שאלת ביטול הגיור את הדרך,

כל שנותר הוא מה תהיה הבעיה הבאה שכבר תראה את הפתח של הדלת - 

כדי שהרבנים הד"ל יבינו שעליהם לאזור אומץ, ולקחת אחריות וכתפיים, כדי להכריז הכרזת עצמאות הלכתית.

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

העיתונות היומית הישראלית הקדישה לפסק דינו של הרב גורן את הכותרת הראשית

פסק דין האח והאחות שפסק בית דין רבני מיוחד בראשותו של הרב שלמה גורן בכסלו תשל"ג (פורסם ב-19 בנובמבר 1972), טיהר את האח והאחות, חנוך ומרים לנגר, מכתם הממזרות וסיים פרשה ארוכת שנים שהסעירה את המדינה והיו מעורבים בה הדרגים הגבוהים ביותר, ובהם: ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין. מהלכיו של הרב גורן בפרשה הביאו לזעם גדול עליו בציבור החרדי ולהרחבת הקרע בין הציבור החרדי והרבנות הראשית לישראל.

אמם של האח והאחות הייתה נשואה לגר. היא נפרדה ממנו ללא גט ולאחר מכן התחתנה עם בעל שני, אביהם של האח והאחות. שאלת ממזרותם של האח והאחות הייתה תלויה בשאלה האם אכן התגייר הבעל הראשון גיור תקף. אם הבעל הראשון אינו נחשב לגר, לא היו נישואי האם עמו תקפים, ואין הילדים שנולדו לה מגבר אחר נחשבים לממזרים. על יסוד זה טיהר הרכב מיוחד וחשאי בראשות הרב גורן את האח והאחות מממזרותם, והפך בכך החלטות קודמות של בתי הדין הרבניים.

[עריכה] סיפור המעשה

בשנת 1923 התאהב בולק בורקובסקי, צעיר פולני לא-יהודי, בנערה יהודיה בת חמש עשרה בשם חוה, בת למשפחה חסידית. הוא לקח אותה לאישה (יש טענות כאילו פיתה אותה או איים עליה) והשניים נישאו בכנסייה.

הוריה של חוה, שהתנגדו בנחרצות לנישואים, הפעילו לחצים כבירים, ולבסוף שכנעו את בורקובסקי להתגייר. הוא הסכים, אך פרטי גיורו, האופן שבו בוצעה המילה והשאלה האם טבל - כל אלו היו לא-ברורים. כעבור כמה שנים, משעלו הורי חוה לארץ, באו אחריהם גם בורקובסקי ואשתו, שבינתיים נולד להם ילד.

כעבור שנים נפרדה חוה מבעלה הראשון ללא גט. אחר כך הכירה חוה גבר אחר, יהושע לנגר, שאיתו התחתנה בטקס יהודי דתי, ונולדו להם שני ילדים, חנוך ומרים.

[עריכה] הדיון בבתי הדין הרבניים

ב-1956 הגיע המקרה לידיעתו של בית הדין הרבני בתל אביב, שפסל את הילדים לנישואים, כממזרים, על סמך פרטים אלו, מבלי לערוך בירורים בנושא.

במהלך שנות השישים שב המקרה לבתי הדין הרבניים. תחילה לבית הדין בפתח תקווה שבפניו הופיעו עדים. העד המשמעותי ביותר היה בולק בורקובסקי עצמו. הוא טען בתוקף שהוא יהודי כשר, ושגיורו גיור כהלכה.

מאחר שעדים לגיור לא היו קיימים, הייתה חשיבות לשאלה האם מנהל בורקובסקי אורח חיים יהודי. על פי ההלכה, אורח חיים כזה כשלעצמו יכול להעמיד אדם בחזקת גר ולהוות אישוש לטענה שהתגייר.

בורקובסקי טען שהוא מניח תפילין מדי יום ושומר שבת. בית הדין ערך לו בחינה קצרה ביהדות. בורוקובסקי ידע לומר שמניחים תפילין בבוקר, ולא בשבת. לעומת זאת, לא ידע כיצד בדיוק מניחים תפילין, לא ידע את פתיחת פיוט לכה דודי, ובעיקר - טעה בהשלמת פסוק שמע ישראל.

