התפילה לשלום המדינה

על מנת להבהיר, אחלק את דבריי לשלושה פרקים.

פרק א: תורת הביקורת המוסרית

משפט א: אם יש ציבור שמאמין באמת ובתמים בעמדתו ופועל למענה, ניתן לבקר אותו באחת משתי צורות:

1. ביקורת תוכנית: לטעון שעמדתו שגויה.
2. ביקורת מוסרית: לטעון שעמדתו ו/או אופן פעולתו לא מוסרית.

מסקנה: כשאני אומר שהביקורת המוסרית אינה תקפה, אין לכך קשר בהכרח לשאלה האם המבוקר צודק או לא.

על הקשר לפוסט מודרניות ושאלת האמת אדלג כעת, ואשאיר אותה לקורא הנבון.

משפט ב: הביקורת המוסרית לא תקפה, אם יסודה הוא בויכוח על עובדות והערכת מציאות.

נימוק: הכשל הנטורליסטי של מור ויום. לא ניתן לגזור ערכים מעובדות.

משפט ג: הביקורת המוסרית יכולה לתקוף את הערכים (לא העובדות) שביסוד העמדה המבוקרת. אבל גם כאן יש לחלק בין שלוש אפשרויות:

1. בחירה בערכים מרושעים כדי להרע ראויה לביקורת מוסרית. לדוגמא, יש אדם שבוחר לרצוח אף שהוא מודע לכך שזה מרושע. הוא עושה זאת בשביל הכסף (רוצח שכיר), או סתם בשביל להרע. אדם כזה הוא רשע.

2. בחירה בערכים שנראים לנו מרושעים, אבל הבוחר עצמו סובר באמת ובתמים שהם מוליכים לטוב, אינה יכולה להוות בסיס לביקורת מוסרית. אדם כזה אינו רשע, אלא טועה. אמנם במקרה זה הטעות היא לא בעובדות, אלא בערכים.

למה (=תת-משפט) ג2: מאדם כזה עלינו לצפות שיפעל לפי הבנתו (אף שאנחנו מתנגדים לה), שהרי כך לדעתו הוא מיטיב. אם הוא לא יעשה זאת, עלינו לבקר אותו כרשע מוסרית לשיטתו (ובו-בזמן לנשום לרווחה לשיטתנו).

3. הביקורת אינה על הבחירה בערכים, אלא על כך שהוא פועל שלא על פי הערכים הנכונים (שהוא עצמו מודע ומסכים להם).

משפט ד: כל מה שנאמר עד כאן רלוונטי למי שהעריך את המציאות בצורה אחראית ושקולה מספיק (לשיטתו). אם הערכת המציאות נובעת מרשלנות בחשיבה, או ממגמתיות מרושעת (כלומר בגלל ערכים מרושעים, ראה משפט ג1), כי אז הוא עדיין ראוי לביקורת מוסרית.

נימוק: לכאורה זה סותר את משפט ב (הכשל הנטורליסטי), שקובע שביקורת מוסרית על הערכת מציאות אינה אפשרית מבחינה מושגית. סו"ס גם כאן אנו מבקרים עובדות, וקוראים לזה 'ביקורת מוסרית'. כיצד זה מתיישב עם הכשל הנטורליסטי? אך זוהי טעות, מפני שהביקורת הזו אינה על העובדות אלא עך המתודה בה הן נאספו ונשפטו. וזו ביקורת על ערכים ולא על עובדות. לשון אחר: זוהי ביקורת על הרשלנות, שהיא ערך, ולא על העובדות (שהן עובדות). לכן אין כאן כשל נטורליסטי. כעין זה, החטא בשגגה אינו מעשה החטא אלא השגגה (הרשלנות) שהובילה אליו. ראה מאמרי ב'צהר' על הכשלת חילוני בעבירה.

מסקנה א:

אם החרדים חושבים באמת ובתמים שלימוד התורה יציל את המדינה, או שאי לימודה (באופן מספיק אינטנסיבי) עלול לסכן אותה, אין אפשרות לבקר אותם מוסרית:

א.      מפני שזו עובדה ולא ערך.

