוף המעשה אצל דיינים כי ההיא דגמל אוחר, דאין ידוע אם נגחו אם לא ואלא מתוך אומד, בהא ודאי פליגי רבנן".

ומסביר הרב דיכובסקי:
"משמעות הדברים. אומדנא יכולה לבוא רק לאחר שהמעשה ברור על פי עדים או הוכחה הלכתית אחרת, והשאלה היא על כוונת המעשה. אבל אומדנא שבאה בכדי לגלות את המעשה, גם אם היא אומדנא ברורה לחלוטין, אין לקבלה. הוא הדין והוא הטעם, שאין לקבל אומדנא לקבוע שמעשה הלכתי לא התקיים, כאשר אנו רואים ושומעים את המעשה".



4) לגבי ראיית הרב דיכובסקי שליט"א מדין הבן איש חי (שו"ת רב פעלים ח"א יו"ד סי' לז) שבמקרה שהוחזקה נדה ואח"כ הביאה אמתלא איננה נאמנת (רמב"ן מובא ביו"ד קפה, ג), והיות וחכמים חייבו אותה בבדיקה היא חייבת לברך, - תמהת על דברי הבן איש חי (- דבר שלענ"ד, שאיננו מהוה השגה ע"ד הרב דיכובסקי שליט"א), וכן תמהת איזה חזקה יש כאן (- אולי כעין ד' הרמב"ם פי"ג מאיסו"ב ה"ט הנ"ל, אכן הרמב"ם כתב שא"א להשיאה וי"ל).

עכ"פ, עיקר השוואתו איננה מובנת. בנידון של הבא"ח, חכמים לא האמינו לה כנגד האומדנא, ולכן חייבוה ליטבול. כעת, היא מחוייבת מדין דרבנן ליטבול, ולכן חייבת לברך (גם אם באמת טבלה, סוף סוף חייבת כעת לטבול מדרבנן). [וכעי"ז כתב בקה"י ברכות סי' ה לבאר ד' רע"א בהג' לאו"ח סי' רט, שלרשב"ם (פסחים קב.) בברכת הנהנין אין סב"ל, דכשמסופק אם לברך - אינו רשאי לאכול, וממילא רשאי לברך בשנית ואי"ז ברכה לבטלה (או ספק ברכה לבטלה), דבלא הברכה איננו רשאי לאכול מדרבנן]. (כמדומני שבזה מסולקת קושית כבודו על הבא"ח).

ולא מובן מה ההשוואה לנידו"ד, שם חכמים לא האמינוה כנגד האומדנא, ואילו כאן - מחמת שרשומה כגיורת לא נתחשב באומדנא שלא הייתה קבלת מצוות? אתמהה.

לגבי הריטב"א. ראשית, הוא מדבר על גר קטן, ובקטן ההנחה היא שתהיה קבלת מצוות מכללא (כשיבין ויגדל), שהרי גם אם יקבל כעת הוא אינו באמת בר דעת לעשות זאת. ההנחה היא שקטן נטפל לחברה שאליה הוא נכנס.

יתר על כן, הריטב"א מדבר על הודעת וקבלת מצוות כאקט מעשי, שלב בתהליך הגיור. אבל אני מדבר על קבלת מצוות מהותית (בלב, ובכוונת המתגייר). אם הוא מקבל או יקבל את המצוות, והשאלה היא האם בפועל הודיעו לו, או האם בפועל הוא הודיע שהוא מקבל, זו שאלה אחרת לגמרי. וכבר עמדתי על כך גם בדבריי במאמר. לכן הריטב"א אולי מוותר על האקט המעשי, אבל ודאי לא על הכוונה העקרונית.

2. זו היתה הערת אגב, שמטרתה לומר שעל אף שעמדתי העקרונית היא לכאורה נגד הרב דרוקמן, בנקודה של ביטול למפרע אני לא שם. ככלל, לא נימקתי שם כל דבר, מפני שלא זה היה נושא המאמר (ביקשו ממני להגביל את אורך הדיון). הנחתי היא שאפשר לבטל מעשה בי"ד כשברור שלא היתה כוונה לקבל מצוות. אבל כשזוהי רק הנחה, וביה"ד שגייר לא הסכים עם ההנחה הזו, אין אפשרות לבטל מעשיו. זה כמובן נוגע גם לסוגיית בי"ד אחר בי"ד לא דייקי, שהרב שרמן כבר עסק בה בהרחבה (אף שאיני מסכים לחלק מדבריו שם, ואכ"מ).

3. את ראיותיו של הרב דייכובסקי שמעתי במו אוזניי בהרצאה שהוא נתן בבר-אילן, ולאחר מכן קראתי גם תקציר במאמר של שלמה פישר שצוטט אצלי. לא קראתי אותה בפסה"ד. ובהרצאה הראיה היתה כפי שהבאתי אותה.

ולעצם הדברים, אני ממש לא מבין את הטענה שלך ושלו מגמל האוחר (אגב, ברמב"ם זה לא כך. בממונות כל אומדנא מכל סוג ולכל מטרה מועילה. כנראה גם נגד עדים). מה פירוש שאין אומרים אומדנא לבטל מעשה? הרי בסוגיית קידושין יש אומדנא דמוכח שמבטלת מעשה מקח ידוע וברור (אדעתא למיסק לא"י). גם בגיור נעשה מעשה גיור, ועל הכוונה שליוותה אותו אנחנו לומדים מתוך אומדנא. הטיעון מופרך לחלוטין, כפי שכתבתי.