על סמך עדות זו החליט בית הדין שבורוקובסקי יהודי והשאיר את פסול הממזרות של הילדים בתוקף. מכרים של בורוקובסקי העידו שאכלו עמו חזיר וראו אותו הולך לכנסייה, אולם מנגד היו גם שהעידו שנחשב בקהילה ליהודי כשר.

[עריכה] בית הדין הרבני הגדול מחזיר את התיק

הדין הגיע לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. בהרכב ישבו שלושה דיינים, שניים מהם, מבכירי פוסקי ההלכה בישראל, הביעו השקפות מנוגדות. הרב שאול ישראלי, איש הזרם הדתי לאומי סבר שיש מקום להקל, גם בעקבות חוסר יכולתו של בורקובסקי להשלים את "שמע ישראל". מהרב יוסף שלום אלישיב, שלימים הפך למנהיג הליטאים, נשמעה נימה מחמירה יותר.

באופן פרדוקסלי, הרב אלישיב היה נכון להתייחס בצורה מקלה יותר אל דיני הגיור ולקבוע שאף אם הגר עובר על דברי חז"ל, אין בכך כלום, מאחר שבקהילה היהודית שהוא חי בה מקובל לעשות כן ולהקפיד רק על דברים יסודיים כמו הליכה לבית כנסת בשבתות ואי עבודה בשבת. "בזמננו יש לדון שהתנהגות בדרכי יהדות שעל ידה נקבעת גרות לובשת קצת צורה אחרת". דווקא הרב ישראלי החמיר ופסל שיטה זאת, ועל ידי כך נמצא מקל בדין הממזרים.

שאלה נוספת הייתה האם האופן שבו סיפר בורקובסקי על התגיירותו נחשב לקביל מבחינת ההלכה, הדורשת פירוט מסוים לגבי בית הדין שבו נערך הגיור, פירוט שבורקובסקי לא סיפק. גם בשאלה זו היה הרב אלישיב מקל מבחינת דיני הגיור ולפיכך מחמיר בשאלת הממזרות.

על אף הדיון הנרחב החליטו לבסוף הרבנים שלא להכריע בסוגיה ולהחזיר את התיק לבית הדין הרבני בפתח תקווה שיבדוק האם כשהגיע בורקובסקי לארץ, הייתה לו חזקת יהדות, כלומר האם הוחשב ליהודי.

בית הדין בפתח תקווה שמע עדים נוספים, בין השאר עדותו של גבאי שסיפר כי תקופה ארוכה היה בורקובסקי מבקר בבית הכנסת בשבתות, ומצד שני עדויות אחרות לפיהן נצפה בתפילה עומד חסר מעש כמו "ניצב". לבסוף הכריע בית הדין שבורקובסקי יהודי ופסול הממזרות שריר וקיים.

התיק חזר לערעור נוסף בבית הדין הרבני הגדול. אל הרבנים אלישיב וישראלי הצטרף הרב עובדיה יוסף. בניגוד לפסק דין הביניים, התקבלה הפעם פה אחד החלטה קצרה ולא מנומקת - לא לשנות את פסק הדין של בית הדין בפתח תקווה.

מבחינה הלכתית נוצרה התנגשות בין עקרונות יסוד. מחד, בית דין רבני אמור להקל במידת האפשר ולא להכריז על אדם כממזר, כדי למנוע ממנו אומללות. מאידך, ביטול גיור הוא צעד נדיר בעל השלכות קשות, בפרט כשבימינו גרים רבים חיים בקהילות חילוניות ואינם שומרי מצוות באופן מלא. ביטול גיור על רקע אי שמירת מצוות עלול ליצור תקדים שסופו משבר חברתי. העניין הסתבך עוד יותר כשנוצרו לחצים פוליטיים מכיוונים שונים לפתרון הבעיה, כפי שיתואר להלן.

