נשים כפוסקות

ווט,

לא, כמובן שלא רק מחמת תועלת, אבל תועלת אינה מילה גסה.

וכשתגמר התועלת , מה אז?
יחפשו תועלת אחרת?
ובזכות עצמה אינה זכאית?

כאשר לא מובן מאליו שהיא מוצדקת בזכות עצמה, אז היא מילה גסה.

הנושא שלנו "נשים כפוסקות" נובע מנושא כללי יותר של "מעמד האשה ביהדות". עליו דנו בפורום "באהלה של יהדות", אבל לא התפתח שם דיון להכרעה עניינית [אלא על כותרת האשכול שם, המגדפת את הפרופ' לייבוביץ.]

לא נטענה טענה הגיונית נגד לימוד תורה לנשים בימינו, אלא נגד הסמכות לחלוק על הפסיקה העתיקה האוסרת לימוד לנשים, שמעשית ממילא כבר לא קיימת כיום בצורה קפדנית.
הטענה המרכזית היא, שהרי חז"ל הביאו מהמקרא לתמוך את פסיקתם, לכן יש להסיק כי הפסיקה נובעת ממשה מפי הגבורה, לכן פסיקה המתירה לימוד נשים בימינו, היא "כפירה בעליל".
אנו מוצאים לרוב שכאשר למפרשי התלמוד, יש השגה על דבר המשתמע מהש"ס שנלמד מן הכתוב, מיישבים את המובאה כ"אסמכתא בעלמא". הוזכר שם שגם המשנה האומרת לגרש אשה אחר עשר שנים מהנישואים כשלא ילדה, לא מקוימת היום, למרות שנחתם התלמוד והשולחן ערוך עליה. [על המקור לזה, כבר אמרה הגמרא בעצמה ביבמות שהוא רק "זכר לדבר".] לכן אין עדיין בהיתר לימוד לנשים מתוך דיון תורני, "כפירה בעליל".

הערת שוליים לא רצויה, אבל הכרחית מכורח מוסרי:
[אם כי הפורום א-פוליטי ולא מייצג דעות אישיות ובמיוחד לא את דעותיו של לייבוביץ, נוצרה בעיה. מאחר ואנו מתייחסים לאשכול בפורום ההוא, אנו אוטומטית מודעים לתואר האשכול שם וזה גורר אותנו עכ"פ לספק חובת מחאה.
אמנם כפי הידוע, היה י"ל דמות חריגה. מצד אחד ירא שמים ודקדקן הלכתי ללא פשרות, בחייו המעשיים ומצד שני מבקר ללא משוא פנים את אותה התורה שבעל פה, שראה בה את עיקר היהדות, בצורה "חצופה ופראית". אך, משום כך לא נמחה עדיין במי שיזכיר את שמו בתוספת "זכר צדיק לברכה" ואדרבה נמחה במי שישתמש לגביו בתוספת ההפוכה, כל שאין לנו פסיקת רב בנושא, כפי שהעיר שם קונילמלנו. איך אמר חכם: "עדיף לי להיענש על שהגזמתי בברכות מאשר על שהגזמתי בקללות". תמהני אם היה לו אח "חרדי קנאי" לי"ל, אם היה חושב לנכון להתבטא עליו כך?]


נחזור לענייננו על מעמד האשה ביהדות, שכבר נידון באשכול זה למעלה.
גם אם נסכים שחז"ל היו נותנים היום מעמד שוויוני לנשים [כאשר אין בעיה של חוסר התבוששות וצניעות], השאלה האם משום כך יש לערער את ממסד ההלכה?
איננו משנים את רשימת י"ח הטריפות בבהמה למרות שאנו יודעים שאינה מעודכנת, איננו משנים את נוסח ה"יקום פורקן" ועוד ועוד, כדי לא לערער את הממסד.
מאידך, לגבי פיקוח נפש של אדם, אין אנו מתחשבים בדעות הרפואיות של חז"ל, כי מדובר בחיי אנוש.

