קדיש יתום

אצת הים

הטבה לזולת, האם זה נקרא לשם שמים? יש מה שהוא לשמי, לצרכי, ויש שהוא מפני שכך ציווה ה', וזה מה שנקרא אצלנו לשם שמים, ויש מה שבאמצע.
נכון שהרצון להיטיב לאב הוא הטבה לזולת, לא לצרכי (למרות שיש לפקפק קצת בזה, אבל המשחק המורכב ברצונות מודעים ושאינם מודעים אינו חביב עלי), אבל זה עדיין לא הופך אותו לעשית הדברים לשמם.

מצד שני -

אפילו לימוד תורה על מנת להנות מהחוויה של לימוד תורה כפי שהיא צריכה להיות נחשבת בעיני ר' חיים מוולוז'ין, בנפש החיים, ללימוד תורה לשמה. אז מה נלין על מי שעושה למען הגן עדן של אביו?
הדברים קשורים מן הסתם לתפיסה כללית של עולם הבא, השכר הנצחי ועוד. האם כבר פתחנו לזה אשכול?
זה צריך להיות המקום הנכון לכך. ואני משרטט ראשי פרקים:
מה הם המרכיבים של השכר לעולם הבא אצל חז"ל?
איך הם פותחו במשך הדורות?
איך הם מסתדרים עם הידע שלנו על גוף ונפש וכו'?
איך זה מסתדר עם רגש המוסר והצדק האנושי, אם בכלל יש בכך צורך?
ואידך זיל גמור.
אם אחרים לא יעשו זאת, אפתח בעצמי את האשכול. אבל צריך לזה עבודת הכנה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מעשה באבא של שכר לאבא בעולם הבא, זה גם מסחר ועלינו לעשות את הדברים אך כי "לעשות רצונך חפצתי"!

יתר על כן, ברגע שעושים עבור השכר, אז אין שכר. רק החלק "לשמה" הוא שמקרב להשם והוא השכר. [הרב דסלר זצ"ל בחלק ג' מבאר יפה את מאמרם ז"ל: "עוה"ב עין לא ראתה אלוקים זולתך", דהיינו הפנימיות הטהורה שהיא כולה לאלוקים, שזה לא ניתן לאדם בעצמו לדעת את הנקודה ה"לשמה" לגמרי, זה מה שנשאר לעוה"ב. נדמה שהוא מפרש כך גם את עצם ה"לוז" על שם העיר לוז בה הקפידו על האמת, דהיינו שרק האמת הטהורה "לשמה", היא הנשארת לנצח.]

עדיין לא התייחסתם לדברי אנטיגנוס איש סוכו.
כמו שאמרתי, השאלה מהו השכר החיצוני, ומהו הקשר שלו למעשינו. אא"כ תאמרו שוב שהמעשה הוא הוא השכר. אבל זה כבר מעגל שוטה. כי שאלתי היא ע"פ אותן שיטות שכן! יש שכר חיצוני, פרט לכך שהמעשה הטוב הופך אותנו לטובים יותר וכד'

אצת הים

התשובה לדבריך - באשכול שייפתח בקרוב. אתה מוזמן!

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אצת,

אני "זורק את הכפפה". להבנתי גם ה"שיטות" של שכר חיצוני, מודות לרמב"ם, אלא שמחזיקות בדרך דיבור לחלשי הדעת ולא מגלות "רז זה". כהרמב"ם. הרי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ובעלמא דאתי ש"יושבין ועטרותיהן" הכוונה לעטרות שהתקינו לעצמם כשכר מצוה מצוה וכמבואר בדברים בשם הרב דסלר.

גם על השכר החיצוני שכתב הרמב"ם, הבא לתת נוחות המאפשרת לימוד טוב יותר, הרי זה מחמת המאמץ העצמי להתקדם.

ווטו, אתה נאה לשמך ושמך נאה לך, ואתה רוצה לקרוא גם לאותן שיטות בשמך.

אפריורי, כל אחד שאמר שלדעתו יש שכר חיצוני בעוה"ב, אתה "מכניס לפיו" שבעצם הוא מסכים לרמב"ם אלא שמדבר לחלשי הדעת.
ומה יעשה אותו אחד שכן חושב שיש שכר חיצוני? איך עליו להסביר לך את דעתו זו? הרי תמיד תאמר שבעצם הוא חושב כמו הרמב"ם ולא יעזור לו כלום!

אצת הים

וטו נאמן לאידיאל הגדול נוסח הרמב"ם של "עשה הדברים לשמם", עד כדי כך שקשה לא לקבל שהיו מגדולי ישראל שלא עמדו בדרגה זו - לפחות לפי שיטתו.