[עריכה] הרקע להתערבות הרב גורן

האח והאחות לנגר שירתו במטה הכללי בלשכתו של משה דיין וסמוך ללשכת הרב הצבאי הראשי, הרב גורן. כפי שסיפר האחרון:

"מצבם הנפשי של שני הצעירים התערער מאוד, והם מצאו פורקן נפשי במשרדי במטכ"ל ופתח לתקווה ולניחומים. בכל עת אשר הרגישו שמר להם היו באים אלי להזיל דמעות ולבכות את מר גורלם".

בעודו הרב הצבאי הראשי כתב הרב גורן פסק שבו מנה יסודות הלכתיים שמאפשרים הקלה בבעיה ההלכתית.

עם התמשכות הפרשה לאורך שנים ניסה שר הביטחון משה דיין להתערב לטובת השניים. גם ראש הממשלה גולדה מאיר קיבלה אותם לשיחה ומצוקתם נגעה ללבה. בעקבות הפרשה העלתה סיעת הליברלים העצמאיים הצעת חוק שנועדה להתיר נישואים אזרחיים לפסולי חיתון, והדבר גרם משבר ממשלתי.

מצה"ל עבר הרב גורן לרבנות הראשית בתל אביב, ולאחר מכן התמודד על כס הרב הראשי האשכנזי. מעל מערכת הבחירות לרב הראשי ריחפה הפרשה כעננה. הרב הראשי הספרדי דאז, הרב יצחק ניסים, ניסה להקים בית דין מיוחד שידון בפרשה מחדש, אולם נכשל.

כפי שמתאר אחד הביוגרפים של הרב יוסף, שלמה צזנה:

"כולם פחדו ממחטף, שיעיב על בחירת הרבנים הראשים. עד כדי כך, שתיקם של האח והאחות לנגר, הועבר על ידי הרב הראשי הספרדי יצחק ניסים לכספת של סניף בנק לאומי בירושלים, עד שיוכר למי למסור את התיק. שני הגופים המרכזיים דרשו את התיק: בית הדין הרבני בפתח תקווה, שעמד בקשר ישיר עם הרבנים החרדים ושזכה לתמיכתו של הרב הספרדי של תל אביב, הרב עובדיה יוסף ולשכתו של רב ראשי אשכנזי בתל אביב, הרב שלמה גורן" [1].

בסופו של דבר הרב גורן אכן נבחר לרב ראשי כמחליפו של הרב איסר יהודה אונטרמן, בעל השקפה מחמירה לגבי עניין האח והאחות. לצד הרב גורן נבחר כראשון לציון וכמחליפו של הרב ניסים הרב עובדיה יוסף.

[עריכה] פסיקת הרב גורן ובית דינו

הרב גורן החליט לנצל את כוחו כרב ראשי וכינס בית דין רבני מיוחד להכריע בעניין. תשעה רבנים כונסו ורק אחד מהם, הרב גורן עצמו, היה מוכן להזדהות בשמו. כל השאר שמרו על אנונימיות "כדי למנוע מהם וממשפחותיהם איומים, פגיעות והשמצות מצד קבוצות המהלכים אימים וזורעים טרור", כלשונו של הרב גורן.

בית דין מיוחד זה, שלדברי הרב גורן הורכב מדיינים, מאבות בתי דין ואף מדיין של בית הדין הרבני הגדול, הכריע לטהר את הממזרים. מיד עם פרסום ההכרעה השיא הרב הצבאי הראשי, הרב מרדכי פירון את חנוך לנגר ואת חברתו, ובאותו ערב התקיימה גם חתונתה של מרים לנגר עם בחיר לבה. החתונות נערכו בהשתתפות שר הביטחון, ושני הזוגות החדשים זכו למברק ברכה לבבי מראש הממשלה מאיר. מפלגות השמאל הביעו סיפוק ותקווה שהרבנות תמשיך להיענות לצרכיה של "החברה הנאורה והמתקדמת".

הרב גורן הושם תחת שמירת המשטרה, אם כי צעירי המפד"ל הודיעו שיסכימו להתגייס להגן עליו. מקום קבורתו של אביו, שיום האזכרה שלו חל בסמוך, נשמר בסוד מחשש שיחולל.