ב.      מפני שהעובדה הזו נובעת מהערכת מציאות לא רשלנית. אלא מעמדה ומתודה אמיתית שלהם, אף שהיא שגויה בעיני המבקר.

תת-מסקנה 1: חרדי שמאמין בתמונה הזו, יהיה פושע מוסרי (אך צודק ערכית, בעיני המבקר) אם יילך לשרת בצבא. יען כי לשיטתו הוא מחריב את המדינה, ולפחות לא מציל אותה. לשון אחר: המטרה של החרדי היא להיטיב (לפחות לשיטתו), ולכן אין לראות בו פושע מוסרי לפי משפט ג2.   

תת-מסקנה 2: אין לכל זה מאומה עם שאלת הספקנות והפוסט מודרניות, יען כי איני עוסק בשאלה האם הם צודקים אלא בשאלה האם הם מוסריים.

מסקנה ב: מי שחולק על החרדים, צריך להסביר מאיזה כיוון הוא תוקף אותם: ערכית (ג1), עובדתית (א1), או מוסרית (ג2, ג3).

כל אחת מהביקורות הללו מוליכה למסקנה ושיפוט שונים לגבי המבוקר, ואולי גם לצורות פעולה שונות מצד המבקר.

פרק ב: דין רודף

משפט ה: לעיתים המבוקר עושה פעולות שמסכנות אותנו. במצב כזה, הפעולה שלנו נגדו אינה תלויה בהכרח במוטיבציות שלו, ו/או בסוגי הטעות שאנחנו סוברים שמצאנו אצלו. כאן אנחנו פועלים מדין רודף. כידוע, דין רודף קיים גם לגבי עוברים ושוטים, שודאי אינם פושעים ולא בחרו ברע.

הבהרה: מכוח הנחה פשוטה זו, אין לעשות קו"ח של שוטים, ולומר שאם מותר להרוג אותו כי אז ודאי מותר לומר שהוא לא מוסרי. זהו קו"ח מוזר ותמהוני, שכן ההריגה היא מדין רודף, ואם האמירה עצמה יכולה להציל אותי מהתוצאות אז ודאי מותר לי לומר אותה מדין רודף. אבל זה לא הופך אותה לנכונה. אני פשוט משקר מדין רודף (שודאי מותר, אם מותר אפילו להרוג).

הדגמה (שכלל אינה נחוצה): האם על עובר שרודף אותי מותר לי לומר שהוא לא מוסרי? הרי אם מותר לי להרוג אותו, אז ודאי מותר לי לומר שהוא אינו מוסרי. אכן, מותר לי לומר, אם זה יועיל לי במשהו. אבל האמירה הזו אינה נכונה. מותר לי לשקר אם זה מועיל, וזה הכל.

פרק ג: דעתי האישית ברמה הערכית והעובדתית

דעתי האישית היא שלימוד התורה אכן נחוץ לקיומה של מדינת ישראל ולזהותו היהודית של העם היושב בה, ובציון בכלל. ערכית: כי בלי תורה אומתנו אינה אומה. עובדתית: כי בלי שיהיו לומדים באינטנסיביות התורה לא תוכל לפרוח, וייתכן שגם לא נשרוד פיסית. כלומר זה תורם לתורה וזה גם תורם למדינה.

יתר על כן, אני מצדיק שחרור של לומדים משירות צבאי, אמנם במספרים מבוקרים. יש לממן אותם כראוי ולאפשר להם לשבת על התורה והעבודה. ולא תהא כוהנת (=התורה) כפונדקית (=דוגמנות, ספורט, אקדמיה וכדו'). אגב, גם בפונדקית אני תומך, במינונים הראויים.

משפט ו: אין לשאלה זו שום קשר לשאלת הצדק בביקורת על עמדה כזו וקידומה שנדונו בשני הפרקים הקודמים.

נימוק: משפט א GOTO

ולהשומע ינעם.

גמר חתימה טובה!