לכן נשאלת השאלה, אם אי השוויוניות לנשים פוגעת בהן והאם זה מותר למען הממסד? זה מחזיר אותנו לשאלה על הצלת גוי בשבת שהועלתה באשכול "התפתחות ההלכה".
גם אם לגבי הצלת גוי יוכרע ש"הלכה ואין מורין כן", כל שאין תירוץ צדדי כדרכי שלום וכדומה,
אבל לגבי מינוי נשים, זה שונה. הרי אין מניעת מינויין פגיעה אישית, אלא הפחתת הזדמנויות בקריירה התורנית. האם לא כדאי למען הממסד, ליתר דיוק, למען קיום כלל התורה, שהן תוותרנה על ההזדמנות הקרייריסטית? אולי ראוי אבל, שיודגש הדבר שאין המניעה מפני פחיתת מעמדן אלא מפני חשש ערעור הממסד ההלכתי [עד כי יבוא ג'פרסון].

תוקן על ידי - ווטו1 - 8/29/2002 12:35:18 PM

ווטו
אני מתלבטת אם להתיחס לפיסקה האחרונה שלך
כפרובוקציה מחשבתית
או שאתה אכן מאמין בכך
נשים לא מקודמות ולא יכולות להיות פוסקות
כי הן תופסות קריירה גברית ולמען חיזוק הבעל, עליהן לוותר, האם לזה התכוונת?

לו אני הייתיגבר, הייתי מתבייש לקבל משרה תורנית בכירה, לא בגלל כישורי הטרומים, אלא בגלל אי היותי אשה

any,

אין בעיה במשרה גברית לראויה לכך וכן להפך.

התכוונתי שבממסד הדת ישנם דברים מקודשים שלא ראוי לעקור אותם בפתאומיות במכה אחת, רק משום שזה מערער את כל הממסד על כל הדברים הטובים שבו.

תוקן על ידי - ווטו1 - 10/17/2002 4:06:13 AM

ווטו
ההלכה המיוצגת ע"י גברים, הממסד הפוסק, הממסד של מקבלי ההחלטות המיוצג ע"י גברים
מחליט מה ראוי לאשה ומה לא, מה היא יכולה ומה לא.
מזכיר לי גילדות ואגודות, אשר על מנת לשמר ולרומם את המשתתפים בה, בנו כללים בלתי אפשרים לאחרים.
מחזיר אותי לתקופה בה טרם היה לנשים זכות הצבעה, כי הן כמובן לא שוות לגברים.
האם נשים יכולות להצביע ולהחליט מי יהיו מקבלי ההחלטות והפוסקים בממסד החרדי?
או שהן רק מתאימות לקבל הוראות התנהגות וחשיבה.

כל עוד יאחזו הגברים באצטלאות שונות כאחוז את קרני המזבח,את השררה והממסד ההירכי החרדי, ולא יאפשרו דריסת רגל ולו מזערית לנשים לא יחול שום שינוי הקיפאון והאיבון ימשיכו לשלוט.

מדוע נשים לא יכולות לפסוק בענייני נשים.
מדוע נשים צריכות לפנות לגברים בענינים שהצינעה יפה להם, ונשים ממילא מבינות בתחומים אלו יותר מגברים.
ואני יודעת שתבואו ותגידו נשים יולדות וגברים לא
אני לא מדברת על נתונים גופנים מולדים
אלא על תכונות ואיפיונים נרכשים
לימודים, יכולת הבנה , העמקה, ניתנו במשותף לשני המינים
רק האדם עשה את האפליה בין המינים, שאינה קימת במציאות וההוויה הראשונית.
לצורך שליטה על המין השני.
והמין האחר לא אוהב אפליה זו.

