השעה הכחולה והתמונה

השעה הכחולה והתמונה
"גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור" (בבלי, ברכות י"א ב')

שעה שבה היום והלילה נאבקים, שעה שבה לילה ויום מעורים זה בזה, כמו שתי דמויות שאינך יודע בבירור אם הן נאבקות או חבוקות, מפאת הערפל הכבד. ענן יורד ונושק לאדמה תחתיו. האור והחושך אחים הם, נולדו יחד. אינך יודע מהו אור אם לא ראית את החושך ולהיפך. אך מהו אותו זמן שאינו יום ואינו לילה? זמן משיח? תוהו ובוהו? זמן שאינו נראה והכול נראה דרכו.

הצלם מחפש אותו אור סינגולריות, ייחודי, הוא רוצה לחזות בהיולי.

תמיד משכו אותי אותן שעות של זריחה-שקיעה, אותו זמן של בין הערביים, שבצרפתית קוראים לו "השעה הכחולה." זו השעה הארוכה שלפני בוא הלילה, שבה הכול הופך לכחול עמוק, כמו ים, כמו געגוע. הייתי משוטט בסמטאות בבולווארד, מבקש את האור הגוסס לגלות לי את סודו לפני מותו. וכשלא נעניתי, קיוויתי להפתיע עם בוקר, להעיר את השחר, לגלות.

השחר קרוב לשחור ואולי גם לשיכר.

דוד אומר "אלוהים אלי אתה אשחרך, צמאה לך נפשי" (תהלים ס"ג, ב'). אבקשך כמו שחר, זמן של בירור וחיפוש. היכן אתה? האם במישוש, בחוש אשר בחושך? לילה, אתה לבד. התמלאת בתאווה ליצירה, באת על הלילה ויצרת עולם. אני מחפש את הניצוצות שלך בין קפלי הלילה. עוד מעט תגלגל את הלילה, כמו בתיאטרון, ויהי אור. אך כשהאור מסנוור, הכול גלוי, כמו לעולם לא היה ספק. ואז האור יורד ושוב עולות השאלות, והחושך מסתיר את הכול, וחוזר חלילה.

השקט שבין תכלת ללבן. אני יכול כמעט לראות את השקט, כמו נפקחו אוזניי. האם זהו שקט שלפני הירייה, או שקט של רגע אהבה?

הנה האור השלם. אני מנסה לתפוס, לאחוז, והוא מחליק, מתערבב באור המסנוור את הכול עם שחר, ולעת ערב נחבא בחושך השחור.

האל נמצא בערפל, ביום ובלילה המעורים זה בזה, בכרובים הטהורים. הייתכן כדבר הזה, למשוך את האינסוף, את האור ללילה ואת הלילה לאור?

אינני יודע.

אני מביט על הולדת האור במזרח ומותו במערב כעל תינוק שנולד ומת, נולד בתוך הלילה שהוא התשליל, מלשון שלילי. אין האור בא אלא מתוך החושך השלילי, ואם כן, אינו שלילי. אני רואה בכך את האדם השלם, או, אם תרצו, את האל-אדם, תמונה של שתי דמויות מעורות זו בזו, אלוהים ואדם, ואינך יודע מי הוא מי ואינך יודע אם חבוקים הם באהבה או באיבה.