מה שאתה בא לטעון, אם הבינותיך, שאין חסרון לבעלי הגמול כפשוטו. ואכן, לפי איזה מידרג נסדר את תפיסות הגמול השונות כדי לקבוע איזו תיכשר?
שאלות אלו נידונות כרגע באשכול "חיי עולם הבא", שנפתח בהשפעתך.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני ווטו יקיריי.

הבה נעשה סדר בדברים, כי גם מהקדיש הגענו לעולם הבא, וגם מהשפעות חיצוניות לתוך היהדות הגענו לעולם הבא. ויש לי תחושה שגם מאשכול מקור הגביע (-סגולות וקמעות) מפורום באהלה של יהדות, יגיעו לשם חיש קל.

ברוך הוא וברוך שמו. אינשאללה שאכן נגיע כולנו לשם. אמן.

ועכשיו לענייננו. אז כך. השאלה היתה, מה טיבו של הקדיש, ובפרט קדיש יתום מזה הגענו לענין שיש בלברך את ה' ברבים, ואף לזכות בענייתם, שזה מועיל לנפטר. מכאן שאל ווטו הא כיצד מועיל זה לנפטר. ועניתי לו שזה מעין שאמר הקב"ה על אברהם "כי ידעתיו וגו'. מכאן התבצר ווטו בעמדתו שאין כזה דבר, אלא יש שכר והוא עצם ההתעלות בקיום המצוה. התעלות כזו קיימת - לדעתו - רק בקיום מצוות אישי/עצמי ורק בקיום מצוות שנעשו לשמה. ולכן, אין ולא יכולה להיות יכולת לבן לזכות את אביו במעלה רוחנית כלשהי. הן כשנפטר והן בעודו חי. התוצאה המתבקשת היא שאין משמעות לקדיש יתום ואין משמעות ללימוד לע"נ הנפטר (פרט למשמעות שיש או אין לאומר קדיש או ללומד משניות, ביחס לעצמו, וביחס לדרגתו האישית).

ובכן, גמרא מפורשת במסכת סנהדרין דף קד, א:
"ברא מזכי אבא "
בגמרא עצמה קשה מאד להסביר אחרת מהכוונה אכן שהבן יכול לסייע מבחינה רוחנית לאביו לאחר מות האב, והרוצה להעביר פיל בקוף המחט, ולהסביר שהכוונה רק בהתייחסות הפסוקים עליו הראיה.

וראה גם דברי ספר החינוך מצוה תקצח ד"ה משרשי המצוה: "כדי שיהיה אותו הזרע ממלא מקומו ועובד בוראו תחתיו ויזכה על ידו בעולם הנשמות אשר הוא שם, כמו שידוע דברא מזכה אבא שכן אמרו זכרונם לברכה [שם] ברא מזכה אבא.

ווטו? "ויזכה על ידו בעולם הנשמות"? ייבום? איזה אינטרס יש שיוולד ילד חדש שעדיין לא קיים ולא חייב בשום מצווה ואין ענין שיתעלה במושכלות?

האם לא חייבים! לומר שדעת ספר החינוך שונה מהרמב"ם? מבלי להפחית מהסבריו של הרמב"ם בענין זה, ובמחילה מכבוד תורתו של הרמב"ם, החינוך סובר אחרת. במחילה מכבוד תורתך.

(ואם תשאל, הרי תשאל מה המקור לכך שהאב יאמר קדיש על בנו שנפטר, שהרי ברא מזכה אבא, ואין אבא מזכה ברא. ושאלה טובה שאלת. שבשו"ת שבות יעקב חלק ב סימן צג שאל "דמהיכי תיתי יעלה על הדעת שאביו יאמר קדיש ברא מזכה אבא אבל לא להיפך". ולאחר ששלחתי, ראיתי שהרב וולדנברג מתרץ שרק היכא שהנפטר ידוע ומוכר כרשע גמור, רק אז בן מזכה אב ולא להיפך. אבל בסתמא גם להיפך).


עמדתך, ווטו, יוצאת מתוך הנחה מוקדמת שרק מעשה הנעשה בידיעה, ובכוונה, ולשמה, יכול להמנות בין המעשים המביאים לחיי עולם הבא. וממילא, אין מידרג באיכות המצוות המביאות לעוה"ב. אלא כל מעשה שהוא מזוכך ומושלם, בא בחשבון. כל השאר. נאדה. לכל היותר יש להם ערך פרקטי, כמרגילים לעשות דברים טובים "שמתוך שלא לשמה בא לשמה".



