קדיש יתום

לא בכוונה, אכן זה המניע לשיאותו בני משפחת המת להיענות לנדרש למען אשת המת ש"לא תהיה החוצה". ["מקרא אני דורש" ובדיוק השבת שמעתי על מנהג בתרבויות מסוימות המצביע על התחושה הפשוטה בצורך הזה. אם אנסה להיזכר, אאחר מדי לסליחות ואתך הסליחה.]

אצת,

הוזכרתי! בהודו יש מנהג קדום [שבזמן האחרון אחזו בו וקמה סערה בעקבות כך] שכאשר הבעל מת הורגים גם את אלמנתו וקוברים אותה עמו, כדי שתהיה עמו גם במותו.

לאחרונה שמעתי שגם בחלקים פגאנים אפגניים קיים המנהג הזה.

אבל לא לשם כך אתיתי להכא.
ביום ששי האחרון ראיתי מאמר של מירון ביאליק לרנר בתוך "אסופות" - ספר השנה למדעי היהדות של יד הרב נסים משנת תשמ"ח.

החוקר הנ"ל משווה לפחות תריסר מקורות שונים לסיפור שהביא מיימוני בתחילת אשכול זה (המכונה בפי החוקרים "המת המתגלגל") ומשווה כל פיסקה בו. אין בו מתום רבותי! אין חצי משפט שאינו בעל כמה וכמה ורסיות. החל מרבי יוחנן ורבי עקיבא, עבור למקום בו פגש אותו. מה אמר לו. מה היה חטאו. מה עשה החכם (ר"י או ר"ע) ועוד ועוד.
אציין רק שהפיתוח הסיפורי והקישוט מרתקים. נקודה נוספת, שמקורות שונים היטו את הסיפור לצרכיהם. כמו למשל מדרש עשרת הדיברות שהביא את הסיפור על הדיבר לא תנאף. לכן קבע שעבירותיו של אותו בר מינן היו מתחום זה. וכדומה.

המאמר מתפרס על עשרות עמודים.

קיצורה של מסקנה הנוגעת לדיון שלנו, שהרעיון המקורי היה שלימוד תורה מזכה את האב בעלמא דאתי.
לכן היה על הבן לעלות לתורה, מדין לימוד תורה.
הגלגול הבא היה אמירת ברכו.
הגלגול הבא היה עניית אמיש"ר.
הגלגול הבא היה זיכוי הרבים בעניית אמיש"ר, והגלגול הסופי קדיש יתום.

ובילע המוות לנצח, ומחה ה' דימעה מעל כל פנים.



אם אין אני לי מי לי
וכשאני לעצמי מה אני
ואם לא עכשיו אימתי
[:-)]

אולי הכוונה בכל הדברים האלו הוא שבכך הרי מכבדו בעלמא הדין, אלא כיון שהאב אינו נמצא כאן אנו מייחסים זאת לעלמא דאתי דילי'??

עכ"פ, החושב כך, האם ל"פיקו" ייחשב?
[מלשון "טוב לי תורת פיקו מאלפי זהב וכסף"]

חושבני שיש גישה המיישבת את כל קושיותיו והשגותיו של מימוני על קדיש יתום. ע"פ דברי מו"ר שליט"א.
אדם שנספה ממנו יקירו, בפרט אם בצורה לא טבעית, חש נפגע מהנהגת ד'. מעתה כשם שמי שנפגע בו מקרה רע ראוי שיאזן ויראה את המקרה כחלק מכלל הנהגת האמת ומברך "ברוך דיין האמת", כמו כן מתאים לאזן את החילול ד' שנוצר בעיני האדם במות יקירו ע"י שיגדיל ויקדש את שמו המבורך של אלוקים.
להמחיש את העניין, אפשר להשתמש בשואה. אנשים שאיבדו את יקיריהם וראו זוועות בל יתוארו, היו חייבים לענות לעצמם שאכן "יתגדל ויתקדש",אם לא כן הרי שאבדו, כפי שאכן קרה, את האמון באלוקים המייצג וכולל בתכונותיו את הצדק.
זהו נימוק הגיוני להתפתחות כזו, ויש בה הצדקה מחמת הנ"ל.
אגב, כלפי כל דין ומנהג [שאינו טועה במקרא או בדבר משנה] יש אמנם את המקור המוקדם ביותר, אך המקור המוקדם אינו המקור הראשוני. המקור הראשוני הוא מה שהעם אימץ לעצמו כתרבותו, וכפי המבואר בדיני קידוש השם לגבי דרך הלבוש, הנהיה גם הוא לחלק מהתרבות שראוי לההירג עליו בשעת שמד [אז גין או מנהג אחד מסמלים ומבטאים את כלל התרבות - נאמנות למוסר ישראל].