4. תמיהתי על הבא"ח אכן נאמרה בשולי הדברים, ודומני שהערתי בעצמי שאין כאן השגה ישירה על הרב דייכובסקי. אבל בכל זאת יש כאן השגה, שהרי הוא שוב מסתמך על אמירה מופרכת (לדעתי), ולכן אין לסמוך עליה. הוא רוצה לקחת את דברי הבא"ח, ובהנחה שהם אכן מופרכים, מה מקום ללמוד מהם להלכה? לכן השגה על הבא"ח היא בעקיפין גם השגה עליו (ועי' מה שכתבתי למעלה לגבי המלמד להועיל).

ביחס לריטב"א, בודאי שהוא מדבר רק על הודעת מצוות ולא על קבלת מצוות, ולא הקשתי משם. (אגב, לכשתתבונן, התירוץ הראשון שלך, הוא בעצם עומד על התירוץ השני, ו"דא ודא חדא היא")

2) טענתי כנגדך שלא נימקת את דעתך, וחזרת ע"ז במילים אחרות. ומה הואילו חכמים?

3) ביחס טענת הגר"ש דיכובסקי שליט"א:

א. יתכן שהוא קיצר בבר אילן בהבאת הראיות (כדרך הרצאה, ובפרט בפני ציבור רחב, שאינם ת"ח).

ב. פשטות הסוגיה לגבי גמל האוחר (סנהדרין לז: - בהמשך למעשה שמעון בן שטח), שדין זה נאמר אף בדיני ממונות (עכ"פ לרבנן, שהלכה כמותם, הן בשו"ע שהבאתי בהודעה הקודמת, והן ברמב"ם פ"ח מהל' נזק"מ הי"ד).

עולה ברור שישנן אומדנות שניתן לסמוך עליהן וישנן אומדנות שלא. כמובן, החילוק הפשוט הוא בין דברים מוחלטים – "אומדנא דמוכח", שציין כב' דמהני גם כנגד עדים (כתובות טז:), –  להערכות שספק נתון בצידן.

להסבר זה, צ"ל שגמל האוחר איננה אומדנא דמוכח (ויש להביא לזה ראיה, שבב"ב צג. הגמ' מחלקת בין גמל האוחר לרוב, רב סבר שגמל האוחר גרע מרוב ושמואל סבר שעדיף מרוב, עכ"פ לכו"ע לא הוי אומדנא דמוכח). אכן במק"א (סנהדרין לז: הנ"ל, ויותר מפורש בשבועות לד.) משמע שאמדנא זו זהה לאומדנא דשמעון בן שטח. וא"כ צ"ב מ"ט לא הולכים אחריה?

וע"ז מביא הרב דיכובסקי שליט"א הסבר מהמהרי"ק, שהחילוק לא רק ברמת הוודאות של האומדנא, אלא גם למידת השימוש בה (כשם שלהוציא ממון צריך וודאות יותר גדולה מאשר איסורים, ולכך אין הולכין בממון אחר הרוב – ב"ק כז: ומו.) ולכן, לדעת המהרי"ק, א"א ע"י אומדנא לחדש שהגמל האוחר הוא שעשה את הנזק, עד שלא יראו עדים שהוא הגמל שהזיק.

טוען הרב דיכובסקי שליט"א, שלסתור מעשה שאנו יודעים את וודאותו, צריך ראיה יותר חזקה מאשר לחדש דבר שאיננו יודעים כלפיו כלום.

ג. לעומת זאת, אומדנא מועילה לפרש את דעת הקונה/המוכר, במקרה שכוונתו איננה ברורה. למשל, המוכר בית, וציין בפירוש שזה מפני שמתכוון לעלות לא"י, אלא שלא ציין זאת בשעת המכירה, מבואר בגמ' (קידושין מט:-נ.) שדברים שבלב לא מהני, עד שיציין זאת בפירוש בשעת המכירה (רשב"א שם מט: ד"ה בעידנא דזבין, ועי' תוס' שם ד"ה דברים שבלב).

4) התייחסת להערה צדדית בדברַי (שהופיעה במוסגר), ולא לעיקר הדברים (השגה על הפרשנות שנותן הרב דיכובסקי לדברי הבא"ח). אגב, כתבתי הערה צדדית ליישב את תמיהתך (במאמר) איזה 'חזקה' יש כאן, ואליה לא התייחסת.

לעיקר דבריך, מקובל אצל דיינים ופוסקים לפעמים לצרף ספיקות, ולסמוך על כמה דעות יחיד (שלא נפסקו), כדי להתיר מקרה קשה, ובפרט בשעת הדחק. גם הרב דיכובסקי שליט"א, כאן, מצרף כמה דעות יחיד, כדי שלא להפיע מעשה בי"ד, ובפרט שיש כאן שעת הדחק (וחשש לחילול ה' ולבעיות נוספות).

- האם, אתה טוען, שדברי אחרונים, שהם תמוהים, יש לפסול אותם אפי' כצירוף בשעת הדחק?

- האם, אתה טוען, שדברי הבא"ח הנ"ל הם כ"כ תמוהים שא"א לצרף אותם, למרות שהסכימו עליהם כמה פוסקים? (עי' שיעורי שבט הלוי, הל' נדה, עמ' נא, שהביאו כן משו"ת שבה"ל ח"ג סי' קכ ד"ה ס"ג אינה נאמנת, וכ"ה שם סי' קכו אות ב)

לגבי סוגיית גמל אוחר, והחילוק של מהרי"ק, כרגע אני ממש לא מבין את החילוק. אנסה לעיין בעז"ה כשיירווח.

ולגבי הערתך על היעדר הנימוק, כתבתי את הנימוק כאן בקצרה (שאומדנות של הדיינים אינן ניתנות לביטול, אלא במקום שמוכח לגמרי שהם טעו. ביטול מסברא שייך, אם בכלל, רק לגבי טעות הלכתית). ורק הוספתי והסברתי מדוע לא היה נימוק במאמר.