[עריכה] נימוקי הרב גורן

פסק דינו של הרב גורן פורסם בהרחבה בחוברת שהוציא זמן מה לאחר שנודע על מתן פסק הדין. אין הוא כולל חידושים הלכתיים נועזים, ונראה שלא הפסיקה ההלכתית היא שעוררה על הרב גורן את הזעם הגדול, אלא מה שנראה כהתכופפות מול לחצים פוליטיים וכשבירת הכללים הרגילים של בתי הדין הרבניים, שלפיהם בית הדין הרבני הגדול הוא ערכאה אחרונה.

עיקרי טיעוניו ההלכתיים של הרב גורן היו:

• לגבי עצם הקמת בית הדין המיוחד, ההלכה שבית דין לא יכול "לבדוק אחר בית דין אחר" אינה תקפה בימינו, בפרט בעניין ממזרות ששקול לדיני נפשות.
• אין פסול מבחינה הלכתית בכך שרק אב בית הדין מזהה עצמו בשמו והדיינים האחרים נותרים אלמונים.
• אין כל עדות שבורוקובסקי התגייר בבית דין. אין ידיעות ברורות על האופן שבו נימול וטבל.
• דבריו של בורקובסקי עצמו שניהל אורח חיים יהודי חסרי שחר, לאור העובדה שלא ידע להשלים את פסוק שמע ישראל או את לכה דודי.
• הרב שחיתן את חוה לנגר בשנית בוודאי שמע על נישואיה הראשונים, אך לא ייחס להם חשיבות משום שבורקובסקי הוחזק כלא יהודי.
• קיימים עדים שבורקובסקי חי כגוי. הרב אלישיב סירב לקבל עדים אלו משום שהם עצמם התבררו כחוטאים: אחד מהם העיד שאכל עמו טרפה, והאחר העיד שהוא עצמו חי בעבר עם נוצריה, אולם על פי ההלכה, אין אדם משים עצמו רשע, ועל כן העדים אינם נאמנים להגיד רע על עצמם, אולם נאמנים בחלק דבריהם שבו הם מעידים בגנות חברם. בנוסף קיימים עדים כשרים לכל הדעות המעידים שבורקובסקי לא ידע כיצד להתפלל.
• נוספו מסמכים חדשים שבתי הדין הקודמים לא הכירו, שלפיהם העידו עובדים סוציאלים כי בורקובסקי גידל את בנו ברוח נוצרית.
• מטעמים הלכתיים רבים הכלל שלפיהם אדם יכול לבוא ולהעיד על היותו גר (דבר שסיבתו היא הפה שאסר הוא הפה שהתיר), אינו תקף במקרה זה. בראש ובראשונה, כלל זה חל רק לגבי אדם אשר הכול סבורים שהוא יהודי כשר, דבר שאינו נכון בהקשר זה.
• על כל אלו הוסיף הרב גורן טעמים שונים ושיטות הלכתיות נוספות המחזקות את פסיקתו ואותן פירט בהרחבה על עמודים רבים בחוברת שהוציא.
• כאפשרות נוספת, במקרה שכל טיעוניו הקודמים לא מתקבלים, אומר הרב גורן שקיימת דעה שלפיה אף אם גר מתגייר כהלכה, אם שב לסורו והפסיק לקיים מצוות, גרותו פוקעת, וניתן להסתמך על השקפה מחמירה זו כדי להקל במקרה כאן.

הרב גורן הסביר את המהלך שלו בכך שהדיינים היו נתונים לאיומים ולא יכלו להביע את דעתם בגלוי ^[1].