האם לא מיישבים הדברים ומורידים מהנחות היסוד, שעל פיהם נערמו קושיות????

יהוסף

תמהני. הרעיון שהבאת בשם רבך הוזכר כבר לעיל. זו בדיוק גישת הרמב"ם לקדיש: חובתם של הקרובים להצדיק את הדין. מה שהוספת ופרטת בהצדקת דין זו - היא היא כוונתי והבנתי.

אין לי ספק כי אלו שרצים לבית הכנסת כדי להספיק את הקדיש שלהם, או שמתחרים על ה"עמוד"
אינם מתכוונים להגדיל שם שמים בעולם כפי שכתבת. הם עמלים למען נשמתו של הנפטר. שאל כל מי שאתה רוצה. זו לא רק אמונה המונית. זה המסר שמעבירים אלו שאמורים להיות גדולי האומה.

שמעתי על ויכוח בין שנים. האחד צידד בזכות פעולות למען נשמת הנפטר, כגון אמירת קדיש, ולימוד משניות (שהרי נשמ"ה אותיות משנ"ה. ניתן לתהות על צורת ראיה מסוג זה... אבל זו למשל דעת הב"י). הוא אף סיפר על אחד מגדולי ישראל שעם מות אביו סיפר שראהו בחלום והלה, הנפטר, ביקש ממנו "מתנות חבילות של משניות".
תגובתו הצינית של השני היתה: "אני מאמין שהוא ראה את זה בחלום".

נסיונך, יוסף, ללמד זכות על מנהג ההמון ולתת לו פרשנות חדשה הוא חשוב, אבל הוא אינו מכוון אל הכוונה האמיתית של בעלי המנהג. אם תצליח לשכנע את הבריות כי הם עושים דבר אחר לחלוטין, תמלא לדעתי שירות חשוב למען ההלכה ועם ישראל, ותחזיר עטרה ליושנה. אבל הסיכוי לכך נמוך מאד, כמו של שאיפות נאצלות רבות שנזכרות כאן בפורום.

כל זאת בהנחה שאיננו גוזלים את המתים בכך שאנו טוענים שקדיש יתום הוא מיותר עבורם...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מימוני צהריים טובים

יחסת לי הצמדה של נימוק חדש לנוהג ישן עם נימוק מקורי ישן.

אגב הנימוק שהבאתי [ולדברך מהרמב"ם מקורו] נראה כתחושה טבעית לכל הפוקד אותו אסון, לכן לא מוצא מכלל אפשרות שזהו הנימוק הראשוני והקדום ביותר.
הנימוקים שהבאת כישנים, הרי אינם הנימוקים שיצרו את המנהג אלא שהסבירו אותו א"כ איך תשלול את הנימוק הנאמר בשנים מאוחרות יותר?

תוקן על ידי - יהוסף - 9/17/2002 5:58:57 PM

ודרך אגב, שימו לב לרמב"ם בהלכות סנהדרין פכ"ה הכ"ד שאומר שדיינים שאינם נוהגים בעצמם כבוד כראוי, גורמים רעה "להם ולבניהם ולבני בניהם בעולם הזה ולעולם הבא".

אם כדברי ווטו ואחרים כאן, היאך יכול הסב לגרום רעה לנכדו בעולם הבא ע"י מעשיו? אם לא שיש קשר?

(אמנם כאן החידוש גדול עוד יותר, כי זה לא מדין ברא מזכה אבא! אלא הקשר הפוך!)