עני

כאשר יקבלו את הנשים כפוסקות, ייתכן כי מזמן ייתום הצורך בפסיקת האדם עבור זולתו, כי תימלא הארץ דעה ותורתי אתן בקרבו.

בחול המועד השנה מצאתי זמן לקרוא את מאמרו של יעקב כץ על "ייבום וחליצה בתקופה הבתר תלמודית" (תרביץ נא א תשמ"ב). מצאתי שם קטע מעניין על השתנות מעמד האשה ותפיסת מעמד זה בימי רש"י (עמ' 71-72):

קודם כל, סיכום הענין. יש מחלוקת בגמרא אם חליצה קודמת או ייבום קודם. יש כאן שני נידונים. האחד, אם יבמה נופלת לפני יבם, מה עדיף שהבית דין יעשו: לתת לו לייבם, או לדרוש ממנו לחלוץ. שיטת אבא שאול (שאיני מבין עד עתה את מניעיה וכבר דנו בה באשכול אחר) היא שחליצה עדיפה. השאלה היא כמו מי לפסוק.
נידון שני הוא במקרה שהיבמה אינה רוצה להתייבם, והיבם מעכב כי רוצה לייבם או רוצה שכר על החליצה, וסוחט כספים מהיבמה. גם אם בית דין ימנעו אותו מייבום, האם הם יכולים גם להשיג את שיחרורה בכפיה (ויש בכך בעיות נוספות כמו חליצה מעושה).
שיטת רש"י, שהובאה בפירושו על הגמרא, היא תרתי לקולא (=שני הנידונים להקל). ראשית, כל יבמה יכולה למחות ולמנוע את ייבומה על כורחה. שנית, כופין את היבם לתת לה חליצה גם אם אינו רוצה. (אבל רש"י הסכים שאם השנים רוצים להתייבם, אין מונעים מהם).
על כך כותב יעקב כץ (שם):

שיטת רש"י, שנקבעה בפירושו לתלמוד, עוררה תשומת לב מרובה, ויצאו עליה... עוררים... הבודקים אחריו שאלו למניעים שהביאו אותו לפיתוח שיטתו. הרלב"ח, שניתח את שיטות הפוסקים בענין הנידון לעומקן, התיאש מלמצוא צידוק לדברי רש"י בגופי ההלכות. שלא כדרכם של בעלי הלכה נזקק לפרשנות ביאוגרפית:
'לא מצאתי לו חבר, כנראה שהרב ז"ל כאב הבנות הפך בזכותן בכל ואלי מזה הצד הוסיף כפיה לחליצה שלא כדברי שאר הפוסקים' (רלב"ח, שו"ת, ונציה שכ"ה לו)."

גישה כזו, במחילה מכבוד הרלב"ח, נראית מתאימה לחוקרים כפרניים שמחפשים הסברים פסיכולוגיים ואישיים ולא לאחד מגדולי ההלכה. כך מעיר גם יעקב כץ ומוסיף (שם):

זה רמז לעובדה הידועה כי רש"י היה אב לשלוש בנות, אך בנים לא היו לו. לתלות בכך את שאיפתו של רש"י להפוך בזכותן של נשים הוא רעיון רחוק. אולם עצם ההנחה של הרלב"ח, שרש"י נענה לאתגר שמחוץ למסלול המשא ומתן ההלכי, שריר וקיים. את טיבו את האתגר אין לחפש בגורמים ביוגרפיים מקריים. הוא יצא מן הסתירה שבין הדבקות בלשון החוק התלמודי לבין תחושת הצדק הטבעי וההזדהות עם מצוקת האשה, שאף מי שקדמו לרש"י התלבטו בה..."

זו גישה מקורית בפני עצמה, שמודה כי ההלכה מתחשבת בשינויים חברתיים, ומתאימה את עצמה. כפי שכתבנו באחד האשכולות הראשונים כאן, התורה היא אוסף עקרונות שחלים על מציאות משתנה, וכאן המציאות השתנתה ודווקא לטובה. מעמדה של האשה השתנה לטובה.

