בענין המדרש שהש"ץ כופל שלוש תיבות להשלים לרמ"ח
האי ענינא הוזכר כאן בקצרה ודרך אגב ובאמת הוא ראוי לאריכות ותשומת לב, ואולי מקומו באשכלות על קבלה וזוהר, אבל אחר שהתחילו לדון בזה כאן המשכתי גם אני, ובאמת שהחלק הארי של שינוי סידור התפילה נזקף למקובלים, ויש בכ"ז חשיבות גדולה (בפרט למי שאינו נוהג כדבריהם שצריך לדעת מה הוסיפו ושינו במקובלים)
א' דרום חוקר הביא שכ"ה במדרש רות- ונתן מקום לטעות שיחשבו שיש כזה מדרש, ובאמת זה אינו אלא מקורו מדברי הזוהר חדש על רות, [שיש המכנים אותו מדרש רות]
ב' דרום חוקר- לפי מדרש זה התקנה כבר קדומה מאוד מתקופת ר"ע, והנה בתלמוד במסכת ברכות נמצא מנהג אחר לכפול רק את המילה אמת אמת, התלמוד עוסק בתקופת רבה ור' יוחנן דור שני לאמוראים, נוסיף לכך שגם רס"ג וגם הרמב"ם לא זכרו דבר זה בסידוריהם, מה שנשאר זה שהקורא יחליט כיצד לכלכל את כל הדברים יחדיו.
באמת גם הזוהר מבואר דלא ידעו כלל על תקנת ר"ע ורק ינוקא אחד גילה ד"ז, וא"כ אין פלא שגם דורות אח"כ לא ידעו על תקנת ר"ע- אלא דזה גופא תימה שר"ע תיקן ולא נודע כלל דבר זה אלא ע"י ההוא ינוקא.
ג. וז"ל הזוהר (תיקון י) אינון רמ"ח תיבין עם א"ל מלך נאמן ובגין דלא יעבדון הפסקה תקינו למהדר שליחא דצבורא י"י אלקיכ"ם אמת ע"כ
מבואר בזוהר שמנהג הקדום היה לומר אל מלך נאמן ואח"כ חששו להפסקה ותיקנו לומר ה אלריכם אמת- ובאמת כן היה כמבואר בראשונים באריכות (בעיקר במאירי מגן אבות ענין הראשון) שבתחילה הנהיגו לומר אל מלך נאמן, והרמב"ן נלחם בכל כוחו שהוי הפסקה, ואין לאומרו- וראה ז פלא שגם הזוהר יודע לספר על מנהג שאמרו אל מלך, ואח"כ שונה משום הפסק.
ה' ברכות יד: ההוא דנחית קמיה דרבה שמעיה רבה דאמר אמת אמת תרי זימני אמר רבה כל אמת אמת תפסיה להאי, וכתב הב"י משמע שלא היו נוהגים לחזור ה' אלהיכם אמת וגם מדאמר רבא כל אמת אמת תפסיה להאי ולא אמר ליה אמאי לא אהדרת ה' אלהיכם אמת יש לומר דההוא דנחית טועה הוה ורבא הכי קאמר כל אמת אמת תפסיה להאי כלומר דלא הוה ליה לאהדורי אמת לחוד אלא ה' אלהיכם אמת ואם תימצי לומר דרבא לא הוה אמר דליהדר מידי איכא למימר שרבא היה נוהג לומר אל מלך נאמן כמנהג הקדמונים וא"כ אינו צריך לחזור שום תיבה אבל מאן דלא נהיג למימר אל מלך נאמן מודה רבא שצריך לחזור ה' אלהיכם אמת הילכך אנן דלא אמרינן אל מלך נאמן אפילו לרבא צריך לחזור ה' אלהיכם אמת ע"כ כלומר אין לב"י מניעה שרבא נהג דלא כדברי הזוהר ואפ"ה אנן עבדינן כספר הזוהר!!
ה' עיקר החשיבות בכל הנ"ל משום דהוא משמש ראייה למאחרי ספר הזוהר (עכ"פ חלקו כזוה"ח ומדרש הנעלם) ולא רק לאיחורו אלא שמנהגים מאוחרים מוזכרים אצלו כמנהגי תנאים וכו'.
יש כאן עוד ניצחון של ספר הזוהר (שכמעט) שכל בית ישראל נוהגים כיום כדברין בחזרת ג' התיבות הנ"ל.
יש כאן עוד הוכחה שכל רבותינו הראשונים לא שמעו ולא ידעו מספר הזוהר (עכ"פ חלקים אלו)
ו' להשלמת הענין העיר שעצם חזרת תיבות בסוף ק"ש מוזכר בראשונים עוד לפני התגלות הזוהר, אלא דיש בזה נוסחאות שונות, ועיין בארוכה בכ"ז בשרשי מנהגי אשכנז ח"ב.
ז' העירו על לשון הזוהר שק"ש הוי תקנת חכמים והרי ק"ש הוי מצוה דאוריתא- באמת נחלקו בזה האמוראים (בברכות כא) בדין ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא, רב יהודה אמר שמואל: אינו חוזר, קסבר קריאת שמע דרבנן, והכתוב 'ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך' - בדברי תורה כתיב. ורבי אלעזר אמר חוזר וקורא [שנקט קריאת שמע דאוריתא, ונחלקו הראשונים להלכה, רוב הראשונים נקטו דק"ש דאוריתא (ערמב"ם רי"ף ורא"ש ועוד; טשו"ע או"ח סז), מלבד התוס' (בסוכה יא. ומנחות מג: וע' בסוטה לב:) שנקטו דק"ש מדרבנן.