אם אין אני לי מי לי
וכשאני לעצמי מה אני
ואם לא עכשיו אימתי
[:-)]

ותגובתי האחרונה כאן, שתוביל אותי בהחלט לאשכול עולם הבא:

שו"ת הרשב"א חלק ה סימן מט ד"ה עוד אמרת

מהו מה שאמרו (בסנהדרין דף קד): ברא מזכה אבא, ...ותמהת: והלא אמרו (בפ"ק דע"ז דף ג) מי שהכין בערב שבת, יאכל בשבת. מי שלא הכין בערב שבת, איך יאכל בשבת! (המשך השאלה נוגע לענינינו בעקיפין).

תשובה: דע כי עניני בני אדם בעונשם ושכרם, שכר העולם בדברים גשמיים, ושכר עולם הנשמות בדברים רוחניים. והאב מוליד לבנים, והבן חלק מהאב בגוף: הבשר, והגידין, והעצמות. והאם נותנת אודם שבפנים. אך הנפש חלק מחלק (האב) [הקב"ה], ואינה נמשכת מאב לבנים. והוא אמרם ז"ל (במס' נדה דף לא): האב נותן בשר וגידין, והאם נותנת אודם ושחור שבעין, והקב"ה נותן לו נשמה. וכשאדם מת, הקב"ה נוטל את שלו, ומניח לאב ואם חלקם. שנאמר: וישוב העפר אל הארץ, כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ... אבל מה שאמרו: ברא מזכה אבא, ואבא לא מזכה ברא; הוא בעולם הנשמות. והוא, כי הבן עם היות גופו לבד חלק מחלקי האב ולא נפשו, כמו שאמרנו, מ"מ הרי הוא מסובב מן האב. ועל כן הבן מצווה בכבוד האב ובמוראו, ואין האב מוזהר כן כבן. שהמסובב לעולם חייב להמסבב לכבודו, ואע"פ שהוא מסובב מאליו הכרחי, לא רצוני. וע"כ כשהוא מוליד בן צדיק עובד אלהים, נראה כאילו מסיבובו הוא עובד אלהים, שהוא הביאו לעולם להיות צדיק, מושל בבית אלהים ועובד תחתיו. והוא החפץ הנמרץ, שהיה אברהם אבינו חפץ ומתאוה ומבקש מאתו ית', שיתן לו זרע יעבדנו, לא להיות יורש עשרו ונחלתו, רק לכוונה שאמרנו! כי זהו תכלית כל שכר האדם, שישאר ממנו בעולם הגשמי עובד אלהים. ואז נראה לו, כאלו הוא בעצמו העובד, ואינו מת אלא חי, שהוא הוליד מי שעובד להשם יתברך. וע"כ ראוי באמת שיזכה האב בזכות הבן.



אם אין אני לי מי לי
וכשאני לעצמי מה אני
ואם לא עכשיו אימתי
[:-)]

אצת,

נכון שמפשטות הלשון ישנן שיטות שונות [גם תוס' סוטה י: מסייע לך]. אבל ניתן להניח כי השיטות התבטאו לפי תחושותיהן, על הצורה הראויה להתייחסות החי כלפי זכר המת שבדעתו, בדרכים לכיבוד הזכר.

אצת ים

יישר כוח על הסיכום הנאה. בעניותי, אני מוסיף מקור אחד והערה אחת.

א. האם האב מועיל לבן? אולי בחייו, כדברים שהבאת. יש גם נידונים בדורות קודמים. על כל פנים, בין חסידי אשכנז רווחה הדעה שהאב אינו יודע כלל מה קורה לבנו - כי אחרת, אם הבן סובל, בזה או בבא, זה יפגע בשמחתו של האב בעולם הבא. לכן מסיחים את דעתו ואין מגלים לו מה קורה לבנו.
(אולי הוא סבר שאם הבן יעשה השתדלות מיוחדת בעולם הזה, האב ידע מזה וגם יוכל לעזור לו, כפי שרואים מהגמרא על בנו של ר' חייא, אבל לא מצאתי שזה נידון בהדיא אצלו).

ב. טענתי בראש האשכול היתה בעיקר שלקדיש יתום אין שום מקור בגמרא כמעשה שמועיל לאב, ואם יש דעה כזו - כפי שהבאת מ"ברא מזכה אבא" - הרי שהדרך לכך אינה על ידי אמירת קדיש יתום כנהוג אצלנו אלא על ידי עשיית מצוות וזיכוי הרבים.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ווטו יקירי,
עדיין לא נחלצת מענין היבום והתועלת לנפש הנפטר.

מיימוני חביבי,
הרי הבאתי את המקור לכך שקדיש/ברכו ממקור אחד באו וכאחד מועילים לנפש הנפטר. בדרך אחת. משום שהוא הוא זיכוי הרבים שיענו מבורך לעולמי עולמים.



אם אין אני לי מי לי
וכשאני לעצמי מה אני
ואם לא עכשיו אימתי
[:-)]