כץ מוסיף:
"שמא גברה אצלו (אצל רש"י) באמת ההזדהות עם סבל האשה, ולאו דווקא בגלל מצבו המשפחתי, אלא עקב עליית מעמדה של האשה בחברה שרש"י היה שרוי בה. אנו מוצאים את נשי המשפחות המיוחסות בצרפת ובגרמניה ממלאות תפקידים מרכזיים בניהול בתיהן. בהתאם לכך, זוכות הן בהכרה, הוקרה וכבוד, ומורגלות הן בלי ספק לפעול על דעת עצמן גם בענייניהן האישיים (בהערת שולים מפנה כאן כץ למקורות שמוכיחים את טענתו ההיסטורית). סירובן של יבמות להינשא שלא לפי בחירתן החופשית עשוי היה להיחשב כהתנהגות מובנת ומוצדקת. בקבלת כל אמתלה כסיבה מספקת לסירוב להתייבם ובהטלת חובה על היבם לחלוץ נתן רש"י ביטוי להכרה במעמדה המשתפר של האשה."

הרעיון הזה, של שינוי חברתי שבא לידי ביטוי בשינוי הלכתי מתחייב - לא כשינוי בתורה אלא כיישום של כלל על מציאות שהשתנתה, כמו שינוי הבוקר והערב שקובע דינים בתפילה - מוצג על ידי כץ באופן עקרוני, שמצדיק את הנסיון לחפש אחריו גם באופנים אחרים ובתקופות אחרות (שם):

שעה שאנו מצביעים על קשר מעין זה בין גורם סוציאלי לתופעה היסטורית, אין אנו קובעים זיקה של סיבתיות הכרחית ומחייבת. אותו גורם עשוי היה לרחף באווירתה של חברה ולא להיהפך לאתגר מפרה אלא אצל מי שהיתה לו הכנה נפשית לתגובה המתאימה.

האם רק אצל חברי הפורום שלנו ויחידים יש "הכנה נפשית לתגובה המתאימה?". מה שאחרים עשויים לחוש, עשוי ללבוש אצל אחרים ניסוח מילולי ברור. אלא שניסוח מילולי זה עלול להבהיל ולהרתיע, מפני ששינוי ביישום כללי הלכה יכול לחול בצורה החלקה ביותר ככל שהוא נעלם מן העין, ונתפס כחוסר שינוי בכלל (כפי שכתב אקדמאי בעבר, ואני אסיר תודה לו על כך).

כל נסיון להקיש משינוי זה לשינוי שמבקשים להחיל היום, הענקת מעמד של טוענת רבנית, רבנית וכו' לאשה, ייעשה על אחריותם של הקוראים בלבד... ובכל זאת, יש כאן חומר למחשבה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני
מה היא הנקודה או הגבול שממנה אין דרך חזרה, המהווה נקודת ציון לשינוי חברתי,
שיכולה להוביל לשינוי הלכתי כלפי מציאות קימת

ומי הסמכות התורנית אשר מזהה שינוי זה?

מיימוני,

בספריו האחרים של כ"ץ 'גוי של שבת' ו'הלכה במיצר' עוד נכונו לך הפתעות רבות והרחבות בנושא זה של השפעות חברתיות בתוך ההלכה.

נושא אקטואלי לעסוק בו בימים אלה: מאמרו על 'גילוח בחול המועד', (בתוך 'הלכה במיצר') תיאור מקיף על הגילגולים שעברו על הלכה זו בהתאם לארץ, מקום, ומדינה, הכל לפי נורמות חברתיות.

מיימוני -

"מה שנתפשט ברוב ישראל"

דוגמא: אי הגירושין אחר י' שנים ללא ילודת האשה.
יש עוד רבות, לכאן ולכאן.
הקריטריון והסמכות: [כושר] הזיהוי כמנהג הגון.