[עריכה] התגובות לפסיקה

תגובת החרדים הייתה קשה. עיתון המודיע סיפר על "כנס מחאה רב רושם בהשתתפות המונים שנערך בבני ברק". באופן מפתיע הופיע במקום הכנס בורוקובסקי, הגר שסביב דמותו נסובו חילוקי הדעות בין הרבנים, והצהיר, נרגש עד דמעות: "אני יהודי ואמות כיהודי". הרב שך נשא דברים, הסטייפלער, הדמות הבכירה בקרב הליטאים שלח נציג מטעמו, וכך עשו גם מנהיגי החסידים. רבנים חשובים, ביניהם הרב שלמה זלמן אוירבך, פרסמו מחאה נגד "חילול השם הנורא והשמתם ללעג של דרכי ההוראה" ^[2]. במאמר המערכת של המודיע הזהיר הכותב כי "הרב גורן חיסל בעיה פוליטית לזמן מוגבל, אך אנו חוששים שבכך גם חיסל את עצמאותה של המערכת הרבנית בישראל".

בבני ברק הודיעו על התארגנות לכתיבת "ספר ייחוסין" נפרד שיסמל את חוסר האמון ברישומי הייחוסין של הרבנות הראשית. איבת החרדים לרב גורן לא שככה עד פטירתו ^[3]. החרדים רמזו בפרסומיהם שהשמירה שהושמה על הרב גורן נועדה להציג אותו כמאוים ולא בגלל איום אמיתי ושלא היה בעצם הרכב חשאי אלא הרב גורן החליט מעצמו.

אחד הבודדים ברבנים החרדים שהשמיעו קול שונה היה הרב יוסף אליהו הנקין, אשר למרות לחצים רבים קבע שאסור לחלוק על הרב גורן כיוון שהוא הרב הראשי ושאין לבטל את פסק הדין. עם זאת, הוא לא אישר את פסק הדין ואמר שאין לקבל את פסק הדין כהלכה קבועה ללא הסכמת גדולי הדור.

בעקבות הפסיקה התפטר הרב אלישיב מבית הדין הרבני הגדול, צעד שלימים אפשר לו להפוך למנהיג החשוב ביותר בעולם החרדי. על נימוקי הרב גורן בפסק דינו אמר הרב אלישיב שהם "לא מגיעים אפילו לכדי ליצנות".

הרב עובדיה יוסף סיפר עם סיום הפרשה, כי הופעלו עליו לחצים מהממסד הפוליטי בנושא זה, אלא שכל ניסיונותיו למצוא פתרון הלכתי, עלו בתוהו. עוד טען, כי הרב גורן טועה בעמדתו, וכי יש להתחשב גם בגדולי הדור שנמצאים מחוץ לרבנות הראשית. אשר על כן עמדתו הייתה שאין להתיר את הממזרות ^[4]. כשהוצגה חתימתו על המסמך המתיר להם להינשא, טען כי זו הוצאה ממנו במרמה. ועדת בירור שהוקמה כדי לבדוק את טענתו, אישרה שכך היה, ואחד הרבנים במחלקת הנישואין הושעה מתפקידו.

אצל רוב הציבור הדתי לאומי זכה הרב גורן לתמיכה מלאה, כולל מהרב צבי יהודה קוק. אולם, הרב שאול ישראלי, אחד הרבנים החשובים של הציבור הדתי לאומי יצא נגד הרב גורן בפרשה.

[עריכה] לקריאה נוספת

• הרב שלמה גורן, פסק הדין בעניין האח והאחות, הרבנות הראשית לישראל, תשל"ג
• הרב בצלאל ז'ולטי, הפרדס, אדר א-ב תשל"ג, עמודים 6-11, דחיית ההיתר של הרב גורן ^[5]
• הפרדס, שבט תשל"ג, נאומים ומכתבים נגד פסק דין האח והאחות

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ אוצרות ירושלים, חוברת קכ"ו, תשל"ג, עמוד תטז
2. ^ הפרדס, טבת תשל"ג, עמוד 24
3. ^ אוצרות ירושלים, חוברת קכ"ב, תשל"ג, עמודים שמח-שמט
4. ^ הפרדס, טבת תשל"ג, עמוד 26
5. ^ המשך הדיון בגיליון ניסן תשל"ג בעקבות מאמר של אחר הדיינים שתמכו בהיתר שהופיע בהצופה

ערך מומלץ